הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל
ה'מכתב מאליהו'

מכתב תשובה להערות על מאמר "מלכויות זכרונות ושופרות"[2]

ב"ה אור ליום ו' עש"ק תולדות תשב"ח בני ברק
ידידי נפשי חברי היקרים והחביבים עלי כנפשי חברי הכולל הק' יהי חלקכם ברוך. וברכה מיוחדת לך חביבי רב רחימאי מנהל קשר מכתבי ד"ת הרב ר' דוב שטרנבוך הי"ו.
אחדשה"ט בחיבה יתירה ואהבה נאמנה.
זמן רב חיכיתי על מכתבכם, וכבר תמהתי מה זה. אמנם שמעתי כי החיים והשלום עמכם וכי הלימודים בכולל ב"ה עולים יפה בהתמדה ובעיון, על כן אמרתי לליבי מסתמא אין זה אלא מרפיון העיון בדברי מוסר וכ"ש בלימוד המוסר דבר יום ביומו.
אמנם בקבלי את מכתבך הר' דוב נ"י ידידי הנאמן, שמחתי עליו כעל הון רב. שמתי ליבי לדבריך לקרוא ביני שיטי אם רושמי הדברים אשר תשאל הם אשר השאלות באו מעיון עמוק או רק בבחינת הסתכלות בדברים מפני הצורך להשיב. כמובן שאינני מבין כ"כ להבין בחכמת הפרצוף וכ"ש מפרצופו של מכתב, אמנם בל אמנע מלרשום את אשר תמהתי על תמיהתך העיקרית.
♦

עבודת המלכויות והשופר

שאלתך בענין "הערות במלכיות" שכתוב שם[3] שיש קבלת מלכות דיראה ויש דהתבטלות מאהבה. ושאלת קושיא חמורה, מלכות דאהבה מה שייך לומר בה "ובמה בשופר".
משמע לי שלא ירדת כלל לסוף המאמר אשר בו מפורש עוד טעם בגדר השופר עפ"י הזוהר ומדרש רבה ופי' בעל השאגת אריה דהיינו שמעורר מסירות נפש של בקשת דין על עצמו ובזה מהפך מידת הדין למידת רחמים עי"ש. האם אין בקשה זו באה ממלכויות דהתבטלות, והיינו שמרגיש את גודל החילול שעשה והתבטלותו אל מלכות שמים ובכן מבקש דין על עצמו.
♦

אמירת וידויים בראש השנה

ושאלתך הב' במה שכתבנו בשם האר"י ז"ל לקצר בוידויים מחשש שבפרטו את החטא יתגנב רצון החטא אל לבו. ושאלת, אם כן למה מתודה?
אמנם במק"א הבאנו בשם הירושלמי (ברכות פ"ט) "עשה מאהבה וכו' עשה מיראה שאם באת לבעוט אין הירא בועט", הרי שעדיין שייכת בעיטה באוהב. וא"כ המתודה מיראה, אם היא יראה אלימתא אין חשש שיסתבך שוב במחשבת תאותו שהרי יראתו תעכבנו, משא"כ המתודה משום התבטלות דאהבה אפשר שאם יצייר לפניו את כל ציור תאותו אולי יתאוה ויבעט.
ואין ספק שיש כמה מדריגות בדברי האריז"ל הללו ובהם הדברים תלויים, ואם ידע האדם את עצמו ומצבו לנכון, ידע אם ראוי לו להאריך או לקצר בוידויים.
♦

אין קטיגור נעשה סניגור

ושאלתך הג' מהו ההפרש בין טהרה מטומאת מת שהוא דוקא באפר פרה ולא חששו להסתבכות במחשבות חטא העגל, ובשופר חששו לזה כאמרם ז"ל (ר"ה כו.) "אין קטיגור נעשה סניגור" - דברור הוא דהיינו חשש האריז"ל כמו שכתבנו שם. יפה שאלת.
אבל זהו הביאור לפענ"ד, גבי חטא העגל היינו כידוע התגברות החשק אל הטבע ועוה"ז, כמבואר במאמר חטא העגל. וגדר הטהרה ע"י אפר חטאת, היינו להזכיר שיש תיקון לטומאה, בבחינת ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים (עי' ר"ה יז.), כידוע בגדר תיקון הרע. וא"כ הרי פשוט דבמחשבת התיקון כלומר שעוה"ז ג"כ יביא לידי גילוי, שכשיתברר זה לאדם יתוקן ממגע מת, שילמד שאפילו מה שנתרוקן מן הרוחניות מ"מ עדיין מועיל לרוחניות וקדושה בבחינת "ושבתם וראיתם", ויוצא מטומאתו, שהרי ירגיש דלא שייך כלל יציאה מן הקדושה לגמרי, וכל טומאתו מה שחשב שנגע - בחינת דבק - למה שיצא מן הקדושה ואעפ"כ יש עדיין אחיזה כו', ילמוד שזה טעות, ואם לא הניצוץ בחינת קדושה שבו, כבר אין לו מציאות כלל בעולם.
אמנם, השופר הוא ההתעוררות לצד הב', לא צד התנחומין אלא צד ההתעוררות לתשובה, ובכך בוודאי שיש לחשוש כדברי האר"י ז"ל הנ"ל.
קיצורו של דבר: אין קטיגור נעשה סניגור לא שייך אלא בבא לסלק את מידת הדין והיינו בתשובה וכו', משא"כ כשבא לברר דאין לנו אלא רשות אחת וסוף סוף הכל ישוב לשורשו היינו הרשות ההיא המיוחדת, בזה לא שייך אין קטיגור כו', אלא אדרבא דוקא מהקטיגור נבחן דאפילו דשמאלא ניזון מניצוץ הקדושה שבו.
קיבלתי ג"כ מכתבים מהרבנים ידידנו הר' אהרן הכהן נ"י והר' בנימין זאב נ"י ועוד. אי"ה אשיב בשבוע הבא בל"נ.
אלי' אליעזר דסלר
♦ ♦ ♦