הרב שרגא בויאר
ראש כולל שערי תורה תל אביב

בירך על מאכל בצום ונזכר שצום הוא, האם יאכל להימנע מברכה לבטלה או לאו?

יל"ע במי שברך על מאכל באחד מד' צומות, ולאחר ברכתו נזכר שהיום צום, מי נימא דמשום חומר ברכה לבטלה נתיר לו לאכול מעט בעת הצום. או"ד דמוטב לא יאכל ושוא"ת עדיף, ואף שיעבור עי"ז איסור ברכה לבטלה.
כעי"ז יל"ע במי שבירך בשוגג על דבר האסור מדרבנן ולאחר ברכתו נודע לו שהדבר אסור, מי נימא דנתיר לו לעבור על האיסור דרבנן ע"מ שלא יעבור באיסור ברכה לבטלה.
ונבאר יסוד הספק:
א. המג"א (רטו סק"ו) הביא מחלוקת התוס' והרמב"ם לגבי המברך ברכה לבטלה, לדעת תוס' אין איסורו אלא מדרבנן. דמדאורייתא אין איסור אלא במוציא ש"ש סתם, אבל במוציא דרך ברכה אין בזה איסור. אמנם דעת הרמב"ם דאיסורו מדאורייתא והוא בכלל לא תשא האמור בתורה. ואם נימא דהוא דאורייתא הרי מסתבר דנתיר לו לאכול, שאיסור דרבנן חשיב דבר קל לעומת איסור דאורייתא, ובפרט דסגי באכילת דבר מועט, שאינו אלא מדין חצי שיעור. אמנם לדעת רוב הפוסקים, וכן הסיק בחזו"א (או"ח סי' קל"ז סק"ה), דאיסור ל"ת בכה"ג אינו אלא דרבנן. ויש להסתפק הי מינייהו חמיר טפי.
ב. צדדי הספק - הנה בעלמא אמרי', בכל מצב של התנגשות בין ב' איסורים או מצוות, דשוא"ת עדיף. ולפי"ז יל"ד היכא דמחד גיסא איכא איסור ברכה לבטלה, ומאידך גיסא אם יאכל יעבור איסור אכילה בצום או אכילת דבר איסור. דמחד גיסא, שוא"ת עדיף שלא לאכול. ומאידך גיסא, בעלמא מיירי שאת האיסור עצמו הוא מבטל ע"י שוא"ת, אבל הכא מעיקרא איסור ברכה לבטלה נעשה ע"י קום ועשה, והשתא נמי לאכול דבר איסור הוא בקו"ע – מי אמרי' דמה שירצה יעשה, דבכל גווני הוא עובר איסור בקו"ע, או"ד דאיסור ברכה לבטלה כבר נעשה ואינו עוסק אלא בהצלת האיסור. כל כה"ג נידון דעדיף שלא לאכול דהשתא מיהת אינו עובר בקו"ע. וע"כ אמרי' השתא שוא"ת עדיף.
כעי"ז כ' התוס' (שבת ד.) גבי רדיית הפת דכיון שכבר נעשה האיסור במה שהניחו בתוך התנור אף שלא עבר האיסור עדיין לא חמיר כ"כ לעבוד על הצלתו איסור דרבנן. ה"נ כיון שעבר למעשה האיסור במה שהוציא ש"ש אין הנידון אלא על הנהגתי עכשיו ואינה אלא שוא"ת להימנע מלבטל את מעשה איסור ברכה לבטלה.
ג. עוד יש לדון דאפי' לצד דאיסור ברכה לבטלה אינו אלא דרבנן מ"מ חמיר טפי משאר איסורים דרבנן וכדיבואר. ושמא כה"ג אמרי' מוטב יעבור איסור קל של שאר איסורים דרבנן ואפי' בקו"ע, ואל יעבור איסור חמור של ברכה לבטלה. ומקור הדין הוא דהנה בכל ספק ברכה קיי"ל לקולא והטעם דספק דרבנן לקולא. אמנם מבואר באחרונים דאפי' אם רצה להחמיר ע"ע אינו רשאי והטעם משום ברכה לבטלה. וכ"כ השער הציון (רטו סקכ"א) וז"ל: "ובאמת משמע מכמה פוסקים דיש איסור בדבר, ונראה לי הטעם, דמשום דאסמכו הדבר אלא תשא, שהלאו הזה חמיר משאר לאוין, כדאיתא בשבועות ל"ט, עיין שם, דחשיב לה בגודל חומרה כחייבי כריתות ומיתות בית דין, וגם גדל עונשה, עיין שם בגמרא, לכך אפילו ספיקה חמור משאר ספיקי דרבנן ואסור להחמיר מספק".
וכ"כ במשנה ברורה (שם סק"כ): "כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין אפ"ה ספיקו להקל ולא יברך". ואף דלעניין שאר דינים דרבנן כ' המל"מ (פ"ד מבכורות) דס"ס להחמיר אסור אפי' בדרבנן, הכא משום חומרא דברכה לבטלה חמיר טפי ואין מברכים.
וכבר כתב בזה רבינו מנוח (פ"ב הל' ק"ש הי"ג): "ידע שקרא ק"ש ונסתפק אם בירך אינו חוזר ומברך דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ותו דהו"ל ספק לא תשא ולחומרא ומשו"ה אינו חוזר ומברך כדי שלא יעשה ברכה לבטלה", עכ"ל. מבואר דחמיר ל"ת דלא אמרי' בהו כשאר איסורים ספק דרבנן לקולא .
ובפמ"ג (משב"ז סי' סז סק"א) עמד בדברי הר' מנוח בהא דהוצרך לב' טעמים. ותי' בתרי אנפי: חדא, דכל שבקל יכול להחמיר ראוי להחמיר. והטעם שאין להחמיר לברך מפני איסור ל"ת. ועוד ביאר משום חזקת חיוב ולזה בעי לטעמא דל"ת וכמש"כ.
והשתא יל"ד דא"כ נדחה לשאר איסורים דרבנן דקילי, מפני איסור דל"ת.
ונראה להוכיח מדברי הפוסקים בהאי עניינא:
א. כתב השערי תשובה (תקסח) וז"ל: "כ' בר"י בשם נחפה בכסף דמי שהיה שרוי בתענית ולקח איזה מאכל ובירך עליו ונזכר מהתענית יאכל פחות מכזית מפני הברכה והתענית עולה לו, ובאדמת קודש גמגם בזה ואין דבריו נראה וכן מהר"ש גרמיזאן כתב שיש לעשות כן ע"ש (וצ"ע בד' צומות שנראה דאסורים יש לו לו' מיד שנזכר בשכ"מ)". מבואר בדברי השע"ת דיש להימנע מלאכול ולא אמרי' דחמיר איסור ברכה לבטלה ויאכל מעט. וכן מורים ובאים גדולי ההוראה זצ"ל, וכן איתא בכף החיים שם ובדע"ת למהרש"ם.
וכעי"ז איתא במשנה ברורה (תקטו סק"ה) בדין לקח בידו פרי מוקצה שנתלש בשבת, וז"ל: "ומשמע מסתימת הפוסקים דאפילו אם כבר בירך ע"ז אסור לבלוע דמוקצה הוא כשאר אכילת איסור". מבואר בזה שאין דוחים איסור דרבנן מפני ברכה לבטלה.
ב. אלא שיש להק' ע"ז מדברי הרמ"א (או"ח רעא, ה): "אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל, יקדש על הפת ואח"כ יאכל. אבל בהבדלה יאכל תחלה, דהרי אין מבדילין על הפת". מבואר דאף שאסור לאכול קודם הבדלה בכדי שלא לעבור באיסור ברכה לבטלה מתירים לו לעבור איסור דרבנן אחר בקו"ע. ואמנם דעת המגן אברהם (שם סקי"ב) וז"ל: "ובתשובת מהר"מ סי' ש"ב כתב ריצב"א דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל, ול"ד לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאורייתא", עכ"ל.
ומ"מ המ"ב פסק כדעת הרמ"א. והשתא תיקשי מ"ש הבדלה דשרי לאכול קודם הבדלה, ממוקצה דכ' המ"ב לאסור לאכול ואפי' במקום ברכה לבטלה.
ג. והנה יש לדון בעיקר הנידון להתיר לעבור איסור דרבנן בשביל למנוע ברכה לבטלה. דהנה אף אם נתיר, הא מ"מ בכל אכילת איסור מדרבנן נקטי' שאין מברך עליו. וכיון שמאכל זה אסור הרי שאף אם נדחה לאיסור מ"מ הא אין ראוי לברכה ונמצא דלא הועלנו כלום במה שנתירו לאכילה.
ואם כנים אנו בזה א"ש דאף דחמיר איסור ל"ת מ"מ לא יהני מידי במה דנתירו. ועדיין יק' מהא דבירך קודם הבדלה דהתירו לו לאכול ואמאי הא מ"מ הוא איסור ואין הברכה חלה.
וראיתי מי שכ' [בספר עטרת המועדים לגר"ע מדלוב שליט"א] דבאיסור גברא דרבנן שרי לברך עליו. וע"כ שאני הבדלה דהוא איסור גברא. משא"כ מוקצה דהוא איסור חפצא וע"כ אף שמצד חומרת ל"ת נתיר לעבור איסור, מ"מ לא יהני מה שנתיר מאחר ואין הברכה חלה ע"ז. ולפי"ז יסבור המ"ב בדין תענית דדוחים לתענית מפני איסור ל"ת ודמי להבדלה ול"ד למוקצה דהוא איסור חפצא.
ד. אמנם יש להעיר בזה. חדא, שהרי מבואר בט"ז (קצג) הובא במ"ב שם, שמי ששגג ואכל דבר איסור יכול לברך ברכה אחרונה כיון שלא עבר בשאט נפש על דברי תורה. ולפי"ז ה"נ בנידו"ד מאחר ואם נתיר לו את האיסור לאכול מחמת איסור ברכה לבטלה, הרי לא גרע בזה משוגג וממילא תחול ברכתו.
אלא שהעירוני דמ"מ כל איסור נתיר בכדי שלא יהיה ברכתו לבטלה ונמצא דיהיה שרי לברך על כל איסור שאחר שיברך נתיר לו את האיסור.
אלא די"ל דשאני הכא דבעת שבירך היה שוגג גמור שלא ידע כלל מהאיסור וא"כ ראויה ברכתו לחול. ואף עכשיו שכבר נודע לו האיסור מ"מ הא מתירים לו את האיסור ולא גרע משוגג שהרי לא עובר בשאט נפש[2].
ה. ולענ"ד נראה דאין דוחים לשום איסור דרבנן מפני ברכה לבטלה וראייה לדבר מדברי המ"ב (קסז סקמ"ט) ובשעה"צ (שם) וז"ל: מי שבירך ונסתפק אם ברכתו עלתה לו אם לאו דאינו חוזר ומברך דהרי אסור לברך מספק. ורשאי לאכול מספק דספק להקל. ומ"מ אם רוצה להחמיר ע"ע ולא לאכול נמי רשאי, עכ"ל.
מבואר דאפי' בגוונא שעומד לו ספק איסור ברכה לבטלה מול ספק איסור אכילה בלא ברכה, דמותר לו להקל ולאכול בלא ברכה, מ"מ יכול להחמיר באיסור אכילה בלא ברכה ולא לאכול ואף דספק עובר באיסור ברכה לבטלה.
ו. ולעיל כ' לדון מצד דשתי העבירות חשיבי קו"ע שהרי את הברכה לבטלה גם הוציא ע"י קו"ע. וי"ל דעניין הקו"ע ושוא"ת אינו נידון רק על חומרת העבירה, דעבירה שנעשית ע"י קו"ע חמורה טפי משוא"ת דא"כ ה"נ הוצאת ש"ש היה ע"י קו"ע. אלא דכל שעומד עכשיו לעשות מעשה בקו"ע הווה מרידה טפי ומה שנעשה כבר אין להשיב וע"כ חמיר טפי אכילה בלא ברכה.
ז. ומ"מ ק' דהא בעלמא אמרי' דאיסור ברכה לבטלה חמיר טפי משאר איסורים, ואף דבשאר איסורים אמרי' ספק דרבנן לקולא בברכה לבטלה לא אמרי' ספק לקולא אלא לחומרא. וביותר אפי' בגוונא שיש ס"ס שאין ברכה לבטלה וכגון במש"כ המ"ב אכל בריה שהוא ספק שיעור כזית דפטור מלברך ואף דבעלמא כה"ג אפי' בספק דאורייתא מקילים דהוא ספק מחויב בברכה אחרונה מטעם בריה ספק אכל זית. וכה"ג הווה ליה ס"ס להקל. מ"מ ברכה לבטלה חמיר טפי. ואמאי לא יעבור הכא על איסור דרבנן בשביל להינצל מברכה לבטלה.
ונראה דהכא כבר עבר על איסור ברכה לבטלה, ומה שעושה עכשיו אינו אלא תיקון ואינו דומה למי שלא עבר את העבירה עדיין דחמיר טפי במה שעובר בידיים על איסור הוצאת ש"ש, דהכא כבר הוציא ומה שחייב השתא לתקן אין חיובו חמור טפי משאר חיובים דרבנן וע"כ כ' הפוסקים דכה"ג אין חובת תיקון הברכה דוחה לשאר איסורים.
וסמך לסברא זו מצינו בדברי התוס' (שבת ד.) בהא דל"א גבי רדיית הפת חטא כדי שיזכה חברך להצילו מאיסור דאורייתא. ואף שבעירובין מבואר דאמרי' לעשר שלא מן המוקף להציל ע"ה מאכילת טבל. ותי' התוס' שם בתי' קמא דשאני רדיית הפת שכבר נעשה מעשה האיסור, ואינו אלא להצילו שלא יעבור האיסור, כה"ג ל"א חטא[3]. ה"נ בענייננו מאחר וכבר הוציא ש"ש ואין הנידון אלא במה שחייב השתא לתקן שלא יעבור האיסור – אין חיוב זה דוחה לכל איסור דרבנן אחר. משא"כ כה"ג שאוחז קודם הוצאת ש"ש ודאי חמיר איסורו יותר משאר איסורים.
ח. אלא דאם צדקו דברינו יקשה מהא דהתיר הרמ"א לעבור על איסור אכילה קודם הבדלה בשביל למנוע שלא יהיה ברכה לבטלה, ואמאי הא אמרי' שאחר שנאמרה הברכה שוב לא חמירא כ"כ.
ונראה דאף שלא נתיר אחר שכבר הוציא הברכה מפיו לעבור איסור בקו"ע, מ"מ כל זה לעניין עבירת לאו דעצם העבירה הוא מרידה, משא"כ לעניין עשה דעיקרו הימנעות מקיום רצונו, דאף שעושה כן ע"י קו"ע מ"מ אינו אלא נמנע מאיסור ולא נידון כעובר עבירה בקו"ע אלא כמבטל רצונו ונדחה מפני עבירה של הוצאת ש"ש לבטלה.
והשתא נראה לענין הבדלה, דאף שאמרו אסור לאכול לפני הבדלה, אי"ז איסור בפ"ע כקו"ע, אלא כל גדרו הוא קיום מצוות הבדלה כתיקנה, וכדמצינו דאם אין לו יין להבדיל אין איסור לאכול. וממילא כל איסורו הוא פרט בדיני הבדלה ולא חמיר מהבדלה גופא שנבטלה בשביל להימנע מברכה לבטלה, ה"נ נתיר לאיסור אכילה קודם הבדלה שהוא מכלל דיני הבדלה. ואף שבפועל הוא עובר על אכילה קודם הבדלה בקו"ע, מ"מ יסוד עניינו שנמנע מקיום מצווה הבדלה כתיקנה ולזה מבטלי' לה בפני איסור ברכה לבטלה.
ולפי"ז א"ש דבמוקצה ובצום וכן בשאר דבר איסור, אכן לא נתיר בשביל למנוע איסור ברכה לבטלה לעשות מעשה בידיים, משא"כ בכל המצוות דרבנן נתיר לבטלן מפני ברכה לבטלה דסו"ס אינו אלא נמנע מלעשות מצווה ואינו עובר איסור. וע"כ איסור אכילה קודם הבדלה נתיר לאכול בכדי למנוע איסור ברכה לבטלה.
ט. אלא דלנתבאר דבשביל שלא לעבור באיסור ברכה לבטלה נבטל לקיום עשה ולא נבטל לאיסור ל"ת שוב יל"ע בדינא דאכילה בלא ברכה, דמבואר במ"ב דשרי ליה להחמיר ולא לאכול. והשתא יל"ד אם גדר חיוב ברכה הוא כמצווה או כאיסור לאכול בלא ברכה. ואם עניינו כמצווה היאך שרי ליה להחמיר ע"ע והא סו"ס מבטלים למצווה מפני איסור ברכה לבטלה. אמנם אם נימא דהאיסור לאכול בלא ברכה יסודו בדין איסור א"ש הא דרשאי להחמיר ע"ע. ומוכח לנתבאר דגדר האיסור לאכול בלא ברכה הוא גדר איסור ולא מצווה בעלמא ויש להאריך בנידון זה טובא ואכ"מ.
י. ואולי יש לדחות הראייה מהמ"ב בדין ספק ברכה לבטלה מול ספק אכילה בלא ברכה דכ' דיכול להחמיר. דשמא ספק שאני, דאפשר שיעבור על איסור אכילה בלא ברכה ולא יתקן את הברכה שבירך לבטלה, דשמא ברכה שבירך אינה ראויה. ואף שיש צד שיתקן, אם ברכתו ראויה, מ"מ לא נתיר לו לעבור צד איסור בשביל להינצל רק מצד איסור. אמנם שמא בוודאי איסור ברכה לבטלה נדחה לאיסורא דאכילה בלא ברכה.
♦ ♦ ♦