ראש כולל אור-הנר ב"ב
מוספי והזכרת חג הסוכות ושמיני עצרת
א. הזכיר בשמ"ע חג הסוכות יצא, משום הרגל לשונו או משום דכך הוא באמת, והנפק"מ
בס' חיי אדם (כלל כ"ח סעי' ט"ו) כתב דאם אמר במקום "שמיני עצרת" "חג הסוכות", יצא י"ח. ובברכ"י (ר"ס תרס"ח) אחר דהאריך להוכיח דאמנם שמיני עצרת ה"ה בכלל חג הסוכות, כתב דמ"מ אם הזכיר בתפילה במקום שמיני עצרת - חג הסוכות, לא יצא י"ח דודאי האומר חג הסוכות, לסוכות ממש נתכוין. ועי' בשערי תשובה ובמ"ב שם.ויש לדון בסברת החי"א דיצא י"ח, האם הוא מסכים עם עיקר ד' הברכ"י דאילו היה מתכוין לחג הסוכות ממש - לא היה יוצא י"ח, אלא פליג וסבר דאף כי הזכיר ביום שמיני עצרת - חג הסוכות, במקום להזכיר שמיני עצרת, מ"מ הרי הוא מתכוין לשמיני עצרת, אלא דקרא לו כאשר רגיל - חג הסוכות, או דסבר החי"א דאף אם אמנם הרי הוא מתכוין ליום חג הסוכות ממש, מ"מ יוצא י"ח הואיל ושמיני עצרת הרי הוא בכלל חג הסוכות, א"כ גם בהזכרת חג הסוכות ממש יוצא י"ח, והרי זה כמי שסבור דעומד בב' בסוכות, והזכיר חג הסוכות וכוונתו ליום ב' בסוכות, ולמעשה כבר נמצא בג' סוכות.
ונ"מ דהנה בחי"א שם בסעי' ט"ז כ' דאם טעה והזכיר מוסף דיום אחר יצא י"ח, הואיל ומעיקר הדין יוצאין י"ח גם אם לא מזכיר את פירוט המוספין כלל, א"כ במה שהזכיר מוסף דיום אחר הוי כמי שלא הזכיר פירוט המוסף כלל. ומעתה יש לדון היכא דהזכיר במוסף שמיני עצרת את חג הסוכות ופירט את מוסף של א' מימי הסוכות, אי גם בזה יוצא י"ח.
ולכאורה תלוי בחקירה הקודמת בסברת החי"א, דאם נימא דאף כי הזכיר סוכות בשמיני עצרת אין כוונתו לסוכות ממש, אלא דאמנם יודע הוא דהוא עומד בשמיני עצרת, וקרא לו חג הסוכות, א"כ כ"ז שייך רק אם הזכיר את חג הסוכות בסתם, אבל כאשר פירט את קרבנות מוסף דחג הסוכות ביום שמיני עצרת, הרי ברור דכוונתו בזה לחג הסוכות ממש ולא לשמיני עצרת, ובזה אף החי"א מודה דלא מהני ולא יצא י"ח. מיהו אם נימא דכוונת החי"א דאף אם היתה כוונתו לחג הסוכות ממש, מ"מ יוצא י"ח, הואיל ושמיני עצרת נקרא חג הסוכות, א"כ ה"ה בנידון דידן דברור דכוונתו לחג הסוכות ממש שהרי הזכיר את קרבן מוסף דחג הסוכות, מ"מ יוצא י"ח הואיל ושמיני עצרת גם נקרא חג הסוכות.
מיהו כל הספק הוא כאשר הזכיר ופירט את א' ממוספי חג הסוכות, ונראה דכוונתו לחג הסוכות ממש, מיהו אם הזכיר במוסף דשמיני עצרת חג הסוכות ולא פירט את המוספין, הרי מסתבר דהוא כד' החי"א עצמו, דיצא י"ח.
♦
ב. שמ"ע - מוסף בפני עצמו
מיהו היה נראה לדון דאף להחי"א דאם הזכיר שמיני עצרת במקום חג הסוכות יצא י"ח, כ"ז בברכת המזון או בשאר תפילות היום, אבל במוסף דשמיני עצרת י"ל דאם הזכיר בו חג הסוכות, אף דלא הזכיר קרבנות מוסף דחג הסוכות, ולא הזכיר גם שמיני עצרת ולא מקרבנות היום דשמיני עצרת, לא יצא י"ח כאשר יתבאר.דהנה בסוכה (מ"ח א') אמרו דשמיני עצרת הוא רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב, פייס בפ"ע זמן בפ"ע רגל בפ"ע קרבן בפ"ע שירה בפ"ע ברכה בפ"ע. ופרש"י זמן בפ"ע, לברך בו שהחיינו. רגל בפ"ע, שאין יושבין בסוכה. קרבן לעצמו, שאינו כסדר פרי החג דא"כ היו בו ששה פרים. ברכה לעצמו, את יום השמיני.
וברמב"ם (הל' תו"מ פ"י ה"ג, ד') כתב: "ביו"ט הראשון של חג הסוכות מקריבין מוסף היום שלשה עשר פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים כולן עולות ושעיר חטאת נאכלת, וכן בכל יום ויום משבעת ימי החג מקריבין ב' אילים וי"ד כבשים ושעיר חטאת. אבל הפרים פוחתין אחד אחד בכל יום" כו'.
ה"ה "ביום שמיני עצרת מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כולן עולות ושעיר חטאת, וזה מוסף בפני עצמו."
ועל מה שכ' הרמב"ם בסיום ה"ה "וזהו מוסף בפ"ע", הניח הכ"מ חלק ולא ציין ע"ז ולא כלום. והר"י קורקוס כ' שמיני עצרת רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב, והאות ק' היינו קרבן בפ"ע, והכוונה שאין הקרבנות על סדר שאר הימים, כי ביום השביעי שבעה פרים וביום השמיני היה ראוי להיות ששה, והוא פר אחד כנגד ישראל כו'. וכ"כ המבי"ט בק"ס ובהר המוריה, והכ"מ שלא ציין ע"כ כלום צ"ב.
אלא דלכאורה אדרבה מה הרמב"ם בא ללמדנו כאן בזה שכ' דהמוסף דשמיני עצרת הוא מוסף בפ"ע שלא כסדר פרי החג, דהא זה ביאר הרמב"ם להדיא, דבכל ימי הסוכות הפרים מתמעטין עד כי ביום השביעי מקריבין שבעה פרים, וכ' דבשמיני מקריבין פר אחד, ולמאי הוצרך להוסיף דבשמיני עצרת הוא מוסף בפ"ע.
ובשלמא אילו הרמב"ם היה עוסק כאן בהגדרת יום שמיני עצרת, הרי זה שהוא מוסף בפ"ע מבטא את היום שמיני עצרת דהוא רגל בפ"ע לעומת חג הסוכות, אבל הא הרמב"ם כאן לא איירי בהגדרתו של שמיני עצרת, אלא בביאור המוסף שלו, וא"כ למאי הוצרך להוסיף דהוא מוסף בפ"ע, ומה מלמדנו בזה, וגם אין בזה איזה שהיא הלכה.
והיה נראה בבי' ד' הרמב"ם אלו, דהנה בריש הל' תו"מ כ' הרמב"ם הל' תו"מ יש בכללן י"ט מצוות כו', יא, מוסף הפסח כו', יז, מוסף החג, יח, מוסף שמיני עצרת.
ומבואר בס' המצות שלו שכ' במ"ע מ"ג היא שצונו קרבן מוסף על התמיד כל שבעת ימי הפסח, וזהו מוסף חג המצות כו'.
ובמ"ע נ' היא שצונו להקריב קרבן מוסף בימי חג הסוכות והוא אמרו יתעלה (במדבר כט-יג) והקרבת עולה וגו', וזה הוא מוסף החג.
ובמ"ע נ"א היא שצונו להקריב קרבן מוסף ביום שמיני מחג הסוכות וזה הוא מוסף שמיני עצרת, ומה שחייבנו שנמנה המוסף הזה בפני עצמו חלוק מכלל ימי הסוכות, היות השורש אצלנו שמיני עצרת רגל בפני עצמו, ובבאור אמרו שהוא רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, וזה ראיה על היות קרבנו נמנה בפני עצמו.
הרי דהרמב"ם מפרש הא דאמרו דשמיני עצרת קרבן בפני עצמו, לא רק כפרש"י דאינו כסדר פרי החג, דא"כ הו"ל להקריב בשמיני ששה פרים ומקריבין רק פר אחד כמו שפרש"י, אלא דהכוונה בזה דאף כי מוסף דכל ימי חג הסוכות נמנה למ"ע אחת, אף כי אין הקרבן שווה בכל יום ויום מימי חג הסוכות, כמוסף דפסח דקרבנו שווה לכל ימי הפסח, אפ"ה נמנה מוסף כל ימי חג הסוכות למ"ע אחת, ואילו מוסף דשמיני עצרת הוא מ"ע נפרדת בפ"ע שלא בכלל מצות מוספי חג הסוכות, וזהו שאמרו דהוא קרבן בפני עצמו.
והיה נראה דמזה עצמו למד הרמב"ם למנות את מוסף כל ימי חג הסוכות למ"ע אחת, אף כי הם חלוקים בקרבנות, ונאמר לכל יום מימי חג הסוכות ציווי הקרבה בפ"ע, דאילו מוספי חג הסוכות היו נמנים כל יום ויום למ"ע בפ"ע הואיל ואין הקרבן שווה בכל ימי הסוכות, א"כ במה חלוק שמיני עצרת מחג הסוכות דעליו אמרו דהוא קרבן בפני עצמו, והיינו דהמוסף של שמיני עצרת הוא מ"ע נפרדת ממוסף חג הסוכות, דהא בלאו הכי כל יום מימי חג הסוכות הוא קרבן לעצמו, ומ"ע בפ"ע.
וע"כ דכל מוספי חג הסוכות הם מ"ע אחת אף כי הקרבן חלוק ונאמר לכל יום ציווי בפ"ע, ובזה חלוק שמיני עצרת מחג הסוכות לענין קרבן, דמוסף שמיני עצרת הוא מ"ע בפ"ע שלא בכלל מצות ושם מוספי חג הסוכות.
♦
ג. נפק"מ במזכיר במוסף שמ"ע חג הסוכות דלא יצא יד"ח
ובסוכה מ"ז א': "...אמר להן שמיני רגל בפני עצמו הוא, שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה, אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה" כו'. ופרש"י "טעונין קרבנות, לעצמן אף זה קרבן לעצמו ואינו מסדר האחרים", עי"ש. והלשון טעונין קרבן לז' ימי החג, ושמיני טעון קרבן, לא מתפרש לפי דרכו של רש"י, דמאי נזכר כאן ענין טעון קרבן, ועיקרו דאין הקרבן של השמיני מסדר קרבנות חג הסוכות.ולדרכו של הרמב"ם דמוסף שבעת ימי חג הסוכות הוא מ"ע אחת, ואילו מוסף דשמיני עצרת הוא מ"ע נוספת, ניחא הלשון "טעונין - טעון", דהכוונה בזה דכמו דז' ימי החג טעונין קרבן, דהיינו יום הסוכות מחייבו קרבן מוסף דחג הסוכות, כן יום השמיני טעון קרבן, היינו דהוא חיוב בפ"ע שלא מחיובי חג הסוכות, אלא דיום שמיני עצרת מצד עצמו מחייב קרבן מוסף, וע"כ הוי האי מוסף מ"ע בפ"ע.
ובזה יתבארו ד' הרמב"ם בהל' תו"מ, דאחר שפירט את קרבן מוסף דשמיני עצרת הוסיף "וזהו מוסף בפני עצמו", והיינו להורות דמוסף זה אינו שייך למצות המוסף דימי הסוכות, דאף כי מוסף כל ימי חג הסוכות נכללו במ"ע אחת, מ"מ מוסף שמיני עצרת יצא מכללם, וזהו שאמרו דהוא קרבן בפ"ע, וזה אשר כ' הרמב"ם דהוא מוסף בפ"ע דהיינו דהוי מ"ע ושם מוסף בפ"ע שלא בכלל מוספי חג הסוכות, ועי' מש"כ במשנת חיים (במדבר סי' קכ"ד).
ולפ"ז י"ל דאף כי כ' החי"א דאם הזכיר בתפילה או בברכת המזון דשמיני עצרת את יום חג הסוכות יצא י"ח, הואיל וגם שמיני עצרת נקרא סוכות, מ"מ כ"ז בשאר התפילות, אך במוסף י"ל דאינו יוצא י"ח, דאף כי שמיני עצרת נקרא חג הסוכות, מ"מ מוסף דשמיני עצרת אינו בכלל מוסף חג הסוכות, ואם מזכיר במוסף את יום חג הסוכות, אף דאינו מפרט את המוסף דסוכות, מ"מ אמר מוסף חג הסוכות, והרי בשמיני עצרת קרב מוסף אחר שאינו בכלל מוסף חג הסוכות, אלא מוסף דשמיני עצרת, והוא שם ומצוה בפ"ע, נמצא דלא הזכיר את המוסף דהיום, ולפי' לא יצא י"ח.
♦
ד. קרא דפ' אמור ופי' פנחס
ובעיקר חידוש הרמב"ם דמוסף כל ימי הפסח הוי מ"ע אחת, וכן מוספי כל ימי חג הסוכות הוי מ"ע אחת, אף כי הקרבנות חלוקים זמ"ז ונאמר ציווי על כל יום מימי הסוכות בפ"ע, ואילו מוסף דשמיני עצרת הוי מ"ע לעצמה ואינה בכלל מוספי חג הסוכות, לכאורה יש ללמוד כן מהפסוקים האמורים בפ' המועדות בס' אמור.דגבי פסח כתיב שם (ויקרא כג-ח) והקרבתם אשה להשם שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש וגו', ובסוכות כתיב שם (כג-לו) שבעת ימים תקריבו אשה להשם ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה להשם עצרת היא וגו'. וקרא "אשה להשם" האמור כאן קאי לקרבנות המוספים כדפרש"י שם.
הרי דגבי פסח כללה התורה בציווי אחד את כל מוספי ימי הפסח כולל יום הא' והז', וכן גבי סוכות כללה התורה את מוספי כל ז' ימי הסוכות בציווי אחד, ואילו בשמיני עצרת כתבה תורה ציווי בפ"ע להקריב אשה להשם. ולכאורה מזה היה שייך ללמוד דמוסף כל ימי הפסח היא מ"ע אחת, וכמו כן מוספי ז' ימי הסוכות היא מ"ע אחת, ואילו מוסף שמיני עצרת היא מ"ע בפ"ע, שלא בכלל מוספי חג הסוכות. וא"כ יש להעיר על הרמב"ם למאי הוצרך להוכיח דשמיני עצרת אינו בכלל מוספי חג הסוכות, מהא דרגל וקרבן בפ"ע, אחר שיש ללמוד כן מהפסוקים האמורים בתורה כמו שנ'.
וי"ל דהרמב"ם קאי בזה לשי', דהנה מוספי המועדים נזכרים בפ' המועדות דפ' אמור בלא פירוט המוספים, ונשנו בפ' פנחס ושם נאמר הפירוט בכל מוסף ומוסף. ובס' החינוך הביא את מצוות המוספין מקרא המוקדם בפ' אמור, עי' במ' רצ"ט היא מצות מוסף פסח, ומ' שי"ב מוסף דר"ה, ומ' שי"ד מוסף דיוה"כ, ומ' ש"כ ושכ"ב מוסף דסוכות ושמיני עצרת. ואילו הרמב"ם בס' המצוות כ' את ציווי כל קרבנות המוספים מקראי דפ' פנחס.
ובפשוטו טעמו של הרמב"ם הואיל ובפ' פנחס בא הפירוט לכל מוסף ומוסף, ואילו בפ' אמור כתובים המוספין באופן כללי "והקרבתם אשה להשם", ולכן סבר הרמב"ם דעדיף להביא את הפסוקים אשר בהם בא הפירוט לכל מוסף ומוסף.
אך נראה עוד בזה דהא לכאורה למאי נאמר כלל בפ' אמור את ענין הקרבת המוספין, מאחר שבאו בפירוט בפ' פנחס. ובפשוטו הוא משום דאיירי שם במועדות וענינם, ולכן נכתב בתורה דבכלל המועדות מלבד איסור מלאכה וכדו', גם הקרבת המוספין, וזה בכלל מהות היום.
מיהו ברש"י שם פסוק ח' כ' והקרבתם אשה להשם, הם המוספין האמורין בפ' פנחס, ולמה נאמרו כאן לומר לך שאין המוספין מעכבין זא"ז. והקרבתם אשה להשם, מ"מ אם אין פרים הבא אילים ואם אין פרים ואילים הבא כבשים, עי"ש. ונמצא דלא אתא קראי אלו דפ' אמור להורות את עיקר מצות הבאת המוספין, אלא בא ללמד דאם אין לו כל הקרבנות אשר צריכים להביא בכלל המוסף - מביא מה שיש לו. ועי' באו"ש בהוספות להל' תו"מ פ"ח.
ולכן הרמב"ם לא למד את עיקר מצות הבאת המוספין מקרא דפ' אמור, הואיל ולא באו פסוקים אלו להורות את עצם מצות הבאת המוספין, אלא רק ללמד דאין כל מנין הקרבנות מעכב, ואף דאין לו את כל הקרבנות מביא מה שיש לו, ולא איירי בעיקר החיוב והמצוה להבאת המוספין.
מעתה מבואר הא דלא הוכיח הרמב"ם את שיטתו דכל מוספי חג הסוכות הם מ"ע אחת, ואילו מוסף דשמיני עצרת הוא מ"ע בפ"ע שלא בכלל מוספי חג הסוכות, מקראי דפ' אמור דמשמע כן כמו שנ', דאה"נ אילו היינו למדים מפ' אמור את עיקר מצות הבאת המוספין, הרי היה שייך ללמוד משם כמו כן את חלוקת המצוות בזה, דמוסף ז' ימי הסוכות הוא מ"ע אחת, ואילו מוסף דשמיני עצרת הוא מ"ע בפ"ע, אך הואיל ולא באו הני פסוקים ללמד את עיקר מצוות הבאת המוספין כמו שנ', לפי' לא שייך ללמוד משם את החלוקה הזאת דמוסף שמיני עצרת חלוק בשמו ובמצותו ממוסף חג הסוכות.
♦
ה. דעת החינוך
וז"ל החינוך במ"ע שכ"ב: "להקריב קרבן מוסף ביום שמיני מחג הסוכות, וזהו מוסף שמיני עצרת, שנאמר והקרבתם אשה להשם עצרת היא וגו'. ובס' פנחס מפ' אותו בארוכה, ובביאור אמרו ז"ל שהוא רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו, וע"כ יש לנו למנות מוסף זה מצוה בפני עצמה".ולכאורה להחינוך לשי' דלמד את ציווי הבאת המוספין מקראי דפ' אמור, למאי הוצרך להוכחות דמוסף שמיני עצרת הוא מוסף בפני עצמו לגבי מנין המצות ואינו בכלל מוספי חג הסוכות, דהא נתבאר דכן הוא מבואר בלשון התורה שם, דנאמר ציווי אחד לכל ז' ימי הסוכות, וציווי נוסף למוסף דשמיני עצרת.
וצ"ל בזה דהנה בס' החינוך כ' במ' שי"ד היא מצות מוסף דיוה"כ להקריב קרבן מוסף בעשור לחדש השביעי שנאמר (ויקרא כג-כז) אך בעשור לחדש וגו' והקרבתם אשה להשם, ובס' פנחס פירש הקרבן כו', וזה הכתוב שבפנחס הביא הרמב"ם ז"ל במנינו, ואני כתבתי הקודם בתורה והכל עולה לענין אחד. וכעין זה כ' שם במצוה ש"כ היא מצות קרבן מוסף דסוכות.
ונמצא דגם החינוך מודה דעיקר מצוות המוסף כתובים בפ' פנחס, ואעפ"כ הזכיר בספרו את הפסוקים מפ' אמור דכאילו משם נלמד ענין הקרבת מוספי המועדים, הואיל ופסוקים אלו באו בתורה תחילה, ולמעשה אין בזה נ"מ אם נלמד מפ' אמור או מפ' פנחס, לכן הביא החינוך את קרא המוקדם, מיהו מודה החינוך דאילו היה נ"מ בזה אי נלמד מפ' אמור או מפ' פנחס, היינו למדים מפ' פנחס כהרמב"ם.
ומעתה אין להק' על החינוך דהוא עצמו למד את ציווי הבאת המוספין מקראי דפ' אמור, והרי שם מוכח להדיא דמוסף שמיני עצרת הוא מ"ע לעצמה - לא בכלל מוספי חג הסוכות, ולמאי הוצרך להוכיח כן מהא דאמרו רגל וקרבן בפ"ע כהרמב"ם. משום דמודה החינוך דאילו היה איזה נ"מ בזה תו א"א ללמוד מהפסוקים בפ' אמור, הואיל ועיקר המוסף כתוב בפ' פנחס, וכל אשר הביא החינוך מפ' אמור, הוא לפי דאין נ"מ בזה לכן נקט קרא המוקדם, ולכן אין לו להוכיח על מוסף דשמיני עצרת דהוא מ"ע בפ"ע אלא מהא דאמרו חז"ל דהוא רגל וקרבן בפ"ע כמו שכ' הרמב"ם.
♦
ו. היל' לסדר קרבנות החג
כ' הרמב"ם בהל' תו"מ (פ"ט ה"ו,ז) "חטאת קודמת לעולה כו'. בקרבנות החג אינו כן, אלא קריבין על סדר הכתוב בתורה שנאמר כמשפטם כו'". והוא מד' הגמ' בזבחים (צ' ב'). ומסתימת ד' הרמב"ם נראה דאף ביום א' דסוכות קרבים על הסדר הכתוב בתורה, ואף כי ביום הא' לא נאמר לא כמשפט ולא כמשפטם. [עי' הטעם במשך חכמה שם]. וצ"ל דהא ביום השביעי כתוב "כמשפטם" וזה אשר הביאו בגמ' וברמב"ם, וקאי על כל ימי חג הסוכות, ובכלל זה אף היום הא' דלא כתיב בו כמשפט.[וכן נראה ממה שאמרו בסוכה (מ"ז א') "...אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח כו', תדע שהרי חלוק בג' דברים כו', ר' אשי אמר הכא כתיב כמשפט, התם כתיב כמשפטם", ופרש"י "בשביעי כתיב "במספרם כמשפטם" משמע כמשפט כל קרבנות שאר ימים, ובקרבנות שמיני כתיב "במספרם כמשפט" עשאן משפט חלוק לעצמו"].
מיהו ברש"י זבחים שם כ' בד"ה "אפילו תימא" פרים וכבשים דמוספי החג, הך כו' דכמשפט כתיב בהו ומשמע כסדר האמור בענין כו', עי"ש. משמע דהי' גי' בגמ' "כמשפט", ולא "כמשפטם", וכן נראה בכ"מ שם, והיינו משום דברוב הימים כתיב "כמשפט", וילפינן מקרא האמור בכל יום מימי הסוכות, ולא מקרא "כמשפטם" האמור ביום הז' דקאי על כל הימים. ומעתה צ"ב דמנ"ל דגם ביום א' דסוכות קרבים לפי הסדר האמור בתורה, דהא לא כתיב ביה "כמשפט", ולא קאי "כמשפטם" דהיום השביעי דסוכות לכל ימי הסוכות, דא"כ למאי נקט בגמ' קרא "כמשפט". מיהו י"ל דאה"נ לרש"י ביום א' דסוכות לא יקרבו על הסדר האמור בתורה, אלא כבכל מקום דהחטאת קודמת לעולה, הואיל ולא כתיב בה "כמשפט".
ומיהו למאי דנתבאר בשי' הרמב"ם דכל מוספי חג הסוכות הם מ"ע אחת, י"ל דמשו"ה אף ביום הא' דסוכות, דלא כתיב ביה "כמשפט", יקרבו על הסדר האמור בתורה, הואיל ובשאר הימים כתיב "כמשפט", הרי דצורת המצוה היא להקדים העולות לפני החטאת, לכן גם ביום א' דסוכות, שלא כתיב ביה "כמשפט", יקרבו לפי סדר זה, הואיל והיא מ"ע אחת.
ונראה עוד בזה דהנה בקרבנות המוספים בחג הסוכות דפ' פנחס כתיב (כט-יז, יח) "וביום השני פרים בני בקר שנים עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים. ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפט." ופרש"י בפסוק י"ח "ומנחתם ונסכיהם לפרים, פרי החג שבעים הם כנגד שבעים אומות ומתמעטין והולכין כו'." וצ"ע למה כתב רש"י כן רק ביום השני, ולא בתחילת הענין ביום הראשון, ומה ראה לכותבו דוקא בהאי פסוק דלא איירי בהקרבת הפרים עצמם אלא במנחתם ונסכיהם.
והיה נראה בזה דהנה ביום הראשון דסוכות נזכר רק הקרבת המנחות ואילו הנסכים לא מוזכרים שם, ועי' הטעם במשך חכמה שם. ומהאי טעמא היה נראה דהא דכתיב "ונסכיהם" ביום השני, קאי גם איום הראשון דסוכות דבו לא נתפרשו הנסכים.
והנה לכאורה יש להעיר מנ"ל לחז"ל דפרי החג הם שבעים כנגד שבעים אומות, ומי הכריח דהפרים דכל ימי הסוכות יש להם שייכות לצרפם זע"ז עד שיהיו שבעים פרים. והיה נראה דרש"י למד כן, מהא דלא כתבה התורה נסכים ביום א' דסוכות, ונכתבו רק ביום השני וקאי גם ליום הראשון, מזה מוכח דיש שייכות בין קרבנות המוספים דכל ימי הסוכות זע"ז, ולכן שייך לומר דהם שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ומשו"ה כתב רש"י כן רק ביום השני דסוכות, ורק בפסוק י"ח דאיירי בנסכים וקאי גם איום הראשון, ומכאן מוכח שהם שבעים פרים.
ומעתה כיון דפ' נסכים דהיום השני דסוכות קאי גם ליום הראשון דסוכות, נמצא דכמו כן מה דכתיב ביום הב' "במספרם כמשפט" ג"כ קאי גם להיום הראשון, וע"כ נחשב דגם ביום הראשון כתיב "כמשפט", ושפיר אמרו דמוספי החג קרבים על הסדר האמור בתורה והיינו דהחטאת קריבה אחרונה, הואיל וכתיב "כמשפט", ונכלל בזה גם מוספי יום א' דסוכות אף דלא כתיב שם "כמשפט", משום דקרא "כמשפט" דהיום הב' קאי גם איום א'.
ואמרו בזבחים פ"ד א' ואמר מר מנחתם ונסכיהם בלילה, מנחתם ונסכיהם אפילו למחר כו'. ופרש"י מנחתם ונסכיהם יתירי דכתיבי בקרבנות החג, להכי כתיבי.
ולפי מש"כ לא היה צריך רש"י ללמדו מיתורא, אלא הואיל "ונסכיהם" האמורים ביום הב' קאי גם איום א', נמצא דנסכי יום א' דסוכות נכתבו בתורה ביום הב' דסוכות, ומוכח דשייך להביא את הנסכים דהיום הא' ביום הב', ומכאן דרשינן דאפשר להביא אפילו למחר, ואפילו לאחר עשרה ימים.
אמנם הא דכ' רש"י דבפרי החג כתיב מנחתם ונסכיהם יתירי, גם יתבאר לפי מש"כ, דהא כיון דנסכיהם דהיום הב' קאי גם איום הראשון, א"כ היה יכול לכתוב רק בא' מן הימים וקאי גם אימים הקודמים, וזה שכ' רש"י דגבי קרבנות החג כתיב "מנחתם ונסכיהם" יתירי.
♦ ♦ ♦