מיכאל ה.

דין קשירת אגד הלולב ומיניו

מנהג הקוישיקלאך

הגמרא אומרת במסכת סוכה (לג.) שיש מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים במקרה בו אדם נטל לולב שאינו אגוד, אם יצא ידי חובה או לא. חכמים אומרים שיצא, ואילו רבי יהודה אומר שלא - מכיוון שלשיטתו אגד הלולב ומיניו מעכב (האגד המדובר כאן הוא אגד הלולב ההדס והערבה שלא כולל את האתרוג כמפורש בגמ' דף לד:). ולמד זאת מגזירה שווה מ'ולקחתם אגודת אזוב' שם האגד מעכב, ל'ולקחתם לכם ביום הראשון' שגם בלולב מעכב.
הגמ' (שם) מביאה ברייתא האומרת שיש מצוה לאגד את הלולב אך אם לא אגדו כשר. ומוכח שברייתא זו אינה אליבא דר"י, כיוון שלשיטתו האגד מעכב, אלא כחכמים. ויוצא שגם לחכמים אע"פ שאינו מעכב עדיין יש בזה מצוה משום 'זה אלי ואנוהו'.
כתב הרי"ף שהלכה כחכמים שאין צריך אגד אך אם אגדו קיים הידור מצוה. וכ"כ הרמב"ם שיש מצוה מן המובחר לאגוד את הלולב ומיניו ולעשות שלושתם אגודה אחת.
משמע מדבריהם שאגד זה הוי הידור בעלמא ואינו חובה כלל[2].
יש לעיין מה מקור הדין של הידור מצוה ומה הוא גדרו של הידור זה:
הגמ' בשבת (קלג:) לומדת מהפסוק "זה אלי ואנווהו" (שמות טו, ב), שיש להתנאות לפני הקב"ה במצוות: "עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, ויכתב בו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים" (לכאורה מלשון זה משמע שהידור המצוה הוא לשון של ציווי וחובה וצ"ע)[3].
הגמרא במסכת סוכה (לג:) אומרת שאם הותר לו האגד ביו"ט אוגדו באגודה של ירק (רש"י - כריכה בעלמא וכורך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך כמו שאוגדים ירק). שואלת הגמרא למה שלא יאגדנו בקשר של עניבה? ועונה הגמ' שלכאורה ברייתא זו היא לשיטת רבי יהודה שסובר שקשירת עניבה אסורה ביו"ט. שואלת הגמ' א"כ לפי מי הברייתא הולכת? אם לפי רבי יהודה, אז קשה מכיוון שלפי רבי יהודה אגד הלולב הוא חובה גמורה, ואין להסתפק באגודה של ירק, ואם היא לפי חכמים, למה כתבו שיאגדנו כאגודה של ירק, והרי עדיף שיאגדנו בקשר עניבה? אלא עונה הגמ' שמי ששנה את הברייתא הנ"ל לעניין קשירה בשבת פסק כרבי יהודה ולעניין אגד הלולב פסק כחכמים.
להלכה, אין אנו פוסקים כרבי יהודה בב' הדינים, לא לעניין אגד ולא לעניין קשר בשבת, אלא פוסקים כחכמים דמותר לקשור קשר של עניבה ביו"ט. א"כ נראה דהדרא קושיא לדוכתא ולכן י"ל, שאין הכי נמי שאם הותר אוגדו ביו"ט, יש לאוגדו בקשר של עניבה, כהוא אמינא של הגמ'. וא"כ צ"ע על הטור והרא"ש דכתבו דאם הותר אגדו ביו"ט יאגדנו באגד של ירק, למרות שפסקו שמותר לקשור קשר עניבה ביו"ט כמ"ש הר"ן.
עכ"פ יוצא מסוגיא זו שהאגידה שאנו אמורים לאגוד את הלולב ומיניו ביום חול צריכה להיות כזו שאסור לעשותה ביו"ט.
רש"י על הגמ' מפרש שאם הותר האגד ביו"ט לא יקשור שני הראשים כאחד כשאר הקשרים (כקשר שאנו קושרים היום), דזה קשר של קיימא, ומאבות מלאכות הוא, אלא יאגדנה כאגודה של ירק (כורך האגד סביב המינים ותוחב ראשו בתוך הכריכה) ולומד מכאן רש"י דבעינן בלולב קשר גמור, היינו שיקשור שני ראשי האגד, והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגד הוא, ואפי' רבנן דפליגי עליה דר"י וסוברים שלולב שאינו אגוד כשר, מודים הם שיש מצוה לאוגדו, ואוקימנא כרבנן.
לפי דברי רש"י קשר אחד מספיק כדי להחשב קשר של קיימא וכשר לאגד.
אולם היראים (סי' תכב דפו"י-קכד) כותב שצריך שיאגדנו ע"י שיקשור שני קשרים זה על גב זה, מכיוון שבהמשך הגמ' מוכח שהקשר שבו אוגדים חייב להיות קשר שאסור לעשותו ביו"ט, ומביא ראיה לכך שקשר ע"ג קשר הוא שנאסר בשבת ולא רק הקושר קשר אחד, מהגמ' מס' שבת (עד:) שם איתא שהתופר שתי תפירות ואח"כ קושר עובר משום תופר ולא משום קושר, מכיוון שקשר רק פעם אחת.
כדבריו כתב גם בספר לקט יושר בשם בעל התרומת הדשן וכ"פ השו"ע.
הראבי"ה (סוכה סי' תרסו) חולק על היראים וכותב שאנו נוהגים בקשר של אגד הלולב וכן בקשר של ציצית לקשור רק פעם אחת ושוב מעגל וכורך סביב סביב ומתוך כלך מהודק יפה יפה כאילו בשני ראשי האגד קשרו ב' פעמים. וכ"פ הגר"א.
קשה מאד לדמיין את הקשירה שעליו מדבר הראבי"ה, אולם ניתן להסביר שאחר שקושר קשר אחד, לוקח את שארית החוט וכורך סביב הקשר וסביב שארית החוט מצדו השני ותוחב לתוך הכריכה (כעין קשירת עניבה שעושים בימינו).
ונראה דיסוד מחלוקתם הוא בהלכות שבת, שבמשנה במס' שבת (נד.) איתא שמי שמוביל שיירה של גמלים מותר לו להכניס את החבלים שבהם הוא מוביל את הגמלים לתוך ידו ולמשוך ובלבד שלא יכרוך, והטעם משום כלאים של החבלים. שואלת הגמ', והרי כריכה זו אינה נחשבת כחיבור? עונה הגמ', "הכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור".
נחלקו הראשונים מה הכוונה "יכרוך ויקשור" שהוא דבר הנאסר לעשותו בשבת. לפי היראים הכונה היא 'ובלבד שלא יכרוך סביב ידו ויקשור קשר שנאסר בשבת - היינו קשר ע"ג קשר והכריכה לא משפיעה על גדר הקשר שקושר אח"כ'.
אולם, רבינו חננאל כותב שאם יכרוך ויקשור "נמצא כריכה וקשירה כעין ב' תכיפות". ולפי פירושו נראה שקשר אחד אינו נחשב לקשר גמור, אולם קשר ועל גביו כריכה נחשב כב' קשרים זה ע"ג זה ונאסר בשבת, וממילא הוא כשר לאיגוד. וכן נראית דעת הרמב"ם (כלאים פ"י הכ"א) ע"פ הסברו של הבית יוסף (יו"ד סי' ש' ד"ה המנהג).
ולכאורה כל המחלוקת הנ"ל צ"ע. שהרי לפי חכמים כל טעם אגד הלולב הוא משום הידור מצוה, שלפי דברי הרי"ף הכוונה לנוי המצוה ונוי הלולב, א"כ למרות שיש איזה נוי בלולב כשהוא אגוד יחד עם מיניו, מאי שנא קשר גמור ומאי שנא קשר עניבה או אגידה של ירק לנוי הלולב?
ובאמת הריטב"א כתב וז"ל: "תנו רבנן הותר אוגדו אוגדו בחוט שלו או באגודה של ירק פי' כריכה בעלמא קאסר עניבה קשירה הוא וכיוון דלולב א"צ אגד בכריכה כל דהו סגי" עכ"ל. נראה מדברי הריטב"א שהוא סובר שאין הכי נמי ומצות אגד הלולב הוא כריכה בעלמא ולא בעי קשר כלל.
אולם יבוא המקשה ויקשה - א"כ מה יעשה הריטב"א עם הגמ' בסוכה של 'הותר אוגדו ביו"ט'? אלא נראה לאמר שהריטב"א לא גרס כגירסתנו בגמ', כפי שכותב הוא בעצמו, בדיבור המתחיל "הותר אוגדו, אוגדו וכו'" ולא הזכיר את עניין יו"ט, ונראה לומר דכך גרס גם הרמב"ם כיוון שלא הביא את כל הדין הנ"ל של הותר אגדו, אוגדו ביו"ט, וכן לא הביא שום גדר לאגד הלולב. ונראה דכך סובר הריב"ב[4].
הדרכי משה כתב על מש"כ הראבי"ה שצריך לעשות כריכה ותחיבה ע"ג קשר היינו אף בחול דלא כהטור שכתב לעשות כן ביו"ט.
ולכאורה דברי הרמ"א תמוהים ביותר, דהטור לא כתב לעשות כהראבי"ה ביו"ט, וגם דברי הראבי"ה מוסבים על ימי חול המועד, המג"א (סק"ג) הסביר בדעתו שהוא סובר שאף בחול לא צריך קשר גמור וכן הסביר כבר תלמידו הלבוש (תרנא א') ודבריו צ"ע.
אולם עדיין יש לנו להקשות על רש"י, היראים וראבי"ה, דאיזה עניין של הידור יש בסוגי הקשר שקושר את האגד, אם כל עניין האגד הוא משום נוי?
כתבו האבני נזר והגרי"ז מבריסק (חידושי הגרי"ז נזיר ב: ומנחות כז.) דבאמת עניין הידור בלולב אינו משום נוי המראה כלל, ודברי רש"י והיראים הם גופא הראיה לכך, אלא ההידור הוא כעין מש"כ בירושלמי (סוכה פ"ג ה"ז) שיש לקחת את הג' מינים ביד אחד ואת האתרוג ביד השניה, והטעם לכך הוא כיוון שאין וא"ו שתחבר בין הג' מינים לאתרוג ואילו היה כתוב "וכפות" היה צריך לאחוז את כל הד' מינים ביד אחת. נמצא שיש לקחת את הג' מינים ביד אחת כדי שתהיה לקיחה אחת והאגד הוא ההידור במצוות הלקיחה הנ"ל ושל חיבור הג' מינים יחד, והוסיף להוכיח שאין הידור יופי מהגמ' בפסחים (צט:) ששם איתא שיש הידור מצוה בלאכול את המצה בתאבון (ואולי אפשר להביא ראיה לכך גם מדין נרות בחנוכה וצ"ב).
אולם צ"ע שהסבר זה לא מסתדר עם דברי הרי"ף שכתב שהאגד הוא חלק מההידור של 'לולב נאה'.
[אולם יש להעיר שמהערוך השולחן (סי"ד) משמע להפך שאגד הלולב הוא כדי ליפותו. ע"ש].
החתם סופר ג"כ מביא הסבר דומה להידור מצוה וכותב שאין הידור מצוה אלא במה שהגדירה לנו התורה שנקרא יופי, ולא מה שנראה לעינינו כייפויים והידורים, ע"כ עיקר מצות הידור בלולב הוא לאוגדו בקשר על גבי קשר ולא כמו שנוהגים לעשות טבעות של עלי לולב יפים, ומכניסים בו ערבות והדסים שזה אינו ההידור שאמרה התורה אלא קשר ע"ג קשר ואח"כ יכול להוסיף ייפויים מעצמו (חידושים סוכה לו:).
לפי סברתו של החת"ס גם אם נאמר שהידור של הלולב הוא ביופי, את היופי הנ"ל קודם כל מגדירה התורה, והיא הגדירה שאיגוד כל המינים יחד בקשר ע"ג קשר הוא היפוי, ואחר היופי הנ"ל יכול הוא להוסיף ייפויים מעצמו.
אגידה בקוישיקלא"ך:
ולפי דברי החת"ס יוצא שהוא מתנגד למה שנהגו רבים מישראל לאגוד את לולביהם בכיסים הנקראים קוישיקלא"ך ונראה דלפי היראים והראבי"ה אין יוצאים בזה ידי חובת הידור.
הערוך השולחן מנסה אף הוא ליישב את מנהג העולם, נגד התנגדותו של החת"ס, ומתרץ דהעולם סובר כהריטב"א שא"צ קשירה באגד כלל.
אולם עדיין צ"ע דלמה שלא יחששו לקיים את מצות 'זה אלי ואוונהו' כדברי השולחן ערוך ע"פ רש"י, רא"ש, יראים וראבי"ה?
ועל כן הורו גדולי ישראל שלא לאגוד את לולביהם בקוישיקלא"ך [בלבד] אלא צריך לאוגדם בקשר גמור:
כ"כ הבית דוד (טור סי' תרנט) שכתב "ראיתי דבר מחודש בעתה שנוהגים במקומות אחרים שלא שערום אבותינו הראשונים במקומינו והוא לא לקשור שום קשר רק עושים מעלי הלולב כמין בית יד מעשה אורג ונראה דלא אריך למיעבד הכי במקומותינו ואם בעניבה לא מהני כל שכן בבית יד דאפילו לא צריך התרה כעניבה אלא שלופי שמיט". וכן כתב הבכורי יעקב (סק"ה) שלא יאות למיעבד הכי דבעינן דוקא קשר גמור לא כה"ג הוא שנאסר בשבת. וכן בשו"ת בית יהודה (סי' עה). והוא כתב דאפילו הריטב"א יפסול את הקוישיקלא"ך כאגד, דאינו אוגדם ביחד רק מכניסם לתוך כיס, ואין זה נחשב כאגד לכו"ע. ע"ש[5]. וכ"כ הגרי"ד סולוביצ'יק (הררי קדם סי' קלא) בשם סבו הגר"ח שיש לקשור את כולם יחד ואם מכניס את כולם לתוך הלולאה הקשורה לא קיים מצוות הידור משום תעשה ולא מן העשוי ע"ש.
אגידה בטבעות:
וכן יש לעיין מה שאוגדים אלה שאינם משתמשים בקוישיקלא"ך הנ"ל אלא בטבעות כמין חגורה העשויות מעלי לולב וע"י עשיית קשר בצד אחד והשחלת הצד השני לתוכו. לכאורה נראה דאין זה קשר אלא רק השחלה וכריכה בעלמא ואינו כשר לאגד, כך משמע מדברי התרומת הדשן בספר לקט יושר דהגדיר כך אגידה של ירק שכשרה רק ביו"ט.
אולם, יש לציין שהשבילי דוד (או"ח סי' כו אות ו') האריך דמה שאנו קושרים את התפילין שלנו, אין בזה מעשה של קשירה רק הידוק וכריכה [ותחיבה] ועדיין בזה אנו מקיימים וקשרתם לאות על ידך, ומוכיח דבריו מדברי הראבי"ה, שהוא מבין מדבריו שאחר שקושר צד אחד כורך את הצד השני לתוך הקשר של הצד הראשון ובסוף תוחב ובזה מקיים את מצות אגד.
♦ ♦ ♦