הפרשת חלה לאחר האכילה
מצאנו קולא בתרומת חו"ל שמותר לאכול מהפירות לפני ההפרשה, בהסתמך על כך שלאחר מכן יפריש (בכורות כ"ז., וכ"פ השו"ע יו"ד של"א ע') "אמר שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש", וכן הוא לגבי חלת חו"ל (ביצה ט'.); לדעת רש"י (בבכורות ובביצה) די שישאיר את שיעור התרומה שנצרכת להפרשה "וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה", ואילו הרא"ש (ביצה א' י"ג) חלק עליו והצריך שישייר מעט יותר - כדי שתישאר שארית לאחר ההפרשה "ולא נהירא דא"כ הוה ליה למימר 'ומשייר כדי חלה', אלא משמע צריך לשייר יותר מכדי חלה כדי להפריש עליו חלה - משום דבעינן רֵאשִׁית (במדבר ט"ו כ') - ששיריה ניכרים, כדתנן (חלה א' ט')", וכ"פ הרמ"א (יו"ד שכ"ג).כל זאת בתרומת וחלת חו"ל, שעיקרן מדרבנן, אבל בתרומת א"י אין אפשרות לאכול על סמך שיפריש ממה שנשאר, ובפשטות ההפרשה לאחר שכבר אכל - לא יכולה לתקן את הטבל שכבר אכל.
חידוש מצאנו בברכי יוסף (יו"ד שכ"ג ד', הובא גם בבן איש חי שנה שניה שמיני חלה ה') שגם אם אכל את רוב הפת, יפריש כעת ממה שנותר כדי לתקן את מה שאכל, כי בדיעבד מפריש שלא מן המוקף. אמנם, בפשטות נראה שהעיקר לדינא כדעת הפר"ח (או"ח תנ"ז א') שבחלת א"י לא ניתן להפריש לאחר האכילה, שהרי המאכל כבר לא בעולם, או שעכ"פ לא ראוי לאכילה - ואיך ניתן יהיה לתקנו? [ואף שמצאנו דיון (ב"ב כ"ב., מנחות ס"ט.) האם פיל שבלע כפיפה מצרית והוציאה מבית הרעי - נחשב עיכול או לא, אך מפורש בהמשך הגמ' "מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר - שאני בשר דרכיך", ולפ"ז אכילת מאפה בודאי נחשבת עיכול], ויש לבאר את שורש הדיון.
שנינו (גיטין ג' ח') שניתן להסתמך על הפרשה מעט מעט מפירות שהניח לצורך זה - כדי לתקן פירות אחרים, ומסתמך על החזקה שהפירות עדיין קיימים "המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות, מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני - מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין"; אבל אם התברר שהפירות אבדו צריך לחשוש שהפירות שהפריש עליהם לא תוקנו, שמא הפירות שעשאן תרומה כבר נאבדו באותו זמן "אם אבדו הרי זה חושש" [ונחלקו ראב"ש ורבי יהודה עד כמה יש לו לחשוש (מעל"ע או יותר), ופסק הרמב"ם (מעשר ז' ד') "מצאן שאבדו ה"ז חושש לכל שהפריש"].
לדעת רש"י (גיטין ל"א.) צריך לתקן כעת רק את הפירות שהפריש עליהם ועדיין לא נאכלו "ואם לא אכלן צריך להפריש מהם, דשמא כשאמר 'הרי תרומתן בפירות שהקציתי' - כבר היו אבודין", אך הרמב"ם (תרומות ה' כ"ו, פיה"מ גיטין ג' ח') סתם בזה "מצאן שאבדו הרי זה חושש לכל מה שתקן - שמא לא הפריש עליהן אלא אחר שאבדו, לפיכך מפריש תרומה שנייה"; כתב התוי"ט (גיטין ג' ח') בתחילת דבריו שמשמע שנחלקו באם מפריש כעת גם על מה שכבר אכל, ואח"כ דחה שמ"ש רש"י שמתקן רק את מה שעדיין לא נאכל - הוא לשיטת ראב"ש שחוששים רק מעל"ע למפרע, ואילו הרמב"ם שמצריך להפריש גם על מה שנאכל - הוא כשיטתו, שפסק כרבי יהודה שחוששים גם לזמן רב לאחור, ולכן אין לחלק בין נאכל ולא נאכל; נמצא שלדעת הרמב"ם יש להפריש בדיעבד גם על מה שכבר נאכל. דחה דבריו התוספות ישנים (גיטין ג' ח') שלא נחלקו בזה רש"י והרמב"ם [הוכיח זאת מדברי הרמב"ם (טומאת אוכלין ח' י"ח) שאם נשבר לגין טבו"י שעשאו תרומת מעשר על חבית מעשר, לכשתחשך - החבית בטבלה], ואין אפשרות להפריש כשאין שיריים "דהיאך יוכל להפריש על מה שכבר נאכל?", ושיבח החת"ם סופר (גיטין ל"א.) את דבריו: "הוכיח כן בראיות ברורות".
כתב הטור (או"ח תנ"ז) "אפילו אם שכח ואכל קצת - יפריש על המותר, דחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש" - ויש להבין את דבריו, שהרי סיום דבריו מיירי בחלת חו"ל - והרי שם מפריש לכתחילה על מה שכבר נאכל, ולא רק על מה שנותר. ביאר הב"ח (תנ"ז ד') שכוונת הרא"ש שלכתחילה לא יאכל על סמך שיפריש לאחר מכן - כי צריכים להפריש מן המוקף [כלומר, שהתרומה והפירות יהיו סמוכים], ובדיעבד שכבר אכל יפריש אף שאינם מן המוקף, ואת הלשון 'יפריש על המותר' פירש שאין הכוונה שיפטור בהפרשתו רק את מה שנותר, אלא שכשמשייר - ישייר יותר מכדי שיעור חלה - כדי שיוכל להפריש חלה מתוך השארית (כשיטת הרא"ש לעיל שבהפרשה צריכים שיריים ניכרים) ולא את כל השארית (כשיטת רש"י). בדומה לזה כתב הברכי יוסף (יו"ד שכ"ג ד', הובא בבן איש חי שנה שניה שמיני חלה ה') "אם בארץ ישראל קרה מקרה דשכחו להפריש חלה, וכבר אכלו רוב הפת בבלי דעת, אף שהוא בארץ יפריש מהמותר על הכל, גם על מה שאכל, לתקן מה שאפשר, דדיעבד מפריש שלא מן המוקף, כמ"ש לקמן סימן של"א דין כ"ה גבי תרומה".
אמנם, לדעת הפר"ח (או"ח תנ"ז א') הב"ח נדחק הרבה, וביאר שכוונת הטור לומר שבחלת ארץ ישראל אם שכח ואכל ללא הפרשה יפריש [רק] על מה שנותר "וניחא נמי שאינו מפריש אלא על המותר - דהרי מה שאכל כבר עבד איסורא, ואין לו תקנה להפריש עליו", וכשהזכיר את חלת חו"ל הוא רק לדוגמא שמפריש לאחר האכילה "ומייתי דוגמא מחלת חוץ לארץ".
וגם בשער המלך (תרומות ה' כ"ד) חלק על התוי"ט שהבין שלדעת הרמב"ם מפריש גם על מה שאכל, שהרי מאחר שבידו לתקן גם לאחר האכילה - הוה התראת ספק, וכיצד יתכן שלוקה על אכילת טבל "דאם כן היכי משכחת לה מלקות באוכל טבל למאן דס"ל התראת ספק לא שמה התראה - דהא אוכל טבל התראת ספק היא דשמא יתקן אח"כ על מה שאכל?"; יישב בעל ההערות על הברכי יוסף שאין כוונתו אלא לתיקון קצת, כלשון הברכי יוסף "לתקן מה שאפשר" [והמנחת יצחק (ו' מ"ו) יישב עפ"י הסבר תוס' (גיטין ל"ג. ד"ה ואפקעינהו) מדוע נזיר לוקה אף שיכול להישאל על נזירותו - ויישב שהולכין אחר רוב נזירים שלא נשאלים, וגם מעמידים אותו על חזקת נזיר, וה"נ בד"כ לא מתקנים טבל לאחר האכילה].
השער המלך יישב עפ"י דרכו גם את הירושלמי (דמאי ז' ב'), שעל המשנה המאפשרת לשתות דמאי על סמך הפרשה שלאחר מכן "מזגו לו את הכוס אומר 'מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר'", מקשה הירושלמי "מה נן קיימין? אם באומר 'מכבר' - משקה מעורב הוא, ואם באומר 'לכששתה למפרע' - טבל שתה, אלא כי נן קיימין באומר 'מכבר לכשאשתה'" - ומוכח שגם הפרשת דמאי לאחר ששתה לא מוציאתו מטבלו, אלא ודאי שכוונת הברכי יוסף רק לתיקון קצת [והוסיף שבדוקא כתב הברכי יוסף 'יפריש מהמותר' שהרי אינו יכול לאכול הכל ולהפריש מעיסה אחרת על מה שכבר נאכל - שהרי אז יהיה כמפריש מהחיוב על הפטור].
המנחת יצחק (ו' מ"ו) דן במקרה שנתברר לאחר ליל הסדר שלא הפרישו חלה מהמצות, ואין בידם להודיע לכל האורחים שיאכלו עוד מצה - וכתב שהגר"מ שטרנבוך שליט"א סבר שיש להפריש חלה כעת על מה שכבר אכלו, כדברי הברכי יוסף, וכהסבר התוי"ט בדעת הרמב"ם; והסתפק האם התיקון כעת אכן מתקן את איסור הטבל או שהוא רק מפני גזל השבט - והוכיח שאין זה מפני גזל השבט מדברי הרמב"ם (מעשר י"ב ב') שאם אכל בשבת דמאי עפ"י העם הארץ - יעשר במוצ"ש גם על מה שאכל בשבת "אף על פי שהוא אוכל על פיו בשבת - הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל, על שאכל בשבת ועל הנשאר" - אף שבדמאי אין דין גזל השבט, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אך גם אין זה מפני תיקון הטבל - כי לא מצאנו בדמאי שהקלו להפריש לאחר האכילה; ואף שמהרמב"ם עצמו (מעשר ו' ז') מוכח שאין צורך להפריש על מה שכבר נאכל - אך שם מדובר כשהאוכל אכל בהיתר גמור, שלא היה אמור להעלות בדעתו שהם טבל ולא הודיעוהו "המוכר פירות לחבירו ונזכר שהם טבל ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו, אם ידוע שאין קיימין ושכבר אבדו או נאכלו - אינו צריך לעשר עליהם" - לכן אין צורך להפריש על מה שכבר נאכל, משא"כ כשאכל טבל באיסור [אפילו בשוגג] - צריך להפריש אח"כ על מה שאכל כדי להציל עצמו מהעבירה; וסייע עצמו הכתב סופר מדברי הרמב"ם (מעשר י"ב ב') שאחר השבת מעשר על הדמאי שאכל בשבת, וכן ממ"ש הרמב"ם (תרומות ה' כ"ו) שכשהניח חבית להפריש ממנה, ואבדה, מפריש על הכל [שמשמע שגם על מה שנאכל] - כי בשני אלו איננו אנוס שלא יכול להעלות על דעתו שעלול להתברר שאכל טבל.
איתא בקידושין (ע"ט.) "היה בודק את החבית להפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ: כל ג' ימים ודאי [=היא בחזקת יין], מיכן ואילך ספק [=שמא כבר החמיצה]", ופירש"י "מג' ולמפרע ספק... ויחזור ויתרום"; והקשה תוס' רי"ד (קידושין ע"ט:) "דכיון דכבר שתה מאי דהוה הוה, ואפילו אגלאי מילתא דשתה ענבים - אינו חייב להפריש תרומה עליהן, אך [=אא"כ] אם הן בעין"; והבין מדבריו הכתב סופר (גיטין ל"א.) שגם התוס' רי"ד מודה שיכול להפריש על מה ששתה, אלא שאינו מחוייב להפריש כי שתה כדין על סמך החזקה, ואנוס הוא, כמו מי שאכל מבהמה על סמך שרובן כשרות, ונמצאת אח"כ טריפה, משא"כ כשאכל טבל באיסור [אפילו בשוגג] - צריך להפריש אח"כ כדי להציל עצמו מהעבירה, וסייע עצמו הכתב סופר מדברי הרמב"ם שאחר השבת מעשר על הדמאי שאכל בשבת.
כתב הרמ"א (יו"ד שכ"ג א') שחלת חו"ל, שנאכלת לכהנים בזה"ז, שהתערבה בעיסתה ואין שיעור ביטול - ישאל לחכם ויפריש שוב, והתנה שדוקא כשלא אכל את העיסה; וביאר הש"ך (שכ"ג ו') שאם כבר אכל מהעיסה לא יוכל להישאל שאז נמצא שאכל למפרע טבל - שאיסורו חמור יותר מחלת חו"ל [שי"א שבטלה ברוב] [לענ"ד דיוקו של המנחת יצחק הוא מלשון הרמ"א שאפילו כשאכל מעט לא יוכל להישאל, ומשמע שלא רק כשאכל את כל העיסה ואין לו ממה להפריש כעת] - ומוכח שאפילו בדיעבד אין אפשרות להפריש על מה שכבר נאכל.
בסיכומו של דבר, הסיק המנחת יצחק "מ"מ בודאי נכון להפריש חלה גם על מה שאכל - כיון דעכ"פ לשיטתם הוי תיקון... עכ"פ למעשה מה שאפשר לתקן צריכין לעשות".
בדרך אמונה (בה"ל תרומות ה' כ"ד) יישב את הקושיות על התוי"ט, שבודאי הוא מודה שמן התורה אין אפשרות לעשר על מה שכבר נאכל, אלא שסובר שמדרבנן לא גרע מתרומת חו"ל שחייב לעשר אח"כ על מה שנאכל; כלומר, בתרומת חו"ל רשאי לכתחילה לאכול ואח"כ להפריש, ובתרומת א"י אסור לאכול, אבל אם אכל חייב לתקן לאחר מכן מדרבנן, אף שלא מתקן בזה את האיסור לגמרי - שהרי היה אסור לו לאכול לפני הפרשה, אף בתרומת ירק שחיובה מדרבנן בלבד [ויצטרך לקרוא שם מעשרות מיניה וביה בפירות שיפריש, כי מן התורה הם טבל]; ולכן הרמב"ם (מעשר ו' ז') לא הצריך להפריש לאחר שאכלו את הפירות - שמאחר שהחיוב מדרבנן - לא חייבוהו לתקן כשלא הוא אכל, ובטבו"י (ד' ד') הלגין בטבלו - אך גם ההפרשה אח"כ לא תתקן מן התורה, והאוכל טבל לוקה ואיננה התראת ספק - כי מן התורה לא מהני, וביומא (פ"ג.) מאכילין את החולה תרומה ולא טבל [וה"ה מה שטבל הוא מוקצה אף שניתן להפריש אח"כ, ואין יוצאים במצה ובאתרוג של טבל אף שיוכל לתקנם אח"כ] - כי מן התורה עדיין הוא איסור אף אם אח"כ יפריש.
אמנם, כל זה כדי ליישב את דברי התוי"ט, אבל הוסיף הדרך אמונה שיש להוכיח שלדעת הרמב"ם אין מקום להפריש לאחר האכילה, ממ"ש (רמב"ם מעשר א' ה') "האוכל פירותיו טבלין... אעפ"י שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן, שנאמר אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' - אין לך בהן כלום עד שירימו אותן, ובחוצה לארץ מותר לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואח"כ מפריש תרומה ומעשרות" - שמוכח שבא"י אין צריך לשלם אפילו מדרבנן, ועוד, הרי בשום מקום לא נזכר שיצטרכו להפריש לאחר שאכלו; ויש לדחות את ראיית התוי"ט מהרמב"ם (תרומות ה' כ"ד) "מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שנייה" ולא סייג שדוקא מה שעדין לא נאכל - שהרמב"ם רק העתיק את לשון המשנה, ולא הוצרך להשמיע שאם נאכלו לא שייך לעשר, דפשיטא היא, כפי שהמשנה לא הוצרכה להשמיע זאת; וסיים בדרך אמונה "אלא ודאי לא תקנו רק בתרומת חו"ל, אבל בשל א"י שאסור לאכול בטבלן לא הוצרכו לתקן שיעשרו אח"כ - דבלא"ה אסור לאכול, ומשום מקרה ששכח ואכל באיסור לא תקנו" [ונשאר בצ"ע על משמעות האו"ז (סוף הל' חלה) שהקשה מדוע לא אמרו בלוקח יין מבין הכותים שיאכל ויפריש אח"כ, וחילק בין לח ליבש - משמע שגם בא"י מועיל להפריש אחר שיאכל].
מסקנת הדברים: אין ראיה מוכרחת שמי שאכל טבל - שיש תועלת להפריש כעת על מה שכבר נאכל, כדעת הרמ"א והפר"ח ועוד; ומי שמעוניין לעשות כדעת התוי"ט (בדעת הרמב"ם) והברכי יוסף והכת"ס והמנח"י ולהפריש לאחר מכן כדי שיהיה תיקון קצת - עכ"פ יצטרך לתקן מיניה וביה את המעשרות [כלומר, מה שהיה בצפון ובדרום הפירות שהופרש מהם כדי לתקן את הפירות שנאכלו] - כי מן התורה אין משמעות להפרשה זו, והמעשרות נשארים בטבלם.
♦
סיכום
לדעת הפר"ח (או"ח תנ"ז א') בחלת א"י לא ניתן להפריש לאחר האכילה שהרי המאכל כבר לא בעולם, או שעכ"פ לא ראוי לאכילה, וכן דעת התוספות ישנים (גיטין ג' ח'), החת"ם סופר (גיטין ל"א.), שער המלך (תרומות ה' כ"ד) והדרך אמונה (בה"ל תרומות ה' כ"ד). עיקר ראיותיהם: א'- בשום מקום לא נזכר שיצטרכו להפריש לאחר שאכלו; ב'- אם היתה אפשרות לתקן לאחר האכילה לא היה לוקה על אכילת טבל, כי זו התראת ספק שמא יתקן אח"כ - ודחה בעל ההערות על הברכי יוסף שהמתירים התכוונו רק לתיקון קצת ולא לתיקון גמור, וכן דחה הדרך אמונה כי מן התורה ההפרשה לא חלה אח"כ, וגם ההפרשה אח"כ לא תתקן מן התורה; ג'- מוכח מהירושלמי (דמאי ז' ב') שגם הפרשת דמאי לאחר ששתה לא מוציאתו מטבלו "ואם באומר 'לכששתה למפרע' - טבל שתה"; ד'- מוכח ברמב"ם (מעשר ו' ז') שא"צ להפריש על מה שכבר נאכל "המוכר פירות לחבירו ונזכר שהם טבל ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו, אם ידוע שאין קיימין ושכבר אבדו או נאכלו - אינו צריך לעשר עליהם" - ויש לדחות ששם מדובר כשהאוכל אכל בהיתר גמור, שלא היה אמור להעלות בדעתו שהם טבל ולא הודיעוהו, או שמאחר שהחיוב לתקן כעת הוא מדרבנן בלבד - לא חייבוהו לתקן כשלא הוא אכל; ה'- כתב הש"ך (יו"ד שכ"ג ו') שמ"ש הרמ"א שישאל ויפריש שוב כשחלת חו"ל התערבה בעיסתה ואין שיעור ביטול - הוא רק כשלא אכל מהעיסה, שאז לא יוכל להשאל כדי שלא ימצא שאכל טבל למפרע - שאיסורו חמור מתרומה, ומוכח שאי אפשר להפריש על מה שכבר נאכל, אפילו בדיעבד; ו'- כתב הרמב"ם (מעשר א' ה') "אין משלמין המתנות לבעליהן" - שהאוכל טבל בא"י אין צריך לשלם לבעל המתנות, ובפשטות אפילו מדרבנן; ז'- איתא ביומא (פ"ג.) שמאכילין את החולה תרומה ולא טבל, ש"מ שאין לה תיקון - ודומה הדרך אמונה שמן התורה עדיין הוא איסור אף אם אח"כ יפריש.אמנם, דעת הברכי יוסף (יו"ד שכ"ג ד'), הכתב סופר (גיטין ל"א.), הבן איש חי (שנה שניה שמיני חלה ה'), והמנחת יצחק (ו' מ"ו) שיש מקום להפרשה לאחר האכילה, עכ"פ כתיקון מועט. עיקר ראיותיהם: א'- בנידון שאבדו הפירות שהניח להפריש מהן, וכעת צריך לתקן את הפירות שלא תוקנו הרמב"ם (תרומות ה' כ"ו, פיה"מ גיטין ג' ח') סתם "מצאן שאבדו הרי זה חושש לכל מה שתקן" ודלא כרש"י שכתב שמתקן כעת רק את הפירות שלא אכל - משמע דלרמב"ם מתקן גם את מה שאכל - ודחה התוספות ישנים שגם לרמב"ם לא יכול להפריש על מה שנאכל (כפי משמעותו בטומאת אוכלין ח' י"ח), והדרך אמונה דחה - שהרמב"ם רק העתיק את לשון המשנה, ולא הוצרך להשמיע שאם נאכלו לא שייך לעשר, דפשיטא היא, כפי שהמשנה לא הוצרכה להשמיע זאת; ב'- כתב הרמב"ם (מעשר י"ב ב') שיעשר במוצ"ש גם על מה שאכל דמאי בשבת עפ"י עם הארץ "...לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל, על שאכל בשבת ועל הנשאר"; ג'- כתב התוס' רי"ד (קידושין ע"ט:) שאם הניח חבית להפריש ממנה יין על חביות אחרות, ונמצא חומץ "אינו חייב להפריש תרומה עליהן" - משמע שעכ"פ רשאי להפריש, אך אינו חייב להפריש כי היה אנוס בזה; ד'- האו"ז (סוף הל' חלה) הקשה מדוע לא אמרו בלוקח יין מבין הכותים שיאכל ויפריש אח"כ - משמע שהבין שגם בא"י מועיל להפריש אחר שיאכל; ה'- את התוי"ט המתיר להפריש יישב הדרך אמונה שהוא מודה שבתרומת א"י אסור לאכול, אבל אם אכל חייב לתקן לאחר מכן מדרבנן, אף שלא מתקן בזה את האיסור לגמרי כי היה אסור לו לאכול לפני הפרשה.
♦ ♦ ♦