הרב אוריאל בנר

מעניינו של יום הושענא רבה

פתיחה

בין הימים המיוחדים המצויים בחודש תשרי מתייחד הושענא רבה, בהכניסו תחת קורתו נגלה ונסתר באופן מיוחד. יום "שביעי של ערבה" כפי שכונה במשנה (סוכה פ"ד, מ"א) מתייחד מבחינה הלכתית בשני דברים, לעומת שאר ימי חג הסוכות, בהקפה ובשבת. הקפת המזבח שנעשתה בכל יום מימי הסוכות [בנוסף לזקיפת הערבות סביב המזבח] פעם אחת, נכפלת בהושענא רבה ונעשית שבע פעמים[2]. נוסף על כך, אילו חל שביעי בשבת הייתה הערבה דוחה את השבת, משא"כ בשאר ימי החג. משחרב ביהמ"ק, בטלה מצוות ערבה של תורה אבל משום זכר למקדש תקנוה ליום אחד - יום השביעי כזכר לנטילה, אך גם זכר להקפה נהגו ישראל לעשות:
"וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש" (רמב"ם לולב ז, כ"ג).
בחינה נוספת של היום מופיעה בטור ובשולחן ערוך או"ח תרס"ד:
"ביום... הושענא רבה נוהגין שמרבים במזמורים כמו ביום טוב ואומרים קדושה רבה במוסף ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים לפי שבחג נידונין על המים (ר"ה ט"ז) והכל הולך אחר החיתום וכל חיי האדם תלויין במים".
מקור קודם לזה, ההולך בדרך דומה, הוא שבולי הלקט (שע"א): "יום ערבה הוא יום חתימת הדין כיום הכיפורים כדתנן ובחג נידונין על המים שבו היו מסיימין נסוך המים" . על דברים אלו הוסיף הטור -שכל חיי האדם תלויים במים.
לעומת זאת בספר המנהיג (אתרוג ל"ח) משמע שהדגש הוא אחר. כך גם באבודרהם לא מודגש עניין המים, כסיבה למנהגי היו"ט ביום זה: "יש מקומות נוהגין... והטעם מפני שהוא סוף החג וההקפה ותשלום שבעים פרים. ועוד, כי ביום זה הוא קיום החתימה שאנו מבקשים מלפני הבורא ביוה"כ שיחתמנו לחיים..." אמנם, אחר כך כאשר הוא מסביר אמירת מזמור תהילים הקשור לגשם כותב הוא: "מפני שמזכיר בו רצויים על המים שהם מענין היום כי למחר מתחילין לשאול את הגשמים בתפילה"
בספר חסידים (תנ"ג) מודגש עניין זה באופן אחר: "בליל הושענא רבה חותמין ולכך נקרא בצאת השנה ובשמיני עצרת גוזרין על הגשמים במה יתפרנסו החיים". גמר הדין על המים, המהוה לפי שבולי הלקט והטור סיבה למנהגים מיוחדים בהושענא רבה, משתייך לדעת ספר חסידים ליום אחר - שמיני עצרת (וממילא ברור שעניינו של הושענא רבה לא קשור לכך, וכתב הגר"ר מרגליות, בביאורו שם, שבעצם זו מחלוקת תנאים מתי נגמר הדין על המים בשביעי או בשמיני עיי"ש). שילוב שתי השיטות מופיע במנורת המאור: "ליל זה נקרא ליל החותם לפי שבחג נידונין על המים והכל הולך אחר החיתום וי"א שהוא ג"כ חותם חיי בני אדם"[3].
♦

דברי הזוהר

כל האמור עד כאן מבוסס על הנגלה, אמנם בספר ביכורי יעקב (תרס"ד,ט) כתב:
"וכל חיי האדם תלויים במים... ובזה רצה ליתן טעם למה דווקא בסוכות נוהגין כן ולא גם כן בפסח ושבועות שהם ג"כ ימי דין על התבואה ופירות האילן ובסוכות עצמו למה דווקא בהושע"ר, ובאמת טעמים חלושים הם, וכל זה מפני שלהטור לא היה ידוע ספר הזוהר, אבל לנו כבר האיר אור הזוהר הקדוש וידענו גם ידענו מאי טעמא מנהג הקדמונים לנהוג ביום זה כמו בר"ה ויוה"כ, שהוא עת חיתום דין. ולפי המבואר בזוהר וספרי האר"י ז"ל בליל הושע"ר קודם חצות הוא עת חיתום הפתקין של פסק דין בני אדם...".
אמנם דבריו שהטעם חלוש מוסבים על הדגשת ענין המים, אך אם נאמר כסיעה השנייה בראשונים העוסקת בחתימה או בקיום החתימה יובן ענינו של יום יותר טוב גם לפני ראיית דברי הזוהר והאר"י ז"ל. עוד יש להזכיר את דברי הגר"א בביאורו לאו"ח תרס"ד שכתב: "שאז גמר דין של האדם ג"כ עם המים שהמים חיים לעולם".
והוסיף על דברי הטור את הביטוי "גמר דין של האדם עם המים" היוצר חיבור בין שיטה זו לשיטה השניה, העוסקת בחיתום הדין. כעין זה כתב בספר מטה משה (סימן תתקנ"ז):
"אמנם הטעם בליל הושענא רבה יותר משאר הלילות שאז נחתם לחיים כי כפי צורך החיים כך המים באים לעולם".
ועוד יש להוסיף את הדברים המובאים בספר "זמן שמחתנו" להגר"ד כהן (סימן ד'), המעצימים את משמעות הדין על המים כענין מהותי כשלעצמו, וכקשור לימי הדין הקודמים בתחילת החודש. בגמ' תענית ז', ב' מצינו: "אין הגשמים יורדין אא"כ נמחלו עוונותיהן של ישראל שנאמר רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עוון עמך כיסית כל חטאתם סלה". ופרש"י - "רצית ה' ארצך - במים". והביא שם מקורות להרחבת היריעה, ולמשל מספר נחלת יעקב לבעל הנתיבות: "הגשמים היורדין מן השמים אין יורדין רק ברצונו ולא בהכרח כלל והנה כשהקב"ה רוצה להשפיע מידת טובו בעולם בא מידת נצח וגבורה לנצח מן הדין ולכן אמר גיבור להורות שבא ברצונו ע"פ ניצוח מידת הדין"
וסיים הגר"ד כהן:
"כיון דמהלך ההשפעה של מים מתוך מהלך של גשמי ברכה הוא רק מתוך רצונו יתברך שמו להשפיע מידת חסדו, ולפיכך הוא רק בזמן שישראל עושין רצונו של מקום רוצה הקב"ה בהם, ומתוך ריצוי זה באה ההשפעה של מידת חסדו להתגבר על קטרוגה של מידת הדין ולהשפיע גשמי ברכה.. ומבואר היטב לפי זה תוכן העניין שנקבע המועד של סוכות לזמן הדין על המים שהרי כבר נתבאר.. דהמועד של סוכות בא כנגד הרצון שנתרצה הקב"ה לישראל אחר חטא העגל לרצות בהם להיות שכינתו בתוכם והבאנו דברי הגר"י מלצן זצ"ל ד"רצית בנו" כנגד סוכות, שהוא זמן הרצון שרוצה הקב"ה בישראל בהשראת שכינתו בתוכם, וכיוון שמהלך ההשפעה של המים בא מתוך השפעה של רצון בבחינת "רצית ה' ארצך" שצריך הנהגה מיוחדת של רצון להתגבר על מידת הדין שבאה למנוע הגשמים, לפיכך היה חסדו יתברך לקבוע הדין על המים בחג, שהוא זמן מסוגל לרצונו יתברך, שהוא המועד שבא בבחינת "ורצית בנו" וכיוון שבכל שנה ושנה מתחדשת ומתעוררת בחינה זו של רצון, נקבע הדין על המים בחג, לזכות ל"רצית ה' ארצך במים"[4].
ויעויין שם בהרחבת הדברים. דברים אלו יכולים ליישב מעט את הערתו של הערול"נ על מרכזיות הדין על המים כסיבה לחשיבותו של יום, כיון שהם מוסיפים על מרכזיות המים כ"צורך" - את יחודם של המים כמבטאים צד מיוחד בקשר בין ישראל והקב"ה, אך כמובן אין בהם כדי למעט אלא אדרבה כדי להוות פן נגלה של מה שנתבאר בזוה"ק ובמקובלים (ועין עוד בדברי הגרשז"א, המובאים בהמשך הדברים, בעניין מרכזיות הדין על המים בטור וכו').
♦

שאלות על ענינו של יום

מבנה זה של הצגת ענינו של יום מעורר מספר שאלות: מדוע נבחרה דוקא ערבה מבין ארבעת המינים שתהא בה מצוה ייחודית (שאלה זו מתחזקת מתוך שימת לב לכך שהיא מייצגת במדרש[5] את האנשים הפחותים ביותר בישראל). אמנם, שאלה זו אינה נוגעת רק ליום השביעי שהרי בכל יום משבעת הימים היו מביאים ערבות וזוקפין אותן על צדדי המזבח ואחר כן באים העם ונוטלין אותן משם ומנענעין אותן (רמב"ם) אולם יום שביעי נתכנה "שביעי של ערבה" ונקשר באופן מיוחד בערבה ועל כן השאלה מתמקדת בו.
מדוע באמת הייתה ביום זה במקדש - הדגשה ייחודית במצוות ערבה?
"לפי שהערבה גדילה על המים ואז נידונין על המים, ולא היה יום מרובה בקרבנות כשביעי של סוכות שבו עובר בבל תאחר על נדרו אם עבר החג ובעוון נדרים גשמים נעצרים.. לכן בסוף כל נדרים יושב בדין על המים" (רוקח סימן רפ"א)
הסבר זה מתאים להבנה המדגישה את המים כעיקריים בעניין הדין בהושע"ר ולדעה האחרת שהוזכרה לעיל צ"ב.
הגר"י קמינצקי (בספרו אמת ליעקב על התורה) מביא שאלה שנשאל על ענינו של יום הושענא רבה:
"היאך יתכן שהושע"ר שהוא יום חיתום הדין לכל העולם כולו והוא קרוב ליום הדין של ר"ה ויוה"כ, וחז"ל לא הזכירו את זה לא בבבלי ולא בירושלמי, ובמדרשים הוזכר כי בהושע"ר באים אנשים ונשים לביהכנ"ס לחבוט ערבה, אבל לא הוזכר שום דבר שהוא יום הדין של השנה הבאה עד שנתגלו דברי הזוה"ק ואיך יתכן שעניין רציני כזה העלימו חז"ל ממנו?"
ותורף תשובתו:
"חכמי ישראל הבינו שבאם יפרסמו שהיום השביעי של חג הסוכות הנהו יום הדין של כל אחד ואחד, וכל אחד ידע כי עתידה של השנה הבאה תלוי ביום זה- יטרדו ההמונים ותתבטל עי"ז שמחת החג, ולפיכך החליטו..להעלים דבר זה..ולא מסרו זה רק לחסידים ואנשי מעשה..והללו היו מרקדין בשמחת בית השואבה אע"פ שידעו את טיב היום וכך נמשך הדבר עד קרוב לסוף האלף החמישי שאז ירדו הדורות וראו חכמי הדור שאף שידעו שהוא יום דין לא תופרע שמחת החג מפני שאין אימת הדין מרובה כ"כ ואז גילו את האמת ע"י הזוה"ק".
כיוון חשיבה דומה מופיע בפחד יצחק (סוכות קי"א) בתוך דיון על ההנהגה הראויה בסוכות תשל"ד בעת מלחמת יוה"כ בתשובה לשאלה מדוע לא אמרו תהילים בביהמ"ד ענה:
"לא שאנו מפחדים מאמירת תהילים הלוא בהגיע לנו הידיעה הראשונה על המאורע ביו"כ אמרנו תהילים באמצע תפילת מוסף, אלא שהיום לא נהגנו כך והטעם הוא לאור השאלה שבה פנו כמה אנשים לפני פרוס החג אם יש עניין למעט השנה בשמחת החג התשובה הייתה שלילית. הנה בקהל המתאסף בביהמ"ד ישנם כאלו שא"א להם לומר תהילים בחג בלי שיצא מזה גרעון בשמחת יו"ט... וזה בניגוד למכוון ולומר תהילים שלא על חשבון השמחה - לא כל מוחא סביל דא'".
והלוא זהו בדיוק השיקול להעלמת ענינו של הושע"ר בימים עברו כדי לא לפגוע בשמחת החג הנתפסת כסותרת את אימת הדין. (אך נראה שיש להבדיל - לדעת הגר"י קמינצקי לגבי הושע"ר הסתירה מתבקשת ותתקיים גם בליבם של אנשים גדולים, ואילו אמירת תהילים עקב המלחמה - נתפסת כסתירה רק להמון העם).
בשם הגרש"ז אויערבך נמסרה התייחסות לשאלה זו, הדומה מחד לקודמתה בראיית הבדל הדורות כסיבה לדבר, אך מאידך שונה בגוף התירוץ. וכך כתב חתנו הגר"י בורודיאנסקי (הליכות שלמה מועדים א' עמ' ת"ל):
"שמעתי מאדמו"ח הגאון זצוק"ל שמה שבפוסקים לא נזכר דבר מכל זה וביארו כל הנעשה ביום הזה משום שדנים על המים וביאר שבדורות הקודמים די היה להם לישראל בהתעוררות ממה שנדונין על המים, כדי לעוררם להתחזק כראוי בתפילות ומעשים טובים, וכיון שהתחזקו והתפללו הועיל זה ממילא גם לעניין הגמר דין הנעשה ביום הזה, אבל בדורות האחרונים שהיראת שמים צריכה יותר חיזוק ולא היה די בדין על המים כדי לעורר ולחזק כראוי, נסתובב ממרומים שיתגלה לנו ענין הגמר דין שנעשה ביום הזה כדי שנתעורר עי"ז ביתר שאת וביתר עוז".
הוסיף הגר"י בורודיאנסקי וחידד:
"כמו ששמעתי ממנו שמה שלא נוהגים בדורותינו בתפילות והודאות על הגשמים בכל המבואר במסכת והלכות תענית, מאחר שבימים ההם היו המים ממש חיי האדם שהכל היה תלוי בגשמים, אבל בזמננו שישנן דרכים חילופיות להבאת מים ואין המים חיי האדם ממש ולכן לא נהגו בתפילות.. ככל חומר כבדורות הקדמונים וא"כ הן הן הדברים שבדורות הקודמים.. היה די בזה להתחזק ולהתעורר".
ושני הכיוונים בנויים על ירידת הדורות אך תוכן ההסבר כפי שרואים הוא שונה.
ניסוח אחר של השאלה מצוי ב"שם משמואל" (הושע"ר תרע"ג): "יש ליתן טעם למה אין זכר בתורה שבכתב לשום ענין מהושע"ר ולא נכתב בו שום יתרון על שאר ימי חוה"מ וכל ענינו הוא רק בתורה שבע"פ".
כלומר, בעוד שהגר"י קמינצקי נגע בשאלה מדוע בחז"ל אין איזכור מפורש ונגלה, השם משמואל הוטרד מחוסר האיזכור בתורה שבכתב, דבר שלא הפריע לגרי"ק (ובמקום אחר [תרע"ט] הוסיף ושאל למה אין בו איסור מלאכה וקדושה יתירה מכל ימי חוה"מ עיי"ש.) תשובת השמ"ש מבוססת עמש"כ לפני כן:
"שאחר כל ימי החג שהייתה הערבה בצירוף כל המינים ובהכרח שהייתה שפלה ונדכאה בעיני עצמה... קנתה מעלה זו שנעשתה דכא וכתיב אני את דכא אשכון ושוב ניטלת בפני עצמה".
ועל סמך זה תירץ:
"נראה עפ"י מה שאמרנו לעיל שמעלתו היא מחמת דכאות הלב, והיא אושפיזא של דוד המע"ה והוא תורה שבע"פ כידוע"[6].
♦

דברי הרוגוצ'ובר

מבט יחודי על יום הושענא רבה וענינו מצוי בדבריו של בעל "הצפנת פענח" - הרוגוצ'ובר ויש בו כדי להוסיף זווית נוספת על ענינו של יום, נביא את הדברים כפי שהובאו בספר "אגרות לראי"ה"[7]:
"הגאון פאר הדור ר"י ראזין נ"י הרב דדווינסק כתב לי שביום זה הקריבו בימי שלמה פר העלם דבר של ציבור, על שגגת הוראה שהורו שלמה ובית דינו בחנוכת ביהמ"ק להפר תורת הצום, כמבואר במו"ק דף ט. (סוגיא זו באמת קשה מאוד מנ"ל דצריך לשמוח באכילה ושתיה, בחנוכת ביהמ"ק, נילף ממשכן דרק קרבנות המילואים הקריבו ואכ"מ) וטעו בזה. וזה שאמרו בתו"כ פרשת אחרי, לחוקת עולם, לבית עולמים, שר"ל שבחנוכת בית עולמים ג"כ יצומו ולא כשלמה. וזה שאמרו ביומא פ"א. עינוי לא הותר מכללו, אף בחנוכת ביהמ"ק. והביאו על זה פר העלם דבר ביום הט"ו לשמחתם, וזה מבואר בהוריות ג. בהוראה הלכו אחרי רוב יושבי א"י שנאמר ויעשו את החג וגו' כי אז הביאו פר על שגגת הוראה ולכן נקבע יום זה לכפרה עכ"ל הגר"י נ"י הנ"ל".
ויש לעמוד על מספר נקודות בעקבות דבריו:
א. הרוגוצ'ובר נוקט שחטאו והיו צריכים פר העלם דבר של ציבור. בפשט הגמרא יש מקום לשאול, מחד כתוב שדרשו ק"ו, ועל פיו התירו:
"ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם, וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה, מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן ציבור ויוה"כ דענוש כרת לא כל שכן"
אלא שהגמ' אומרת לפני כן שחששו שמא נתחייבו כליה. ומסבירה שדאגו כיון ש"התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט" וכן בהמשך הגמ': "דאחיל להו עוון יום הכיפורים".
משמע שבאמת טעו והיו צריכים מחילה. אך בשו"ת חוות יאיר סימן רל"ו דן האם צריך כפרה כאשר חיללו שבת משום פקו"נ וכתב:
"ופ"ק דמו"ק דרז"ל על כל הטובה דאחיל להו עוון יוה"כ אע"פ שדרשו ק"ו להתיר... וק"ו דאוריתא ש"מ דמ"מ צריך כפרה".
משמע שמשווה אכילה זו לחילול שבת בשביל פקו"נ שפשוט שיש לעשותו, אלא שאף עליו צריך כפרה, אבל אין זה כהבנת הרוגוצ'בר שיש כאן שגגת הוראה. להבנתו צריך לומר שחששם של ישראל שמא הק"ו אינו נכון - היה חשש מוגזם. כך משמע גם מדברי האמרי אמת בספר מכתבי תורה (סי' ג) שהבין שהיתה כאן הוראת שעה:
"לא אזכור במה שכתב שאמרתי בענין חינוך ביהמ"ק בימי שלמה שלא עשו יוהכ"פ, בוודאי הי' עפ"י נביא מוחזק [דמטעם הק"ו לבדו לא היו מתירים לאכול, דהא אית לי' פירכא וכדאי' בגמ' שם שבגלל הפירכא דאגו, וכ"כ הרלב"ג במלכים א' (ח' ס"ה) שזה היה הוראת שעה ע"י נביאים שהיו שם (ומסתמא מתחילה עשו ק"ו ואח"כ בא להם הדיבור, והם דאגו דילמא הק"ו יש לו פירכא, אלא שע"י שעשו הק"ו בא להם הדיבור דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו, וכדאיתא בכה"ג בתוס' שבת פ"ז. ד"ה ואתה)].
ואם בהוראת שעה עסקינן, ודאי שאין צריך להביא על כך קרבן.
ב. יש להבין מדוע הקריבו את אותו פר דווקא ביום הושענא רבה? האם לא חשבו על טעותם קודם לכן?
אפשר שרק אחרי סיום שבועיים ימים התפנו לעסוק בזה. ובאמת מדברי הגמרא אפשר לראות רמז דק לכך כיון שבתחילת הסוגיא נאמר "אותה שנה לא עשו.. והיו דואגים" אולם בהמשך נדרש הפסוק "ביום השמיני שלח את העם.. וילכו שמחים על כל הטובה" "על כל הטובה- שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא" ומדוע ניתנה התשובה משמיים רק בכ"ב בתשרי? אולי כיוון שהם הקריבו יום קודם.
תשובה מעמיקה לשאלה זו כתב הגר"ש פישר בבית ישי (דרשות א', קמ"ח):
"י"ל עפ"י דברי האר"י ז"ל דב' חותמות הם חותם בתוך חותם. ביוהכ"פ נחתם החותם הפנימי ובהושע"ר החותם החיצון, מפני שהיה חסר להם החותם הפנימי של יום הכיפורים, אז נתעוררו להקריב פר העלם דבר על החטא שאכלו ביוה"כ".
(יש להעיר שבאגרת הנ"ל כתוב "ולכן נקבע יום זה לכפרה" ומדברי הגר"ש פישר משמע שסגולתו של יום כיום החותם הייתה עוד קודם לכן).
ג. הקישור לגמרא בהוריות מהווה פתרון לבעיה שנתחבטו בה המפרשים. וכך שאל "הבאר שבע" בהוריות שם:
"וא"ת מאי משמע שהרי לא כתיבא ולא רמיזא כלל בפסוק הזה עניין שגגת הוראת בית דין דנימא דאתא לאורויי דהני דוקא הוא דאקרי קהל לעניין הוראה".
ותירץ:
"דע"כ אין זה דרשא גמורה שהרי גבי הך מצוה גופא דהיינו חינוך בית המקדש דכתיב גביה האי קרא ויעש שלמה.. לא כתיב בה בתורה קהל כלל ואינה מצווה התלויה ברוב הקהל דוקא וא"כ היכי מצי למילף בדדמי מהאי קרא אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דיושבי חו"ל לא מקרי קהל להיכא דמצריך קרא קהל...".
ועיי"ש בהמשך ביאור התשובה. וכתב על זה בספר "אלף המגן":
"תירוצו אינו נראה דכתב דעל כרחך אין דרשה גמורה שלא מצינו בביהמ"ק שיהיה צריך רוב קהל ועיין שבועות יד, א דגם בהוספת העזרות בעי סנהדרין וכל ישראל מכל שכן לקדשו בתחילה וכתיב קודם הך קרא ביום ההוא קידש המלך".
ועיי"ש בתירוצו, המקשר ענין זה לאכילה ביו"כ באותה שנה בצורה מסויימת. ובספר חק נתן תירץ את שאלת הבאר שבע בזה"ל:
"דל"ק דהתם נמי היתה שגגת הוראה כדאיתא בפ"ק דמו"ק.. הרי דאיתא שם הוראת בי"ד והיו דואגים ממנה וא"כ שפיר ילפינן מהתם"
וזוהי גם כוונתו של הרוגוצ'ובר.
ד. לפי הדברים האמורים כאן, נמצא שפעולת ישראל שנעשתה ביום הושע"ר פעלה את פעולתה, וביום למחרת נתבשרו על מחילת העוון, לכן הפך יום זה ליום הראוי לכפרה. דברים אלו מזכירים את דברי הר"ן בר"ה (דף ג. מדפי הרי"ף):
"ביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה"
ובזה יובן ענין הושענא רבה, שהרי במקורות רבים הוא יום דין, ומה פירוש "נקבע יום זה לכפרה", אלא שקבע הקב"ה יום זה כיום דין כדי לזכותינו שיהיה דיננו ביום שבסגולתו יש כפרה וסליחה ובזמן שלמה התגלה או הפך יום זה ליום ראוי.
ה. בגמרא בהוריות ד, א נתפרשו שני תנאים לחיוב פר העלם דבר:
"ת"ר: ונעלם דבר - ולא שיעקר המצוה כולה. כיצד? אמרו: אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודה זרה בתורה, יכול יהו חייבין? ת"ל: ונעלם דבר, ולא שתתעלם מצוה כולה - הרי אלו פטורין; אבל אמרו: יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור, יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור, יש עבודה זרה בתורה אבל המשתחוה פטור, יכול יהו פטורין? תלמוד לומר: ונעלם דבר; ולא כל הגוף".
ובהמשך:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל בדבר שהצדוקין מודין בו - פטורין; מאי טעמא? זיל קרי בי רב הוא".
וכך כתב הרמב"ם הלכות שגגות פרק יד ה"ב:
"לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת בדברים שאינן מפורשין בתורה ומבוארים ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן והעושים על פיהם פטורין".
לפי זה, קשים לכאורה דברי הרוגוצ'ובר שישראל הביאו פר העלם דבר על אכילתם ביום כיפור, שהרי זו עקירה גמורה וגם דבר שהצדוקים מודים בו?
ואולי י"ל, לגבי השאלה הראשונה האם אין זו עקירה גמורה?
בהמשך הגמ' [ד, ב]:
"בעי ר' זירא: אין שבת בשביעית, מהו? במאי טעו? בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות, בזמן דאיכא חרישה איכא שבת, ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת, מי אמרינן: כיון דמקיימין לה בשאר שני שבוע, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי, או דלמא כיון דקא עקריין ליה בשביעית, כעקירת הגוף דמי? אמר רבינא, ת"ש: נביא שנתנבא לעקור דבר מדברי תורה - חייב, לביטול מקצת ולקיום מקצת - רבי שמעון אומר: פטור, ובעבודה זרה, אפילו אמר היום עובדה ולמחר בטלה - חייב; שמע מינה: אין שבת בשביעית - כביטול מקצת וקיום מקצת דמי, שמע מינה".
משמע שהוראה לא לשבות בחלק מהשבתות אינה נחשבת עקירה גמורה, וכך י"ל גם על אכילה ביו"כ אחד, מיוחד, שאין כאן עקירה גמורה.
לגבי הגדר השני "דבר שהצדוקים מודים בו" אולי י"ל, שכיון שכאן יש ק"ו שעל פיו אכלו, אין זה דבר שאפשר לומר עליו "זיל קרי ביה רב" וממילא חייב קרבן.
♦

נבואת חגי

מצאנו מאורע נוסף בתנ"ך שקרה ביום זה, וכך נאמר בספר חגי (ב', א'):
"בשביעי בעשרים ואחד לחודש היה דבר ה' ביד חגי הנביא לאמר אמור נא... ואל שארית העם לאמר מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון ומה אתם רואים אותו עתה הלוא כמוהו כאין בעיניכם... גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".
וכתב הגר"ר מרגליות בספר "נפש חיה" (סימן תרס"ד):
"יעויין בפסוקים חגי ב' שמבואר כי ביום הושענא רבה היה דבר ה' אליו כי גדול יהיה כבוד הבית... וזהו יסוד מה שקלסו בחג יופי לך מזבח... והוא שתיקן ערבה עיין סוכה מ"ד.".
וכוונתו לאמור בסוכה (מ"ד.):
"ערבה יסוד נביאים" ופרש"י: תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה"
בהמשך הגמרא שם מתבאר שבמקדש מדובר בהלכה למשה בסיני, ואילו בגבולין זהו יסוד נביאים (רש"י) לפי"ז לא ברורים דבריו של הגר"ר מרגליות, הרי "יופי לך מזבח" נאמר בביהמ"ק, ואילו חגי היה מתקן תקנה בביהמ"ק היה ניתן לראות בכך ביטוי לנבואת גדול יהיה כבוד הבית וכו', אך כיון שתקנתו היא על הגבולין בזמן הבית ואחריו (וע' רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק עמ' רכ"ט) כיצד זה קשור לכבוד הבית?
ונ"ל ע"פ דברי הגמ' שם (מ"ד, ע"א וע"ב) שמשמע ממנה שהמושג גבולין זהה ל"זכר למקדש", ואע"פ שחגי היה בזמן הבית ותיקן אז לגבולין, היתה זו תקנה גם לעתיד בתור זכר למקדש [ויש להזכיר את המשתמע מנזיר ל"ב: שידעו בזמן הבית, שיחרב], ויש כאן ביטוי לגדולתו של הבית השני בעומדו, וזכרון למעלתו בחורבנו. ואיזכור "יופי לך מזבח" רק מראה שכל ענינה של מצוות ערבה אינו מנותק מהמקדש וכליו וכבודם וכמוש"כ הגרי"ד סולוביצ'יק (שם רכ"ו) שעל מצוות הנטילה יש לדון אם זו מצוות גברא או מצוות המקדש, אך הזקיפה היא וודאי דין במקדש, והוכיח זאת בין השאר מאמירת "יופי לך מזבח" אחר הזקיפה.
יש להבין - האם יש משמעות לקבלת הנבואה הנ"ל דווקא בכ"א בתשרי? ואפשר לומר מעט בדרך דרוש, שביום זה התחדד הפער בין ביהמ"ק הראשון והשני ולכן היה צריך להאמר מה שנאמר, שהרי היום בו נסתיימו ימי השמחה של חנוכת ביהמ"ק הראשון[8] מזכיר את מעלתו העצומה, ומתגנב ללב החשש שהבית הנבנה עכשיו רחוק במעלתו מהבית הראשון, ולכן חשוב דווקא ביום זה להבטיח שכבודו יגדל מן הראשון.
הקשר בין מעלת המקדש לבין האכילה ביום הכיפורים מוסבר בדברי המהר"ל (חידושי אגדות שבת ל') המסביר את מחילת עוון האכילה ביוה"כ:
"מה שאמר דאחיל... מורה על שהיו דביקים עוד במדרגה עליונה האלוקית הנבדלת יותר מן יום הכיפורים שהוא יום קדוש אלוקי וכאשר גמרו בית המקדש היו דביקים עוד יותר במדרגה עליונה ודבר זה מצד שהיו בונים קודש קדשים ודבר זה יותר במעלה מן יוה"כ שנקרא ולקדוש ה' מכובד"
ובאופן דומה כתב לבאר הבאר משה (מלכים עמ' קע"ד):
דהנה בעת חנוכת ביהמ"ק היתה אז סיהרא בשלמותא, וכל ישראל הרגישו כולם ע"י ההשראה האלוקית והשמחה הגדולה שהתעלו לבחינת עוה"ב ולכן התנהגו כמו לעתיד לבוא "שעתידין לאתענגא בה ולשינויי ליה מענוי לעונג (ע' תקו"ז תקון כ"א נ"ז, ב') אלא שבכל זאת לאחר מכן נתעורר ספק בליבם.. אולי היה זה רק דמיון שהם נמצאים במצב שלע"ל... יצתה בת קול ואמרה כולכם מזומנין לחיי עוה"ב כלומר שכבר זכו והגיעו לדרגא זו של עוה"ב ולא טעו כלל בדמיונם"
כלפי חלישות דעת זו באה הנבואה ומבטיחה שגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, ומיישבת את דעתם של הזקנים שזכרו את בית ראשון ומעלתו.
♦ ♦ ♦