ראש כולל "ברכת זאב" בני ברק
בדין שמע מקצת תקיעה - ומשך בתקיעה כשניים
א. מחלוקת הרמב"ן והרי"צ אבן גיאות אם כשמשך תקיעה אחת כשניים יצא לפחות ידי תקיעה אחת
ראש השנה (כז.): "...ושתי חצוצרות מן הצדדים. ותרי קלי מי משתמעי, והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. לכך מאריך בשופר. למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא, תא שמע תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אמאי תיסלק ליה בתרתי. פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן" וכו'.וכתב בחידושי הרמב"ן שם וז"ל: "הא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, הראשונים פירשו שאם תקע בתקיעה האחרונה של תר"ת והאריך בה כשתים כדי שתעלה לו אף לתקיעה ראשונה של תר"ת השני, לא עלתה לו אלא לאחת וצריך לתקוע תקיעה אחרת להתחלת תר"ת השני, אבל לתקיעה אחרונה של סימן ראשון עלתה לו, ובא רב יצחק אבן גיאת ז"ל ואמר שמצא בירושלמי שאף לתקיעה אחרונה של תר"ת ראשון לא עלתה לו, ומאי אלא אחת היא התקיעה ראשונה של סימן ראשון שתקע בה בפני עצמה וכו'. אבל בתחלה הוצרכתי לכתוב כי לפי דעתי אי אפשר לפרש משנתנו אין בידו אלא אחת על הראשונה, חדא שהרי כשאמרו בגמ' למימרא דשמע סוף תקיעה ולא תחילת תקיעה יצא, לא הקשו ממשנתנו עד שדקדקו וממילא תחלת תקיעה בלא סוף נמי יצא, [ו]אי ס"ד אותה התקיעה שנמשך בה לא עלתה כלל בלאו הכי נמי הוה יכול למידק ואם איתא דסוף תקיעה בלי תחילת תקיעה יצא הכא נמי תיפוק משום סופה בלא תחלתה, שהרי לשם מצוה הוא תוקע ומתכוין לשמוע תקיעת מצוה, ואף על פי שלא עלתה לשתים כשתמצא לומר תחלה בלא סוף לא יצא וזו הואיל ולשתים נתכוין כשתים הן, מ"מ תיפוק תקיעה ראשונה משום סופה וכו'" עכ"ל.
והמתבאר מדברי הרמב"ן שם, דס"ל דהירושלמי דאמר דאין בידו אפי' אחת הכוונה בתקע ומתעסק בתחילת התקיעה או בסופה, אך באופן שמשך בתקיעה כשתיים אף דלא עלתה לו לתרתי, אין סיבה שלא תעלה לתקיעה אחת, ואף אם מצוות צריכות כוונה מ"מ הרי מכוין למצוה, ודלא כהרי"צ. והר"ן מבאר בדעת הרי"צ גיאות דאף דאין מצוות צריכות כוונה, מ"מ כיון שמכוין לצאת בתקיעה זו גם לתקיעה נוספת חשיב כמתעסק, ולגבי כל תקיעה לא יצא, כי החלק השני חשיב בזה כמתעסק ולכן לא עלתה לו אפי' לתקיעה אחת.
ובביאור דברי הרי"צ גיאות י"ל בג' אופנים: א. עצם זה שמכוין לחלק את התקיעה לשניים גורם לכך שכל חצי מהתקיעה חשיב לגבי החצי השני כמתעסק, ועל כן לא יצא ידי תקיעה בכל חלק מהתקיעה. ב. ס"ל דבעינן בכל תקיעה כוונה אם היא לפניה או לאחריה, וכשכיוון בתחילת התקיעה לתקיעה של אחריה ובסוף התקיעה לתקיעה של לפניה אינו יכול לצאת בכל חלק וחלק מן התקיעה, שכוונתו בחלק השני של התקיעה היא כוונה שאינה טובה לגבי החצי האחר. ג. י"ל אף אם לא בעינן בתקיעה כוונה שתהיה לפניה או לאחריה, מ"מ בעינן כוונה לאיזה סדר היא התקיעה, דהיינו דיש ג' תרועות ובעינן כוונה בתקיעות אם הן שייכות לתרועה ראשונה או שניה או שלישית, ולכן כשכיון כאן בתחילת התקיעה לסדר ראשון ובסופה לסדר שני אין לראש סוף ולא לסוף ראש.
והנה הקשה הרמב"ן דלדברי הרי"צ גיאות, שפי' המשנה דבמשך התקיעה כשניים אין לו אלא אחת הכוונה רק אחת דהיינו התקיעה דקודם התרועה, מדוע כשהקשתה הגמ' "למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא" הוצרכה להוסיף "וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא" הרי אף בלא זה יקשה דכיון שסוף תקיעה בלא תחילה יצא א"כ יצא ידי תקיעה אחת לפחות. ואם נימא בביאור שיטת הרי"צ דבעינן כוונה בתקיעה אם היא לפני התרועה או אחרי התרועה לא שייך להקשות שיהי' לו לפחות תקיעה אחת דהיינו שסוף התקיעה תעלה לו, דזה א"א, כיון שסוף התקיעה לא יכולה לעלות לו לתקיעה של אחריה, ולכן הוצרכה הגמ' להוסיף שגם תחילת תקיעה בלא סוף מהני ולכן יעלה לו תחילת התקיעה ללאחריה וסוף התקיעה ללפניה. וכן לפי' הג' שצריך לכוין לאיזה סדר התקיעה גם לא יקשה קושית הרמב"ן דמ"מ סוף התקיעה לא תעלה לסדר ראשון כיון שכוונתו בזה לסדר שני. אלא משמע שהרמב"ן הבין בשיטת הרי"צ כפי' הראשון, דמשום כוונתו לחלק התקיעה לשתיים לכן אין לרישא סיפא ולא לסיפא רישא, ולכן הקשה מדוע הוצרכה הגמ' להוסיף דאם סוף תקיעה מהני בלא תחילה אף תחילת תקיעה מהני בלא סוף דאף בלא זה יקשה דמ"מ סוף התקיעה תעלה לו דמה שכיון בזה לצאת תקיעה שלפניה אינו מקלקל ומועיל גם ללאחריה וה"ה אינו מקלקל הכוונה לאיזה סדר הוא תוקע.
שו"ר בחי' הריטב"א (דף כז עמוד א) לאחר שהביא את דברי הרי"צ הקשה וז"ל: "ועוד דמהיכא תיתי דבעינן כונה בתקיעות לראשונה או לשניה הא אפילו לדברי המחמיר לא בעינן אלא כונה לצאת" עכ"ל. משמע שהבין כצד הב' או הג', דאילו לצד הא' לא קשה קושיתו. והי' אפשר לפרש בדבריו אלו כצד הב' או הג' אך מהמשך דבריו שם משמע כצד הב', דכתב שם וז"ל: "ובפירוש אמר בירושלמי בהקורא את המגילה (מגילה פ"ב ה"ב) אמר ר' יוסה היה זה צריך ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהן, אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוין בה לדעת שניהם וכל אחד מתכוין בה למה שצריך" עכ"ל. ועי' שם, שהביא קושית הרמב"ן מדוע הוצרכה הגמ' להוסיף דמדסוף תקיעה מהני ה"ה תחילה בלא סוף וכו', וכתב ע"כ וז"ל: "ומיהו הא לא קשיא לי דסוף התקיעה לדעת הרב ז"ל אינו בדין שתעלה להיות סוף לסימן זה שהרי הוא לא נתכוון בו אלא להיות תחלה לסימן השני" עכ"ל. אך עכ"פ הרמב"ן הבין בדעת הרי"צ כצד הראשון, דעצם כוונתו לשתי תקיעות היא כוונה שמקלקלת את סוף התקיעה ואת ההתחלה ולכן מובנת קושיתו הנ"ל.
♦
ב. בדברי התוס' בתקיעה שלאחריה אם יכלה לעלות ללפניה
ובתוספות (דף לג עמוד ב ד"ה שיעור תרועה, בסוף הדבור) כתבו וז"ל: "וצריך לדקדק באותן שלשים קולות שאנו תוקעין בישיבה שכשמסיים השלשה קשרקי"ם ומתחיל הקשקי"ם או כשמסיים הקשקי"ם ומתחיל הקרקי"ם למה לי שתי תקיעות זו אחר זו ממה נפשך יפטר בתקיעה אחת דאי גנח ויליל הרי יצא בשלשה קשר"ק ואי גנח לחוד אותה תקיעה אחרונה של קשר"ק אחרון תעלה לו למנין קש"ק וכן אם יליל אותה תקיעה אחרונה של קש"ק אחרון תעלה לו למנין קר"ק ושמא כיון שעשו התקיעה לשם פשוטה שאחר התרועה לא רצו שתעלה לשם פשוטה שלפניה ומיהו אשכחן ומשך בשניה כשתים שהיתה עולה לשתים אי לאו משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא מפסקינן" עכ"ל. הנה כתבו תחילה דאין מועילה תקיעה שלאחרי ללפניה אך הוכיחו דלא כן ממשך בשניה כשתיים שהיתה עולה לשתיים. ותמוה מה הראיה משם הרי אמרי' שכונתו היתה שיעלה לשתי תקיעות ללפניה ולאחריה. משמע שתוס' הבינו שכוונתו היתה בכל התקיעה לתקיעה שלאחריה, אך כיון שמשך כשתים יש כאן שתי תקיעות וממילא יצא גם לפניה, וא"כ הי' אפשר לדחות ראיתם ונימא דכוונתו לשתי תקיעות לפניה ולאחריה.ואולם תוס' יכלו להוכיח, אם נימא דלא כהרי"צ גיאות, ונימא דידי תקיעה אחת יש לו, א"כ יהי' מוכח שכוונה שלפניה אינו מעכב מלצאת תקיעה שאחריה, דאם הוא מעכב א"כ יש לו רק ראש תקיעה בלא סוף, ואולם מתוס' משמע שהבינו שכל התקיעה מכוון ללאחריה. אך יש לומר בכוונת התוס' שכוונתם בממ"נ דאם מתכוין לשתיים אחת לפניה ואחת לאחריה, א"כ מדוע יש בידו אחת ואם מתכוין כולה ללאחריה א"כ איך היתה הו"א שיהי' לו שתיים.
♦
ג. בדברי הרמ"א בענין תקיעה שלאחריה אם מהני ללפניה
והנה בשו"ע (סימן תקצ סעיף ו) כתב הרמ"א וז"ל: "ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא (ב"י)". וכתב ע"כ בבהגר"א שם כמ"ש בסי' תקפ"ח ס"ד הי' וכו'. שם נאמר היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציאה את שניהם. ולכן בתקיעה אחרונה של סדר תשר"ת יכול לצאת גם תקיעה ראשונה של סדר תש"ת. ולכאורה א"כ מדוע צריך תנאי, גם בלא תנאי יועיל ממ"נ. ובאמת שגם מקושית התוס' הנ"ל משמע כך. ובמגן אברהם (ס"ק ו) כתב וז"ל: "והתנה - דבתנאה מקרי שפיר מכוון אך לכתחלה לא רצו לתקן כך א"נ בשביל שלא יטעו לו' שא"צ אלא ש"ת" עכ"ל. מבואר דס"ל דדוקא בהתנה מהני. וז"ל השער הציון (סימן תקצ ס"ק כג): "אבל אם לא התנה כלל אלא לאחר שתקע תשר"ת תקע רק ש"ת, בוודאי אין אנו יכולין לצרף מחמת ספק התקיעה אחרונה של התשר"ת להש"ת, דהלא לא כוון בשביל זה והוי כתקע בלא כוונה [כן מוכח בבית יוסף ומגן אברהם]" עכ"ל. וצריך ביאור[2].אך י"ל דאף אם אין צריך כוונה ללפניה או לאחריה מ"מ בעינן כוונה לאיזה סדר, וזה דלא כהבנת הרמב"ן ברי"צ גיאות, אלא דא"כ הי' צריך להיות הדין כדברי הרי"צ גיאות, דבמשך בשניה כשתיים שלא תעלה כלל תקיעה, כי מחמת כוונתו אין לרישא סיפא ולא לסיפא רישא, והרי שם (בשו"ע תק"צ ס"ו) הביא המחלוקת בזה, וא"כ מה שהצריך הרמ"א תנאי וכפי שהבין המג"א זהו דוקא לדברי הרי"צ. אך י"ל דמחלוקת הרמב"ן והרי"צ היא בתקיעה שניה של תשר"ת ראשון ותקיעה ראשונה של תשר"ת שני וכאן איירי בתקיעה אחרונה של תשר"ת שלישי ותקיעה ראשונה של תש"ת, דבזה י"ל דכו"ע מודו דבעינן כוונה לאיזה סדר תקיעה זו, דכלפי תשר"ת תש"ת לא חשיבא כלל מצוה וכן להיפך[3]. אך בשו"ע שם ס"ו הביא מחלוקת הרמב"ן והרי"צ באופן זה של תקיעה אחרונה של תשר"ת ותקיעה ראשונה של תש"ת וא"כ ס"ל דגם בזה פליג הרמב"ן וא"כ יקשה מדוע צריך תנאי. אא"כ נימא דזה דוקא לשיטת הרי"צ, וא"כ י"ל דס"ל דבעינן כוונה גם לפניה ולאחריה ומה שפסק השו"ע בסי' תקפ"ח ס"ד דמהני תקיעה אחת להוציא לפניה או לאחריה, י"ל כדתירץ הריטב"א הובא לעיל ז"ל "אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוין בה לדעת שניהם וכל אחד מתכוין בה למה שצריך".
♦
ד. בבאור מדוע לא הקשה הרמב"ן על הרי"צ מדברי הגמ' "פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן" דמ"מ מדוע לא יצא ידי אחת
והנה הבאנו לעיל קושית הרמב"ן על הרי"צ גיאות וז"ל: "אבל בתחלה הוצרכתי לכתוב כי לפי דעתי אי אפשר לפרש משנתנו אין בידו אלא אחת על הראשונה, חדא שהרי כשאמרו בגמ' למימרא דשמע סוף תקיעה ולא תחילת תקיעה יצא לא הקשו ממשנתנו עד שדקדקו וממילא תחלת תקיעה בלא סוף נמי יצא, [ו]אי ס"ד אותה התקיעה שנמשך בה לא עלתה כלל בלאו הכי נמי הוה יכול למידק ואם איתא דסוף תקיעה בלי תחילת תקיעה יצא הכא נמי תיפוק משום סופה בלא תחלתה, שהרי לשם מצוה הוא תוקע ומתכוין לשמוע תקיעת מצוה, ואף על פי שלא עלתה לשתים כשתמצא לומר תחלה בלא סוף לא יצא וזו הואיל ולשתים נתכוין כשתים הן, מ"מ תיפוק תקיעה ראשונה משום סופה וכו'" עכ"ל.וקשה דא"כ הי' לו להקשות בתירוץ הגמ' "פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן" דמ"מ אם מהני תקיעה סוף בלא תחילה או תחילה בלא סוף א"כ אף אם פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן, מ"מ שיעלה לו לתקיעה אחת ולדברי הרי"צ הרי פי' מתני' שלא עלתה כלל תקיעה זו, וזאת משום שאין לרישא סיפא ולא לסיפא רישא, אך כאן הרי סברה הגמ' דמהני. וי"ל דלא קשה די"ל דכיון דס"ל להרי"צ דכוונה לחלק לשתי תקיעות חשיב כמתעסק כלפי החצי השני א"כ י"ל דאף אם לא בעינן לשמוע את כל התקיעה מ"מ הרי מבואר בסוגיא בדף כח. דאם שמע מקצת תקיעה קודם עלות השחר ומקצתה לאחריה לא יצא, אף אם נאמר שבשמע מקצת תקיעה יצא מ"מ הוי תקיעה דחיובא משא"כ בקודם עלות השחר וא"כ י"ל דכיון שחשיב לדברי הרי"צ כמתעסק באותו חלק שכיון לצאת ידי תקיעה אחרת בזה הוי כחסר בתקיעה דחיובא ולכן לא יצא ידי תקיעה כלל.
אלא דא"כ צריך ביאור - מה הקשתה הגמ' דאם שמע סוף בלא תחילה או תחילה בלא סוף יצא, א"כ במשך התקיעה כשתים שיצא תרתי, הרי כאן שאני דכיון שחשיב כמתעסק לגבי התקיעה השניה א"כ בזה לא יצא וכמו בקודם עלות השחר. וצ"ל דאם יצא בתקיעה זו תרתי א"כ חשיב תקיעה דחיובא אלא דמהני רק אם יצא בשמע מקצת תקיעה. אך אם לא יצא בתרתי, מכיון שפסוקי תקיעה לא פסקינן, א"כ לא יצא אפי' אחת, כיון שבזה חשיב כאין כאן תקיעה דחיובא, כיון דבאותו מקצת חשיב כמתעסק.
וא"כ לא תקשה קושית הרמב"ן מדוע הגמ' היתה צריכה להקדים דמדסוף תקיעה מהני בלא תחילה גם תחילה מהני בלא סוף, דאם לא נאמר כן א"כ יוכל לצאת רק בסוף תקיעה וא"כ תחילת התקיעה חשיב לגבי סוף כמתעסק ולא יצא גם במה ששמע בסוף התקיעה, דתיחשב תחילת התקיעה כתקיעה דקודם עלות השחר, וא"כ קשה להבין קושית הרמב"ן כפי שהקשה אותה.
וי"ל בביאור דברי הרמב"ן, דהנה להבין קושית הגמ' שבמשך בתקיעה כשתיים יצא ידי תרתי, הקשינו דהרי לדברי הרי"צ כיון שחשיב כמתעסק במקצת התקיעה א"כ בזה אף אם יוצא במקצת תקיעה מ"מ בתוקע מקצת קודם עלות השחר לא יוצא דאף דמהני לשמוע מקצת תקיעה מ"מ בעינן תקיעה דחיובא, וי"ל שלכן הבין הרמב"ן דכאן בקושיא זו לא הבינה הגמ' דבעינן תקיעה דחיובא ומה דאמרה הגמ' בדף כח. בענין מקצת תקיעה קודם עלות השחר י"ל בביאור הגמ' כשיטות הראשונים דאיירי כל הסוגיא בתוקע רק כשיעור ושומע מקצת שיעור [עי' מש"כ בזה לקמן] דע"ז הוא פשיטא שבעינן תקיעה דחיובא דודאי בעינן שיעור תקיעה ותקיעה דחיובא, אך באופן שמשך בתקיעה כשניים אם נאמר דאפשר לשמוע רק מקצת א"כ יהי' כשר גם אם חלק מן התקיעה אינה תקיעה דחיובא דמ"ש, דבזה ההבנה היא שאם אינו צריך לשמוע א"כ גם מעשה התקיעה אינו חלק מן התקיעה, ולכן הקשתה הגמ' דליפוק בתרתי, ורק בתי' הגמ' שאמרי' פסוקי תקיעה מהדדי לא פסקינן, א"כ יש שייכות לכל התקיעה לכל חלק וחלק מן התקיעה, א"כ י"ל דלכן גם לא יוצא אפי' ידי תקיעה אחת, כי בעינן שתהי' גם כל התקיעה תקיעה דחיובא. ועתה מובנת קושית הרמב"ן - מדוע צריך להוסיף בקושיא דמדסוף תקיעה מהני ה"ה תחילה בלא סוף, דבלא זה קשה דמ"מ יצא ידי תקיעה אחת.
♦
ה. במחלוקת הראשונים בענין שמע מקצת תקיעה, אם יוצא ביש שעור תקיעה באותו מקצת
כתב הטור (סימן תקפז): "אם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר והאחרים לא יצאו אף על פי שבסוף התקיעה שמעו קול שופר כיון שלא שמעו קולו בתחילה לא יצאו ששומע תחלת תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחלתה ואין באותה מקצת שיעור תקיעה לא יצא ובה"ע כתב שאפילו אם יש במקצתה שיעור תקיעה לא יצא" עכ"ללכאורה מחלוקתם תלויה בביאור סוגיין, דסברה הגמ' דבחצוצרות ושופר יוצא משום שמאריך בשופר, וכן בתוקע בבור, שהבינה הגמ' דמ"מ בתחילה הי' בלא הברה, אם הכוונה שבאותו מקצת יש שיעור תקיעה ולכן סברה הגמ' שמהני מקצת תקיעה או דודאי אין באותו מקצת שיעור תקיעה ואעפי"כ סברה הגמ' דיוצא דכיון שבתקיעה הי' שיעור יוצא אף אם שמע מקצת, ולבסוף הוכיחה הגמ' מתוקע בבור דלא מהני ובזה תלוי מה המציאות בתוקע בבור, אם שומע רק מקצת שיעור ולכן לא יצא או שומע שיעור שלם ואעפי"כ לא יצא.
וברש"י בדף לג: על מה דתנן שם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, כתב רש"י: "אין בידו אלא אחת - דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן". וכתב שם הרש"ש וז"ל: "רש"י במשנה ד"ה אין בידו. דפסוקי תקיעה כו'. לפי המסקנא לעיל (כז כח) דתחלה בלא סוף או איפכא לא כלום הוא לא היה צריך לזה ע"ש" עכ"ל. אך לכאורה לפי הראשונים שסוברים שכל הסוגיא בדף כז. כח. בענין לא שמע כל התקיעה איירי בשמע פחות מכשיעור וע"ז מסקנת הסוגיא דבעינן לשמוע כל השיעור, א"כ עדיין צריך לתי' הגמ' דפסוקי תקיעה אחת לשנים לא מפסקינן כי הרי איירי במשך בתקיעה כשניים וא"כ יש כאן שיעור לכל תקיעה.
והנה הטור הביא מחלוקת זו לגבי התחיל לתקוע בבור, שהי' כאן תקיעה דחיובא אלא ששמע מקצת, אך בב"י הביא ע"כ דברי רבנו ירוחם וז"ל כתב רבינו ירוחם (נ"ו ח"ב מח ע"ד) השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב או שאמר למתעסק בתקיעות שהתחיל לתקוע כמתעסק בלא כיון להוציא ואמר ליה באמצע תכוין להוציאני ידי חובתי ותקע ומשך בה שיעור תקיעה לא יצא כיון דתחלתה לא הוי בחיוב ויש אומרים שיצא כיון דאיכא שיעור תקיעה בחיוב אף על פי שתחילתה לא הוי בחיוב וראשון עיקר ולזה נראה שהסכים הרא"ש (שם) עכ"ל. א"כ כתב מחלוקת זו לגבי שומע מקצת תקיעה שלא בחיוב. ושם הביא דעת הרא"ש שאף בשמע כדי שיעור לא יצא. ואילו הטור הביא הדעה הראשונה בסתמא שיוצא, וזה דלא כהרא"ש שהביא רבנו ירוחם. אלא שהי' מקום לחלק ביניהם דאף אם בנידון של הטור שכל התקיעה היתה בחיובא יוצא במקצת מ"מ במקצת שלא בחיובא יתכן דלא יצא.
אך לכאורה אם סוגיין איירי בשמע מקצת תקיעה היינו בפחות משיעור א"כ החילוק ששמענו בסוגיין בין תקיעה דחיובא לתקיעה שלא בחיובא הוא באותו מקצת שהוא מהשיעור א"כ החילוק בזה הוא פשוט ואינו מחודש כלל ואין מזה ראיה כלל לחלק בזה באופן שיש תקיעה כשיעור, וא"כ מהיכי תיתי שנחלק בזה בין שומע מקצת תקיעה למקצת שלא בחיובא. ובבהגר"א מבאר דהוא מחלוקת בירושלמי שהביא הרמב"ן שהזכרנו לעיל, ובזה נחלקו שם אם במקצת התקיעה הי' מתעסק אם יצא, והרי שם ודאי איירי שגם בלא אותו חלק של מתעסק יש שיעור תקיעה. וצ"ל שהך מ"ד שס"ל שיצא לא יקשה עליו משמע בבור וכקושית הבבלי שהרי מקצת שמע בלא קול הברה, די"ל דס"ל דאף אם שמע מקצת היינו פחות מכשיעור [וזה יהי' ראיה לכאורה לפי' הזה בסוגיין דהוא שמיעה של פחות משיעור] אך עכ"פ יתכן שפלוגתת הירושלמי היא גם לגבי שמע מקצת תקיעה ולאו דוקא במקצת מתעסק. אך אולי יש קצת לדקדק מדנקט הירושלמי פלוגתייהו במתעסק יהי' ראיה דדוקא במקצת מתעסק יש צד שלא יצא ולא בשמע מקצת תקיעה דבזה י"ל דאם יש שיעור במה ששמע לכו"ע יצא. והי' אפשר לבאר כן בדעת הרא"ש.
ואף שכתבנו דאם בסוגיין איירי בתקע רק כשעור ושמע מקצת, ובזה אמרה הגמ' חילוק זה בין איכא תקיעה דחיובא או לא וא"כ לא שמענו כלל שיש איזה שהוא דין בכל התקיעה אף דיש בלא זה שיעור, מ"מ גם בסוגיין שמענו שיש משמעות לכל התקיעה לענין שפסוקי תקיעה מהדדי לא פסקינן, דהיינו אף דאפשר לשמוע מקצת תקיעה מ"מ יש משמעות לכל התקיעה, לענין זה שכיון ששייכת תקיעה זו לתקיעה אחת לא יתכן שיצא בזה ידי תקיעה נוספת, א"כ שמענו שיש דין בזה לכל התקיעה, אף אם לא צריך לשמוע אלא מקצת, א"כ י"ל דגם יש לחלק בזה בין תקיעה דחיובא לתקיעה שאינה דחיובא.
אך יעויין כאן בתוס' הרא"ש שהקשה מה הי' סברא זו לחלק בין תקיעה דחיובא תקיעה דלא חיובא ולכן מבאר הסוגיא בדף כח. שחילקה בכך דאיירי במקצת שיעור קודם עלות השחר ומקצת לאחריו דבזה מובן דלא יתכן שיצא במקצת שיעור שתקע לאחר עלות השחר, דכיון שבעי שיעור בתקיעה ודאי צריך שיהי' בזמנה, אלא דיתכן שלא צריך לשמוע את כל התקיעה אך ודאי צריך תקיעה כשיעור ותקיעה דחיובא. וא"כ אינו מבין כלל סברא לחלק בזה בין תקיעה דחיובא תקיעה דלא חיובא, וא"כ שיטה זו שסוברת בירושלמי דבמקצתה מתעסק לא יצא אף דאיכא שיעור אין לחלק לדעת תוס' הרא"ש בזה בין תקיעה דחיובא או לא, אלא כל הנידון אם צריך לשמוע תקיעה שלימה או לא, וא"כ לא יתכן לומר בדעת הרא"ש כדרצינו לומר דחלוק מקצת מתעסק משמע מקצת.
ולכאורה יש ראיה מהסוגיא (דף כח.), דהראשונים שפי' דהסוגיא איירי בשמע מקצת תקיעה פחות משיעור וע"ז הנידון בסוגיא וביארו כן כפי שכתבנו דהבינו דמאריך בשופר הכוונה לפחות משיעור וכן בתוקע בבור שהבינה הגמ' דיש עכ"פ מקצת תקיעה בלא קול הברה הכוונה לפחות משיעור, א"כ מה מקשה הגמ' על דברי רבה שאמר בדף כח. שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת על שפת הבור יצא, ומקשה הגמ' תא שמע התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא. דהי' אפשר לישב דרבה איירי בשמע שיעור תקיעה מחוץ לבור ולכן יצא. וי"ל דהבינה הגמ' דא"כ דאיירי בשמע שיעור מחוץ לבור א"כ ה"ה לענין מקצת קודם עלות השחר ומקצת לאחריו דהיינו אף בשמע שיעור לאחר עמוד השחר, וא"כ בזה אין לחלק חילוק הגמ' בין לא שמע מקצת למקצת שלא בחיובא. וזה ראיה שלשיטה זו אין לחלק בזה בין שמע שיעור תקיעה ומקצת התקיעה לא שמע לבין שמע שיעור ומקצת התקיעה שמעבר לשיעור הי' מתעסק.
ואולם לדברי הרי"צ גיאות אם סברה סוגיין בפי' מתני' כהירושלמי, דבמשך תקיעה לא יצא אף ידי תקיעה אחת, ובע"כ יהי' הביאור דבמקצת מתעסק לא מהני, והרי הגמ' סברה דלא בעינן לשמוע כל התקיעה, ובע"כ שיש סברא לחלק בין מקצת מתעסק לבין תקיעה דחיובא, ולא שמע אלא מקצת, וכאן הרי איירי דמשך תקיעה כשתיים, א"כ יש שיעור לכל תקיעה בלא המתעסק ואעפי"כ לא יצא.
ובשולחן ערוך (סימן תקפז סעיף ג) כתב וז"ל: "השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב, ומקצתה בחיוב; או שאמר לתוקע כמתעסק: כוין להוציאני ידי חובתי, ותקע ומשך בה שיעור תקיעה, לא יצא; ויש אומרים שיצא אי איכא שיעור תקיעה בחיוב" עכ"ל, א"כ הביא המחלוקת כפי שכתבה רבינו ירוחם, דהיינו באופן שמקצת הי' שלא בחיוב, אך הרמ"א שם הוסיף וז"ל: "הגה: וה"ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה, כגון שהיה התוקע בבור והוא עומד בחוץ ובאמצע התקיעה יצא לחוץ (טור)" עכ"ל. א"כ הרמ"א לא חילק בזה. ובמשנה ברורה (שם ס"ק יד) כתב על דברי המחבר וז"ל: "לא יצא - שהרי עכ"פ חסר לו התחלת התקיעה וה"ה נמי אם כל התקיעה היה בחיוב אלא שהוא נכנס באמצע התקיעה או שיצא מביהכ"נ באמצע התקיעה ושוב לא שמע לא יצא אף על פי שהיה שיעור תקיעה במה ששמע וכמאן דשמע חצי שיעור תקיעה דמי" עכ"ל. ולכאורה הרי הם דברי הרמ"א. ובשעה"צ (שם אות כ') כתב וז"ל: "פרי חדש ומטה יהודה ופרי מגדים בדעת הט"ז לקמן סימן תקפ"ח, ויבאר שם במשנה ברורה. ואין לחלק בין היה מקצת תקיעה פסולה כמו בתוקע מקצת קודם שעלה עמוד השחר ובין עניננו שהתקיעה כולו בחיוב רק הוא לא שמעה בכולה, דזהו רק לפי סלקא דעתך דש"ס דף כ"ח., אבל לפי המסקנא דכי קאמר רבה בתוקע ועולה, לא שני לן כלל וכל שלא שמע כולה תקיעה לא יצא, וכן משמע ברא"ש בסוגין, עיין שם. ועיין לקמן בסימן תקפ"ח סעיף ד במשנה ברורה" עכ"ל. ולכאורה הרי הם דברי הרמ"א.
ואיתא בשולחן ערוך סי' תקפח (סעיף ד) "היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציאה את שניהם". וכתב המשנה ברורה שם (ס"ק יב) "שניהם - דוקא כל התקיעה נוכל להשתמש לזה ולזה אבל להפסיק חד תקיעה חציה לזה וחציה לזה כגון שתקע תקיעה ארוכה שיש בה כשיעור ב' תקיעות ואחד התכוין לצאת מראשה עד חציה והשני מחציה עד סופה לא מהני ולא מידי דלא מפסקינן לה לחצאין ועיין לעיל סימן תקפ"ז במ"ב ס"ק י"ד" עכ"ל. והם דברי הט"ז שם. ובביאור הלכה שם (ד"ה תקיעה אחת) כתב דבלבושי שרד משמע שהבין שהכוונה בדברי הט"ז אלו כדיעה הראשונה בסי' תקפ"ז דבעינן תקיעה שלימה לצאת ואף אם יש שיעור בחלקה לא יצא וה"ה כאן, אך הבאה"ל כתב שם שלא משמע כן דברי הט"ז אלא דכאן אמרי' לכו"ע פסוקי תקיעתא לא פסקינן, והביא אח"כ שם דברי הנהר שלום וז"ל: "אכן בספר נהר שלום חולק על הט"ז ודעתו דאפילו לדעה ראשונה שם יוצא בזה דע"כ לא פליגי בסוף סימן דלעיל אלא היכא דתחילתה לא הוי בחיוב אבל אי כולא בחיובא לכו"ע יצא ואין זה ענין לאפסוקי תקיעתא שלא נאמר אלא לחד גברא שאינה עולה לו לשני תקיעות כיון שנתחייב בקולות מופסקים עי"ש וצ"ע" עכ"ל. ולא הבנתי מש"כ דאי כולה תקיעתא בחיוב לכו"ע יצא הרי ברמ"א בסי' תקפ"ז כתב לא כך.
♦ ♦ ♦