התאמת זמני היום למציאות - עלות השחר
לוחות זמן עמוד השחר הנוהגים כיום ♦ שיטת רש"י ור"ח: עמוד השחר 90 דקות לפני הנץ ♦ שיטת השו"ע והרמ"א: עמוד השחר 72 דקות לפני הנץ ♦ לרש"י החישוב לפי שעה זמנית, ולשו"ע החישוב על פי מעלות ♦ התאמת חישובי זמן קריאת שמע לזמן חצות ומנחה גדולה ♦ מסקנה בענין חישוב זמן עמוד השחר בא"י ובחו"ל
הקדמה
רבים עסקו בבירור זמני היום. במאמר זה ברצוני להעלות בפני הלומדים דברים שהתחדשו לי בעיקר על יסוד הנחה שחוזרת ומתבררת בהלכות רבות, שההלכה נקבעה על פי דרכי חישוב שהיה יכולת לעשותם בזמן הגמרא, ולא לפי דרכי חישוב מורכבים שאפשר לעשותם בימינו.הנחה זו כתובה במפורש בנידון דידן בדברי ר"י הזקן [תשובת הר"י נפסקה בשו"ע יו"ד רסב, ה.], וכך כתב החזו"א (או"ח סי' קלח, ד) בענין מה שאנו נוקטים בחשבון התקופה כדעת שמואל אע"פ שהוא אינו מדוקדק "שניתנה ההלכה לחשוב בקירוב… כדי שיוכלו לקיים מצוות מעשיות אף חלושי הדעת". וכן ראה דברי הרב מלמד (במאמר של הרב וייץ אסיף ח"ד עמ' 423) שהתורה היא תורת חיים ועל כן הדינים נקבעו לפי מה שבני אדם יכולים להבחין ולחשב בקלות ו"לא נמסרו שיעורים אלו לאסטרונומים".
♦
א. לוחות זמן עמוד השחר הנוהגים כיום
כיום נוהגים להשתמש בלוחות שונים בזמן עמוד השחר, והעקריים שבהם:א. 16.1 מעלות לפני הנץ (זמני ההלכה למעשה. פניני הלכה הל' תפילה עמ' 140).
ב. 17.5 מעלות לפני הנץ (פניני הלכה שם השיטה השניה).
ג. 19.75 מעלות לפני הנץ (לוח א"י - הרב טיקוצ'ינסקי).
ד. בין עמוה"ש לנץ יש עשירית הזמן שבין הזריחה לשקיעה (הרב עובדיה יוסף, יביע אומר (חלק י’ או"ח סי' נה הערות על שו"ת רב פעלים סוף ח"א), וכן ביחוה דעת (ח"ב סי' ח) ובחזון עובדיה (פסח עמ' ס).
ה. בין עמוה"ש לנץ יש שמינית הזמן שבין הזריחה לשקיעה (הרב מרדכי אליהו, בסוף קיצוש"ע עם ההערות שלו בהוצאות הישנות).
נעיין ביסוד הדברים, וננסה לברר לאן הדעת נוטה.
♦
ב. שיטת רש"י ורבינו חננאל: עמוד השחר 90 דקות לפני הנץ
איתא במסכת פסחים דף צג ע"ב:משנה. איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח, דברי רבי עקיבא.
גמרא. אמר עולא: מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא. סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם ביום - עשרה פרסאות (=ארבעים מיל). מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין. פשו לה תלתין. חמיסר מצפרא לפלגא דיומא, וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא. עולא לטעמיה, דאמר עולא: אי זה הוא דרך רחוקה - כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה. אמר מר: מעלות השחר עד הנץ החמה - חמשת מילין. מנא לן? - דכתיב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו' וכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואמר רבי חנינא: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והויא חמשה מילין...
אמר רבא: שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, וסומכא דרקיעא אלפא פרסי. חדא גמרא וחדא סברא. סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות. מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין, נמצא עוביו של רקיע אחד מששה ביום.
מיתיבי, רבי יהודה אומר: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום.
תיובתא דרבא, תיובתא דעולא! תיובתא.
לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן?
- אמר לך: אנא ביממא הוא דאמרי, ורבנן הוא דקא טעו, דקא חשבן דקדמא וחשוכא.
לימא תיהוי תיובתא דרבי חנינא? - לא, ויאיצו שאני.
וכתב רש"י:
כמה מהלך אדם - בינוני, וביום בינוני, דתקופת ניסן ותשרי, שהימים והלילות שוין.
תא שמע ר' יהודה אומר כו' אחד מעשרה ביום - ר' יהודה קחשיב לכוליה יומא מעלות השחר ועד צאת הכוכבים (לכן הקושי על רבא אינו ממה שר"י לא אמר כמוהו אחד מששה ביום), מיהו בהא מותבינן לרבא, דקתני הכא מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעה מילין, דהיינו עובי הרקיע, וכן משקיעתה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין, פשו להו שלשים ושתים מילין מהנץ החמה ועד שקיעה - ותיובתא דרבא ודעולא דאמרי שלשים מילין.
נימא תיהוי תיובתיה דר' יוחנן - כלומר נימא דהא דאמרינן לעיל בדרבה בר בר חנה מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין - כולה רבה בר בר חנה אמר לה ומשמיה דר' יוחנן, ותיהוי הך נמי תיובתיה (כלומר אם גם לשיטת ר' יוחנן הוא חמישה מילין, יקשה עליו שבברייתא מבואר שהוא רק ארבעה מילין).
כי אמינא אנא ביממא אמרי - אני כללתי של כל היום מעלות היום עד צאת הכוכבים עשרה פרסאות, ולא פירשתי כמה קודם הנץ החמה ואחר שקיעתה, ורבנן, עולא ורבא שפירשו הדבר טעו בקדמא וחשוכא, שרוב בני אדם מהלכין חמשה מילין קודם הנץ החמה על ידי שמשכימין קודם עלות השחר, וכן אחר שקיעתה על ידי שמחשכין ליכנס אחר צאת הכוכבים.
וכדברי רש"י כותב גם רבנו חננאל:
נמצאת הא מתניתא תיובתא לעולא דאמר מהלך החמה ביום מן המזרח למערב שלשים מיל, ומתני' דאמר שמונה פרסאות שהן שנים ושלשים מיל.
רש"י כתב בתחילת דבריו שמדובר בימי ניסן שבהם היום שוה ללילה, וכידוע בתחילת תקופת ניסן יש 12 שעות מהזריחה לשקיעה, ואם כן למסקנת הגמרא שאדם הולך מהזריחה לשקיעה 32 מיל, נוכל להסיק מהו אורך מיל באופן זה:
יום של 12 שעות מהזריחה לשקיעה = 720 דקות.
720 לחלק ל 32 = 22.5.
ועל כן:
מיל הוא 22.5 דקות.
ארבעה מילין הוא 90 דקות - שעה ומחצה.
כאמור בתחילת דברי רש"י כל זה בימי ניסן. אך כידוע ההפרש בין עמוד השחר להנץ אינו אחיד והוא משתנה בהתאם לאורך היום[2], ויש לברר מהי הדרך לחשב את ההבדל בין עמוה"ש לנץ בשאר עונות השנה. לכאורה ישנה אפשרות לקבוע את טווחי השינוי על ידי התבוננות בעיניים מתי נראה אור כלשהוא באופק, אך דרך זו אינה מעשית לכל אדם בגלל הפעמים הרבות שיש עננים או הרים המסתירים את האופק. אלא שיש דרך אחרת הבנויה על יסוד מה שאנו יודעים שבאיזור ארץ ישראל יש בתחילת ימי ניסן 12 שעות בין הנץ לשקיעה כי הנץ והשקיעה הם דברים הנראים בעין, ואם אנו אומרים שבאותו זמן עמוד השחר הוא שעה וחצי לפני הנץ הרי אנו יודעים שזהו שמינית הזמן שבין השקיעה לנץ, ואפשר לקבוע שכמו כן בכל השנה ובכל מקום החישוב יהיה לפי שמינית הזמן שבין הזריחה לשקיעה. אלא דא עקא שהחישוב הזה אינו מדויק כי כבר נודע שזמן הדמדומים אינו תואם את אורך היום מהזריחה לשקיעה. המציאות היא שבעוד שהיום בחורף קצר יותר מבאביב, זמן הדמדומים בחורף ארוך יותר מבאביב. דבר זה נובע ממה שבחורף מסלול עליית השמש הוא אלכסוני יותר מבאביב, וככל שמסלול השמש יותר אלכסוני הזמן ארוך יותר, ולכן רק בקיץ הזמן ארוך יותר מבחורף. ויש לציין שגם הגדרה זו אינה מדוייקת למקומות אחרים שכן בקו המשוה אין הבדל בזה בין הקיץ לחורף, בשניהם ההתארכות זהה יחסית לאביב. ובחצי הכדור הדרומי החורף מקביל לקיץ שבחצי הצפוני[3].
אלא שישנה דרך נוספת והיא חישוב גיאומטרי מורכב שבאמצעותו ידועות המעלות של השמש מתחת לאופק, ולפי דרך זו נוכל שפיר לתרגם את הזמן המוזכר בגמרא למעלות, וכבר חישבו ומצאו שבימי ניסן שעה וחצי לפני הנץ השמש נמצאת 19.75 מעלות מתחת האופק (זמני ההלכה למעשה, הזמנים בהלכה שם פרקים טז, יז). אלא שכבר ציינתי בפתיחת דברי החזו"א שהתורה ניתנה באופן שיכלו לחשב את הזמנים גם לחלושי הדעת, ומסתבר מאוד שהחישוב ל'חלושי הדעת' צריך להיות לפי אורך היום ולא לפי מעלות, שכן ספק גדול אם דרך זו היתה ידועה לחז"ל.
אך בין אם מחשבים לפי שעה זמנית, כלומר שמינית היום, ובין אם נחשבו לפי חישוב המעלות, יש קושי בעצם הקביעה העולה מהגמרא שבימי ניסן עמוד השחר מתחיל להאיר שעה וחצי לפני הנץ, שהוא כשהשמש נמצאת 19.75 מעלות מתחת לאופק.
הקושי הוא מהמציאות שאור מתחיל להראות לכל היותר רק כשהשמש נמצאת 18 מעלות לפני הנץ, אך לפני כן קו האופק חשוך (הזמנים בהלכה שם), ולמעשה ברור שהזמן הנכון הוא גם מאוחר מ18 מעלות כי בזמן זה רק באופן כללי הרקיע נעשה מעט בהיר יותר , אבל מהלשון 'עלות השחר' משמע שצריך להתחיל אור ממשי כלשהוא באופק המזרחי שהולך ומעלה את השחרות, ולא סגי במה שבאופן כללי השחרות של הרקיע חלשה יותר. ועל כן לא מובן איך חז"ל קבעו זמן זה כעמוד השחר[4].
ואמנם הרב דוד בהר"ן (מובא בהזמנים כהלכה פרק מא) הביא ראיה מהגמרא בבכורות (נד ע"ב) שראיה שלנו אינה דומה לראיה שהיתה בזמן חז"ל כי הגמרא אומרת שעינו של הרועה שולטת עד ט"ז מיל, ואף אם נאמר כדברי התפארת ישראל שם דפירש שהכוונה שהרועה עומד באמצע, דבר ידוע שבימינו רועה אינו יכול לראות כבש ממרחק של 8 או 16 ק"מ, ומזה רצה להסיק שהראיה שלנו נחלשה ולכן אפילו כשאנו יוצאים למקומות חשוכים איננו רואים את ג' הכוכבים שנקבעו כתחילת הלילה.
אך האמת שקשה לומר שהראיה שלנו שונה בתכלית מראיה שלהם, שאם הראיה שלהם היתה שונה לגמרי משלנו היה צריך הדבר להתבטא בהרבה הלכות שבהם מקובל להתייחס כאילו אנו רואים כבימי הגמרא כדוגמת ראית פגמים באתרוג, ומראות נידה, וגודל תולעים. גם מצינו ביומא (סז ע"א) שמלוים את הכהן כדי לראות את זריקת השעיר לעזאזל למרחק של מיל, ומשמע שראיית כבש עם לשון הזהורית היא ממרחק של מיל בלבד כפי שאנו רואים היום, ולכן צריך לומר שלענין הרועה די בראיה שטחית מאוד, ועיקר הענין היא ראית עצם תנועת העדר שיש בו עשרה כבשים דהא בלאו הכי אינו יכול להציל את הכבש מפגע הבא עליו כשהוא עומד רחוק כל כך ולפי זה נראה שבכל ענינים אלו אנו צריכים ללכת לפי ראיה רגילה.
♦
ג. שיטת השו"ע והרמ"א: עמוה"ש שעה וחומש לפני הנץ
הבית יוסף (או"ח סי' תנט) דן מהו אורך מיל, וציין לדברי תרומת הדשן (ח"א סי' קכג) הקובע שמיל הוא 18 דקות. וכן פסק בשו"ע (סי' תנט, ב. וביו"ד סי' סט, ד) שמיל הוא 18 דקות, וכתב הרמ"א (בסי' רסא, א) שלפי זה זמן ארבע מילין הוא 72 דקות.ויש לעיין למה לא ציינו תרומת הדשן והבית יוסף לדברי רש"י שממנו מוכח שהמיל הוא 22.5 דקות כפי שהוכחתי לעיל.
ונראה שהיה פשוט להם שדבריהם אינם אלא חושבנא בעלמא העולה מהסוגיא, ועל כרחך הוא משום שהבינו שה12 שעות שיש ביום בינוני הם מעמוד השחר לצאת הכוכבים, וזהו הזמן שבו הולכים 40 מיל, ואם כן כל הסוגיא מתפרשת כרש"י אלא שדרך החישוב אינה כפי שכתבתי לעיל אלא כך היא:
יום של 12 שעות מעמוה"ש עד צאה"כ = 720 דקות.
720 לחלק ל40 = 18.
ועל כן:
מיל הוא 18 דקות.
ארבעה מילין הם 72 דקות - שעה וחומש.
אך כבר תמה הגר"א בסי' תנט שהלא בימי ניסן ה12 שעות הם מהנץ עד השקיעה ולא מעמוה"ש עד צאה"כ.
ומכל מקום כתב הגר"א שגם מהרמב"ם בפירוש המשנה (ברכות פרק א משנה א, תרגום הרב קפאח), עולה שמיל הוא 18 דקות שהרי כתב:
עמוד השחר, הוא עמוד האור הבוקע בבקר, והוא אור ייראה בפאת מזרח קודם עלות השמש כשעה וחומש מן השעות השוות[5]. וסבתו קרבת שטח הקיף אור השמש לאדים הכבדים העולים מן הארץ תמיד שגבהם על פני האדמה חמשים ואחד מיל כמו שנתבאר בתורת המדעים.
הרמב"ם קובע שמעמוד השחר להנץ יש שעה וחומש, וכתב שסיבת האור התבארה בספרי המדעים, והוא כפי שמקובל גם היום שהדבר נובע מהאטמוספירה שעוטפת את כדור הארץ וקרני השמש פוגעים בה ומחזירים אור לארץ עוד לפני התגלות השמש על הארץ[6].
ואמנם לענ"ד לא ברור שיש להסיק מדברי הרמב"ם האלו מה שכותב הגר"א בשמו שלפי הרמב"ם מיל הוא 18 דקות, שכן בפירושו למשנה בפסחים (פ"ג) כתב שהמיל הוא 24 דקות, ולפי זה כל שיש ללמוד מדבריו בברכות הוא שמעמוד השחר לנץ יש רק 3 מיל, ובאמת אורך המיל הוא 24 דקות[7]. מכל מקום יש עוד ראשונים שמדבריהם עולה להדיא שמיל הוא 18 דקות[8], וצריך להבין האם כל מי שכתב כך חשב שבימי ניסן יש 12 שעות מעמוה"ש עד צאה"כ, או שיש אופן אחר להסביר את הגמרא.
הגר"א חידש שאכן אין אנו צריכים לומר כך כי יש מקום לפירוש אחר בגמרא, ולהבנת דבריו נקדים את הסוגיות הנוגעות לפירוש זה בירושלמי.
בירושלמי ביומא פ"ג ה"א איתא:
מתני'. אמר להן הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר בורקי, מתיה בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הין:
גמ'. ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין בא להזכיר זכות אבות.
הלכה ב
מתני'. ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה.
גמ'. מאור הלבנה מתמר ועולה מאור החמה פוסה על פני כל המזרח? עד כדון דהוה סיפיה דירחא הוה רישיה?
וא"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח[9] אדם מהלך ארבעת מיל ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל. ומנין שמאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מילין? שנא' [בראשית יט טו] וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר. מן סדום לזוער ארבעה מילין יתיר הוון? א"ר זעירא המלאך היה מקדר לפניהן את הדרך.
ומנין? (נראה שכאן צריך להיות סימן שאלה) משיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל, כמו וכמו מילה דמיא לחבירתה.
ובירושלמי בברכות א, א מובאת סוגיא זו כמו ביומא, ושם יש המשך:
ואתיא דר' חייא (נראה שצ"ל דרבי חיננא, והוא רבי חיננא הנ"ל) כר' יודה דתני בשם ר' יודה עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום. עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמשים שנה, אדם מהלך ארבעת מיל, נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום.
הגר"א על אתר גורס:
עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה אדם בינוני מהלך ארבעה מיל, החמה מהלכת ת"ק שנה אדם בינוני מהלך ארבעים מיל, עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמישים שנה אדם מהלך ארבעה מיל.
ועל יסוד סוגיות אלו כתב בביאור הגר"א:
שיטת הרמב"ם… דרבי יהודה דס"ל דמהלך אדם כו' י' פרסאות, היינו מנץ החמה עד שקיעת החמה וכן חשבון הי"ב שעות דמהלך כו' ג"כ מנץ החמה עד שקיעת החמה, רק שהד' מילין בין דהנץ ובין דשקיעה הן לבד הי' פרסאות שמהלך אדם כו'.
וגמ' שם תרתי קפריך. א' דרבא ועולא שם אמרו שמעמוד השחר עד נץ החמה ומשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין ור' יהודה דאמר ד' מילין. והב' דאינהו אמרי שהוא אחד מששה ביום וקא חשבי מה שאדם מהלך קודם הנץ ואחר השקיעה גם כן מהארבעים מילין. ורבי יהודה לא קחשיב מדאמר אחד מעשרה ביום (ולא אחד משמונה, דאם אדם הולך 40 מיל מעמוד השחר הרי שביום יש 32 מיל, והיה צ"ל אחד משמונה כי ארבע הוא שמינית של 32, כפי שאמר רבא אחד מששה כשחישובו ביחס ל30 מיל שיש מהזריחה לשקיעה, אבל אם נאמר שאדם הולך 40 מיל מהנץ עד השקיעה, מובן שפיר שנקט אחד מעשרה, כי ארבע הוא עשירית של 40).
ומ"ש אמר ליה רבי יוחנן אנא ביממא קאמרי רצונו לומר מה שאמר שמהלך אדם עשר פרסאות, היינו ביום שהוא מנץ החמה עד שקיעת החמה, ורבנן כו' דאינהו קטעו וחשבו גם מה שאדם מהלך קודם הנץ ואחר השקיעה ג"כ בחשבון העשרה פרסאות. ולפ"ז מדוקדק לישנא דגמ' שם א"ל רבי יוחנן אנא ביממא כו', ורבנן דחשבי דקדמא וחשוכא כו', וכן לישנא דברייתא דרבי יהודה אחד מעשרה ביום הוי שפיר, דומיא דמה שאמר שם נמצא עובי כו' מששה ביום דקאי אמנץ החמה עד שקיעת החמה, כנ"ל. משא"כ לשיטת התוס' (דדעתם לפי הגר"א כרש"י, וכפי שנבאר לקמן) הל"ל בברייתא דרבי יהודה אחד משמנה ביום, וכן אינו מדוקדק לשיטתם לישנא דגמרא א"ל רבי יוחנן כו' אנא כו' דקחשבי כו' (שהרי הקושיה לשיטת רש"י לא צריכה להיות על רבי יוחנן) וכל זה הכריחו להרמב"ם לפרש כנ"ל.
וראיה לשיטת הרמב"ם מירושלמי ריש ברכות וז"ל שם דתני בשם ר' יהודה עוביו של רקיע מהלך נ' שנה אדם בינוני מהלך ד' מילין החמה מהלכת ת"ק שנה, עד שהחמה מנסרת ברקיע מהלך נ' שנה אדם מהלך ד' מילין נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום כו' ע"ש הרי מפורש בהדיא דהד' מילין הן לבד הי' פרסאות, וכנ"ל. ולפ"ז ניחא הכל[10].
נמצא שלפי דרך זו שיש לה ראיה חזקה מהירושלמי שאכן מיל הוא 18 דקות אך לא לפי צורת החישוב המשתמעת מתרומת הדשן אלא מכח ביאור אחר למהלך הגמרא.
והנה בימי ניסן 72 דקות לפני הנץ השמש נמצאת 16.1 מעלות מתחת האופק (כל 4.5 דקות עולה השמש במעלה אחת). ונמצא שדרך זו מתאימה למציאות, כי אכן בימי ניסן 72 דקות לפני הנץ אפשר לראות אור ולהחשיבו כעמוד השחר.
ואמנם נראה שבשעה שכתב השו"ע את הבית יוסף לא העלה אפשרות פירוש זה על דעתו שהרי לא הזכיר אלא את תרומת הדשן, אך יתכן שכשקבע כן בשו"ע סבר שיש לפרש בגמרא כפירוש הגר"א.
ומעתה לאחר שהתבררו לנו שתי ההבנות בסוגיא נוכל לברר מה דעת ראשונים נוספים.
בגמרא ברכות כז ע"א מדובר על דינים שנקבעו בפלג המנחה שהוא שעה ורבע לפני סוף היום. ומצינו בכמה ראשונים התיחסות להפרש שיש בין זמן זה לשקיעה.
הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער האבל ענין אבלות ישנה) כתב:
פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד אמות בקרוב[11].
מיל הוא 2000 אמה ועל כן שישית שלו הוא 333.3 אמה, ואם כן לפי הרמב"ן פלג המנחה הוא שישית מיל לפני השקיעה וכ"כ הרשב"א, הר"א אלאשבילי והריטב"א (בחידושיהם לברכות ב ע"ב). ובתוך דבריהם מבואר שנקטו כדבר פשוט שצאה"כ הוא 4 מיל לאחר השקיעה, ועל כן נראה שיש שתי דרכים שלפיהם יכלו להגיע לשיעור שכתבו.
דרך אחת, שסברו כפי שבארנו בדעת רש"י שיש ביום בינוני 900 דקות (12 שעות ועוד 180 דקות לדמדומים), ואם כן שעה זמנית בימי ניסן היא 75 דקות, השקיעה שהיא שעה וחומש זמנית, 90 דקות לפני צאה"כ, ושעה ורבע זמנית היא 93.75 דקות, לכן הפלג מוקדם 3.75 דקות לפני השקיעה, ו3.75 הם שישית מיל שאורכו 22.5 דקות.
והדרך השניה היא שהם סברו כתרומת הדשן שיש ביום בינוני 720 דקות (12 שעות מעמוה"ש עד צאה"כ). לפיכך שעה זמנית בימי ניסן היא 60 דקות, השקיעה שהיא שעה וחומש 72 דקות לפני צאה"כ, ושעה ורבע היא 75 דקות, לכן הפלג מוקדם 3 דקות לשקיעה, ו3 דקות הם שישית המיל של 18 דקות[12].
והנה כבר ביארנו שדברי תרומת הדשן נובעים ממה שלא ידע שבא"י בזמן האביב יש 12 שעות בין הנץ לשקיעה, על כן ודאי מסתבר שעדיף לפרש בדברי הראשונים האלו כדרך הראשונה.
גם מהרא"ה, והראבי"ה והמאירי מתבאר כדברי הרמב"ן[13].
כך נראה גם מדברי התוספות. דהנה בפסחים יא ע"ב אומר רבא שכאשר עד אחד אומר שהמעשה אירע בשתי שעות, ועד אחר אומר בשלוש שעות - עדותן קיימת, וכתבו שם התוספות (ד"ה אחד):
אחד אומר בשתי שעות - וא"ת אמאי עדותן קיימת אילו דייקינן בהני סהדי הא דקאמר שתים בתחילת שתים וה"ל קודם הנץ החמה ועדותן בטלה, כדאמר לקמן, דתחילת שעה שניה קודם הנץ החמה הוא דמהלך אדם ביום עשר פרסה שהן מ' מילין ומעלות השחר עד הנץ החמה מהלך ה' מילין כדאמר במי שהיה טמא (לקמן צג:) וזה עולה לשעה ומחצה, וי"ל כשזה אומר קודם הנץ החמה וזה אומר לאחר הנץ החמה דמדקדקין בהנץ לא טעו אינשי, אבל הני לא דקדקו אלא בשעות ואין בני אדם בקיאין בשעות וסבורין שהשניה התחילה אחר הנץ החמה.
התוספות חוזרים על דבריהם גם בסנהדרין (מא ע"ב ד"ה אחד), ושם הוסיפו שה' מילין הוא שמינית היום, וכנוסח זה שמזכיר ה' מילין מובאים הדברים גם בתוספות שאנ"ץ בפסחים ובתוספות הרא"ש בסנהדרין.
ונראה שהתוספות נקטו בקושיתם כשיטה שמעלות השחר עד הנץ איכא ה' מילין וכתבו שהם שעה וחצי זמניות - שמינית מה12 שעות שבהם הולכים ארבעים מיל מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ואף ששיטה זו נדחתה י"ל שמכל מקום הסוגיות בפסחים וסנהדרין הם דברי רבא, ולכן נקטו את הקושיה לפי דבריו, ואף שרבא בפסחים איתותב ואולי חזר בו, הרי אכתי אותה קושיה שייכת גם למסקנת הגמרא שהוא שעה ורבע זמניות שהם עשירית מהארבעים מיל, אבל אם היו מפרשים שכוונת הגמרא במסקנה לארבעים מיל מהנץ עד השקיעה, הרי שלפי המסקנה שעה זמנית שעליה הם מדברים היא 72 דקות, ושעה זמנית היא שעה לאחר עמוד השחר, ועל כן אין מקום לקושיתם שהרי י"ל בפשטות שרבא חזר בו מחמת מה שהקשו עליו[14].
♦
ד. לרש"י החישוב הוא לפי שעה זמנית. לשו"ע החישוב לפי מעלות
יש לעיין במה שבתחילה שואל הירושלמי ביומא שאלה שנותרה ללא מענה, למה הוצרך הרואה לעלות והכריז שהאיר עד שבחברון, הרי אי אפשר לטעות במאור הלבנה כי ההבדל ביניהם גדול שכן אור החמה פוסה, וגם חשש כזה קיים רק בסוף החודש. וצ"ע באמת למה היו עולים לראות ולהכריז כל יום.ועוד קשה שבודאי אי אפשר כל יום לראות את עמוד השחר שהרי יש ימים מעוננים, ומה עשו באותו יום. ועוד שמקרבת בית המקדש קשה מאוד לראות מתי יש אור עד שבחברון, לשם כך צריך ללכת ולעלות על הר הזיתים, ומסתימת הגמרא משמע שהכל נעשה בתחום הר הבית.
על כן נראה שהיסוד למה שהכריזו הוא מה שכתוב לפני כן שהיו עושים כך כדי להזכיר זכות אבות שבחברון, וכן מדוייק מהלשון "שבחברון" ולא בחברון, לומר שרוצה להזכיר את אלו שנמצאים בחברון. ובמשנה נקט רק את הטעם הנגלה ששולחים אדם לראות כדי ללמד את האנשים שלפעמים יכולים להיות טעויות בראיה, אך מעבר לכך היה גם טעם להכרזה להזכיר זכות אבות, ומכל מקום למעשה אותו אדם לא היה מכריז על פי ראייתו בלבד אלא על פי חישוב.
ונראה ללמוד את הדרך לחישוב מסוגיה נוספת המובאת בירושלמי ברכות שם, ונבאר את הסוגיה בהרחבה:
ר' חנינא חברהון דרבנן בעי, כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא. ומר אף בשחרית כן.
כלומר ר' חנינא שואל מדוע למרות שאנו אומרים שבערב זמן הלילה הוא כבר כשרואים ג' כוכבים, בבקר אין אנו אומרים שיחשב לילה עד זמן שמסתלקים הכוכבים אלא מחשיבים יום כבר משעה שיש אור כשלהוא, והוא ענין עלות השחר, שחר מלשון שחרות שעדיין יש שחרות גמורה כמעט בכל הרקיע, והיא הולכת ועולה.
א"ר אבא כתיב [בראשית יט כג] השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, וכתיב [ויקרא כב ז] ובא השמש וטהר, מקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות.
לכאורה נראה שדברי רבי אבא הם תוספת קושיה על הזמן שנקבע בשחרית, דהיקש 'ולוט בא' 'ובא השמש' מלמד שיש להשוות בין זמני הדמדומים השונים שבתורה, דבבריחת לוט מדובר על הזמן שהיה בין 'וכמו השחר עלה' עד 'השמש יצא', והוא זמן הדמדומים של הבקר, וב'בא השמש וטהר' מדובר על זמן דמדומים של הלילה, וכוונתו לחזור על הקושיה מתוך השוואת הלשון, שכפי שבלילה אנו מחשיבים אותו ללילה משיתכסה האור בצורה משמעותית עד שרואים כוכבים כך נחשיב את עלות השחר רק משמתוודע לבריות כמות אור משמעותית עד שלא רואים כוכבים[15].
אבל לפי זה קצת קשה מדוע הגמרא לא מתייחסת בהמשך להשיב על ההיקש. על כן נראה לפרש שרבי אבא בא לתרץ, ויסוד דבריו שמה שכתוב בתורה "ובא השמש וטהר" פירושו ובא השמש שמתכסה מעיננו, 'וטהר' ר"ל שנגמר שלב הכיסוי שהוא בצאת הכוכבים, וכיון שבדמדומי הבקר מוזכר נמי לשון ביאה יש לנו להקיש את תחילת היציאה ללשון ביאה שהוזכרה בדמדומי הערב, כפי שבדמדומי הערב לשון 'ביאה' משמעותה התכסות השמש ותחילת הכנסתה לעובי הרקיע, כך בבקר כשהתורה מדברת על 'עלה השחר' הוא הכנסות השמש לעובי הרקיע שהוא התוודעותה לבריות[16].
ועתה מתרץ:
אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר.
בבבלי מגילה כ ע"ב יש לימוד דומה לכך שעמוד השחר הוא יום, ולימוד זה נדחה:
אמר רבא: דאמר קרא ויקרא אלהים לאור יום - למאיר ובא קראו יום. - אלא מעתה, ולחשך קרא לילה, [למחשיך ובא קרא לילה]? הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא!
הקושיא בבבלי היא שלפי זה צריכים היינו לומר שהלילה מתחיל מהשקיעה וכיון שזה לא נכון הדבר מוכיח שאין הכרח לפרש "לאור" מלשון שמתחיל להאיר, אל לפי האמת י"ל שמכל מקום אנו מפרשים כך את הענין של "לאור". והירושלמי למד ממה שכתוב הבוקר אור, שלפי האמת משמעותו משמתחיל להאיר, ואע"פ שבלילה לא אומרים כך, אין זה סותר את ההנחה שנפרש כך בבקר, וכל מה שאמרו בבבלי הוא שאין זה לימוד מוכרח.
וראה בקרן אורה לברכות ג ע"א שמכוח לימוד זה מובן למה גם אין מושג של בין השמשות בבקר.
תני רבי ישמעאל [שמות טז כא] בבקר בבקר כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר.
זה לימוד נוסף שכיון שמצינו שבבקר יש מושג של בקר לפני הבקר אנו מניחים שכבר תחילת האור נחשבת בוקר.
גם בבבלי מסכת מגילה דף כ ע"ב דנים מנין נקבע שתחילת האור הוא יום:
אמר רבי זירא, מהכא: ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר: והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה, מאי ואומר? - וכי תימא משעלה עמוד השחר לאו יממא, ומכי ערבא שמשא ליליא, ואינהו מקדמי ומחשכי - תא שמע והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה.
ובבבלי ברכות (ב ע"ב) הובא לימוד זה כזכר לדבר גם לגבי זה שצאת הכוכבים הוא זמן הלילה.
בראש יוסף בתחילת ברכות הקשה למה לגבי הלילה אמרו שהוא רק זכר לדבר, וביום משמע שהוא ראיה גמורה. ולענ"ד י"ל לפי מה שכתב הרב יצחק אייזיק חבר בסדר זמנים (פתיחה) דבלילה י"ל שבאמת מהשקיעה הוי לילה ו"מעט הזמן הנמשך בלילה שעסקו במלאכה בשביל זה לא יהיה נקרא שעסקו גם בלילה מאחר דעסקי ואתו כל היום, ובפרט שכן דרך בני אדם העוסקים במלאכה לעשות עד צאת הכוכבים, כדאיתא בריש פרק הפועלים (בבא מציעא פג ע"ב) פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית", ושם ביאר שלכן נסתפקו בשיעור בין השמשות כי יתכן שלפי האמת יקרא לילה גם לפני צאת הכוכבים.
אמר רבי יוסי בי ר' בון אם (אין) אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין.
פיסקה זו הוא ענין אחר שהוכנס לסוגיה ונפרשה בהמשך בפרק ה.
אמר רבי הונא נלפינה מדרך הארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק. שרי עליל, לא אמרין דעל עד שעתה דייעול.
בפשטות נראה שהמשל הוא במלך שזכינו לכך שהוא עימנו והוא יוצא מאיתנו וחוזר לארמונו בערב, ובנמשל היציאה מאיתנו היא יציאת השמש בלילה, והכניסה היא ביאתה אלינו ביום. לפי זה 'שרי נפק' פירושו שהתחיל לצאת, ומה שאמר אח"כ 'אע"ג דלא נפק', פירושו אע"ג דלא נפק לגמרי, אמרינן שכבר יצא, והוא מה שאנו אומרים בגדר לילה, וכמו כן 'שרי עליל' פירושו שהתחיל להכנס, ובזה קאמר שאין אנו אומרים שהוא נכנס עד שעה שיכנס ממש. אך לפי זה לא מובן מה כוונתו בזה, לכאורה הוא להביא מקור לזה שבבקר תחילת האור נחשבת כיום, והוא אומר איפכא שלא יחשב כנכנס עד שיכנס ממש, וכפי שהקשה רבי חנינא בתחילה. אכן גירסת הגר"א שונה.
גירסת הגר"א: שרי עליל, אע"ג דלא על אמרינן דעל.
וכגירסתו מוכח בירושלמי יומא (פ"ו ה"ו):
כאיניש דסליק מטבריא לציפורי עד דהוא בטבריא אמרין בציפורין הוא יתיב[17].
כלומר אדם שרוצה לבא לציפורי אומרים שהוא בציפורי עוד לפני שבא אליה. ולפי גירסה זו נראה שגם בנידון דידן בא לומר שאכן יש הבדל בין הכניסה ליציאה בלשון בני אדם. כאשר מדובר באדם חשוב, אנו שמחים כשהוא עימנו וקשה עלינו הפרידה, ולכן אומרים שהוא בא אלינו כבר כשהוא ממשמש לבוא, ומצטערים ואומרים שהוא יצא, גם כשעדיין הוא קצת עמנו כיון שעכ"פ הוא עומד לצאת.
אך אכתי יש לדקדק על גירסת הגר"א מה כוונתו "אע"ג דלא על, אמרינן דעל", דמשמע שאומרים כך לפני שבכלל התחיל להכנס וכן בנידון של האדם שבא מטבריא לציפורי, אומרים שהוא בציפורי לפני שבכלל התחיל להכנס לציפורי, הרי עמוד השחר הוא זמן שבו כן מתחילה השמש להכנס. ולמה החשיבו אותו כלא על. ועוד יותר לא מובן מה בכלל אכפת לן לשון בני אדם בזה, והרי מדובר על קביעת המציאות.
על כן נראה להסיק מכל זה שאכן עמוד השחר נקבע לאו דוקא על פי ראית המציאות כל יום אלא שהוא זמן התחלת היום לפי לשון בני אדם, ובזה מובן מה שהגמרא מביאה הוכחה מלשון בני אדם, דבגלל דרכי החישוב המסבכים התורה רוצה שנתייחס לזמנים אלו כפי שמקובל אצל לשון בני האדם.
וכיצד בסופו של דבר נקבע אצלם שהגיע עמוד השחר?
מסתבר שהיסוד לחשבונות היה מה שראו ביום הקצר ביותר שבארץ ישראל הוא בחורף, וכשהתבוננו בחורף מתי מתחילים לראות אור, ראו שיש אור משמעותי 75 דקות לפני הזריחה (16 מעלות מתחת לאופק) שהוא שמינית של הזמן שיש מהנץ לשקיעה (בחורף יש מהנץ לשקיעה כעשר שעות - 600 דקות), או עשירית של הזמן שיש מעמוד השחר עד צאת כל הכוכבים (750 דקות). ולפי זה חישבו בכל העונות את זמן עמוד השחר. ואע"פ שלפי זה יצא ברוב עונות השנה שעמוד השחר הוא לפני שרואים אור, לא הפריע להם הדבר כי הרי אמרנו שכך דרכם של אנשים לומר על המלך שהוא בא גם לפני שהוא בא, כיון שיודעים על פי החשבון שהוא רוצה לבא. ולפי זה שפיר י"ל שבזמן האביב הוא שעה ומחצה (שמינית של 12 שעות), ובזמן הקיץ 105 דקות (שמינית של 14 שעות).
אך אין לומר דרך זו גם בשיטת השו"ע שמיל הוא 18 דקות, כי לפי דרך זו הזמן שבין עמוד השחר לנץ הוא עשירית הזמן שבין הנץ לשקיעה, ויוצא שבחורף הוא 60 דקות לפני הזריחה, וזהו זמן שיש בו כבר הרבה אור, ולכן צ"ל שלפי השו"ע החישוב הוא לפי מעלות. אלא שמכל מקום כיון שיסוד זה לדרך החישוב שאמרנו הוא מהירושלמי צריך לישב זאת עם מה שהוכיח הגר"א מהירושלמי שמיל הוא 18 דקות. ונראה שאכן יש להשיב על מה שהכריח הגר"א מהירושלמי על אורך המיל, כי ההוכחה בנויה על כך שיש חמש מאות שנה מהנץ עד השקיעה, ודבר זה אינו מבואר בירושלמי אלא בבבלי (חגיגה יב ע"א). לפי הירושלמי יתכן יש מהלך חמש מאות שנה רק יחד עם עובי הרקיע, ולפי זה הרקיע עצמו הוא רק ארבע מאות שנה, והחמישים שנה של עובי הרקיע הם שמינית המרחק של הרקיע עצמו, והעשירית היא של כללות הזמן מעמוד השחר לצאת כל הכוכבים.
ומאידך גיסא לשיטת השו"ע יש מקום לדחות מה שהסקנו מהירושלמי שעמוד השחר הוא בדרך כלל כשעדיין חושך, כי י"ל שמה שבני אדם מקדימים לומר שהמלך נכנס הוא כמשל רק לענין זה שעכ"פ אינו כבערבית שאומרים שהוא איתנו למרות שהתחיל לצאת, ולא לומר שבפועל עמוד השחר הוא גם כשעדיין חשוך.
ולפי האמור נראה ששיטת המחשבים מיל ל22.5 דקות מתאימה להנחה שהחישוב הוא לפי שעות זמניות, ואילו שיטת המחשבים מיל ל18 דקות מתאימה לחישוב לפי מעלות.
וכבר כתבתי שמכל מקום מסברה נראה יותר שחז"ל לא קבעו לחשב את הדבר על פי מעלות, ויש להוסיף שגם מפשטות המשל על הרקיע ועובי הרקיע, משמע שהחישוב הוא לפי ההנחה שכדור הארץ שטוח ופרוש מעליו רקיע ואם כן החישוב לא יכול להעשות לפי מעלות. וכן נראה מעצם ההגדרה של עשירית מהיום שהיחס בחישוב זה משתנה בעקביות בהתאם לאורך היום. גם מסתימת רש"י שכתב שהחישוב הוא לפי יום בינוני משמע שבחורף הכל יותר קצר, וזה כולל את הזמן שבין עמוה"ש לנץ החמה. וכן נראה מהרמב"ן הרשב"א והריטב"א שנקטו שזמן פלג המנחה הוא שישית מיל לפני השקיעה, ואם מחשבים את עמוה"ש וצאה"כ לפי שעות זמניות ניחא ששיעור זה לפני השקיעה הוא זהה בקירוב בכל עונות השנה כי תמיד ההבדל בין שעה ורבע לשעה וחומש הוא מועט. אבל אם מחשבים לפי מעלות הרי שההבדל בין השקיעה לצאה"כ אינו תמיד שעה וחומש זמנית, ובקיץ הצפוני כשהוא יותר ארוך יצא שפלג המנחה הוא רק לאחר השקיעה, ולא היה להם לקבוע שיעור קבוע של שישית מיל לפני השקיעה[18].
ונראה שיתכן שבעמוד השחר נהגו לפי החישוב של שמינית היום, ואילו את האיר פני כל המזרח שהוא הזמן הקובע בבית המקדש חישבו לפי החישוב האמיתי 16.1 מעלות לפני קו האופק, ואף אם לא ידעו לחשב על פי מעלות עשו הערכה משוערת לפי תצפית של כל ימי השנה ויצרו לוח מיוחד למקום בית המקדש, ולפי חישוב זה הכריז המכריז שהאיר המזרח עד שבחברון, גם כשידע רק על פי החישוב המיוחד שצריך להראות אור. אך למקומות אחרים אין זה מעשי לעשות חישוב על פי הערכה יומית כזו, ולכן נקבע עמוד השחר לפי חישוב השעות הזמניות כנ"ל.
♦
ה. התאמת סוף זמן קריאת שמע לזמן חצות ומנחה גדולה
כידוע יש שתי שיטות כיצד לחשב את סוף זמן קריאת שמע ותפילה. לפי שיטת הרמב"ם (הל' תפלה ג, ד) שכמותה נקט הגר"א (תנט, ה) מחשבים את זמני שעות היום שהוזכרו בחז"ל מהנץ עד השקיעה, והשעה השישית מסתיימת בחצות בזמן שהשמש באמצע הרקיע. ואילו לפי שיטת הרמב"ן (תורת האדם שער אבלות ישנה) השעות מחושבות לפי שעה זמנית מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. והמג"א (או"ח נח, א) נקט לענין זמן קריאת שמע כשיטת הרמב"ן[19], ולכן בלוחות של היום נהוג לקרוא לשיטות אלו שיטת הגר"א ושיטת מג"א. וכתב החזו"א (או"ח יג) שהמחלוקת היא בסברות בעלמא, האם החישוב הוא לפי הזמן שיותר ניכר, או לפי הזמנים היותר קובעים בהלכה את גדר היום והלילה.והסתפקו האחרונים בשיטת האומרים לחשב מעמוד השחר, לפי איזה צאת כוכבים נחשב את סוף השעות הזמניות. בשנים הראשונות שיצא לוח ארץ ישראל של הרב טיקוצ'ינסקי חושב זמן מג"א לפי ראיית צאת ג' כוכבים לעינינו (שהוא לדעתו בין 23- 28 דקות לאחר השקיעה), אך לאחר מכן הוקשה לו שכיון שההפרש בין זמן זה לשקיעה אינו מקביל לזמן שיש מעמוה"ש להנץ יצא שחצות היום אינו בזמן שהשמש עומדת בראש כל אדם, בניגוד למשמעות הגמרא (יומא כח ע"ב ופסחים יב ע"א), על כן שינה דעתו לחשב לפי שעות זמניות מעמוד השחר עד צאת הכוכבים דרבינו תם (לפי דרכו זמן ר"ת הוא 19.75 מעלות מתחת לאופק, וכפי שביאר כל זאת 'הזמנים בהלכה' יג, ד).
אך יש להעיר שכבר ביארנו שיסוד הסברה בכך שהשעות מחושבות לפי עמוד השחר וצאה"כ ולא לפי הנץ והשקיעה היא שעמוד השחר וצאה"כ הם הזמנים הקובעים יום ולילה בהלכה, על כן לא מובן למה נחשב את הזמן לפי צאת הכוכבים של ר"ת כשאין אנו נוהגים כמותו. גם יש להביא ראיה ברורה שאין לחשב כך מהגמרא ברכות כז ע"א האומרת שאם היינו מפרשים שדברי רבי יהודה שמתפללים מנחה עד פלג המנחה פירושו עד ועד בכלל היה יוצא לנו שדברי רבי יהודה הם כדברי חכמים. ומבואר מזה שלחכמים אפשר להתפלל בפועל עד סוף הי"ב שעות. פלג המנחה לכו"ע הוא שעה ורבע לפני סוף הי"ב שעות, ואם כן למאי דנקטינן שצאת ג' כוכבים הוא לילה אי אפשר לומר שסוף הי"ב שעות הוא צאה"כ דרבינו תם, שאיך יתפללו מנחה לאחר שיצאו ג' כוכבים כשהוא לילה גמור.
ואכן ראה בספר מקור בהלכה (בריזל ח"ב עמ' לד) שכתב שזקני ירושלים לא הסכימו לחידוש של הרב טיקוצ'ינסקי לחשב שעות זמניות לפי צאה"כ דרבינו תם. ומעתה הדרא קושיא לדוכתא כיצד מתאימים הדברים לזמן חצות.
ולענ"ד יש לישב קושי זה על פי הפיסקה מהירושלמי בברכות הנ"ל שנמצאת באמצע הסוגיה העוסקת בכך שצאת הכוכבים הוא לפני החושך המוחלט:
אמר רבי יוסי בי ר' בון אם [אין[20]] אומר ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין.
לכאורה ר' יוסי בי ר' בון אומר שהם שוים בכך שבשניהם לא מתחשבים להגדרת לילה, דהיינו שיום הוא מהזריחה לשקיעה, ותמוה שהרי מפורש במשנה מגילה פ"ב שמעמוד השחר הוא יום, ומפורש במשנה בברכות שרק צאת הכוכבים הוא לילה, וכל הסוגיא שם בירושלמי בנויה על סמך היסודות האלו.
ונראה פירוש הדברים שלאחר שהירושלמי מציין שהיום מתחיל מעמוד השחר ומסתיים בצאת מקצת מהכוכבים אע"פ שעדיין יש אור יום, בא ר' יוסי בר בון לומר שאין הדבר כך לכל העניינים כי לעניינים מסוימים אנו נותנים את עובי הרקיע כולו ללילה שאם לא כן לא תקויים המימרה שבתקופת ניסן היום והלילה שוין, ומשמע מזה דחז"ל התחשבו במה שבניסן היום והלילה שוים גם לחישוב זמני היום.
והדברים רמוזים גם ברש"י על הסוגיא בפסחים שמציין בתחילה למדרש שבימי ניסן היום והלילה שוים למרות שבכל הסוגיא מתחילתה ועד סופה לפי רש"י מדובר על יום שמתחיל מעמוד השחר ואילו ענין השויון הוא ביום המתחיל בנץ החמה.
ונראה שהטעם הוא לפי היסוד המתבאר מהירושלמי שבעניינים אלו מתחשבים הרבה בלשון בני אדם, ובלשון בני אדם ודאי חצות הוא הזמן שהשמש נמצאת באמצע הרקיע. ונפקא מינה בזה גם לענין מה שדנו על זמן מנחה גדולה, האם להוסיף לחצות חצי שעה זמנית או חצי שעה שוה, שלפי האמור שהקובע בזמן זה הוא לשון בני אדם נראה שיש להוסיף חצי שעה שוה.
וכבר מצינו בראשונים שלענין אחד הולכים בתר שעות זמניות, ולענין אחר בשעות שוות, ראה מה שכתב בזה הרב זלמן קורן בדעת תרומת הדשן במאמר שנספח לספר לקט יושר (מהדורת מכון ירושלים), ובנידון דידן הדבר פשוט ומובן יותר שיש לחשב כך כי הכל הולך אחרי לשון בני אדם, ובודאי חצות בלשון כולם הוא כשהשמש בראש הרקיע.
ובלוחות הנהוגים כיום אלו שחשבים שעה זמינית לפי צאה"כ הנראה חישבו את אורך השעה לפי ההנחה שצאה"כ הוא 25 דקות לאחר השקיעה, אך נראה שיש להוסיף דקה לשיעור של שעה זמנית שקבעו לפי מה שצידדתי לקמן שמעיקר הדין צאה"כ הוא כ13 דקות לאחר השקיעה, וממילא בחישוב שלוש שעות זמניות יש להקדים 3 דקות.
♦
ו. מסקנא בענין זמן עמוד השחר בארץ ישראל ובחו"ל
מכל האמור כאן נראה שיש לחוש לשני זמנים אפשריים לעמוד השחר.זמן אחד הוא שיטת רוב הראשונים שמחשבים לפי שמינית היום (ומיל הוא 22.5 דקות), ולפי שיטה זו מתחשבים בענין קביעת הזמנים בלשון בני האדם שבזמן הגמרא, ובזמן החורף זהו הזמן שבו מופיע תחילת האור דהיינו כ75 דקות לפני הנץ, ואמנם בשאר עונות השנה זמן זה הוא כשעדיין חשוך, אך הולכים בזה אחרי לשון בני אדם.
והזמן השני הוא שיטת השו"ע והרמ"א שמחשבים בכל מקום לפי הזמן בו נמצאת השמש 16.1 מעלות מתחת לאופק (ומיל הוא 18 דקות) כיון שהיא שיטת השו"ע והרמ"א.
אך שאר השיטות אינן מתיישבות.
א. השיטה שמחשבת 19.75 מעלות השחר אינה מתישבת כי לפי שיטה זו לעולם לא ייראה אור כלשהוא בזמן עמוד השחר, ואין צד לקרוא לזמן כזה עמוד השחר.
ב. השיטה שמחשבת 17.5 מעלות לפני הנץ שהוא 79 דקות באביב אינה מתיישבת כי זמן זה אינו מקביל לזמן ארבעת המילין המוזכרים בבבלי ובירושלמי, שהרי לפי מיל של 18 דקות הזמן המוזכר בגמרא הוא 72 דקות, ולפי מיל של 22.5 דקות הזמן המוזכר בגמרא לימי ניסן הוא 90 דקות.
ג. השיטה שמחשבת את עשירית היום אינה מתישבת כי לפי זה בחורף 61 דקות לפני הנץ הוי לילה כאשר בפועל רואים שכבר 75 דקות לפני הזריחה יש אור במזרח, ולפי הירושלמי מבואר שאמנם יתכן שזמן שבו עדיין לפעמים יש חושך יקרא עלות השחר, אך לא יתכן שזמן שיש יש כבר הרבה אור יקרא לילה.
אלא שכל מה שאמרנו בשיטה הראשונה לחשב לפי שמינית הזמן נכון רק באופק של ארץ ישראל. בחו"ל הזמן שבו מתחיל להראות אור ביום הקצר אינו שמינית הזמן שיש מהנץ עד השקיעה. הסיבה לכך היא שכל הזמנים משתנים בהתאם לקו הרוחב בו אנו נמצאים. ככל שמצפינים היום מתארך בקיץ ומתקצר בחורף, וגם היחס בין זמן היום לזמן שמעמוה"ש להנץ משתנה. על כן נראה שכל היכא שיש שינוי משמעותי בקווי הרוחב צריך ללכת רק לפי עיקרון החישוב שהזכרתי ולא לפי שיעור של שמינית היום, כלומר שיש לבדוק מתי מתחיל להראות האור ביום הקצר ביותר, ובהתאם ליחס שיש ביום זה בין הזמן שבין עמוה"ש לנץ לזמן שיש מהנץ עד השקיעה יש לקבוע את הזמנים לשאר העונות. ואע"פ שהגמרא נוקטת בלשון שמתאימה להבנה שהארץ שטוחה, מצינו כבר בירושלמי (עבודה זרה פ"ג ה"א) שהארץ היא כדור, וכידוע כל השינויים בקוי הרוחב הם בגלל שהוא כדור, לכן יש להניח שלפי האמת הדבר היה ידוע לחכמים, ומתחילה כוונת חכמים היתה שבמקומות אחרים יחשבו בצורה כזו, ורק בארץ ישראל נקטו בשיעור של שמינית ובמושג עובי רקיע כדי לומר שהחישוב ייעשה לפי המושגים של בני האדם.
♦ ♦ ♦