ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
בדין סוכת גנב"ך ותעשה ולא מן העשוי
שאלה
המטיילים בסוכות ונקרת לפניהם סוכה, האם רשאים להיכנס בתוכה ולברך עליה, או שיש להם לחוש שמא נעשתה בפסול, כגון שנתנו בה הסכך קודם לדפנות וכדו'.♦
א. ביאור שיטת הרמב"ם בדין תעשה ולא מן העשוי
רמב"ם (פ"ה מסוכה ה"ט): "סוכה שנעשית כהלכתה מכל מקום כשירה אף על פי שלא נעשית לשם מצוה והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהם אבל סוכה שנעשית מאיליה פסולה לפי שלא נעשית לצל וכן החוטט בגדיש ועשהו סוכה אינה סוכה שהרי לא עימר גדיש זה לצל וכו'" ע"כ.וביאור ומקור לדברי הרמב"ם כתב הגאון הנצי"ב (בספר מרומי שדה) מהגמ' סוכה (ח:): "ת"ר גנב"ך סוכת גויים נשים בהמה סוכה מ"מ כשירה ובלבד שתהיה מסוככת כהלכתה מאי כהלכתה אמר ר"ח והוא שעשויה לצל" ע"כ. ורש"י שם פירש את דברי ר"ח, "דהאי כהילכתא שתהיה מסוככת יפה, דמוכחא מילתא שעשייתה הראשונה לצל היתה ולא לצניעות בעלמא, דאע"ג דסוכה לשם חג לא בעינן, לשם סוכה בעינן, ולצל הוא דמיקריא סוכה שסוככת מן החורב" עכ"ל. ועע"ש בר"ן שם שפ' דהוא שעשויה לצל, ולא לאוצר ודירה, שפסולה מטעם תעשה ולא מן העשוי עי"ש. ובמרדכי בשם ר"ת כתב שהכוונה שסככה בשיעור הראוי לצל ולא העשויה לסיכוך אף מן המטר דההיא לאו סכך מיקרי עי"ש. אבל הרמב"ם פ' דברי הגמ' כאן והוא שתהיה עשויה לצל, שהכוונה שסוכה כשירה מ"מ ואף ע"י גנב"ך, ובלבד שלא תהיה עשויה מאליה כחוטט בגדיש.
אמנם לכאורה הדבר צ"ב, דבשלמא למש"כ כל הראשונים ניחא מה דקאמרה הגמ' "והוא שעשויה לצל" דבא לאפוקי אופנים שאין הסוכה עשויה לצל בעלמא, אלא שעשויה לצניעות, או להגן מן המטר, או לדירה קבועה. אמנם למה שפ' הרמב"ם בגמ' "והוא שעשויה לצל" ולא העשויה מאליה, אין מובן דהא לכאורה שני עניינים שונים הם בתכלית, דין שתעשה לצל, שע"כ נקראת סוכה ע"ש שמסככת מהחמה וכדפרש"י, והב' שדינה שלא תיעשה מאליה ונלמד מ"חג הסוכות תעשה", שצריכה הסוכה עשיה, ולפי דברי הרמב"ם היה לו לומר והוא שתהיה עשויה בלבד, שמזה היינו שומעים שבא לאפוקי העשויה מאיליה, אבל מה שעירב כאן עניין "צל" אין לו ביאור לכאורה וצ"ב.
אמנם המתבאר מדברי הרמב"ם, שאין החסרון של נעשית מאיליה, חסרון עשיה גרידא, ומתוך שיש הלכה של עשיה בסוכה הנלמד מתעשה, כמו שמבינים בפשיטות הלכה זו, אלא שהוא חסרון של היעדר עשיה לצל, וכמו שכ' שסוכה הנעשית מאיליה פסולה רק מפני שלא נעשית לצל, ואין היא קרויה סוכה לגמרי.
וכנראה למד הרמב"ם דין זה מכך שאין הלכה של עשיה לשמה בסוכה דהלא סוכה כשירה אף הנעשית ע"י גויים, ומתוך כך הבין הרמב"ם שליכא ביה הלכה של עשיה כלל, דלא מצינו שעשית גוי חשיבה כעשיה לעניין מצוה בשום מקום, ובהכרח שבלא העשיה אין כאן רק חסרון עשיה, אלא שבכהאי גוונא הסוכה לא חשיבה שנעשית לשם צל, ומשום דעימור הגדיש לא היה לשם צל, וכמו שכתב הרמב"ם בפה"מ (להלן), והחיטוט לא נקרא עשיה לגבי הסכך, שיחשב עשיה לשם צל, וזה שכתב הרמב"ם "סוכה שנעשית מאיליה פסולה לפי שלא נעשית לצל" שאין פסול הנעשית מאיליה אלא מפני שאינה חשובה כלל סוכה, ולא מחסרון עשיה גרידא, זהו ביאורם של דברי הרמב"ם, [וע"ע בספר עמק ברכה שבאר כך, וכן ידוע מה שהעלה הגרשז"א זצ"ל (הליכות שלמה מועדים פ"ח יג) מלשון הרמב"ם והשו"ע לדינא שסוכה הנעשית ע"י מנוף כשירה כל שעומד ומכוון לשם צל, דליכא כלל דין עשיה אלא עשיה לשם צל וזה מבואר].
♦
ב. חילוק בין סוכת העשויה לשם סוכה, לסוכה העשויה לשם צל בלבד
אך אכתי צ"ב, דהנה מן הנראה בפשיטות שהמציאות של סוכת גנב"ך ורקב"ש מיירי באדם המגיע ורואה סוכה ממין כזה, שדינו שיכול להיכנס לתוכה ולצאת בה יד"ח. וע' לשון הרשב"א בעבודת הקודש (שער ב' ס"ו הובא במ"ב תרל"ח ס"ק ג') שסוכת גנב"ך ורקב"ש לא חל עליה שם קדושה לענין איסור הנאה והרי היא כסוכה בעלמא, שבשביל שנכנס זה ואכל שם פיתו לא נתקדשה עי"ש. וא"כ מהיכן ידע בסוכה כזו שלא נזדמן אליה אלא באקראי, שלא נעשתה באופן של חוטט בגדיש. ובשלמא לרש"י שפ' שניכר בסכך שמסוכך היטב וניכר שהוא לשם צל ולא לשם צניעות בעלמא ניחא, וכן לפ' ר"ת ניכר שאין מסוככת הרבה באופן שנעשה לשם סיכוך מהגשמים, וכן למש"כ הר"ן אולי יכול לראות שאין הסוכה עשויה למגורי קבע. אבל לרמב"ם קצת צ"ת איך ידע שלא נעשה באופן של חוטט בגדיש. ואולי צ"ל שבסתמא יש לתלות שלא נעשה באופן של חוטט בגדיש, שהוא אופן רחוק ואין לתלות בו, ואין כוונת הרמב"ם אלא שבאופן שיודע שנעשה ע"י חטיטה בגדיש פסול.אמנם אף אם נימא כן, אכתי יקשה שהרי לכאורה מ"מ צריך גם לדעת שלא נעשתה באופן של סיכך האילן ואח"כ קצצו שהסוכה פסולה בזה כבמתני' דף י"א א', וזה בוודאי אופן מצוי מאד, ולמש"כ בהגה' מיימוניות שם שאין הסוכה כשירה אלא א"כ עשה הדפנות ואפי' שיעור טפח סמוך לסכך ואח"כ סיכך, דבלא זה אין שם אהל לסכך ונחשב שנעשתה מאיליה ע"י שעשה אח"כ הדפנות עי"ש. וא"כ הא כל זמן שלא ידע האיך נעשית הסוכה, אולי לא יוכל להיכנס ולאכול בה בחג, וכל זה היה לה לגמ' לפרש לכאורה וצ"ע. והנה אין הערתנו על הרמב"ם בדוקא, דבפשטות לא נחלקו איתו שאר הראשונים בזה דסוכת גנב"ך בכל כהאי גווני פסולה.
והנה יתכן לומר חידוש גדול בעניין וצ"ע אם ניתן לאומרו, שאפשר שבאמת לא נפסלת סוכת גנב"ך ע"י שסיכך עליה הגנב"ך אילן ואח"כ קצצו, כיון דכל החסרון דסיכך עליה אילן ואח"כ קצצו הוא רק משום שלא נעשית בהכשר מתחילה, שנעשתה מתחילתה בפסול מחובר, ובסוכת גנב"ך הרי אין היא סוכה הנעשית לשם סוכה מתחילה דנימא בה שצריכה להעשות מתחילתה בהכשר, וא"כ אולי בה אין החסרון שלא נעשה בהכשר מתחילתה, דהא לא יעלה על הדעת לומר שאינה נקראת סוכת צל כיוון ולא עשאה הגנב"ך מתחילתה בכשרות ולאו שמה סוכה לדידו היא, והא בהא הכשרנוה שאין צריך סוכה שתיעשה לשמה. ודוקא בסוכה הנעשית לשם סוכת החג, בזו אם סיכך עליה מתחילה מחובר ואח"כ קצץ פסולה, שכיון שרצה לעשות מתחילה סוכה לשם סוכת החג, וההיא לא נעשתה מתחילה כן, ורק אחרי שקצצה הכשירה, הרי שלא נחשבת אצלו עשיה כזו לעשיה בכגון דא, אבל סוכת גנב"ך בכגון זו כשירה מ"מ. ורק אם חטט בגדיש שאז הסוכה אינה אף לשם צל הוי פסול גם בסוכת גנב"ך וכמו שפ' הרמב"ם את דברי הגמ'.
ואם נכון דבר זה, יתכן דנימא כן גם במה שכתב בהגהות מיימוניות שסוכה שלא עשאה לה מתחילה דפנות לכה"פ בשיעור אהל לאו שמיה סוכה, כל זה אינו אלא בעשה לשם סוכה, אבל בעשאה מתחילתה לשם צל אין בה כל פסולים אלה, שא"א לומר שלא נעשתה עי"כ מיהא לצל, והעיקר שתהיה עשויה ולא נעשית מאיליה כדכתב הרמב"ם שאז אין כאן עשיה כלל, אבל אינה נפסלת באינה עשויה מתחילתה בהכשר ואפי' שאינה נעשית בכדי עשית אהל. וטעם בזה י"ל, שהדין שכתב הגה' מימוני' שצריכה הסוכה להעשות כאהל מתחילתה נאמר בדין "דירה" של סוכה, וההוא אינו אלא דין בסוכה כשירה, ולא בסוכה הנעשית לצל בעלמא וצ"ע.
אם מהלך זה נכון אין לנו עוד להעיר כלל כיצד הנמצא בדרך ורואה סוכת גנב"ך יכול להיכנס ולאכול ולישון בה ולצאת בה יד"ח, שמא לא נעשתה מתחילה בכשרות, דלעולם אין לו לחשוש לכך, דסוכת גנב"ך לא נפסלת במה שלא נעשתה לשם סוכה מתחילתה, כיוון לא נעשתה מתחילה לשם סוכה ואין לפוסלה בכך וכמש"נ.
והנה לעיל הבאנו דברי הרשב"א בעבודת הקודש, דבסוכת גנב"ך לא חל ש"ש על הסוכה, וע' בשעה"צ (ס' תרל"ח ס"ק ג') שנסתפק האם כל דברי הרשב"א הם רק בנכנס לשם במקרה, וכמו שמשמע מסוף דבריו שהבאנו לעיל, או שלעולם כן הוא, שחלוקה סוכה הנעשית לשם סוכה מסוכה הנעשית ע"י גנב"ך, דסוכה הנעשית ע"י גנב"ך לא חל עליה ש"ש לעולם עי"ש. ולפי דברינו יש לבאר את הצד האחרון, שהרי חלוקה סוכת גנב"ך מסוכה הנעשית לשם חג בעצם ענינה, שסוכת גנב"ך אינה צריכה להעשות מתחילה בהכשר, ואינה אלא סוכה העשויה לשם צל בעלמא, וע"כ לא חל עליה לעולם ש"ש, משא"כ סוכה הנעשית לשם חג הנעשית בהכשר מתחילתה, בה הוא דילפינן מחג הסוכות תעשה, שחל עליה ש"ש כחגיגה שנעשתה לשם סוכה בהכשר מתחילתה ע'.
ויתכן שיש לדקדק כדברים האלו מלשון הרמב"ם, שבהלכה כאן כתב כמו שהעתקנו דבריו לעיל, שסוכה הנעשית מאיליה פסולה לפי שלא נעשית לצל, וכן להלן גבי חוטט בגדיש כתב שפסולה לפי שלא עימר גדיש זה לצל. וכתב עוד שם: "לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה וחטט בה אח"כ והשלימה לעשרה כשירה שהרי נעשה סכך שלה לשם צל" ע"כ. הרי שכתב דבעינן שהסוכה תיעשה מתחילה לשם צל בלבד.
אמנם שם בהלכה י"ב כתב: "הדלה עליה עלי אילנות ובדיהן וסיכך ע"ג ואח"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשירה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחילתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה" עכ"ל. הרי שכתב דבעי שתיעשה לשם סוכה, ולכאורה אינו מובן דהא לא בעינן סוכה שתעשה לשם סוכה אלא רק לשם צל, וכמש"כ בהל' ט' וצ"ב. והנה מקור לשון הרמב"ם הוא ברי"ף (דף ו' מדפיו) על מתני' דהדלה עליה את הגפן וכו' שכתב: "וצריך לנענע כדי שיהיה מעשה לשם סוכה" ע"כ. ועי"ש בר"ן שתמה על לשון זה דהרי אינו צריך מעשה לשם סוכה, ורק דבעי מעשה כדי שלא יהיה מן העשוי וצ"ב.
אמנם לדברינו הביאור בזה, דיש סוכה שעושה לשם צל כסוכת גנב"ך וההיא כשירה אף שלא נעשית מתחילה בכשרות וכגון בקצץ האילן, כיוון ועשאה מיהא לשם צל, והרי לא עשאה מתחילה לשם סוכה שיחשב שלא עשאה בשלמות כשנעשתה מתחילה שלא בהכשר. אמנם בסוכה הנעשית לשם סוכה ולא נעשתה בהכשר מתחילתה בזו הויא פסולה עד שינענע הסכך לשם סוכה, דכיוון ועשאה מתחילה לשם סוכה ולא עשאה בהכשר חסר בלשם סוכה שלה, וע"כ צריך שוב לנענע הסכך לשם סוכה, כדי שתיעשה לשם סוכה בהכשר, שהרי לא יוכל לנענע לשם צל בעלמא, דהא הסוכה כמות שהיא כבר עשויה היא לצל, ואין בה אלא החסרון שעשאה לשם סוכה כשירה מתחילתה, וההיא לא עשה, שהרי עשה ממחובר ואח"כ קצץ, והוי לגבי זה כנעשתה מאיליה, וע"כ צריך לנענע הסכך לשם סוכה דוקא כמש"כ הרי"ף והרמב"ם וכמש"נ [אמנם מש"כ הרמב"ם גבי חוטט בגדיש שאם עשה בתחילה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה כשירה שהרי נעשה סכך שלה לשם צל. הרי הוא פשוט שהרי מה שעשה מתחילה החלל בשיעור זה הרי בוודאי נתכוון בזה לשם סוכה, שהרי לא עשה כן לשם צל בעלמא, אלא שבזה נחשב אף שעשאה לצל וכשירה].
תבנא לדינא שההולכים לטייל בחג הסוכות ומוצאים סוכה יכולים להכנס ולברך עליה ללא חשש רק אם נעשתה לשם צל בעלמא כסוכת גנב"ך, אולם סוכה שנעשית לשם סוכה רבו בה החששות, שנוסף למה שהעלנו כאן דילמא לא נעשתה בהכשר, יש לחוש נמי שנעשתה ע"י גוי וכדו' ולא נעשתה לשם סוכה ופסולה, ויתכן שיש לחוש ולא לברך עליה עכ"פ, שלאכול הא רשאי בין כה מדין הולכי דרכים פטורים מהסוכה [וכן שמעתי בעצמי מהגרי"ש אלישיב זלה"ה שהסוכות הנעשות בישיבות לשם סוכה ע"י ערבים פסולות, שלא נעשו לשם צל ולשם סוכה אין כשר ע"י נכרי ודייק כן מדברי השו"ע הרב ויל"ע, אולם למש"נ לעיל מדברי הגרש"ז זלה"ה מדברי הרמב"ם, יועיל אף כשהבעה"ב מיהא מכוון לשם סוכה בזמן העשיה דהא לא בעי עשיה רק כוונה לשם סוכה עי']א).
♦
ג. בדברי הרי"ף בדין חוטט בגדיש
והנה בדין חוטט בגדיש, ע' ברי"ף (דף ח: מדפיו) שכתב: "אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה וחטט לשם סוכה הרי זה סוכה" עכ"ל.[2]וע' בבה"ל בס' תרל"ה (ס"א ד"ה וחטט) שתמה מאד על דברי הרי"ף דלמה צריך אף כשמשלים לי' להשלים לשם סוכה, והא כיוון שכשיעמר מתחילה את הגדיש השאיר חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, הרי שעשה שם אהל שהוא טפח לשם צל, וחייל עליה שם סוכה, וא"כ מה שחוטט אח"כ הרי אינו אלא להשלים שיעור דפנות, ואמאי בעינן בהו לשם סוכה, ועמד ע"ז בצע"ג.והנה הרמב"ם בפ"ה מסוכה ה"ה כתב: "וצריך להזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה טפחים כדי שלא יצר לו בישיבתו" עכ"ל. ועי"ש ברבינו מנוח דדעת רבינו שאין הסוכה נפסלת בכך, כדעת רוב המפרשים שסוכה כזו פסולה משום דירה סרוחה וכבגמ' ד.. וע' בחידושי הרי"ז הלוי (הל' סוכה) שהאריך לבאר בדעת הרמב"ם שמכיוון דפסקינן דסוכה דירת עראי היא לא נפסלת הסוכה כלל בגלל שאינה ראויה לדירה, ואין דין עשרה בסוכה אלא מהל' מחיצה ולא מדין דירה, אלא שלכתחילה יש הלכה בישיבת סוכה שאין לישב בסוכה שצר לו בישיבתה, אמנם אין הסוכה נפסלת בכך עי"ש באורך.
אלא שיש להקשות לפי זה, דהנה הרמב"ם (שם בהל' כ"ב) גבי העושה סוכה ע"ג סוכה, פסק כשמואל בגמ', שאם אין גובה חלל העליונה גבוה עשרה התחתונה כשירה עי"ש. והנה למש"כ הרי"ז בדברי הרמב"ם, שלדינא אין הלכה של עשרה מדין דירה בסוכה, וכל ההלכה של עשרה בסוכה אינו אלא מהל' מחיצה אינו מובן, דא"כ מפני מה צריך שהעליונה תהיה חללה עשרה כדי שתיפסל התחתונה, והרי מה שפוסלת סוכה עליונה את התחתונה הוא בוודאי לא משום המחיצות שלה, אלא שפוסלת את התחתונה רק בגלל הסכך שלה וא"כ למה שתפסול רק בחלל עשרה, וזו קושיא גדולה לכאורה.
אלא דבע"כ שמעינן מכך שעל אף שלדעת הרמב"ם אין דין עשרה בסוכה מהל' דירה, אמנם מ"מ אין נחשב הסכך לסכך ואהל בסוכה אלא ע"י עשרה, ויתכן שאמנם דין זה אינו אלא כתוצאה מהדין מחיצות סוכה, שעי"כ צורת אהל סוכה הוא בעשרה, אמנם מ"מ כיון ואין נחשב הסכך לאהל גבי סוכה אלא בעשרה, ע"כ כנאמר בגמ' כהכשירה כך פסולה, וגם בסוכה על גבי סוכה אינה נפסלת התחתונה אלא א"כ העליונה יש בה חלל בשיעור עשרה דבהכי הוי אהל סוכה, ואף בלא הדין מחיצות סוכה, ודו"ק בזה. ובעיקר יסוד זה ע' ריטב"א ריש מסכתין (ד"ה ושאינה גבוהה עשרה), שכתב דלא חשיב סכך בשאין חלל תחתיו י' טפחים כדאיתא בגמ' (ה:) דילפינן מכרובים עי"ש.
ובזה גם יש לבאר את דברי הרי"ף בסוגיא דחוטט בגדיש ממה שהק' עליו הבה"ל, שאמנם בשביל להכשיר את הסוכה בחוטט בגדיש שלא יחשב לנעשה מן העשוי די לו אם מלכתחילה השאיר חלל טפח דהוא שיעור אהל כל דהו, אמנם מכיוון ואהל סוכה לא הוי בפחות מעשרה כמו שהוכחנו בדברי הרמב"ם, ע"כ מ"מ צריך לחטוט הגדיש לשם סוכה, כדי להשלים שיעור אהל סוכה כדינו וכמש"נ.
ויש אף להוסיף למה שנתבאר לעיל בדעת הרמב"ם שאין דין עשיה בסוכה בעצם, אלא שצריך שתהיה נעשית לשם צל, ורק כשלא משאיר חלל טפח במשך עשרה אין נחשב שעשה עימור לשם צל, דהחטיטה אח"כ אינה עשיה בסכך שתחיל על הסכך שם של נעשה "לשם צל", אמנם מ"מ י"ל שכל שבשעת העימור השאיר חלל טפח במשך שבעה, שוב מהני במה שחוטט הגדיש מכאן ואילך לשם סוכה, כעשיה לשם צל, דהרי א"צ כאן להלכות עשיה, דנימא שאין החטיטה מועלת מידי, דהא לא צריך הכא כלל עשיה, אלא לשם צל הוא בעינן, וע"כ אף ע"י החטיטה מהני העשיה לשם סוכה.
אמנם באמת נראה שהביאור בזה הוא שונה לגמרי, ואדרבא דעת הרי"ף יש לבאר יותר עפ"י דרכו של רש"י. דהנה רש"י באר שהחסרון הוא חסרון עשיה, והקשה הריטב"א הא חסר גם העשיה לשם צל. והנה בגמ' באמת לא הוזכר שבחלל טפח ברוחב שבעה צריך באמת עשיה לשם צל, אלא שהרמב"ם כן כתבו ולשיטתו, ועי"ז הקשה המ"ב על הרי"ף, שאם כבר עשה לשם צל למה צריכה החטיטה לשם צל והרי העיקר שהסכך נעשה לצל.
אלא שהרי"ף יתכן שהלך בשיטת רש"י, ועפי"ז אין החלל טפח ברוחב שבעה אלא בשביל הדין עשיה, ולא צריך לעשות אותו כלל לשם צל, וגם אולי אינו מועיל דמה הוא צל זה לטפח, אלא שעושה כן רק לשם עשיה בשיעור טפח, שזהו שיעור הקטן של אוהל טומאה. וממילא אח"כ שצריך לחטוט עשרה צריך לעשות כן לשם סוכה, שעי"כ עושה את הסכך לשם צל, וכמש"כ שזהו דין אהל סוכה, ולזה כבר לא בעי לדין עשיה, וע"כ מהני להחילו אף ע"י חטיטה בעלמא.
ולפי"ז אה"נ לא בעי כלל מגדיש לשם צל וכמו שנראה ממה שהגמ' לא הזכירה מזה כלום, ורק כתבה דאיירינן הכא שהיה שם חלל טפח ברוחב שבעה גרידא. ונפק"מ מדברינו שהעולה לדעת הרי"ף שאם עשה מאן דהו סוכה בגובה פחות מעשרה ושלא לשם צל, יהיה מהני בה לחוק טפח עשירי לשם צל ולהכשירה, שהרי אין כאן חסרון עשיה, ולחסרון עשיה לשם צל, מהני בחטיטת טפח לשמה וכמש"נ.
♦ ♦ ♦