ראש כולל שם משמעון גור רמת גן
בדין 'מחצה על מחצה' אי הוי כ'רוב'
בדין דפנות וסכך הסוכה, חזזית באתרוג ושחיטה וטרפות ברוב קנה
א. המח' אי סגי בפרוץ כעומד או בעינן עומד מרובהוהמבואר בגמ' דהנידון שוה במחיצות שבת ובסכך סוכה
סוכה דף ט"ו, א'. תנן: "המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה, אם יש ריווח ביניהן כמותן כשרה", וכו', ע"כ המשנה, ובגמ' שם: "לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע, דאיתמר: פרוץ כעומד, רב פפא אמר מותר, רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור, אמר לך רב הונא ברדר"י, מאי כמותן, בנכנס ויוצא", עכ"ד הגמ' ועיי"ש, ומפרש רש"י ז"ל: "פרוץ כעומד, לענין מחיצות שבת איתמר, מחיצה שנעשית בפסין רחבין ג' והניח בין פס לפס כמלוא פס נפקא ליה מתורת לבוד, וכן על פני כולה דהוה ליה פרוץ כעומד, ודכוותה הכא במתני' דהוה ליה פרוץ ככשר, בנכנס ויוצא, שיהא פס הרחב כמותן יכול ליכנס וליצא בריווח שבינתיים, דהשתא הו"ל פסל שנותן שם מרובה על השפודים, והאוויר מרובה על השפודים", עכ"ל.והמפורש בזה בהדיא בד' הגמ', דהנידון אי 'פרוץ כעומד' כשר או פסול, הוא נידון אחד לגבי 'מחיצות' בשבת ולגבי 'סכך הסוכה', ולהכי מקשינן דוקא לרהבדר"י דס"ל דפרוץ כעומד פסול במחיצות שבת ממתני' דמשמע דגבי סכך הסוכה כשר בסכך פסול שהוא שוה לכשר דהיינו פרוץ כעומד, ולדידיה הוא דבעינן לשנויי דאיירי ב'נכנס ויוצא' והיינו שהאוויר שבין השפודין שהם הסכך פסול מרובה על השפודין, והיינו שהוא עומד מרובה על הפרוץ, ומבואר בהדיא דלרב פפא, דס"ל במחיצות שבת דפרוץ כעומד כשר, ה"ה בסכך הסוכה כן כשר בפרוץ כעומד ממש, ולדידיה כשר כשיש ריווח בין השפודין כמותן אפילו כשאינו נכנס ויוצא.
♦
תמיהת המפרשים על הרמב"ם: דבמחיצות שבת פסק דסגי בפרוץ כעומד, וגבי סכך סוכה כתב דבעינן עומד מרובה
ותמהו בזה כל המפרשים על הרמב"ם ז"ל שסתר משנתו בזה, דבהלכות שבת (פט"ז הלכה ט"ז) פסק: "כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת", עכ"ל, והיינו כרב פפא דפרוץ כעומד כשר, ואילו בהלכות סוכה (פ"ה הט"ז) כ' הרמב"ם וז"ל: "סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלושה טפחים אלא פחות, אם היה כל הסכך הכשר יתר על כל הסכך הפסול כשר, ואם היה זה כמו זה בצמצום אעפ"י שאין במקום אחד שלושה הרי זו פסולה", עכ"ל.ומפורש בדברי הרמב"ם ז"ל שמחלק בין מחיצות שבת לסכך הסוכה, דגבי מחיצות שבת פסק ד'פרוץ כעומד' כשר, ואילו לענין סכך הסוכה פסק דאינו כשר בפרוץ כעומד והכשרו רק כשהעומד מרובה, ותימה שהוא נגד סוגיית הגמ' הנ"ל דמפורש בהדיא דרק לרב הונא בדר"י בעינן לאוקמי למתני' כשהעומד מרובה אבל לר"פ כשר אף בפרוץ כעומד, וכבר עמדו בזה כל מפרשי הרמב"ם ז"ל, עיי"ש במגיד משנה ובכסף משנה ובשאר מפרשי דבריו.
♦
ב. הפלוגתא דריה"ג ורבנן אי אפשר לצמצםוהוכחת הגמ' מהברייתא בעגלה ערופה דלרבנן אפי' בידי אדם א"א לצמצם
עוד יש לבאר בשיטת הרמב"ם ז"ל, דהנה בבכורות דף י"ז, א' תנן: "רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחת, רבי יוסי הגלילי אומר: שניהם לכהן, שנאמר: הזכרים לה', וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן, עכ"ד המשנה, ובגמ' שם די"ז: אמרי דבי רבי ינאי: לרבי יוסי הגלילי שמעינן ליה דאפשר לצמצם בידי שמים, וכל שכן בידי אדם, ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם, בידי אדם מאי", וכו', ומפרש רש"י ז"ל שם [במה דאמרי' בגמ' לריה"ג]: "אפשר לצמצם בידי שמים כגון הך לידה ואע"ג דאין מקפידין בכך, וכל שכן בידי אדם דמתכוונין לצמצם שום מידה או שום דבר דודאי אפשר לצמצם, [ובפי' האבעיא אליבא דרבנן כ']: בידי אדם שמתכוונין ומודדין כדי לצמצם מאי, אפשר לצמצם או לא," עכ"ל.ובדף י"ח, א'. מסקינן: "מאי הוה עלה, אמר רבי חייא בר אבין אמר רב עמרם, תנא: נמצא מכוון בין שתי עיירות, רבי אליעזר אומר: שתיהן מביאות שתי עגלות, וחכמים אומרים: יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו, מאי קסברי רבנן, אי קסברי רבנן אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות לייתי תרתי, ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא לייתי, אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם, שמע מינה", עכ"ד הגמ'.
♦
הוכחת התוס' והרא"ש מהא דקיי"ל פרוץ כעומד דבידי אדם אפשר לצמצםוהדין בעגלה ערופה לשיטתם
ובתוס' שם די"ז: (ד"ה אפשר לצמצם בידי שמים בא"ד) כ' וז"ל: "ומתוך הא דפליגי אמוראי בעירובין דט"ז: בפרוץ כעומד, ובפ"ב דחולין דכ"ח: במחצה על מחצה כרוב, היה נראה דהלכה כרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם לכל הפחות בידי אדם, ואין לומר דקרי פרוץ כעומד כשדומה לו כשהן שוין דאע"ג דשמא אינן שווין, וכן מחצה על מחצה דשחיטה, דהא מפרש טעמא דלא הוי כרוב וכעומד משום דאמר רחמנא 'שחוט רובא' ו'גדור רובא', דתיפוק לי דבלאו הכי היה אסור מספק משום דשמא שייר רובא", וכו', עכ"ל ועיי"ש, וכן הרא"ש בבכורות שם מסיק מכוח הא ד'פרוץ כעומד' כשר כדקיי"ל כר"פ דס"ל כן דבע"כ דכשהוא בידי אדם קיי"ל כריה"ג דאפשר לצמצם, ורק בידי שמים קיי"ל כרבנן דאי אפשר לצמצם כדהוכיח הרא"ש שם.ולפי דעת התוס' והרא"ש, בנמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות יהיה הדין או דמביאין שתי עגלות אי ס"ל ד'קרובה ואפילו קרובות' או דאין מביאין כלום אי ס"ל ד'קרובה ולא קרובות', ודלא כרבנן דהברייתא דמביאין אחד מספק לשתיהן, דרבנן ס"ל דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ואנן לא קיי"ל כוותייהו בזה כדכ' התוס' והרא"ש.
♦
מפסק הרמב"ם לגבי עגלה ערופה מוכח דס"ל דאף בידי אדם א"א לצמצםוסותר למה שפסק דסגי בפרוץ כעומד
אמנם הרמב"ם בהלכות רוצח (פ"ט הלכה ח') פסק וז"ל: "נמצא הרוצח מכוון בין שתי עיירות ואנשי זה כאנשי זה בשוה, יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו ויאמרו, אם זוהי הקרובה הרי היא שלהן ואלו נתנו להם חלקן מתנה, ואם אלו הקרובין הרי הוא שלהן ואלו נתנו להם חלקן מתנה, לפי שאי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם", עכ"ל.ולפי"מ שפסק רבינו דא"א לצמצם אפילו בידי אדם תסתער עליו קושיית התוס' והרא"ש הנ"ל איך פסק לגבי מחיצות שבת ד'פרוץ כעומד' כשר, והא אי אפשר לצמצם ואפילו במחיצות הנמדדות בידי אדם ושמא הפרוץ מרובה על העומד וספיקא דאורייתא לחומרא, וצע"ג.
♦
ג. המח' שהביא הטור באתרוג שעלתה בו חזזית במע"מ במקום אחדדרבינו יחיאל מכשיר משום דפרוץ כעומדוהראב"ד פוסל דבעינן רוב כשר הנראה לעיניים
בטור או"ח (סימן תרמ"ח) כ' וז"ל: "עלתה בו חזזית, והוא כמו אבעבועות ויש בו ממש שמקומו ניכר שהוא גבוה מן האתרוג, אם הוא במקום אחד אינו פוסל אלא ברובו, וכו', ואם הוא מחצה על מחצה במקום אחד, כתב אחי ה"ר יחיאל, אם הוא בידי אדם אפשר לצמצם, וכשר כמו פרוץ כעומד, אבל הראב"ד כתב, כל הפסולין שפוסלין ברובן מחצה על מחצה נמי פסול, שאי אפשר לצמצם דבעינן רוב הנראה לעיניים", עכ"ל.♦
מבאר סברת רבינו יחיאל עפ"י שיטת הרשב"א בכללי ההלכהמתי אמרינן פרוץ כעומד ומתי בעינן רוב הנראה לעיניים
וביאור הדברים נראה לבאר בפשטות בעזהשי"ת, דהנה בעירובין דט"ו: "איתמר: פרוץ כעומד, רב פפא אמר מותר, רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור, רב פפא אמר מותר, הכי אגמריה רחמנא למשה 'לא תפרוץ רובה', רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור, הכי אגמריה רחמנא למשה 'גדור רובא'", עכ"ד הגמ', ובדט"ז: מסקינן: "והלכתא כוותיה דרב פפא".ותמהו בזה הראשונים ז"ל בסתירת הסוגיות, מהא דאי' בחולין דכ"ח: לגבי הכשר שחיטת סמנים: "איתמר, רב אמר מחצה על מחצה כרוב, רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, רב אמר מחצה על מחצה כרוב, הכי אמר ליה רחמנא למשה 'לא תשייר רובה', רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב, הכי אמר ליה רחמנא למשה 'שחוט רובה'", וכו', עיי"ש, ובגמ' שם בדף כ"ט, א'. מסקינן: "תא שמע, הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה, ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טריפה הויא, אמר רבא: שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעיניים, אמר ליה אביי: ולא כל דכן הוא, ומה טריפה דבמשהו מיטרפא, היכא דבעינן רובא בעינן רוב הנראה לעיניים, שחיטה דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא לא כל שכן דבעינן רוב הנראה לעיניים, אלא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב" וכו', עכ"ד הגמ' ועיי"ש, ותמהו הראשונים בזה בסתירת ההלכות, דלענין שחיטה וטרפות מסקינן בגמ' דלכולי עלמא 'מחצה על מחצה אינו כרוב' ובעינן 'רוב הנראה לעיניים' בין לגבי טרפות בחצי קנה פגום דאינו נטרף במחצה על מחצה אלא ברוב הנראה לעיניים, ובין לגבי שחיטה דאינו נכשר בשחיטת מחצית הסמנים ובעינן שישחוט רוב הנראה לעיניים, ומאי שנא לענין מחיצות, דקיי"ל דפרוץ כעומד כשר, והיינו דמחצה על מחצה נחשב כרוב, ועיי"ש בד' התוס' בחולין שם ובעירובין שם מש"כ בזה.
ובחידושי הרשב"א בחולין שם כתב וז"ל: "אלא דלכו"ע מחצה על מחצה אינו כרוב, ואע"ג דאמר בעירובין דט"ו: גבי מחיצה דשבת פרוץ כעומד מותר, ותנן בסוכה דט"ו.א. המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המיטה אם יש ריווח כמותן כשרה, ואליבא דמ"ד פרוץ כעומד מותר דוקא כמותן, דילמא גבי סוכה ומחיצות הלכתא גמירי לה, א"נ, נפקא להו מדרשא ולא ידעינן לה", עכ"ל.
ולשיטת הרשב"א ז"ל עולה, דבכל התורה כולה קיי"ל ד'מחצה על מחצה אינו כרוב', והיינו מסקנת הגמ' דגבי שחיטה וטריפות בעינן 'רוב הנראה לעיניים' והיינו רוב ממש ולא מחצה על מחצה (וכדכ' הרשב"א שם בהמשך דבריו וכדלהלן), והוא הדין בכל דיני התורה, ורק לגבי מחיצות שבת וסוכה הלכתא גמרה לה או שמעינן לה משום דרשא, דסגי במחצה על מחצה ופרוץ כעומד כשר, ולפי זה בנידון הטור בסי' תרמ"ח הנ"ל בעלתה חזזית על חצי האתרוג יהיה כשר לפי דעת הרשב"א ז"ל, דדין זה הוא כשאר דיני התורה ד'מחצה על מחצה אינו כרוב'.
♦
ד' תוהרא"ש דבכל דיני התורה מע"מ כרובורק בשחיטת סימנים ודין טריפות התלוייים בחיות הבהמה בעינן רובוביאור לפי"ז בשיטת רבינו יחיאל הנ"ל בדין חזזית
אמנם בתוס' הרא"ש ז"ל (עירובין דט"ז: בד"ה והלכתא) כ' וז"ל: "והלכתא כוותיה דרב פפא דפרוץ כעומד מותר, אע"ג דבפ"ב דחולין מסקינן דלכו"ע מחצה על מחצה אינו כרוב, י"ל דיש חילוק בדבר התלוי בחיות הבהמה", וכו', עכ"ד ועיי"ש.ולפי שיטת התוהרא"ש הוא להיפך משיטת הרשב"א ז"ל, דבכל דיני התורה קיי"ל ד'מחצה על מחצה כרוב', והיינו דינא דקיי"ל גבי מחיצות 'פרוץ כעומד כשר' והיינו משום ד'מחצה על מחצה כרוב', והא דמסקינן בסוגיא דחולין הנ"ל דלכו"ע 'מחצה על מחצה אינו כרוב' הוא דין מיוחד לגבי טרפות ולגבי הכשר השחיטה, דדברים הללו הם תלויים ב'חיות הבהמה', שמה שהבהמה נעשית טריפה בפגימת רוב הקנה היינו משום דנפקא חיותא בזה, וכן מה שנכשרת בשחיטת רוב הסמנים היינו משום דבזה נפקא חיותא, ובזה קיי"ל למסקנא דאין שיעור החיות היוצאת מועלת לגבי טרפות ולגבי הכשר השחיטה אלא כשיש 'רוב הנראה לעיניים' ולא סגי ב'מחצה על מחצה' לקבוע שיצאה החיות לגבי טרפות ולגבי הכשר השחיטה, ובדינים הללו במסויים הוא דקיי"ל ד'מחצה על מחצה אינו כרוב'.
ולשיטת התוהרא"ש ז"ל יהיה הדין לגבי 'חזזית' במחצית האתרוג דיהיה האתרוג פסול, דדין זה הוי כשאר דיני התורה, דקיי"ל בזה ד'מחצה על מחצה כרוב', וכדקיי"ל לגבי מחיצות שבת ד'פרוץ כעומד' כשר, והוא הדין בשאר דיני התורה-פרט לדברים התלויים בחיות הבהמה וכנ"ל.
והם הם דברי רבינו יחיאל שהביא הטור הנ"ל, דבעלתה חזזית על מחצית האתרוג הרי הוא כשר, דקיי"ל 'דבידי אדם אפשר לצמצם', וממילא כשר בחזזית במחציתו, דקיי"ל 'פרוץ כעומד כשר', והיינו דדינו של רבינו יחיאל מוכרע מכוח שני הנחות, א. ד'בידי אדם אפשר לצמצם' והיינו כשיטת התוס' והרא"ש בבכורות הנ"ל אות ב' דהכריחו דקיי"ל כריה"ג דבידי אדם אפשר לצמצם, וממילא מדידת החזזית שעל האתרוג שהוא בידי אדם אפשר לצמצם בזה דקיי"ל בזה כריה"ג וממילא פשיטא לן דאיכא מחצית האתרוג דאין בו חזזית, ושוב הביא הא דקיי"ל ד'פרוץ כעומד כשר' לגבי מחיצות שבת וסוכה, ולשיטתו הוא בנין אב לכל דיני התורה ד'מחצה על מחצה כרוב' (פרט למה שתלוי בחיות הבהמה וכנ"ל), וממילא הוא הדין בחזזית במחצית האתרוג הרי הוא כשר כיון דאיכא מחצית האתרוג שאין בו חזזית, וממילא יש כאן 'רוב האתרוג הדר', ד'מחצה על מחצה כרוב', ואפשר לצמצם כשהוא בידי אדם, ומבואר היטב בעזהשי"ת.
♦
ד. מביא ד' הב"ח בבי' ד' הראב"ד דבעינן רוב אתרוג כשר הנראה לעינייםולא סגי ברוב מצומצם משום דא"א לצמצם
ובדעת הראב"ד ז"ל שהביא הטור הנ"ל שחולק על רבינו יחיאל וס"ל דבחזזית על מחצית האתרוג הרי הוא פסול, ונתן הטעם: שאי אפשר לצמצם דבעינן רוב הנראה לעיניים, נראה ללמוד לבאר בעזהשי"ת מתוך דברי רבותינו האחרונים ז"ל שיש שתי שיטות בפירוש דבריו, דהנה בב"ח ע"ד הטור הנ"ל כ' וז"ל: "וטעמו של הראב"ד, דסובר דאי אפשר לצמצם אעפ"י שהוא בידי אדם, דלית הלכתא כרבי יוסי כל עיקר, וכיון שאי אפשר לצמצם א"כ אעפ"י שהוא משוער בלבד שנשאר הרוב שלם מכל מקום הוא פסול, דבעינן רוב הנראה לעיניים שיעור, לא רוב שאינו אלא משוער בלבד", עכ"ל.♦
מביא ד' הרשב"א דרוב הנראה לעינים דבעינן בשחיטה היינו רוב מצומצםואתי לאפוקי רק שיעור של מע"מ
ונראה בביאור דבריו בעזהשי"ת, דהנה הרשב"א בחולין דכ"ט, א' כ' וז"ל: "ואסקינן הכא דלגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב, אלא בעינן רוב הנראה לעיניים, פירוש רוב ממש שהוא משוער ונראה לעיניים לא שיהא המחצה המצומצם נידון כרוב, וכן פירש"י ז"ל ועיקר, ותדע לך, דעד השתא הוה ס"ד דמחצה על מחצה כרוב ואקשינן עלה ואידחי, אלמא לא דחינן לה אלא ממחצה על מחצה ומוקמינן לה ברוב ממש, ועוד תדע, דהא אמר רבא לענין טריפה בעינן רוב הניכר לעיניים, ואם הניכר ממש קאמר, כלומר רוב גדול שהוא ניכר ממש, וכאותה שאמרו בברכות (מ"ח, א') רובא דמינכר בעינן שהוא רוב גדול הניכר מרחוק, מי איכא למאן דאמר לא תאסר לענין טריפה עד שיהא שם רוב גמור הנראה לעיניים, אלא רוב גמור המשוער קאמר, ועיקר, ותניא בתורת כהנים: להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, [אין] צריך לומר בין פרה לחמור והרי מפורשין הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה" עכ"ל.ומבוארת שיטת הרשב"א ז"ל, דהא דמסקי' בגמ' דלגבי טרפות ולגבי הכשר השחיטה בעינן 'רוב הנראה לעיניים' אין הכוונה בזה רוב הניכר להדיא לכל רואה מיד, אלא הכוונה לרוב מצומצם על ידי מדידה, ואם במדידה הוא 'כחוט השערה' יותר מהמיעוט זהו 'רוב הנראה לעיניים' הנצרך לענין טרפות ולענין הכשר השחיטה, וכדהביא הרשב"א מדברי התורת כהנים שמפורש כן דבזה שיש רוב קנה נשחט שיש בו 'כחוט השערה' יותר מהמיעוט שלא נשחט בזה נכשרת השחיטה, ולשיטתו הפירוש 'רוב הנראה לעיניים' בא לאפוקי רק מ'מחצה על מחצה מצומצם'.
♦
ביאור הגדר בדין רוב 'הנראה לעינים' לפי שיטת הרשב"א
ונראה בעזהשי"ת הפירוש לשיטתו, דבזה קיימינן אף למסקנא שיש צד לומר שלגבי 'חשיבות הדבר' יש ל'מחצה על מחצה' 'חשיבות של רוב' וכדקס"ד מעיקרא, אלא דמסקנת הגמ' דכל היכא שהצריכה התורה 'רוב' לא סגי במחצה על מחצה שיש לו 'חשיבות של רוב' אלא בעינן 'רוב הנראה לעיניים' היינו 'מציאות של רוב', וזה הכוונה 'נראה לעיניים' שהוא לא 'נראה ללב' היינו שיש לו 'חשיבות ומשמעות' של רוב אלא בעינן שיהיה הרוב 'נראה לעיניים' היינו שיהיה 'במציאות' רוב, אבל כל שבמציאות הוא רוב אפילו הוא יותר רק כחוט השערה סגי בזה.♦
שיטת האגודה והמרדכי שחולקים על הרשב"א בפי' דין רוב הנראה לעינייםומבאר לפי"ז ד' הב"ח בשיטת הראב"ד הנ"ל לענין אתרוג
וכשיטת הרשב"א ז"ל פסק בשו"ע (יו"ד הלכות שחיטה סימן כ"א סעי' א'), אמנם יעוי' בט"ז שם (סק"ב) שהביא דברי האגודה והמרדכי שמבואר בדבריהם דס"ל ד'רוב הנראה לעיניים' היינו דלא סגי ברוב משוער ומצומצם ומדוד אלא בעינן רוב הנראה להדיא לעיני הרואה והיינו רוב גדול, וכהצד שדחה הרשב"א הנ"ל, ועיי"ש בט"ז שהוכיח כן גם מד' רש"י והאריך בזה עיי"ש.והנראה בעזהשי"ת, דהב"ח פירש בדברי הראב"ד כשיטת ראשונים זו שהביא הט"ז, דהא ד'רוב הנראה לעיניים' היינו דלא סגי 'ברוב מצומצם ומדוד' אלא בעינן 'רוב הניכר להדיא', אלא שמפרש בזה הראב"ד שאינו גזה"כ בעלמא דבעינן 'רוב גדול', דבאמת מצד עיקר הדין סגי ברוב כל שהוא ואפילו הוא רוב מצומצם שהרוב יותר מהמיעוט אפילו בכחוט השערה כשר, אלא דכיון דקיי"ל כרבנן דרבי יוסי הגלילי דאי אפשר לצמצם, וסובר הראב"ד ז"ל דקיי"ל כוותייהו אפילו בידי אדם דאי אפשר לצמצם, וכמסקנת הגמ' בסוגיא דבכורות הנ"ל דאפילו בידי אדם אי אפשר לצמצם, ממילא בעינן שיהיה הרוב 'ניכר לעיניים' היינו שיהיה יותר מרוב מצומצם, דברוב מצומצם הרי יש לחשוש שבאמת אין כאן רוב ואינו אלא מחצה דהרי אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם, ולכן בעינן שיהיה 'רוב הניכר לעיניים' היינו רוב שאינו מצומצם אלא ניכר להדיא שהוא רוב ובזה כבר אין לחשוש שאין כאן רוב אלא מחצה.
♦
ביאור שיטת הראב"ד בגדר דין 'רוב הנראה לעינים'ומה שהוא תלוי בהא דא"א לצמצם
ועוד סובר הראב"ד לפי פירוש הב"ח, דלגבי כל דיני התורה קיי"ל ד'מחצה על מחצה אינו כרוב', דבזה ס"ל כשיטת הרשב"א בחולין (כ"ט, א) הנ"ל דמסקנת הגמ' הוא דבכל דיני התורה לא סגי בהו 'מחצה על מחצה' כדי לפעול הדין הנצרך אלא בעינן דוקא 'רוב', וכמו שהוא המסקנא לענין טרפות ולענין הכשר השחיטה כן הוא לגבי כל דיני התורה, וזהו מסקנת הגמ' לגבי טרפות והכשר השחיטה ד'מחצה על מחצה אינו כרוב' אלא בעינן 'רוב הנראה לעיניים', דחזרה בה הגמ' וס"ל דליכא למ"ד בשום דין מדיני התורה דמחצה על מחצה יהיה כרוב, אלא בעינן 'רוב' ממש, וממילא בעינן גם 'רוב הנראה לעיניים' היינו שלא סגי ברוב משוער ומצומצם דהרי 'אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם' וממילא בעינן רוב הנראה לעיניים שהוא למעלה מכל ספק שיש כאן רוב, וכך הוא בכל דיני התורה (ורק לענין מחיצות סכך וסוכה יש הלמ"ס דסגי בפרוץ כעומד או שיש בזה גזה"כ מקרא מיוחד וכד' הרשב"א הנ"ל), ולכן כשיש חזזית במחצית האתרוג הרי האתרוג פסול, דכיון דלהכשר האתרוג בעינן שיהיה 'הדר' ללא חזזית, ממילא בעינן 'רוב' האתרוג הדר ולא סגי ב'מחצית', דבכל דיני התורה 'מחצה על מחצה אינו כרוב', ועוד, דאפילו ב'רוב מצומצם' לא סגי אלא בעינן 'רוב הנראה לעיניים' היינו שהוא ניכר להדיא שיש כאן רוב, כיון דברוב מצומצם יש לחשוש שבאמת אינו רוב אלא מחצה על מחצה כיון דהרי קיי"ל ד'אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם', וזהו מש"כ הראב"ד דאינו כשר כשיש חזזית במחצית האתרוג: דאי אפשר לצמצם, דבעינן רוב הנראה לעיניים, שיש בדברים הללו שני חידושים, א. עצם הדבר דבעינן 'רוב' הדר ולא סגי ב'מחצה על מחצה', ועוד דהרוב צריך להיות 'נראה לעיניים' היינו רוב ניכר להדיא ולא רוב מצומצם כיון ד'אי אפשר לצמצם', וכל זה מפורש בהדיא בדברי הב"ח הנ"ל בפירוש דברי הראב"ד, דו"ק ותשכח.♦
מוכיח כן מד' שו"ע הרב בבי' ד' הראב"דומבאר דשני החידושים נכללו בהא דבעינן בשחיטה רוב הנראה לעינים
וכן הוא מפורש בהדיא בשו"ע רבינו הרב בעל התניא זיע"א (או"ח ה' לולב סימן תרמ"ח סעי' כ'): "ואם אין בו אלא חזזית אחת גדול שנתפשט על פני חציו של כל שטח האתרוג, וכו', וכן כל דבר הפוסל ברוב בכל ארבעת המינים, אם הוא מחצה על מחצה פסול, לפי שצריך הרוב להיות בהכשר, ואין מחצה על מחצה נחשב כרוב אלא לענין מחיצות של שבת ושל סוכה ולענין סכך הסוכה, שבהן נאמרה ההלכה שהמחצה הוא כרוב, אבל בכל התורה כולה הרוב צריך להיות בהכשר, ויש חולקים על זה ואומרים דכל שאין בפסול רוב כנגד הכשר אינו יכול לפסול, והרי הוא כאילו לא היה כאן פסול כלל", וכו', עכ"ל עיי"ש, ועיי"ש בציונים שציין הרב ז"ל כמקור לשיטה הראשונה את דברי הרשב"א בעירובין הנ"ל.והרי מפורש באר היטב בדברי הרב, דהשיטה הפוסלת במחצה על מחצה חזזית שהיא שיטת הראב"ד שהביא הטור, טעם שיטה זו הוא משום דס"ל דבכל דיני התורה כדי להכשיר ולפעול הדין בעינן 'רוב דוקא' ולא סגי ב'מחצה על מחצה' שבכל דיני התורה 'מחצה על מחצה אינו כרוב', ורק לענין מחיצות שבת וסכך הסוכה הלכתא גמירי לה דסגי במחצה על מחצה ופרוץ כעומד כשר, והנה הראב"ד הרי כתב לכאורה טעם אחר לשיטתו משום דאי אפשר לצמצם ובעינן רוב הנראה לעיניים, ובע"כ דבדברי הראב"ד תרתי נכללו, א. חולק הוא על עצם הנחת ר' יחיאל שהביא הטור דס"ל דבכל דיני התורה סגי ב'מחצה על מחצה שהוא כרוב' ובזה פליג וס"ל ד'מחצה על מחצה אינו כרוב', ב. ס"ל דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, וממילא גם לא סגי ברוב מצומצם ומדוד בדיוק דאי אפשר לצמצם ושמא אינו רוב, ולכן בעינן שיהיה דוקא 'רוב הנראה לעיניים' היינו רוב הניכר בהדיא שהוא יותר מרוב מצומצם.
ולמד הראב"ד ששני חידושים הללו נאמרו במסקנת הגמ' בחולין (כ"ט, א) הנ"ל דגבי הכשר השחיטה ד'מחצה על מחצה אינו כרוב' ובעינן 'רוב הנראה לעיניים': א. ש'מחצה על מחצה אינו כרוב' ובכדי שהכשר השחיטה, והוא הדין לכל דיני התורה, יפעל הדין הוא דבעינן רוב ממש ולא סגי במחצה על מחצה', ב. ושוב זה יהיה 'נראה לעיניים', היינו ניכר בהדיא שהוא רוב, ולא יהיה רוב מדוד בדיוק ומצומצם, ובזה נתן הראב"ד טעם בביאור ד' הגמ' לשיטתו דהוא משום דקיי"ל דאי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם, ומבואר היטב בעזהשי"ת.
ועיין במשנה ברורה (סימן תרמ"ח סקמ"ד) שכ': "ועיין בפמ"ג שכתב דלא סגי אם ימצא רוב בהכשר על ידי מדידה אלא צריך שיראה לעיניים בלא מדידה, ובביכורי יעקב חולק ע"ז עיי"ש", ולהמבואר בעזהשי"ת בדברי הב"ח בביאור דברי הראב"ד צדקו בוודאי ד' הפמ"ג, ודו"ק.
♦
ה. מביא ד' הגר"א ביו"ד שמבואר בדבריו שחולק על הב"ח והשו"ע הרבוסובר דהראב"ד ס"ל כהרשב"א דרוב הנראה לעיניים היינו רוב מצומצם
אמנם מדברי רבינו הגר"א זיע"א יש ללמוד בעזהשי"ת ביאור אחר ומחודש ביותר בביאור דברי הראב"ד הנ"ל, ומתוך דבריו יש ללמוד בעזהשי"ת ביאור מחודש ואור חדש בכל הנידון ד'מחצה על מחצה אי הוי כרוב'.דהנה בביאורי הגר"א על שו"ע יו"ד (סימן כ"א סק"ד) האריך בנידון זה אי בשחיטה סגי ברוב מצומצם או דבעינן רוב הניכר להדיא, ומסיק בסוף דבריו: "ומלשון הטור באו"ח סימן תרמ"ח בשם הראב"ד משמע כדברי הרשב"א", עכ"ל.
והרי מפורש בדברי הגר"א, דהראב"ד מפרש לד' הגמ' דגבי טריפות ושחיטה בעינן 'רוב הנראה לעיניים' דאין הכוונה רוב הניכר בהדיא, אלא הכוונה היא 'רוב מצומצם ומדוד שהיא יותר כחוט השערה'.
♦
מבאר דלפירוש הגר"א סובר הראב"ד דמע"מ הוי כרוב, אלא שכיון שא"א לצמצם בעינן רוב מצומצם, וממילא אפי' אם אינו מצומצם והוא רק מע"מ ג"כ כשר
והיינו שהגר"א פירש ד' הטור בשם הראב"ד דמש"כ הראב"ד דאינו כשר במחצה על מחצה חזזית אלא בעינן רוב האתרוג בהכשר 'דאי אפשר לצמצם דבעינן רוב הנראה לעיניים' אין כאן שתי מחלוקות על שיטת ה"ר יחיאל שהביא הטור אלא רק מחלוקת אחת, דרבינו יחיאל כ' דסגי במחצה על מחצה מצומצם שאינו חזזית, וכ' הטעם משום דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם, וממילא איכא בזה ההלכה דפרוץ כעומד כשר, ועל זה פליג הראב"ד רק בדבר אחד וס"ל דקיי"ל לגמרי כרבנן דריה"ג דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, וממילא לא סגי במחצה על מחצה מצומצם, דכיון דא"א לצמצם שמא אין כאן אפילו מחצה אתרוג ללא חזזית והוי רובו חזזית והוא פסול, ולכן בעינן שיהיה משהו מדוד יותר ממחצה ואפילו כחוט השערה, דאז אפילו לא יכלו לצמצם ואינו רוב אלא מחצה על מחצה ג"כ כשר, והפירוש 'רוב הנראה לעיניים' הוא כשיטת הרשב"א הנ"ל, דאינו מחצה על מחצה אלא רוב מצומצם ומדוד, וזהו מה שלמד הגר"א מדברי הראב"ד דס"ל כשיטת הרשב"א דאי"צ רוב הניכר בהדיא אלא סגי ברוב מדוד ואפילו הוא יותר כחוט השערה, דכיון שנתן הראב"ד טעם לדין זה דבעינן רוב ולא סגי במחצה על מחצה דהוא משום דאי אפשר לצמצם, ממילא אם בצמצום ובמדידה איכא כבר רוב סגי בזה כיון דאפילו לא צמצם במדוייק ג"כ איכא מחצה על מחצה וסגי בזה, והדברים ברורים ומבוארים בעזהשי"ת בכוונת הגר"א ז"ל בביאור דברי הראב"ד ז"ל.ולמדנו לפירוש זה בדברי הראב"ד, דטעם מסקנת הגמרא דגבי שחיטה 'מחצה על מחצה אינו כרוב', אין כוונת הגמרא לומר דלא סגי מעיקר דינא ב'מחצה על מחצה', אלא אדרבה אף למסקנא סגי במחצה על מחצה של הסימנים אם הם שחוטים, ורק דבעינן שיהיה הרוב שחוט משום דאי אפשר לצמצם, ואם יהיה רק מחצה על מחצה מדוד ומדוייק יש לחשוש שאין אפילו מחצה שחוט והשחוט הוא רק מיעוט, ולכן בעינן 'רוב הנראה לעיניים' היינו שיהיה בהמדידה יותר ממחצה דאז אפילו אם לא צמצמנו במדידה ואין כאן רוב הרי כאן עכ"פ מחצה של סימן שחוט ובזה סגי.
♦
מביא ד' הגר"א באו"ח שמבואר בדבריו ביתר ביאור כנ"ל בדעת הראב"דומבאר שזה הטעם דבעינן גבי שחיטה רוב הנראה לעינים משום דאי אפשר לצמצם
ודברי תורה עשירים במקום אחר, שבדברי הגר"א בשו"ע או"ח (סימן תרמ"ח סי"א) על מה שהביא שם המחבר שיטות רבינו יחיאל והראב"ד החולק עליו וז"ל: "אם הוא מחצה על מחצה במקום אחד, יש מכשירים ויש פוסלין", עכ"ל, וכ' ע"ז הגר"א שם וז"ל: "ויש פוסלים, דס"ל דרבנן ס"ל אפילו בידי אדם אי אפשר לצמצם וכו', (וס"ל דלגמרי קיי"ל כרבנן אפילו בידי אדם), וההיא דחולין מסקינן שם דכו"ע מחצה על מחצה אינו כרוב דבעינן רוב הנראה לעיניים, והיינו משום דאי אפשר לצמצם, וז"ש הראב"ד דאי אפשר לצמצם דבעינן רוב הנראה לעיניים, וההיא דפרוץ כעומד משום דהכי אגמריה רחמנא למשה כו', שלא תראה רוב הנראה לעיניים פרוץ, ובזה מתורץ קושיית תוס' בחולין שם ד"ה דכו"ע, וכן בטריפות דמחצה כשר משום דהכי גמירי דבעינן רוב הנראה לעיניים, וכן ס"ד בשחיטה דהכי א"ל רחמנא לא תשייר רוב הנראה לעיניים כמש"ש", עכ"ל הגר"א ז"ל.והנה בתחילת דבריו כ' הגר"א כאן ג"כ כהמבואר בדבריו ביו"ד הנ"ל וביתר ביאור, דהראב"ד מפרש לדברי הגמ' בחולין הנ"ל דבעינן גבי שחיטה 'רוב הנראה לעיניים' דטעם הדבר משום דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, וזהו גופא טעם מסקנת הגמ' ד'מחצה על מחצה אינו כרוב לגבי שחיטה' משום דאי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם, והיינו דמצד עיקר הדין ודאי אף למסקנא סגי במחצה על מחצה שהוא כרוב, אלא דבפועל לא סגי בזה כיון דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם וכשיהיה שיעור של מחצה על מחצה יש לחשוש שמא אפילו מחצה על מחצה אין כאן.
♦
מביא פירוש הגר"א למ"ד פרוץ כעומד כשר, שההלכה היא שלא תפרוץ רוב הנראה לעיניםומקשה ע"ז כמה קושיות מסברא ומד' הגמ'
אלא שכאן הוסיף הגר"א ז"ל עוד, דהא דגבי מחיצות קיי"ל ד'פרוץ כעומד' ולא אמרינן דכיון דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם שמא אין כאן אפילו מחצה עומד, טעם הדבר הוא: "משום דהכי אגמריה רחמנא למשה שלא תראה רוב הנראה לעיניים פרוץ", והנה דברים הללו הם חידוש עצום, לומר דיש הלכה למשה מסיני דסגי בפרוץ כעומד 'הנראה לעיניים' שיש מחצה עומד, ואעפ"י שאליבא דאמת יש לחשוש שאפילו מחצה עומד אין כאן כיון שהרי אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם, מכל מקום כך נאמרה ההלכה שאם 'הנראה לעיניים' הוא שאין כאן רוב פרוץ אלא הפרוץ שוה לעומד סגי בזה ולא בעינן שיהיה 'בוודאי' העומד שוה לפרוץ אלא סגי בזה שכך הוא 'נראה לעיניים', והדברים צריכים ביאור רב, מהו הגדר בהלכה למשה מסיני זו לומר דאעפ"י שבעצם בעינן 'עומד כפרוץ' מכל מקום סגי ב'נראה לעיניים' דעומד כפרוץ, והרי באמת ספק הוא אי העומד כפרוץ כיון דא"א לצמצם ואפילו בידי אדם וספיקא דאורייתא לחומרא, ומהו גדר הדברים דאמרה ההלכה שאי"צ לחוש לספיקא מחמת דא"א לצמצם אלא אזלינן בתר ה'נראה לעיניים'.עוד יש לתמוה בדברי הגר"א ז"ל, דהנה בעירובין דף טו: אי' בגמ': "איתמר, פרוץ כעומד, רב פפא אמר מותר, רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור, רב פפא אמר מותר, הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה, רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור, הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא", עכ"ד הגמ', ולפי דברי הגר"א ז"ל, הרי לא סגי בזה דאגמריה רחמנא למשה 'לא תפרוץ רובה' אלא בעינן ג"כ לומר דאגמריה לא תפרוץ רובה 'הנראה לעיניים' וזה חסר מן הספר בד' הגמ', וביותר תמוה, במה דאמרינן לרהבדר"י דאגמריה רחמנא למשה 'גדור רובא' ולכן פרוץ כעומד פסול, ולדברי הגר"א הוא תמוה מאוד דמהי"ת לומר דזה היה ההלכה 'גדור רובה', והרי אף אי היה ההלכה 'לא תפרוץ רובה' ג"כ בעינן עומד מרובה כיון דא"א לצמצם ואפילו בידי אדם, ורק דלר"פ היתה ההלכה 'לא תפרוץ רובה הנראה לעיניים' ולרב הונא בדר"י היתה ההלכה 'לא תפרוץ רובה' סתם וממילא בעינן שיהיה העומד מרובה כיון דא"א לצמצם, ומנ"ל להש"ס לומר דההלמ"ס לדידיה היתה 'גדור רובה'.
♦
מביא פירוש הגר"א בהא דבטריפות כשר כשאין הרוב נראה לעינים, משום דכך נאמרה ההלכה שאין פסול אלא כשיש רוב הנראה לעינים
ובהמשך דברי הגר"א הנ"ל ביאר בהא דמסקי' בסוגיא דחולין הנ"ל דגבי קנה פגום לא סגי בחצי קנה פגום להטריף הבהמה אלא בעינן דוקא רוב הקנה פגום דבעינן 'רוב הנראה לעיניים', ובזה הוקשה לו להגר"א ז"ל לפי דרכו דמה דבעי' רוב הנראה לעיניים גבי שחיטה הוא משום דאי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם ולכן לא סגי במחצה אלא בעינן רוב מדוד כדי שיהיה מחצה בוודאי, ותמוה דכ"ז גבי שחיטה דבעי' למיזל לחומרא, אבל איך נעשה קולא לגבי טריפות ונימא דבעינן רוב הנראה לעיניים ולא סגי במחצה קנה פגום כדי להטריף, והרי אף דא"א לצמצם אבל שמא באמת יש כאן מחצה קנה פגום ונימא דספיקא דאורייתא לחומרא, וע"ז כ' הגר"א הנ"ל: וכן בטריפות דמחצה כשר, דהכי גמירי דבעינן רוב הנראה לעיניים, היינו שמפרש הגר"א דגבי טריפות לכו"ע אגמריה רחמנא למשה שרק אם הרוב קנה פגום נראה לעיניים אז הוי טריפה אבל אם לעיניים הוא נראה כמחצה על מחצה אינו טריפה ואעפ"י שאליבא דאמת שמא הוי רוב קנה פגום כיון דא"א לצמצם לא חיישינן לזה מחמת ההלכה דסגי בזה ש'נראה לעיניים' שרק חצי קנה פגום.♦
מתמה על הגר"א מד' הגמ'שלמדו מהא דבטריפות בעינן רוב הנראה לעינים ה"נ בשחיטה
והדברים מרפסן איגרי, דאם יש הללמ"ס גבי טריפה דכדי לפסול בעינן דוקא 'רוב קנה פגום הנראה לעיניים' א"כ מה זה ענין לגבי שחיטה דנימא ג"כ דכדי להכשיר בעינן דוקא רוב שחיטה הנראית לעיניים, ואטו משום דאגמריה רחמנא למשה גבי טריפה דלא ניחוש לספיקא דאורייתא לחומרא נימא דמחמת כן גבי שחיטה חיישינן לספיקא דאורייתא לחומרא, והרי דברי הגר"א ברור מיללו מתחילה דהא דבעינן גבי שחיטה 'רוב הנראה לעיניים' הוא משום דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, והיינו דאעפ"י דמעיקר הדין סגי בשחיטת מחצית הסימן מ"מ כיון דאי אפשר לצמצם חיישינן בשחיטת מחצה שלא שחט אלא המיעוט וממילא עלינו לחוש מספיקא ולשחוט הרוב כדי שיהיה מחצה בוודאי, וא"כ איזה קל וחומר קעביד בגמ' דאם גבי טריפות בעינן רוב הנראה לעיניים כדי לפסול כש"כ גבי שחיטה בעינן רוב הנראה לעיניים כדי להכשיר, והא איפכא מסתברא, דהרי הא דבעינן גבי טריפות רוב הנראה לעיניים כדי לפסול הוא מחמת הללמ"ס מיוחד דאגמריה רחמנא למשה דעד שיהיה רוב קנה פגום הנראה לעיניים אינו טריפה, והיינו דאעפ"י שמסברא יש לחוש לספיקא שמא אפילו כשנראה מחצה קנה פגום יש כבר רוב קנה פגום כיון דא"א לצמצם אפילו בידי אדם מ"מ יש הללמ"ס שלא לחוש לספיקא, וא"כ אי נדמה שחיטה לטריפות היה ראוי להיות להיפך דאף גבי שחיטה יהיה סגי בשחיטת מחצית הסימן ולא נחוש לספיקא דאורייתא שמא לא שחט מחצה וממש כמו גבי טריפות, וצע"ג.♦
מביא ד' הגר"א בפירוש ההו"א אליבא דרב דס"ל 'לא תשייר רובה'ומתמה על דבריו
ובהמשך דברי הגר"א ז"ל, הוקשה לו לפי דרכו בפי' ד' הגמ' לפי"ד הראב"ד דהא דבעי' גבי שחיטה 'רוב הנראה לעיניים' היינו משום דא"א לצמצם וממילא יש לחשוש בשחיטת מחצה שמא אפילו מחצה אין כן, ותמוה לפי"ז דא"כ מה היה הקס"ד של הגמ' דאליבא דרב מחצה על מחצה מצומצם הוי כרוב והרי באמת א"א לצמצם ואפילו בידי אדם ודילמא אפי' מע"מ אין כאן, וע"ז כ' הגר"א ז"ל: "וכן ס"ד בשחיטה דהכי א"ל רחמנא לא תשייר רובא הנראה לעיניים, כמש"ש", והיינו דההו"א היתה דגבי שחיטה נאמרה ההלמ"ס דסגי במחצה שחוט 'הנראה לעיניים' ואעפ"י שיש לחשוש שמא אפילו מחצה אין כאן כיון דא"א לצמצם לא נחוש לזה הספק, ודבריו תמוהים מאוד, דהא מעיקרא בתחילת הסוגיא בחולין הנ"ל אמרינן: "רב אמר מחצה על מחצה כרוב הכי אמר ליה רחמנא למשה לא תשייר רובה, רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב הכי אמר ליה רחמנא למשה שחוט רובה", ולפי"ד הגר"א ז"ל העיקר חסר בזה מהספר בטעמא דרב, דהא לא סגי בזה שההלכה היא 'לא תשייר רובה' כדי דיהיה סגי במחצה על מחצה, דהרי א"א לצמצם ושמא אפילו מחצה אין כאן, והא דסגי במע"מ היינו משום דאגמריה רחמנא לא תשייר רובה 'הנראה לעיניים' ולמה החסירו עיקר זה בגמ', וביותר תימה מה שאמרו בטעמא דלוי 'הכי אמר ליה רחמנא למשה שחוט רובה', ותמוה מאוד למה בעינן לומר כן הכי אגמריה 'שחוט רובה' והרי אף אי אגמריה 'לא תשייר רובה' ג"כ לא סגי במע"מ כיון דא"א לצמצם ושמא אפילו מחצה אין כאן, ויהיה סגי לומר דללוי אגמריה 'לא תשייר רובה' ולא הוסיף לו 'רובה הנראה לעיניים' כמו שהוסיף אליבא דרב, וצע"ג.וסוף דבר כל דברי הגר"א ז"ל תמוהים מראשם לסופם.
♦
ו. מבאר לפי שיטת הגר"אדמ"ד פרוץ כעומד סובר דעצם המחיצה בכ"ש והפירצה הוא 'פסול'
ומ"ד עומד מרובה על הפרוץ ס"ל דבעינן באופן חיובי מחיצה בכולה או ברובהוהנראה לומר בעזהשי"ת בביאור דברי הגר"א הקדושים והעמוקים, דאיהו מפרש בדעת הראב"ד ז"ל דבאמת לכל דיני התורה בין לגבי הכשר השחיטה ובין לגבי מחיצות שבת וסוכה ובין לגבי טרפות 'מחצה על מחצה כרוב' והיינו שכל היכא שהצריכה התוה"ק 'רוב' לפעול הדין יש למע"מ כוח לפעול הדין, אבל כל הנידון של הסוגיות בחולין ובעירובין הנ"ל היה בגדר הדין 'רוב' דהיינו 'מחצה' הנצרך בשחיטה, מחיצות וטריפות.
וראשונה נבאר בעזהשי"ת לגבי מחיצות, דפלוגתייהו דר"פ ורהבדר"י היה בעיקר גדר 'מחיצה' הגודרת, דרב פפא סבר דהמחיצה מצד עצמה, אפילו בכל שהוא מהרוח, נחשבת כמחיצה הגודרת את כל הרוח, וכדי שתהיה המחיצה נחשבת מחיצה על פני כל הרוח אין צורך שבמציאות תגדור המחיצה את כל הרוח, אלא אף אם המחיצה גודרת מקצת מהרוח נחשב רוח זה כגדור מצד עיקר הדין והוי כגדר על פני כל הרוח, ומה דפרוץ מרובה על העומד פסול זה הוא חידוש מהללמ"ס, וכך אמרה ההלכה 'לא תפרוץ רובה' דאעפ"י שמצד עצם שם המחיצה אפילו כשהפרוץ מרובה יש כאן מחיצה על פני כל הרוח, מ"מ אמרה ההלכה דין מחודש ש'הפירצה פוסלת המחיצה', וזהו הפירוש שההלכה אמרה 'לא תפרוץ רובה' היינו שההלכה חידשה פסול הפירצה דאעפ"י שהמחיצה מצד עצמה שמה מחיצה בכל שהוא מהרוח אף כשהפרוץ מרובה מ"מ נתחדש מהללמ"ס ש'הפירצה פוסלת' כשהפירצה ברובה, ועל זה פליג רהבדר"י וקאמר דהמחיצה מצד עצמה אינה נחשבת כלל 'מחיצה' לגדור הרוח אלא כשהמחיצה היא על פני רובה, ואין צריך לדין מחודש לומר ש'הפירצה פוסלת' אלא אדרבה כל שאין רוב הרוח גדור אין כאן מחיצה כלל, דשם 'מחיצה' הוא רק כשהיא גודרת כל המקום שהיא נחשבת מחיצה עליו, ורק כשרובה גדור אמרינן דרובו ככולו וכאילו הוי כולו גדור, וזה הפירוש מאי דקאמר לרהבדר"י דאגמריה רחמנא למשה 'גדר רובה' שבא להגדיר עיקר מהות המחיצה לדידיה דלא סגי במחיצת מקצת לגדור את כל הרוח אלא בעינן גדירת כולה כדי שתחשב גדורה, אלא דברוב שהוא ככל נחשבת כולה גדורה.
♦
מבאר דהנפ"מ כשא"א לצמצם והוא ספק, דאי בעינן מחיצה חיובית במחצה אם הוא ספק הר"ז פסול, אבל אם הפירצה בגדר 'פסול' אין ספק מוציא מידי ודאי
וכולי עלמא סבירא להו 'מחצה על מחצה כרוב', דלכל דיני התורה מה ש'רוב' יכול לפעול אף מע"מ יכול לפעול, ורק דאליבא דר"פ, דמצד עצם שם ה'מחיצה' אף מחיצת מקצת הוי מחיצה על פני כל הרוח ורק שהפירצה ברובה 'פוסלת ומבטלת המחיצה', ממילא בעינן שיהיה ה'דבר הפוסל' ודאי, ואם אין הפוסל 'ודאי' אינו יכול לפסול דאמרינן בזה 'אין ספק מוציא מידי ודאי', דכיון שהמחיצה הפועלת ההכשר היא 'ודאית' דמחיצת כל שהוא כבר יש לה שם מחיצה על כל הרוח, ורק שהפירצה 'פוסלת' המחיצה, ממילא בעינן שיהיה הפסול 'ודאי' ואז הוא פוסל המחיצה, וכל שאין כאן אלא 'ספק' מחיצה הפוסלת אינה יכולה להוציא מידי המחיצה המכשרת, דכל שהסיבה המכשרת ודאית לפנינו והסיבה הפוסלת את ההכשר היא בספק אמרינן בזה 'אין ספק מוציא מידי ודאי'.♦
מביא יסוד להמבואר מד' המ"מ בדעת הרמב"ם בדין ספק פשיעה בבעלים
ודוגמא לסברא זו מצינו בד' המ"מ, דהנה ברמב"ם הלכות שאלה ופקדון (פ"ב הלכה א') פסק וז"ל: "השואל בבעלים אפילו נגנב או נאבד בפשיעה פטור, שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם", עכ"ל, ובפ"ב משו"פ ה"ח כ' הרמב"ם: "שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן, שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם, הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים או אינה, לפיכך אם מתה אינו משלם, ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, פשע בה הרי זה משלם", עכ"ל, וד' הרמב"ם תמוהים, דמאחר שפסק דפשיעה בבעלים הוא פטור למה לענין ספק אי הוי בבעלים חייב, ומאי שנא מגנו"א או אונסין הפטורין בבעלים דאמרי' בזה דגם כשיש ספק אי הוי בבעלים הרי הוא פטור דהממע"ה, ואמאי לא נימא הכ"נ גבי פשיעה דכיון דאי הוי ודאי בבעלים הרי הוא פטור כשהוא ספק בבעלים ג"כ יהיה פטור דהממע"ה.ובמגיד משנה שם כ' בביאור ד' הרמב"ם וז"ל: "ומה שכתב ז"ל פשע בה השומר הרי זה משלם, אעפ"י שפשיעה בבעלים פטורה ובדין זה הדבר ספק אם הוא בבעלים אם לא, דעתו ז"ל שהפושע הוא כמזיק כמו שכתב בביאור פ"ב מהלכות שכירות ה"ג, וכיון שהוא כמזיק ואין שם ראיה ברורה לפוטרו חייב לשלם", עכ"ל, וביאור דבריו נראה בעזהשי"ת, דחלוק ביסודו גדר הפטור של 'בעליו עימו' שנאמר לגבי גנו"א ואונסין לגדר הפטור של 'בעליו עימו' שנאמר לגבי פשיעה, דחיוב גנו"א ואונסין שכל עיקר המחייב בזה הוא מפרשת שומרין, ממילא כשבעליו עימו וחידשה תורה בפרשת שומרין עצמה שאינו חייב בתשלומין הרי גדר הדבר הוא שמעיקרא אין כאן 'סיבת חיוב' כלל, וממילא כשיש ספק אי הוי בעליו עימו הרי זה ספק בעיקר החיוב, אבל בחיוב פשיעה לפי דעת הרמב"ם ש'פושע כמזיק' וכמו שהביא בזה המ"מ שיטת הרמב"ם בהלכות שכירות (פ"ב ה"ג) שכ' שם דאף בעבדים שטרות וקרקעות שנתמעטו מחיובי שומרין מכל מקום חייב בהם השומר אם פשע, 'שהפושע הרי הוא כמזיק', והיינו שחיוב פשיעה אינו חיוב שנתחדש בפרשת שומרין אלא הוי כמזיק וחיובו מצד פרשת מזיק, ממילא כשנידון לגבי פשיעה בבעלים אם אמנם נתמעט בזה שכשהוא בבעלים פטור אף מחיוב פשיעה (וכדילפי' כן בגמ' דהא דכתיב 'ו'כי ישאל מוסיף הוא"ו על ענין ראשון על שלפניו ושלפני פניו וממעט אף שו"ח כשבעליו עימו וממילא נשמע שאף פשיעה בבעלים פטרה תורה), מ"מ גדר הפטור בזה הוא 'הפקעה ופטור מחודש', והיינו דאעפ"י שגם כשבעליו עימו ונתמעט מפרשת שומרין מ"מ יש לו שפיר 'סיבת החיוב' מצד פרשת מזיק שהפושע הוא כמזיק, מ"מ יש לו 'פטור והפקעה' מגזה"כ שאעפ"י שהפושע הוא כמזיק פטרתו תורה כשבעליו עימו מגזה"כ, ולכן כשיש ספק אי הוי בעליו עימו הרי הוא חייב, כיון שסיבת החיוב שהיא משום מזיק קיימת גם כשבעליו עימו, והפטור וההפקעה מהחיוב הרי הוא בספק, אמרינן בזה ד'אין ספק מוציא מידי ודאי' וכל שאין הפוטר והמפקיע ודאי הרי הוא בחיובו הראשון.
וכן הדבר ממש לגבי נידו"ד, דלרב פפא דהמחיצה מצד עצמה יש עליה שם מחיצה גם כשפרוץ מרובה ורק שחידשה תורה שהפירצה הוי 'פוסל ומפקיע' המחיצה וזהו ההלכה 'לא תפרוץ רובה', ממילא כשיש ספק אי הוי פירצה ברובה אין הפירצה פוסלת המחיצה דאמרינן בזה ד'אין ספק מוציא מידי ודאי', דכיון שהמחיצה היא ודאית והדבר הפוסלה ומפקיעה הוא ספק, אין ספק הפירצה יכול להוציא מידי ודאי המחיצה, אבל לרהבדר"י דס"ל דכל שאין מחיצה ברובה אין בזה תורת מחיצה מעיקרא, דאין שם מחיצה אא"כ גודרת כל המקום שהיא מחיצה עליו או עכ"פ רובו מתורת 'רובו ככולו', וזה גופא ההלמ"ס דקאמר 'גדור רובה', היינו לומר דאין בזה תורת מחיצה כלל אא"כ הוא מחיצה על פני כל הרוח או רובו, ממילא לדידיה כשיש ספק אי הוי פירצה ברובו הוי ספק בעיקר המחיצה אי נעשית או שלא נעשית, וממילא לגבי מחיצות שבת אסור המקום עדיין בטלטול מספק ולגבי מחיצות סוכה לא הוי סוכה כשרה מספק, והדברים נכונים מאוד לענ"ד בעזהשי"ת.
♦
מבאר לפי"ז עומק ד' הגר"א בביאור דברי רב פפאדההלכה אמרה 'לא תפרוץ רוב הנראה לעינים'
ואשר לפי זה נראה לבאר לדברי רבינו הגר"א זיע"א כמין חומר ודבריו הקדושים מאירים כשמש בצהריים, דבאמת בין לר"פ ובין לרהבדר"י 'מחצה על מחצה כרוב', וכו"ע ס"ל דכשיש מחצה מחיצה גדורה הוי כגדורה כל המחיצה ואמרינן בזה 'רובו ככולו' וכאילו אין כאן פירצה כלל ויש גדר ומחיצה על פני כל המקום, וכל פלוגתייהו ב'פרוץ כעומד' הוא רק משום דקיי"ל דאי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם, וממילא כשבמדידה בידי אדם הוי 'פרוץ כעומד' יש כאן ספק אי באמת הוי הפרוץ כעומד או שהוא פחות מהעומד, ובכה"ג שיש כאן 'ספק רוב' פירצה תלוי הדבר בפלוגתייהו בגדר הפירצה והמחיצה, דלר"פ, דס"ל דהמחיצה מצד עצמה הרי היא מחיצה על פני כל הדופן אפילו כשרובו פרוץ ורק שנאמרה ההלכה שהפירצה 'פוסלת ומפקעת ומבטלת' המחיצה, ממילא כשיש ספק אי יש כאן פירצה ברובו או שהעומד כפרוץ והוי כגדור בכולו ללא פירצה אמרינן בזה 'אין ספק מוציא מידי ודאי' ומהני שפיר המחיצה, משא"כ לרהבדר"י, דההלכה היתה 'גדור רובה' היינו דכשאינה גדורה ברובה או במחצה שהוא כרוב אין בזה תורת מחיצה כלל, ממילא כשיש ספק אי יש כאן גדירת מחצה הוי זה ספק בעיקר תורת הגדר והמחיצה אם הוא קיים, ומספק אי אפשר לתת בזה תורת מחיצה ונשאר המקום אסור בטלטול במחיצות שבת וללא הכשר סוכה במחיצות סוכה.וזהו עומק כוונת הגר"א ז"ל, דלרב פפא נאמרה ההלכה 'לא תפרוץ רובה הנראה לעיניים', שתמהנו בזה מהו גדר הלכה כזו להכשיר הדבר כשהוא נראה לעיניים שהעומד כפרוץ אעפ"י שבאמת הוא ספק כיון שא"א לצמצם בידי אדם, וגם שהעיקר בדברי רב פפא חסר מהספר, דבגמ' אמרינן דר"פ ס"ל דההלכה היא 'לא תפרוץ רובה' ולא אמרו העיקר הנצרך שנאמרה ההלכה לא תפרוץ רובה 'הנראה לעיניים', ובעיקר תמוה מה שהוצרכו לרהבדר"י לומר שההלכה היא 'גדור רובה' ולמה לא אמרו שאף לדידיה ההלכה היא 'לא תפרוץ רובה' ורק שלא הוסיפו לומר שתלוי ב'נראה לעיניים' וממילא מספק צריך להחמיר כיון דא"א לצמצם ואפילו בידי אדם, ולהמבואר הכל מיושב כמין חומר בעזהשי"ת, דבאמת ההלכה לא דיברה בהדיא על ענין ה'נראה לעיניים', ורק שלרב פפא שההלכה נאמרה בדין פירצה הפוסלת ומבטלת המחיצה וזהו הפירוש 'לא תפרוץ רובה', ממילא כשהוא נראה לעיניים עומד כפרוץ אעפ"י שהוא אליבא דאמת ספק שמא הפרוץ מרובה, הרי זה ספק פירצה הבאה 'לבטל ולפסול' מחיצת ודאי ואמרינן בזה 'אין ספק מוציא מידי ודאי', ומשא"כ לרהבדר"י שנאמרה ההלכה בעיקר גדר המחיצה דבעינן מחיצה בכולה או ברוב או מחצה שהוא כרוב וזהו 'גדור רובה', ממילא אעפ"י שלעיניים הוא עומד כפרוץ ויש כאן מחיצה במחצה שהיא כמחיצה ברובה או כולה, מ"מ כיון דא"א לצמצם ואפילו בידי אדם הרי אליבא דאמת יש כאן ספק מחיצה וא"א להכשיר המחיצה מספק, והדברים מאירים לאמיתה של תורה בעזהשי"ת ויתעלה.
♦
מביא יסוד להמבואר בדעת ר"פ דמחיצה במקצת הוי מחיצה בכולהמשיטת הראב"ד דמה"ת כשר אפילו בפרוץ מרובה על העומד
ויסוד לדבר לומר כהמבואר בעזהשי"ת בסברת רב פפא, דאף מחיצה במקצת הרוח יש בזה תורת מחיצה מצד עצמה על כל הדופן גם כשהפרוץ מרובה, יש להביא ממה שהרשב"א בעירובין ט"ז: הביא קושיית הראשונים ז"ל שהקשו בהא דפרוץ מרובה על העומד כשר, והא גבי פסי ביראות כשרה המחיצה מה"ת ואעפ"י שהפרוץ מרובה, וכ' שם וז"ל: "והראב"ד ז"ל פירש, דמדאורייתא לגבי מחיצות אפילו פרוץ מרובה 'כעומד הוא' והכא בגזרות דרבנן פליגי, מר סבר דמדרבנן פרוץ כעומד כפרוץ ומר סבר כעומד, והא דאמרינן הכי אגמריה רחמנא למשה לפי שכל הגזירות שעתידין חכמים לגזור נתגלו לו למשה בסיני משו"ה הלכה נקראת דגזרי' על שם הלכה", עכ"ל ועיי"ש, והנה לשיטת הראב"ד הרי הדברים מפורשים דלכולי עלמא מדאורייתא אפילו פרוץ מרובה 'כעומד הוא' והיינו דמחיצה במקצתו נחשבת כמחיצה בכולו, וכל פסול פרוץ מרובה על העומד הוא רק מדרבנן, ולשיטתו ודאי נכון לומר כן דלרב פפא אף אחר הגזירה דרבנן נשאר הגדר שמחיצה במקצת הרוח הוי כמחיצה בכל הרוח אלא שהפירצה ברובה 'פוסלת ומבטלת' המחיצה וזהו 'לא תפרוץ רובה' ולרהבדר"י הגזירה מדרבנן היתה ש'גדור רובה' שכ"ז שאין מחיצה ברובה או במחצה שהוא כרוב אין בזה תורת מחיצה כלל והנפק"מ לגבי ספק שא"א לצמצם וככל המבואר בעזהשי"ת, וגם לשיטת הרשב"א שחולק שם על הראב"ד ומפרש דפסול פרוץ מרובה על העומד הוא מדאורייתא, ופלוגתייהו בדין פרוץ כעומד הוי מדאורייתא, ג"כ נכונים כל דברינו, דלרב פפא מעיקר תורת המחיצה הוי מחיצה במקצתו מחיצה על פני כל הרוח וכעיקר שיטת הראב"ד הנ"ל, אלא דנאמרה ההלמ"ס מדאורייתא שהפירצה ברובו 'פוסלת ומבטלת' המחיצה, וממילא כשהוא נראה לעיניים שהעומד מרובה אעפ"י שבאמת הוי ספק מחמת דא"א לצמצם אמרינן דאין ספק פירצה מוציאה מידי ודאי מחיצה וכהמבואר בעזהשי"ת.♦
ז. מבאר שיטת הגר"א במח' בשחיטה אי סגי במע"מדפליגי אם עיקר השחיטה בכ"ש אלא שהשיור הוא 'פוסל'או שעיקר השחיטה באופן חיובי הוא בכולה או ברובה
ומעתה נראה בעזהשי"ת לפרש כמין חומר הסוגיא בחולין לפירושו של הגר"א ז"ל בשיטת הראב"ד ז"ל, דבאמת מתחילת הסוגיא ועד סופה נקטינן בפשטות דמעיקר דינא יש ל'מחצה על מחצה' תורת 'רוב' לכל דבר אם הוא באמת מחצה על מחצה, והא דפליגי מתחילה רב ולוי בשחט מחצית הסימנים אי אמרי' מחצה על מחצה כרוב וכשרה השחיטה או שאינו כרוב ואינה כשרה, מפרשי' בזה בגמ' דרב סבר דאגמריה רחמנא 'לא תשייר רובה' ולוי סבר דאגמריה רחמנא 'שחוט רובה', וביאור הדברים לפירוש הגר"א ז"ל, דלרב באמת אף שחיטה במקצת הסימנים יש לזה תורת שחיטה להכשיר הבהמה, ורק שה'שיור' ברובה הוי 'פוסל ומבטל' להכשר השחיטה, וזהו 'לא תשייר רובה', היינו שהשיור ברובה הוא 'פוסל ומפקיע' השחיטה, וממילא כשהוא לעיניים מחצה על מחצה שחוט אעפ"י שבאמת הוי ספק שמא הרוב אינו שחוט כיון דא"א לצמצם ואפילו בידי אדם, מ"מ כשרה השחיטה דאין ספק שיור הפוסל מוציא מידי ודאי שחיטה המכשרת, אבל לוי ס"ל דההלכה נאמרה 'שחוט רובה' היינו שעד שאין הרוב או מחצה שהוא כרוב שחוט אינו נחשב שחיטה כלל, וממילא כשהוא לעיניים מחצה על מחצה ובאמת הוי ספק שמא אפילו מחצה אין כאן כיון דא"א לצמצם ממילא השחיטה פסולה דהרי אין כאן ודאי שחיטה המכשרת ובהמה עדיין בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה.♦
מבאר דהנפ"מ לענין כשא"א לצמצם והוא ספקשאם השיור הוא בגדר 'פוסל אמרינן בזה אין ספק מוציא מידי ודאי
וזהו עומק כוונת הגר"א דלהו"א נאמרה ההלכה אליבא דרב 'לא תשייר רובה הנראה לעיניים', ותמהנו בזה מה הגדר בזה דהכשירה ההלכה במה שנראה לעיניים כחצי שחוט אעפ"י שאליבא דאמת הוי ספק מחמת דא"א לצמצם, וגם דעיקר הדבר חסר מן הספר בד' הגמ' שאמרו דטעמא דלוי הוא דההלכה היא 'לא תשייר רובה' ולא הוסיפו לומר 'הנראה לעיניים', וגם למה הוצרכו לומר ללוי דההלכה היא 'שחוט רובה' ולמה לא אמרו אף לדידיה שההלכה היא 'לא תשייר רובה' ורק שלא הוסיפו לומר 'הנראה לעיניים' וממילא מוקמינן לה בחזקת איסורה כיון דא"א לצמצם בידי אדם ושמא שייר רובה, ולהמבואר בעזהשי"ת הדברים מאירים כשמש, דבאמת לא נאמרה ההלכה בהדיא לענין שיור 'הנראה לעיניים' ורק שלרב שהשחיטה במקצת מצד עצמה תורת שחיטה המכשרת עליה ורק שנאמרה ההלכה שהשיור הוי 'דבר הפוסל ומפקיע' השחיטה וזהו 'לא תשייר רובה', ממילא כשהוא נראה לעיניים ששחט מחצה אעפ"י שהוא ספק מחמת דא"א לצמצם השחיטה כשרה דאין ספק שיור הפוסל מוציא מידי ודאי שחיטה המכשרת, אבל ללוי דנאמרה ההלכה 'שחוט רובה' והיינו דעד ששחט רובה או מחצה שהוא כרוב אין כאן תורת שחיטה כלל, ממילא אעפ"י שלעיניים הוא נראה ששחט מחצה מ"מ הרי א"א לצמצם ואפילו בידי אדם ושמא אפילו מחצה לא שחט, וממילא פסולה השחיטה ומוקמינן לבהמה בחזקת איסורה, והדברים מאירים בעזהשי"ת.♦
מבאר דדין טרפות הבהמה הוא בגדר 'פוסל' ולכן כשא"א לצמצם והוא ספק אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי ומבאר השקו"ט של הגמ' שתלו דין שחיטה בדין טרפות
ובזה הוא דמסקינן בגמ' להוכיח מטרפות דכשרה בהמה בחצי קנה פגום, ומסיק דגבי טרפות בעינן 'רוב הנראה לעיניים' כדי לפסול, וביאור הדברים נראה בעזהשי"ת עפ"י המבואר, דמסקנת הגמ' הוא ד'טרפות' הוי 'חלות פסול' מחודש 'לפסול הבהמה ולאוסרה', דהבהמה מצד עצמה כשנשחטה כראוי הרי יש כאן סיבה להכשירה ולהתירה אפילו אם היא טריפה, אלא שהטרפות הוי סיבה מחודשת לאסור ולפסול הבהמה, וממילא אעפ"י שאם אליבא דאמת חצי קנה פגום הבהמה טריפה דמחצה על מחצה הוי כרוב, אבל כיון שאי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם ואעפ"י שלעיניים הוא נראה מע"מ פגום שמא הרוב אינו פגום ממילא אמרי' דאין ספק טרפות יכול לפסול ולהפקיע כשרות הבהמה, ורק כשיש 'רוב הנראה לעיניים' פגום והיינו דאפילו אי לא צמצמנו ואין כאן רוב אבל עכ"פ יש כאן מחצה על מחצה שהוא כרוב, בכה"ג הוי ודאי טרפות לפסול ולהפקיע כשרות הבהמה והוי טריפה.וע"ז מסקי' בגמ' קל וחומר, דאם גבי טרפות בעינן רוב הנראה לעיניים כדי להטריף כש"כ גבי שחיטה דבעי' רוב הנראה לעיניים כדי להכשיר, וביאור הדברים נראה בעזהשי"ת עפ"י המבואר, דטענת הגמ' הוא דכיון דחזינן דלעולם גבי שחיטה בעינן שחיטה ברובו או מע"מ שהוא כרובו ממילא עלינו לומר דהשחיטה ברובו הוא עצמו הדבר המכשיר, וכ"ז שלא נשחט ברובו הרי יש כאן חסרון הכשר בעיקר השחיטה, ואי"צ בזה ל'פסול והפקעה' של השחיטה מחמת ה'שיור' אלא כל ששייר ולא שחט רובו או מחצה שהוא כרוב הרי חסר בזה בעיקר תורת השחיטה מעיקרא, וממילא אעפ"י שלעיניים הוא נראה ששחט מחצה פסולה השחיטה מספק כיון דא"א לצמצם אפילו בידי אדם ושמא אפילו מחצה אינו שחוט, ולכן בעינן 'רוב הנראה לעיניים' שחוט ואז אפילו אי לא צמצמנו והרוב אינו שחוט אבל עכ"פ מחצה שחוט יש כאן ומחצה על מחצה אמיתיים הוו כרוב, וכל הסוגיא מפורשת ומבוארת כמין חומר בעזהשי"ת.
♦
ח. מבאר שיטת הראב"ד דדין חזזית באתרוג אינו בגדר 'פוסל', אלא מקום החזזית הוא חסרון בעיקר שיעור האתרוג הנצרך, ולכן בעינן רוב הנראה לעינים ללא חזזית
וזהו מה שכ' הראב"ד ז"ל לגבי חזזית הפוסלת באתרוג, דאם יש חזזית במחצה הרי האתרוג פסול 'דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ובעינן רוב הנראה לעיניים', וביאור הדברים נראה בעזהשי"ת עפ"י המבואר בדרכו של הגר"א בדעת הראב"ד, דפסול חזזית באתרוג אינו דבר 'הפוסל ומפקיע' כשרות האתרוג, אלא יש בזה 'חסרון הכשר' בעיקר האתרוג, דרחמנא אמר דבעינן 'פרי עץ הדר', וחזזית שאינו 'הדר' הרי במום החזזית חסר בעיקר תורת האתרוג שהצריכה התוה"ק, וממילא אם אמנם אליבא דאמת יש כאן 'מחצה על מחצה' בהאתרוג שאינו חזזית האתרוג כשר, ד'מחצה על מחצה' כרוב בכל דיני התורה והוי כרוב האתרוג הדר ורובו ככולו, אמנם אעפ"י שהוא נראה לעיניים במדידה כמחצה על מחצה הרי מכל מקום הרי אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם ושמא אפילו מחצית הדר אין כאן דשמא לא צמצמנו והחזזית ברוב האתרוג, ולכן כשהוא לעיניים מחצה על מחצה הרי הוא פסול, ובעינן שיהיה 'רוב הנראה לעיניים' של האתרוג שהוא 'הדר' ללא חזזית, וממילא אפילו אי לא צמצמנו והוי רק מחצה שאינו חזזית האתרוג כשר דמחצה על מחצה כרוב, והדין בזה ממש כמו גבי שחיטה, והדברים מאירים בעזהשי"ת.♦
ט. מיישב היטב שי' הרמב"ם במחיצות שפסק פסק כר"פ דפרוץ כעומדמשום דהפירצה הוי רק בגדר 'פסול', וכיון שאין מבורר שיש 'פוסל' במחצה אין ספק מוציא מידי ודאי
ומעתה נראה בעזהשי"ת לבאר כמין חומר לשיטת הרמב"ם ז"ל שמחלק בין פרוץ כעומד גבי 'מחיצות' שהוא כשר, לבין פרוץ כעומד בסכך הסוכה שהוא פסול עד שיהיה העומד מרובה על הפרוץ, דבאמת אף הרמב"ם ס"ל ככל המבואר בעזהשי"ת בדרכו של הגר"א בשיטת הראב"ד ז"ל, ולכן אעפ"י שפסק הרמב"ם בהדיא בהלכות רוצח דא"א לצמצם ואפילו בידי אדם, מ"מ 'פרוץ כעומד' כשר גבי מחיצות, משום דפסק כרב פפא דבעצם המחיצה אפילו במקצת הדופן הוי כמחיצה בכל הדופן ורק שהפירצה הוי 'פוסל ומפקיע' להמחיצה, וממילא כשהוא לעיניים פרוץ כעומד אעפ"י שאליבא דאמת הוי ספק שמא הפרוץ מרובה הרי המחיצה כשרה, כיון דיש כאן ודאי מחיצה 'המכשרת' וספק אם יש כאן פירצה 'הפוסלת' אמרינן בזה אין ספק פירצה מוציא מידי ודאי מחיצה והוי שפיר מחיצה כראוי.♦
משא"כ בסכך בעינן באופן חיובי סיכוך ברובה או במחצה שהוא כרובולכן כשפרוץ כעומד פסול מספק דא"א לצמצם
אמנם סובר הרמב"ם ז"ל דכל זה גבי 'מחיצות' דבזה יש לומר שפיר כנ"ל דהמחיצה אפילו כשהיא במקצת הוי מחיצה בכולה והפירצה לא הוי אלא 'פוסל ומפקיע' להמחיצה, אבל גבי 'סכך הסוכה' שעיקר ענין הסכך הוא 'לצל', בזה כל מקום ומקום צריך שיהיה עליו סכך כדי שיהיה נחשב מסוכך, ולא שייך לומר דמקצת הסכך שיש בסוכה הוי סכך המכשיר על כל הסוכה, ואין הסוכה נחשבת מסוככת עד שתהיה מסוככת 'כולה' או 'רובה' או 'מחצה על מחצה' בוודאי שהוא כרוב, וממילא אם לעיניים הוי 'פרוץ כעומד' פסולה הסוכה מספק שמא הוי הפרוץ מרובה כיון דא"א לצמצם אפילו בידי אדם, ורק אם לעיניים הוי העומד מרובה דאז אפילו אם לא צמצמנו הוי מחצה על מחצה ועומד ופרוץ בשוה ובזה כבר כשרה הסוכה כיון דמחצה על מחצה אמיתיים הוי כרוב והסוכה נחשבת מסוככת כולה, ומבואר כמין חומר בעזהשי"ת.♦
מיישב היטב לפי שיטת הרמב"ם את ד' הגמ' בסוכהשתלו דין פרוץ כעומד בסכך בדין פרוץ כעומד במחיצות
ומה שבסוגיית הגמ' בסוכה (ט"ו, א') הנ"ל אות א' מבואר בהדיא דלר"פ דס"ל דפרוץ כעומד במחיצות אמרינן הכא אף בסכך הסוכה ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל, נראה ליישב בעזהשי"ת עפ"י המבואר, דנימא דסוגיא זו סוברת כצד הגמ' בבכורות דלכו"ע אפשר לצמצם בידי אדם, וממילא כשהוא לעיניים פרוץ כעומד הרי הוא כשר אף בסכך כיון דמחצה על מחצה הרי הוא כרוב לכל דיני התורה, ולסוגיא זו סובר רהבדר"י דמחצה על מחצה אינו נחשב כרוב ולהכי בעינן דוקא עומד מרובה כדי להכשיר, וממילא המחיצות והסכך שווין הם בין לגבי מחיצות ובין לגבי סכך, אבל הרמב"ם פוסק כמסקנת הגמ' בבכורות דלרבנן א"א לצמצם אפילו בידי אדם, ולפי"ז מפרש כהראב"ד הנ"ל דלכו"ע מחצה אמיתיים הוי כרוב וכל הפלוגתא הוא רק כשיש מחצה על מחצה 'הנראה לעיניים' אבל יש לחשוש שאפילו מחצה אין כאן כיון דא"א לצמצם ואפילו בידי אדם, ובזה שפיר יש לחלק בין המחיצות שהפירצה בהם אינה אלא 'פסול והפקעה' וממילא כל שהוא נראה לעיניים כמע"מ הרי הוא כשר דאין ספק פירצה הפוסלת מוציאה מידי ודאי מחיצה המכשרת, ומשא"כ גבי הסכך שבזה המחצה העומד הוי עיקר המכשיר דממילא כשהוא לעיניים רק על מחצה על מחצה פסולה הסוכה מספק שמא הפרוץ מרובה, ולהכי בעינן שיהיה נראה לעיניים עומד מרובה דאז אפילו לא צמצמנו הרי הוי מחצה על מחצה שהוא כרוב והסוכה כשרה, ומבואר היטב בעזהשי"ת ויתעלה.♦ ♦ ♦