ר"מ ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בענין מצות תקיעת שופר ועקידת יצחק
בכתבי תלמידי מרן הגרי"ז זצ"ל מובא בשמו (ונדפס כעת בס' רשימות תלמידים ממרן הגרי"ז ח"ב עמוד שנג) לבאר נוסח הברכה בתפילת ראש השנה: "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים", דקאי על התפילה שיש בתקיעת שופר, דבתקיעת שופר מלבד שהיא מצוה על דיניה ופרטיה, עוד נאמר בה קיום דין וסגולה של תפילה, וסגולה זו קיימת רק בכלל ישראל ולא באומות העולם, אף שתפילה קיימת גם אצל אומות העולם, כדחזינן בנינוה הוא דווקא בתפילה בפה, אבל התפילה הקיימת בשופר, זה אינו קיים אלא אצל ישראל ולא שייך באומות העולם, והביא דברמב"ם בריש הל' תענית כ' מ"ע לזעוק ולהריע על כל צרה שלא תבא שנא' והרעותם בחצוצרות, הרי דהחצוצרות והזעקה חדא מילתא היא, ושפיר יש לשבח את הקב"ה על שהוא מקבל תפילה זאת ברחמים. עכתו"ד.ולכאורה הדברים מפורשים ברש"י בר"ה (כו, ב) שכ' לגבי שופר בר"ה דמצותו בכפופין דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, דבתפלתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף משום והיו עיני ולבי שם הלכך בראש השנה דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא בעינן כפופין כו', מבואר דבתקיעת שופר ישנו גם ענין של תפילה. וכן בפי' רבינו חננאל בר"ה (כח) משמע בסלקא דעתך בגמ' שם דבשופר בעי כוונת הלב, וכן בתוס' בפסחים (קטו, א סוד"ה מתקיף) כ' דתפילה ותקיעה בעי כוונה טפי, ומשמע דבתקיעה הכוונה היא מעיקר המצוה, ונראה הביאור דכמו דבתפילה בעי לכ"ע כוונה שעומד לפני השם, ה"נ בשופר בעי' כוונה זו, דדומה לתפילה.
והנה כתב השלטי גבורים במסכת ר"ה (ט:): "מדפ"ה דלהכי במרבה בתקיעות ליכא בל תוסיף דהמרבה בתקיעה אינו אלא כמרבה בתפילה" עכ"ל, ומפורש בדבריו דבתקיעות בראש השנה ישנו מעניינא דתפילה, והעירני לזה בני הרה"ג רבי יצחק שליט"א.
ונ"ל דד"ז מבואר להלכה, דעיין בריש סימן תקפ"ח בביה"ל (ד"ה שמע), שהביא דברי המג"א לענין אם הפסיק בתקיעות מחמת אונס, כגון מחמת גוף שאינו נקי וכו', והמ"ב הק' דלא שייך זה אלא בתפילה או בבהמ"ז וכו' שאסור להזכיר שם ולומר ד"ת, משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי, האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי וכו'. ולדברינו ניחא היטב קושיית המ"ב דאכן כיון דבתקיעה הוי גם דין תפילה בעי' לזה מקום וגוף נקי כמו בתפילה. ומסתבר דגם המ"ב ס"ל כן, אלא דנקט דרק בתפילה שיש בה הזכרת השם בעי' גוף נקי ול"ש זה בתקיעת שופר.
ויש להוסיף עוד בזה דמלבד דהשופר הוי אופן דתפילה, איכא בתקיעה מעין דין הקרבה וריצוי דכפרה. והדברים מפורשים בריטב"א בסוכה (לא.), שכ' בשם תוס', דמצווה הבאה בעבירה אמרי' רק במצוה של ריצוי, כקרבן לולב ושופר, ומקורו בתוס' הרשב"א משאנץ ותוס' רבינו פרץ בפסחים (לה.). ולכאורה י"ל דכוונת הריטב"א לענין לרצות להקב"ה וכדאי' במדרש ריש פ' ויקרא, דכלל ישראל מפתין את הקב"ה בשופר, ובריטב"א בר"ה (טז:) מבואר דהוי ענין של כפרה כקרבן, וביאר הגמ' דלהכי בלא תקעו בפשיעה בתחילתה מריעין בסופה דלא היה להם כפרת קרבן, והביאור י"ל דהמצות שופר תכליתו זכרון העקדה וקבלת מלכותו יתברך וזה ענין כפרה, ובהגר"א בסי' תרצב כ' על תפילת ארשת שפתינו וכו', דהוי כתפילה במעמדות בשלהי תענית, הרי דמדמה ליה לכפרת קרבן.
והנה בלקט יושר (הלכות ר"ה, אות י"ב, מהדורת מכון ירושלים, עמ' רפא) הביא מתרוה"ד דבר"ה שחל בשבת דאומרים זכרון תרועה, הטעם בזה הוא כיון דהוי יום תרועה, וביו"ט ראשון של סוכות שחל בשבת אין אומרים בתפילה זכרון יום לולב, כיון דלולב הוי מצוה של עשייה, אבל שופר מצותו בקול ולזה מהני קול של תורה, ולכן בר"ה שחל בשבת ילמד הלכות שופר עכתו"ד. ויש לבאר דבריו ע"ד מה שאמרו חז"ל בשלהי מסכת מנחות דכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו', ודבר זה לא נא' בכל המצות, דבאינו יכול לקיים המצוה ילמד הלכותיה, והיינו דכל המצות חיובן הוא בעשייה ול"ש ללמוד הלכות המצוה במקום עשיית המצוה, משא"כ קרבנות דעיקרו התקרבות להקב"ה, הדבר מתקיים גם ע"י העיסוק בתורה חטאת. ולכן סובר התרוה"ד דבשופר, כיון דיסודו הוא ההמלכה והתשובה ועי"ז הוי ככפרת קרבן, להכי בר"ה שחל בשבת הוי יום תרועה ולא בטל המצוה, וע"י לימוד קול שופר הוי יום זכרון תרועה, ובזה מתבאר מש"כ במשנה ברורה דאין תוקעין בערב ר"ה גם כשר"ה חל בשבת, כיון דהוי יום תרועה.
ונ"ל עוד בזה דכ' הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ג ה"ד) דאף דגזה"כ במצות שופר רמז יש בדבר עורו ישנים וכו', והיינו דהוי התעוררות לתשובה, וכידוע מה שהביא ביסוד ושורש העבודה בשם הזוהר דצריך להרהר בתשובה בשעת התקיעות, ובמנורת המאור כ' דעל כן אמרה תורה יום תרועה לשון שברון לב כמו תרועם בשבט ברזל, ובעולת שמואל כ' על התחינות שאומרים בין סדר לסדר דל"ה הפסק בין הברכה לתקיעה כי צורך התקיעות הן שיש בהן התעוררות לתשובה, ועי' מ"ב (סימן תקצ"ב סי"ב) ובשעה"צ (סקט"ו שם).
והנה הר"מ הנ"ל שכ' דבשופר יש רמז לתשובה, אמנם לא הזכיר ענין חרטה לשעבר ווידוי, ומשמע דהוי דין תשובה של קבלה להבא בלי חרטה. והשל"ה כ' בשם האר"י להתוודות בתקיעות, דאף שאין מתוודין ביו"ט שופר שאני, והמג"א כ' דהודוי הוי הפסק בין ברכה לתקיעה, אבל השל"ה ס"ל דל"ה הפסק דהוי מעיקר המצוה של עורו ישנים משנתכם. עכ"פ מבואר דהשופר הוי מעורר לתשובה, ולכן ל"ה הפסק. וכן בסדור הרש"ש מובא דהכרח גדול כהיום הזה לתשובה כי אין קול השופר פועל למעשה אם לא שעולה הקול בהתעוררות הלב בתשובה ואם לא הוא כנגן המנגן, ועוד כ' שם דכל הכ"ד דברים המעכבים את התשובה אינם מעכבים במהרהר בתשובה בשעת תקיעת שופר, ונראה הטעם דהתשובה ע"י השופר היא בגדר קבלה על העתיד, וגדרה הוא בהיות והשופר הוי המלכת הקב"ה, א"כ התשובה היא בגדר העולה לגדולה דמוחלין עונותיו, וביאר המהר"ל דכיון דעלה לגדולה שוב בוש משפלותו בחטאיו וכו', וה"נ בשופר, שהוא ממליך את הרבש"ע, ממילא מקבל עליו תשובה. וזהו שאמרו חז"ל "שופר שפרו מעשיכם", וכן אי' במד"ר פ' ויקרא דאפי' יש בידכם כמה עבירות אני מכסה עליהן.
ונראה לחדש דבעולה לגדולה וחתן ביום חופתו דמוחלין עונותיהם, היינו רק דאין נענשים על העבר, אבל לא נעשו עי"ז לצדיקים, דלזה בעינן תשובה וודוי על העבר, ומה"ט נראה לי ברור דלענין עדות עדיין פסולים הם עד שיתוודו, וכן נראה בכפרת יוהכ"פ לדעת רבי בשבועות (יג.) דיוהכ"פ מכפר בלי תשובה, היינו דהוי כפרה מעונשים על חטא, אבל לא נעשה לצדיק בלי וידוי ועדיין פסול הוא לעדות, ומצאתי שכתב כן בשו"ת תורת חסד (אבה"ע סימן ו אות ה) עי"ש. ונראה דזה הביאור בתו"י ותורא"ש (יומא פה:) שכ' דלרבי היינו כפרה מקופיא אבל ל"ה כפרה מקיבעא, תדע שהרי חרב המקדש וע"כ דלא נתכפר לגמרי עייש"ה, וי"ל הכוונה כדפי' דרק נתכפר דאינו נענש, אבל לא נעשה צדיק בלי תשובה, ומעתה נראה כן גם בתשובה שע"י השופר דהוי רק מחילת עוונות דע"י דהמליכו להשי"ת נמחלו העוונות, אבל ודאי בעי' לזה עשי"ת ויוהכ"פ להתוודות ולהסיר ממנו דין רשע.
והנה מצאתי דבר מחודש מהרי"ף שהובא בס' הנייר דבקריאת התורה דר"ה יהרהר בתשובה ואז פתוחה ידו של הקב"ה וכו', וז"ל ספר הנייר (יא. הלכות שופר ותפילה סדר התשובה מפי רב אלפס). אחר שאמרו קדיש יוציאו ס"ת שנים, באחד קורא בפרשת וירא וי"י פקד את שרה עד והאלקים ניסה. והשני ובחדש השביעי ומפטיר בשמואל ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו. ובעוד יקרא בתורה יתן כל איש לבו לשוב בלבו, כי באותה שעה מועלת מאד כי ידו של מלך פתוחה לקבלו.
ונראה לי ביאור דבריו דבקריאת התורה דראש השנה הוי גם ענין מלכויות, ביום א' דר"ה הוי פקידת שרה בדרך ניסית, וכן הנאמר בקרה"ת "באשר הוא שם" דהוא מובא בגמ' בר"ה על הדין בר"ה, וכן ביום ב' קוראים פרשת העקידה, דאמרו חז"ל דרואה אני כאילו עקדתם עצמכם, ומדוייק בקראי בנחמיה ח המובא בפסוקים דעזרא על הקריאה ובכו העם ועי"ש במלבי"ם דרצו להתענות ובכו מחמת שלא קיימו התורה ואמר להם עזרא דהוי חג ואכלו ממתקים וכו', וכנראה זהו המקור לרי"ף דשעת קריאת התורה בר"ה הוי מעבודת היום והוא שעת התעוררות לתשובה.
♦
דרוש לעקידת יצחק
במשנה ברורה (סימן שכח סקל"א) הסתפק אם שרי לחלל שבת כדי להציל מי שרוצים לחייבו לעבור עבירה של יהרג ואל יעבור וימסור נפשו על כך, ומקובל במשפחת הח"ח זצ"ל דספיקו הוא כיון דבהנך עבירות ליכא לדינא דוחי בהם, דדינם ביהרג ואל יעבור, א"כ לא חשיב הצלה, ולהכי א"א לחלל עליו את השבת, דאדרבא שיקיים מצות קדוה"ש ויזכה בכך. והמ"ב כ' "דאפשר" דמחללין עליו את השבת עי"ש. ויש להוסיף, דבמ"ב מדוייק דקאי על הצלה מעבירה של יהרג ואל יעבור. ויש לדון דאם הוי עבירה של שבת שדינה ביעבור ואל יהרג בזה כיון דמחמיר על עצמו שלא כדין, ולשי' הרמב"ם בפ"ה מיסוה"ת אסור להחמיר על עצמו והרי הוא מתחייב בנפשו [ונתבאר בארוכה בספרי משא יד ח"א פ' לך לך], שוב אין מחללין עליו שבת להצילו. ובלבוש בסימן ש"ו גבי לאו דע"ז כ' דמחללין עליו שבת וה"ה גי"ע, אמנם בסימן שכ"ח סי"ג מיירי בעבירות שדינן דיעבור ואל יהרג ולכן אין מחללים בשבילן עייש"ה. וע"ע בפת"ת (יו"ד סימן קנז סק"ח) בשם השבו"י דבגזרה המלכות לעבור על הדת ומחוייב ליהרג ויכולים לברוח, והשיב דאם יכול לברוח עדיף לקיים וחי בהם ולא לעבור.והנה בסליחות נאמר "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו", וצריך ביאור מהו מי שענה, והלא לא נזכר בפרשת העקידה שאברהם אבינו ביקש דבר, אלא כבש רחמיו ולא שאל על ההבטחה כי ביצחק יקרא לך זרע כמבואר במדרשים, אולם הקב"ה ענה לאברהם גם אם אברהם לא שאל, וזהו הנאמר (תהילים קיח, ה) מן המיצר קראתי "ענני" במרחב יה, ענני לשון עבר, בבחינת והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה, כד, ועי"ש במלבי"ם), הקב"ה בוחן לבבות ויודע מה בלב האדם וכבר ענהו, וזוהי התפילה דמי שענה לאברהם אבינו הוא יעננו.
אכן בר"ן בתענית ריש פ"ב (ו, א מדפ"ה) כ' דמי שענה לאברהם אבינו על הצלתו של יצחק, ומבואר דאברהם אבינו התפלל על כך, וע"ע בח"א מהרש"א שם (טו, א), ובשל"ה בתורה אור בפ' וירא מתבאר עה"פ ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה, דזו היתה תפילה שימציא השי"ת שה במקומו, ואם לא ימציא השם יתברך אזי לעולה בני, וז"ל השל"ה: "אמנם כי דייקת שפיר תמצא בפסוק ובדברי רבותינו ז"ל שהיו אב ובנו מצדדים ליפטר ממיתה זו, אם בפסוק כתיב 'ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה', וזו היה תפלה ממנו שימציא השם יתברך שה במקומו, וסיים אחר כך ואם לא ימציא לו השם יתברך שה אזי 'לעלה בני', מכל מקום התפלל הוא שיעשה לו השם יתברך נס, ושעל זה אנו אומרים 'מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו', כי הוא נענה על תפלתו, ואם כן מהו זה השבח המופלא, הלא אמרו רבותינו ז"ל המוסר עצמו לקדושת השם על מנת שיעשה לו נס כו', ואם נעשה לו נס בוודאי לא נקרא מקדש השם מאחר שכוונתו היה על הנס. ובדברי רבותינו ז"ל מצינו גדולה מזה, איך היה אב ובנו מתפללים שיהיה נצול ונפדה ממות, איתא בילקוט 'וישם אתו על המזבח', עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם, עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. אמר ליה, בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר 'אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי' וגו'", עד כאן. אמת מה נהדר מה שהיה מוכן לעשות זה המעשה אם לא יהיה נענה בתפילתו, מכל מקום לא קיים 'עבדו את ה' בשמחה', וביקש טצדקי לפטור מזה, ואם כן מה זה השבח הגדול שנשתבח וכו'.
וכן מצינו במדרש עה"פ ותכהנה עיניו מראות (בראשית כז, א) שכן היה מחמת דמעותיו שהתפלל לה' בשעת העקידה שלא יצטרך ליקרב עולה, וכ"ה באבות דרב נתן באותה שעה יצחק מסכים בפיו אבל בלבו אומר מי יצילני מיד אבי, אין לי עוזר אלא הקב"ה שנאמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, ובילק"ש במגילת אסתר (תתרנ"ו) אי' מכל דבר הקב"ה יכול להצילם הציל אברהם מהאש הציל יצחק מהעקידה, וכן אמרי' בסליחות בעשי"ת ביום חמישי (סליחה צב) קרא המלאך המליץ כשלקח אברהם את הסכין פדה את בנך יחידך מרדת שחת, וצ"ב אמאי חשיב מרדת שחת, ומבואר כנ"ל. וכ"ה בפייט שם 'מרום יראה לו השה והוא ישיב וכו' סוקר ספונות בני שועך יקשיב', היינו דנתקבלה תפילת יצחק אבינו. ולפ"ז שפיר ניחא דברי המ"ב הנ"ל דאפשר דגם בהולך ליהרג על קדוה"ש יש מצוה להצילו, דהרי חזינן דניתן כח התפילה לבטל צווי העקידה. [וראיתי דנין אם אאע"ה ויצחק אבינו אמרו ברכת הגומל אחר העקידה, ותליא במש"נ].
ובני הרה"ג רבי מרדכי שליט"א מח"ס שיורי עירובין (על עירובין) העירני לעוד מקורות בזה. ראה בדברי הרא"ש עה"ת בפ' האזינו שכ' וז"ל: "וא"ת למה אמר יעקב חבל נחלתו יותר מאברהם ויצחק, ויש להשיב כנשר שהוא רחמני על בניו וכו' שהרי אברהם נמצא אכזרי שרצה לשחוט את בנו ולא רצה להתפלל עליו וכו'". וברלב"ג כתב בביאור הפסוק ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעולה בני שאברהם התכוון לתפילה מי יתן ואלוקים יראה לו את השה לעולה ולא יהיה זה אתה בני. ובפיוטים להקליר מפורש כן דלכן לא ניתנה תורה ע"י אברהם אבינו בשכחו להתפלל על יצחק וכו', והדברים מופלאים.
ועד"ז מצינו בבעלי התוס' בפ' בשלח אז ישיר משה מיום שברא הקב"ה את העולם לא אמר אדם שירה לפניו עד שעמד משה ובני ישראל ואמרו שירה, ברא אדם הראשון לא אמר שירה לפניו, הציל לאברהם מכבשן האש לא אמר שירה לפניו, הציל ליצחק מן העקידה ולא אמר שירה לפניו, הציל ליעקב מן המלאך לא אמר שירה לפניו, וכיון שבאו ישראל להם הים עמדו ואמרו שירה לפניו.
ומקור הדברים הוא בשמו"ר (פרק כג): "אז ישיר משה, הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדם הראשון ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה, כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא שנא' אז ישיר משה ובני ישראל הוי פיה פתחה בחכמה, אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה".
ומפורש דגם בנסיון העקידה שייך תפילה להצלת יצחק אבינו וכמש"נ.
והנה נאמר במתן תורה "במשוך היובל המה יעלו בהר", וברש"י "שופר אילו של יצחק היה". ומבואר דהשופר של מעמד הר סיני שמור מזמן העקידה. וכן מצינו בחז"ל סיני מהיכן באה מהר המוריה שנתלש ההר ממקומו כחלה מעיסה, הרי דבעי למתן תורה את עקידת יצחק. ונראה דבמתן תורה כל מעלת ישראל היתה בהקדמת נעשה לנשמע, היינו ביטול דעתם לרצון השם, וזה היה שרשו בעקידת יצחק "ויאמר הנני", ורק בכח זה באו ישראל לקבלת התורה באמירת כל אשר דיבר ה' נעשה ביטול רצונם, והבית הלוי (דרוש יז) כ' דבקבלת התורה מהני התחייבותם אף דהוי התחייבות לדבר שאינו קצוב, אלא מאחר ששיעבדו גופם, שוב נתחייבו לכל מה שנצטוו, וכח זה בא להם מעקידת יצחק וממסי"נ של האבות. וא"כ י"ל דעקידת יצחק היה הנסיון למות על קדוה"ש, ובמתן תורה היה המסי"נ לחיות על קדוש השם, ולכן שייך תפילה בשעת העקידה, היינו לבקש מהקב"ה לזכות לקדוה"ש בחיים וזהו תפילת יצחק אבינו.
ובזה יש לבאר הא דאי' בברכות (סא:) שבשעה שסרקו את בשרו של ר"ע קרא ק"ש, וא"ל תלמידיו עד כאן וא"ל כל ימי הייתי מצטער מתי יבא פסוק זה ובכל נפשך לידי ואקיימנו אפי' בשעה שנוטל את נפשך וכו', דהכוונה דר"ע חשש כל ימיו דכיון דהוא בן גרים, לית ביה הך כח מסירות נפש שירשו בני ישראל מאברהם אבינו, וזה ששמח ר"ע בשעת עקידתו, שנתקיים בו מה שכל ימיו היה מצטער עד שיגיע לידו, לידע שיש בו ממידתו של אברהם אבינו. ויש לבאר בזה המפורסם בשם הגר"א דהיה יכול להציל את הגר צדק הידוע ע"י שם המפורש, והגר לא הסכים, והיינו דדוקא בגר המסי"נ היא השלמת גרותו, ואולי אם היה הדבר במסי"נ של ישראל צריך להצילו גם ע"י שם המפורש והוי בכלל הצלה, [אם כי הוי הצלה סגולית], ודומה לדברי המ"ב הנ"ל.
♦
עבודת הקרבה בעקידת יצחק
בילקוט סי' קא הביא (מפרקי דר"א) דאברהם אבינו בעקידה היה ככהן גדול הגיש את מנחתו ואת נסכו, ובזית רענן כ' דהא דקאמר דהוי ככהן גדול הוא משום דבלא"ה איך יקריב אברהם אבינו את יצחק הא הוי אונן ע"י שחיטת יצחק, ואונן פסול לעבודה, ולכך קאמר דהוי ככהן גדול דכהן גדול עובד אונן, וראה בהגהות הרד"ל (על הפרקי דר"א שם) [ויש להוסיף דהרי אונן אינו משלח קרבנות ואיך הביא אאע"ה את קרבנו, ויצחק אבינו חשיב כקרבנו של אברהם, וכך הוא הנוסח בסליחות דהקריבו לשם בעליו, אמנם כיון דהוי ככהן גדול, הרי בכ"ג דינו דכשם דעובד אונן ה"נ משלח קרבן באנינות כמש"כ המנ"ח בהגהות על הר"מ ביא"מ (פ"ב הי"א), ומבואר כן ברש"י מו"ק (יד:) ובב"ק (קי), וברמב"ם (כה"מ פ"ד ה"י) עי"ש].וכבר תמה המקור ברוך בסימן ה' דלשיטת רש"י ביומא (יג:) בהתחיל בעבודה ונעשה אונן יכול לגמור את העבודה, וא"כ בלא"ה אף דנעשה אונן אחר השחיטה הא בנעשה האונן אחר שהתחיל יכול לגמור, ובצ"פ כ' דשחיטה כיון דל"ה עבודה לא חשיב התחיל בעבודה לענין דגומר עבודות הקרבן באנינות. אכן נראה דזה אינו דדוקא כל שחיטה ל"ה עבודה כר"י מאורליינש בזבחים (יד:) כיון דשוה בחולין, אבל בעקידה כיון דשחיטת אדם אינו בחולין הוי שפיר עבודה, ומפורש כן במדרש דבשעת העקידה הלך לשחטו בימין, הרי דחשיב עבודה.
ושמעתי מהו"כ אאמו"ר הגאון רבי מרדכי אילן זצ"ל ראב"ד ת"א ומח"ס תורת הקודש דלהכי קתני בילקוט ככה"ג הגיש מנחתו ונסכו דהיינו לענין הנסכים, דעל הקרבת הנסכים ל"ש לומר דכיון דהתחיל העבודה גומר באנינות, דהא נסכים כיון דמקריבו אף לאחר עשרה ימים נידון לקרבן בפ"ע, ובאונן אף דגומר עבודתו מ"מ אינו מקריב הנסכים אף כשבאים עם הזבח, וניחא שפיר הילקוט דקתני דהוי ככה"ג, דהיינו לענין שיכול להקריב הנסכים ע"כ. ומבואר דהיו נסכים בעקידת יצחק, ונראה דזה הנא' "יצחק ירנן" דקאי על העקידה כמש"כ הב"י בריש או"ח, ונסכים היינו שירה בשעת הקרבת הנסכים. [וצ"ע הא דבפרשת העקידה לא נזכר כלל הבאת הנסכים].
ומצאתי דבר נפלא דהזי"ר בעצמו בספרו בעמוד יב סו"פ וירא הרגיש בזה שהרי כ' להקשות על הילקוט וז"ל: "דצ"ע נסכים מאן דכר שמיה, וא"ל משום דאין עולה בלא מנחה ונסכים דהא צריך להקריב העולה תחילה ועדיין לא הקריב יצחק, וי"ל דמש"ה קאמר הגיש מנחתו ולא קאמר הקריב, והא דקאמר ככ"ג משום דקשה כיון שיקריב את יצחק יהיה אונן וא"כ יאסר להקריב אח"כ מנחה ונסכים לזה אמרו ככ"ג דקי"ל כ"ג מקריב אונן" עכ"ל, הרי להדיא בדבריו דהנא' דאברהם היה ככהן גדול היינו משום הקרבת הנסכים וכמש"נ.
ונראה לומר עוד בישוב קו' המקו"ב דהוי אונן, ובהקדם קו' הגבו"א ביומא שם דמ"ש דבאונן גומר עבודתו, ואילו לענין בעל מום אמרי' בזבחים (טו.) דאף בנקטעה ידו עד שלא הגיע הדם למזבח פסול וכ"ש דבנעשה בע"מ באמצע העבודה דפסול. ונראה מוכרח דחלוק פסול אונן לעבודה מכל הפסולים, דבע"מ ושאר פסולים הוי פסול בכהונה, דחסר בקדושתו לעבודה, ולהכי גם אם באמצע העבודה נעשה בע"מ עבודתו פסולה, משא"כ באונן פסולו לעבודה הוא מדיני האנינות, דכמו דאונן אינו מביא קרבנות ואינו אוכל בקדשים ה"נ אינו עובד, וי"ל יותר דהחילול עבודה באונן הוא מחמת דאיכא עליו "איסור" לעבוד מדיני האנינות, כמו דאינו אוכל בקדשים, ולחד מ"ד בריש פ"ב דזבחים ילפי' פסול אונן לעבודה מהא אינו אוכל בקדשים, וכ"ה לשון היד רמ"ה בסנהדרין (פג) שכ' דבהקריב אונן חילל וכיון דמחיל עבודה ש"מ איסורא נמי איכא וכו', ולהכי בכ"ג דעובד אונן ה"נ משלח קרבנות באנינות וכנ"ל, [וכן בבמה מסתבר דאונן משלח קרבנות כמו דמקריב באנינות, ובצל"ח בברכות (לז) כתב דאונן בבמה אוכל בקדשים, וכ"ה בקר"א (יבמות ע:), ועי' במש"ח (פ' ויגש)], ועי' בערוך לנר ביבמות (ע:) שדן דבשבת ויו"ט דליכא אנינות יהיה כשר לעבודה ולאכילת קדשים, והיינו דכיון דליכא אז איסורי אנינות יהיה ראוי לעבודה.
ולפי המבואר הרי בלא"ה ל"ש לדון בעקידת יצחק לפסול אברהם אבינו מהקרבתו מדין אונן, דהרי כיון דנצטווה ע"כ ליכא לאיסור אנינות ותו ל"ש בזה פסול אונן, ועוד דכיון דהעקידה היתה בר"ה [וי"א דהיתה ביוהכ"פ ראה בשקל הקודש פ"ט ה"ד בביה"ל] דליכא אז איסורי אנינות, ה"נ ליכא פסול של אונן לעבודה וכנ"ל. [מיהו יש לדון דזה שייך לאחר שניתנה תורה ונצטוו על ר"ה ויוהכ"פ, אך במה שהאבות שמרו כה"ת קודם הצווי אין בזה לדחות איסורי אנינות אם הוזהרו בהם].
ולפ"ז ניחא היטב קו' הגבו"א דלהכי בנעשה אונן באמצע העבודה יכול לגמור, וחלוק בזה מכל הפסולים, דכיון דליכא איסור בעבודה זו, דהא התחיל בה קודם שנעשה אונן, תו אינו מחלל העבודה ויכול לגומרה.
♦ ♦ ♦