הרב יצחק מאיר יעבץ

גדר תפילת המוספים ותוכנה

תפילת מוסף תחת הקרבתו ♦ תוכנה ונוסחה של תפילת מוסף ♦ תפילת מוסף בזמן המקדש ♦ מוסף הרגלים - תפילה לחידוש העליה לרגל ♦ מוסף של ראש השנה והוספותיו ♦ מוסף של יוםהכיפורים - סדר העבודה ♦ העומר ושתי הלחם

א. תפילת מוסף תחת הקרבתו

נאמר בגמרא על מקורן של התפילות (ברכות כו:): "איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום [אנשי כנסת הגדולה - רש"י]", ומסקנת הגמרא שגם לרבי יוסי בר חנינא התפילות הן כנגד הקרבנות: "אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא: לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות. דאי לא תימא הכי, תפלת מוסף לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה? אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות [אלא ע"כ רבנן אסמכינהו אקרבנות וכי עיינו במוספין ולא מצאו תפלה כנגדה עמדו הם ותקנוה - רש"י]". נמצא שיש חילוק בין התפילות הקבועות לתפילת המוספים. שלוש התפילות הקבועות לכל יום הן כנגד הקרבנות - שחרית ומנחה כנגד תמידין, וערבית כנגד אברים ופדרים המוקטרים בלילה, כמפורש בברייתא בהמשך - ונחלקו האם זהו מקורן הראשון או שקדמה לכך תקנת האבות ולאחר מכן הסמיכום לקרבנות. אך תפילת המוספים לכולי עלמא נתקנה מעיקרה כנגד הקרבן וזה כל עניינה. בנוסף, גם לאחר שהסמיכו את התפילות התמידיות לקרבנות, וגם לדברי האומר שמעיקרן נתקנו כנגד הקרבנות, הקבלתן לקרבנות אינה כהקבלת תפילת מוסף לקרבן מוסף. בתפילות התמידיות יסוד התפילה הוא כנגד הקרבן, ורבנו בעל הטורים אף הקביל מדעתו כמה מהלכות התפילה להלכות עבודת הקרבנות[2], אך קיומה של התפילה למעשה עומד לעצמו ואינו על פי הלכות הקרבן המסוים שהיא מקבילה אליו[3]. ואילו תפילת מוסף קיומה בפועל הוא כהקרבת הקרבן ועל פי גדריו. ונובעים מכך חילוקי דינים בין התפילות הללו:
א. נחלקו תנאים (משנה ר"ה לג: ותוספתא שם ספ"ב) האם תפילת מוסף מוטלת על היחיד או רק על הציבור. אולי הביאור בזה הוא כאמור, שהרי מוספים הם קרבן ציבור ואין היחיד מצווה בהם. אמנם גם תמידים הם קרבן ציבור, אלא שהתפילה נוסדה כנגד הקרבן אך אין היא כמוהו לדינא, מלבד תפילת מוסף, שהלכותיה נובעות מהלכות הקרבן.
ב. לתפילות התמידיות יש תשלומין בתפילה שלאחריה, אם שגג או נאנס ולא התפלל (שם.), ואילו לתפילת מוסף אין תשלומין משום שעבר זמנו בטל קרבנו (תוספות ד"ה איבעיא להו, טושו"ע קח, ו, וראה עוד טעם לכך להלן סעיף ב). ולכאורה קשה, הרי גם קרבן תמיד שלא קרב עד חצות אינו קרב עוד, ומדוע ניתן להשלים תפילת שחרית ולא ניתן להשלים מוסף? על פי החילוק לעיל הדברים מיושבים. התפילה אמנם נוסדה כנגד הקרבן, אך הלכות קיומה שונים משל הקרבן, ואילו תפילת מוסף קיומה הוא תחת הקרבת הקרבן ממש, ומשעבר הזמן אין מתפללים אותה כשם שאין מקריבים[4].
ג. בדין תפילת נדבה כתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"י): "אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה, ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף, ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד". בעוד שפסק כהלכה ברורה שאין מתפללים מוסף נדבה, בשבת ויו"ט הביא זאת כהוראת יש מן הגאונים בלבד. הרי שעל אף שיש דעה שמתפללים נדבה בשבת, לכו"ע אין מתפללים מוסף בתורת נדבה.
הב"י (קז) דייק כך גם מלשון הטור, שהביא את ההלכה שאין נדבה במוסף בשם הרי"ף, ולגבי נדבה בשבת ויו"ט כתב זאת בשם 'ויש אומרים'. הב"י האריך בדבר והביא את קושיית הראשונים על הרי"ף: "וכתבו ה"ר יונה והרא"ש שיש מקשים עליו שאע"פ שאינו מתנדב קרבן מוסף מ"מ מקריב עולות שהם קרבן מוסף, כמו יחיד שאין מקריב תמיד אלא מתנדב עולה כמו התמיד שהיה עולה [כוונתם להקשות ששחרית אפשר להתפלל נדבה אף שהיא כנגד התמיד שאינו קרב נדבה, משום שתפילת הנדבה היא כמקריב עולת נדבה בעלמא ולא כקרבן תמיד, ואם כך מדוע במוסף לא], ומתרצים מפני שעיר חטאת שבמוסף שאינו בא בתורת נדבה. מיהו קשה ממוסף של שבת שאין בו שעיר ואמאי קאמר על כל מוסף סתם, וי"ל שאע"פ שיכול להביא קרבנות של מוסף שבת בתורת נדבה מ"מ אינו יכול להביאה בשבת, דהא קי"ל (ביצה כ:) דנדרים ונדבות אינם קרבים בשבת, ולפי תירוץ זה אפי' תפלת יוצר אין לו להתפלל נדבה בשבת לפי שאין שום קרבן קרב נדבה בשבת".
לפי דברינו לעיל יש לבאר את שיטת הרי"ף והרמב"ם. אמנם כל התפילות הן כנגד הקרבנות, אך זוהי הקבלה כללית, והמתפלל נדבה הוא כמקריב קרבן נדבה בעלמא. לכן בציבור, שככלל אינו מקריב נדבה (למעט קיץ המזבח ועיין בב"י) אין מקום להתפלל נדבה, וביחידות אפשר להתפלל נדבה גם בשבת, למרות שביום זה אין מקריבים נדבה, שהוא מתפלל כהקרבה דעלמא ולא כמקריב ממש באותה שעה. אבל תפילת מוסף דינה כאילו הוא עומד ומקריב את הקרבן, וזה אי אפשר בנדבה, וכפי שראינו לעיל את החילוק לגבי תפילה לאחר זמנה.
♦

ב. תוכנה ונוסחה של תפילת מוסף

מהבדל זה שבין התפילות התמידיות לתפילת מוסף, נובעים גם שינויים בתוכן ונוסח התפילה. שלוש התפילות הקבועות נוסחן שווה, אין הזכרה של הקרבן המסוים בתוך התפילה שכנגדו היא נתקנה, ולא ניכר חילוק בין שחרית ומנחה שהן כנגד כבש בן שנתו, לתפילת ערבית שהיא כנגד הקטרת אברים ופדרים. ואילו במוסף מזכירים את הקרבת הקרבן: "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם", ויש שאומרים גם את פסוקי התורה כלשונם[5]. טעם האמירה הוא משום 'ונשלמה פרים שפתינו', שבמוסף הוא כפשוטו, ולא כשאר התפילות שהוא עניין כללי[6].
כמו כן, גם בתפילות מוסף בימים של חול - ראשי חודשים וחולו של מועד - אין אומרים את שלוש עשרה הברכות האמצעיות[7], משום שכל עניינה של התפילה הוא כמסגרת להזכרת הקרבן ולהתפלל שנזכה להקריבו, ואין מקום לבקש עניינים אחרים. גם בשבת ויו"ט יש מחלקים בין כל התפילות למוסף במי שטעה ופתח בברכה אמצעית של חול. בכל התפילות מסיים אותה ברכה, ואף אם התחיל כמה נוספות ואפילו כולן, כגון שנזכר בשמע קולנו, יסיימה ויוסיף אחריה את הברכה אמצעית מעניינו של יום. ואין הברכות הללו נחשבות לבטלה, שכן מעיקר הדין יש מקום להתפלל את כולן, אלא שאין שואלים צרכים לכתחילה ובדיעבד אם התחיל לא יפסוק (ברכות כא:, טושו"ע רסח). לעומת זאת, בתפילת מוסף, אם התחיל ברכה אחרת נחלקו הראשונים בדינו, ודעת הרמב"ם ורבנו יונה שפוסק מיד, משום שמעיקר תקנתה אין בה כלל מקום לבקשות נוספות (שו"ע שם סעיף ב בשם י"א).
ראינו לעיל שאין תשלומין למוסף. כך ביארו זאת התוספות (כו. ד"ה איבעיא להו): "לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף, דהא ודאי אינו מתפלל בערבית, דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף, וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו, ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו. אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת". הרי שני טעמים: א. משום שאין מקום להזכיר הקרבנות, כלומר אף אם היה טעם להתפלל כדי להשלים את חסרון התפילה, אי אפשר לעשות כן מפני שהפסוקים אינם יכולים להיאמר. ב. אין כלל מקום להתפלל משום שסיבת התפילה אינה קיימת. כל תפילה סיבתה היא רחמים והסיבה אינה בטלה, אך סיבת תפילת מוסף תלויה בזמן וכיון שעבר הזמן אין כלל מקום להתפלל. לכאורה הטעם הראשון קשה, שהרי טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל בליל שבת שתים של שבת, אף שהתפילה שהחסיר הייתה תפילת חול, וכן להיפך, במנחה של שבת שמתפלל במוצאי שבת שתיים של חול (שם: ותוספות ד"ה טעה), ואם כן, למה לא יתפלל ערבית שתיים כתשלומין למוסף ויאמר י"ח ברכות? הרי שאף אם היה משלים תפילת מוסף, אי אפשר אלא לומר את הברכה האמצעית בנוסח של מוסף, ולולא כן אין כלל מקום לתפילה, שהרי אין זו תפילה נוספת אלא תפילה מסוימת בנוסח זה דווקא.
על פי הדברים האלה, הרי תפילה זו היא חיוב עצמאי לשלם פרים שפתינו, ואין לה עניין עם שגרת היום בו אנו עומדים. הגמרא (שבת כד.) דנה בשאלה אם תפילה זו נוספת לתפילות היום והיא כאחת מהן או שלא: "איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה [על הניסים] במוספין [בשבת חנוכה ובראש חודש טבת], כיון דלית ביה מוסף בדידיה לא מדכרינן או דילמא יום הוא שחייב בארבע תפלות? רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו אינו מזכיר, רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו מזכיר". למסקנא מזכירים, משום שלמרות שהחיוב בא מחמת הקרבן, סוף סוף התפילה כלולה בדיני אותו יום, כשם שנעילה שנגרמה מפני יום הכיפורים, יש בה גם מקדושת השבת שחל בה יום הכיפורים ומזכירים את השבת מכוח סברא זו.
♦

ג. תפילת מוסף בזמן המקדש

בברייתא (מגילה יז:) נאמר ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל ביבנה, ומקשה הגמרא (יח.): "וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? שכחום וחזר וסדרום". תקופה זו של מאות שנות תפילה כצורתה בזמן המקדש, הרי היא מוכחת מלשוננו היום, שאנו מכנים את תפילת העמידה של חול בשם 'תפילת שמונה עשרה', אף שכבר קרוב לאלפיים שנה יש בה תשע עשרה ברכות, מאז ימי שמעון הפקולי ביבנה (ברכות כח:)[8]. לולא הושרש כינוי זה במשך מאות שנות המקדש בפי כל העם, לא היה מחזיק כך עד היום ללא סיבה[9]. אך לכאורה, בזמן שהיה המקדש קיים והקרבנות קרבים על גבי המזבח, לא היה מקום לתפילה במקום קרבן אלא כבקשת רחמים בעלמא, ואם כך, על פי מה שהתבאר לעיל שתפילת מוסף עניינה הוא לשלם פרים שפתינו ולא לבקשת רחמים ככל תפילה, האם היו מתפללים אותה בזמן המקדש?
והנה עדותו של רבי יהושע בן חנניה לפנינו (סוכה נג.): "תניא אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד: שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה, משם לקרבן מוסף, משם לתפלת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה, משם לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים[10], מכאן ואילך לשמחת בית השואבה"[11].
גם במשנה (תענית כו.) נאמר שאנשי מעמד היו מתפללים שחרית מנחה ונעילה, ופשטות לשון המשנה שגם תפילת מוסף היו מתפללים בימים שיש בהם קרבן מוסף, שנאמר שם: "בשחרית במוסף ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן", וכל עניין המעמדות הרי הוא בפני הבית. אמנם הרמב"ם (פ"ו מהלכות כלי המקדש והעובדין בו ה"ד) פירש שאנשי מעמד היו מתפללים בכל ימות השנה תפילה נוספת בין שחרית למנחה, וזוהי תפילת מוסף שנאמרה כאן, ואין זו התפילה הנוספת של יום שמקריבים בו מוסף.
תוכן התפילות בזמן המקדש היה שונה. כך כתב התשב"ץ (שו"ת ח"ב סימן קסא): "ובלא ספק שאין נוסח התפילה שאנו מתפללין היום כנוסח שהיו מתפללין בפני הבית, שאנו מתפללין שתחזור מלכות בית דוד למקומה ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושיתקבצו נפוצותינו, והם היו מתפללין שתתקיים מלכות בית דוד[12] ושלא יחרב בית המקדש ושלא יגלו ישראל מארצם, וכן כהן גדול כשהיה מתפלל ביום הכיפורים ברכת רצה לא היה מתפלל אותה על נוסח שלנו"[13].
כאמור, בתפילת מוסף כל עניין התפילה וכוונתה שונה. לכאורה פשוט שלא היה מקום אז להזכיר את פסוקי הקרבן ואף לא היו אומרים: "ונעשה לפניך תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". תפילתם הייתה שתקובל העבודה ברצון. יותר מאשר הבדל בנוסח הבקשה יש הבדל מהותי בכוונת התפילה. בזמן שיש קרבן כוונת התפילה היא להעלות את הקרבן לרצון ולכוון את הלב לשמים, כלשון הברייתא (תענית כז:): "ת"ר אנשי משמר [גירסת הגר"א ועוד: מעמד] היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון", ואילו כשאין קרבן, התפילה היא היא הקרבן ואין לנו אלא עבודה שבלב. הקבלת דיני תפילת מוסף לדיני הקרבתו, כמו שראינו בדיני תפילת נדבה או תשלומין, מתיישבת על הלב בזמן שאין קרבן והתפילה באה תחתיו. בזמן המקדש שהתפילה היא שיעלה הקרבן לרצון, אפשר שיש מקום להרחיב את דיני התפילה יותר משל הקרבן ולהתפלל גם אם עבר זמנו וגם יותר מפעם אחת.
♦

ד. מוסף הרגלים - תפילה לחידוש העליה לרגל

נבואה להביט בתפילות המוספים של מועדינו, האם אמנם אין בהם אלא זכירת קרבן מוסף או שמא יש בהם בקשות והזכרות נוספות. הברכה האמצעית בכל המוספים יש בה פתיחה מעניינו של יום ותפילה לחזרתנו לציון להקריב את הקרבן, בחלק מהנוסחאות יש כאן פירוט של קרבן היום (כפי שהתבאר), ולבסוף יש תפילת חתימה כבכל תפילות אותו יום[14]. אך בשלוש הרגלים נוספה תפילה לפני החתימה: "או"א מלך רחמן רחם עלינו" וכו'. מה עניינה של תפילה זו?
בתפילת 'ומפני חטאנו' המתארת את העדר המקדש ישנו הבדל קל בין הרגלים לראש השנה ויום הכיפורים. באלה אנו מתאוננים: "ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך", ואילו ברגלים מוסיפים: "ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך". אלה ימים של עליה לרגל וראיית פנים בעזרה את פני האדון ה', ועתה אנו חסרים זאת. אך בבקשה עצמה שב הנוסח ומשתווה: "יהי רצון מלפניך... מלך רחמן שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך... ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו". ברגלים נוספה תפילה אחרי פסוקי הקרבן, בה לא מוזכרת כמעט עבודת הקרבנות, ובסופה אומרים את הפסוק המחייב הבאת עולת ראיה. עיקרה הוא תפילה לשיבת העליה לרגל וחגיגתו במקדש: "והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם... ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך..."[15].
♦

ה. מוסף של ראש השנה והוספותיו

תפילת מוסף ביום זכרון תרועה שונה במניין ברכותיה. בכל תפילות שבת וימים טובים, וראש השנה בכללם, שבע ברכות הן: שלוש ראשונות, קדושת היום ושלוש אחרונות. תפילת מוספים של ראש השנה תשע ברכות נתקנו בה, שלוש אמצעיות - מלכויות, זכרונות ושופרות. אמנם אין תוספת זו מעניין תפילת מוסף ולא נתקנה עבורה דווקא. לדעת הרז"ה (המאור הקטן סוף ראש השנה ד"ה ואני אומר) בכל תפילות ראש השנה מתפללים תשע ברכות, והרשב"א (לב: ד"ה מאי שנא, וכן הר"ן על הרי"ף ובחידושיו) כתב שלכאורה משמע כך מסוגיית הגמרא. במשנה (שם) נאמר שהשני מתקיע, כלומר שסדר התקיעות נתקן במוסף ולא בשחרית, והגמרא מבקשת לכך טעם[16]. והרי אם שלוש אמצעיות אינן אלא במוסף הטעם פשוט, שכן צריך לתקוע על סדר הברכות ואיך יתקעו בשחרית? אמנם הרמב"ן (מלחמת ה' שם) וכל הראשונים חלקו על הרז"ה וכך מנהג כל ישראל, וגם הרז"ה עצמו העיד שאין נוהגים כדבריו. וביאר הרשב"א שקושיית הגמרא היא מדוע אומרים את הברכות במוסף, יאמרום בשחרית ויתקעו[17]? והשיבו שלא נתקנו בה אלא מפני שלא יכלו לתקוע בשחרית בשעת הגזירה ואיחרו הברכות והתקיעות למוסף.
כלומר, מצוה להזכיר בראש השנה לפני ה' ענייני מלכויות, זכרונות ושופרות, ותיקנו שקיום מצוות היום לתקוע בשופר יהיה על סדר הברכות הללו. ברכות אלו צריכות להיאמר בתוך תפילה, ובחרו בתפילת מוסף מחמת שנאנסו ולא יכלו לעשות כן בשחרית. נמצאנו למדים שיכולים חכמים להוסיף בתפילת מוסף עניינים שצריך לאמרם בתפילה כלשהי, גם אם אינם מעניין המוסף עצמו.
הראשונים דנו בהזכרת מוספי ראש חודש בתפילת מוסף של ראש השנה. התוספות כתבו (ביצה טז. ד"ה איזהו, וכן בר"ה ח: ועוד): "ותקן ר"ת לומר במוסף מלבד עולת החדש וגו' וכן תקן לומר שני שעירים כהלכתן וגו' שעיר אחד של ראש חדש ושעיר אחד של ר"ה". כלומר, עולת החודש כוללת שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, כולם עולות, ובנוסף יש להזכיר את השעיר לחטאת של ראש חודש ולכן אמר שני שעירים לחטאת (דלא כרבנו משולם שיש לכסות את השעיר, שלא הוזכר בתורה אלא עולת החודש). הרא"ש (סוף ר"ה) הביא את דברי ר"ת והוסיף: "והכי איתא בירושלמי: רב מפקד לתלמידיו לאדכורי מוספין ועולת החודש ומנחתה ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן", אך בירושלמי לפנינו לא נמצא. להלכה השו"ע (תקצא סעיף ב) פסק שלא לומר כלל פסוקי מוסף בימים טובים (לעיל הערה ג'), והרמ"א כתב לעשות כר"ת. בשו"ת נודע ביהודה (תניינא או"ח סימן קכז, הובא בשערי תשובה תרכא ה) פקפק על אמירת המשך הפסוק: "ועולת התמיד ומנחתה", שהרי כבר אמר: "ושני תמידים כהלכתם", וכתב שהרמ"א נמשך אחר בעל תרומת הדשן. בחשק שלמה (סוף ר"ה) דן על סדר ההזכרות אם להקדים החטאת לעולת החודש או להיפך, כמו בכל מוסף שהשעיר אחר העולה עיי"ש, ועוד כתב בשם אחיו שאין לעשות כדברי הנוב"י לדלג "ועולת התמיד" משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן, ונכון לדלג התיבות "ושני תמידים כהלכתם". והנה התרוה"ד (שו"ת קמג) דן היכן לומר "מלבד עולת החודש", וכתב לאמרה אחרי "ומנחתם ונסכיהם כמדובר" וכו', כדי שלא תיחשב חזרה שלא לצורך על התמיד, שכן אינו אלא אומר הפסוק כלשונו. בלוח ארץ ישראל מביא הערת רנ"צ וייס בשם רבנים אחדים להוסיף מילת "כאמור" לפני "מלבד עולת החודש" וגו', וכך אין חזרה מוכרחת על התמיד אלא כקורא פסוק וכסברת תרוה"ד, ולא קשה קושיית הנוב"י.
♦

ו. מוסף של יום הכיפורים - סדר העבודה

בתפילת מוסף של יום הכיפורים מוסיף שליח הציבור אמירת סדר עבודת הכהן הגדול. מנהג זה מוזכר כבר בגמרא (יומא לו:, נו:, טושו"ע תרכא ד). אך בתפילת היחיד איננו מזכירים אלא את קרבן המוסף, ולנוסחאות שמזכירים את הפסוק בכל יו"ט אומרים את הפסוק המפרט את הקרבנות ולא את קרבנות סדר היום. אלא שבמקום "ושעיר לכפר ושני תמידים כהלכתם" שאומרים בכל יו"ט, יש אומרים "ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתם", והיינו השעיר החיצון שהוא מכלל המוסף, ושעיר הנעשה בפנים שעלה עליו הגורל לה', בן זוגו של השעיר לעזאזל. יש מוסיפים: "מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד ומנחתם ונסכיהם", והכוונה אחת היא, ואין מקום לומר את שתי ההוספות. אם אומרים את שניהם יש לומר "כאמור מלבד חטאת הכיפורים", כלומר, שזהו הפסוק שבו נאמר מה שאמרנו, אלא שבשונה מראש השנה, כאן אין זה פסוק שלם, ובחשק שלמה (הנ"ל) כתב משום כך שאחר "ועשרון לכבש" לא יאמר "ויין כנסכו ושעיר לכפר", אלא יאמר את כל הפסוק כלשונו: "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם", ואפשר שנכון להוסיף גם תיבת "כאמור" לפני "שעיר עזים" שהוא תחילת הפסוק.
קרבנות סדר עבודת יום הכיפורים חמשה הם: פר לחטאת ואיל לעולה משל כהן גדול, ומשל ציבור שני שעירים לחטאת (אחד לה' ואחד לעזאזל) ואיל לעולה. חטאת הכיפורים מכוונת לשעיר הפנימי, שהרי פרו של כהן גדול חטאת יחיד היא ומממונו בא, ומדוע נזכירו בתפילה?[18] שעיר שני של ציבור משולח לארץ גזירה ואינו קרב במקדש ואין נחוץ להזכירו בתפילה. איל לעולה של כהן גדול קרבן יחיד הוא[19], אך איל העם הקרב עולה, מדוע לא נזכירנו?
על איל זה נחלקו תנאים בברייתא (יומא ג.): "רבי אומר: איל אחד הוא האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הם, אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים". ובפרק בא לו (ע:) העמידה הגמרא את מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא על סדר הקרבת הקרבנות כשיטת רבי, וכך פסק הרמב"ם (עבודת יו"כ פ"א ה"א). נמצא שאיל זה כלול בפסוק המפרט את קרבן המוסף[20], ולא נותר להזכיר אלא את השעיר הפנימי. נמצא שלמנהג זה מזכירים גם בתפילת היחיד את סדר יום הכיפורים בנוסף על קרבן המוסף[21].
אלא שעל הזכרה זו בכל צורותיה פקפק הנודע ביהודה (שם), זה לשונו: "ואמנם מה שדלגו במוסף יוה"כ מלבד חטאת הכפורים טוב עשו, כי חטאת הפנימי אינו מן המוספים ועיקרו בפרשת אחרי בקרבנות היום. וגם אין פירוש לנוסח זה במקום זה, כיון שכבר אמר ושני תמידים כהלכתם איך יאמר אח"כ פסוק מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד וגו' ואטו שלשה תמידין יש? והאומרים אותו אין להם לומר רק מלבד חטאת הכפורים ולא יותר... והנה נתיישבתי משעיר הפנימי אף שאיננו מן המוסף ממש מ"מ ראינו שהתורה הזכירה בפרשת פינחס שעיר זה, שהרי כתיב מלבד חטאת הכפורים, ורבינו הגדול בפרק י מהלכות תמידין ומוספין שהזכיר שם מוסף יוה"כ הביא ג"כ שעיר הפנימי אף שלא הזכיר שם שארי קרבנות היום, שמע מינה שחטאת הכפורים הפנימי שייך קצת לקרבן מוסף. ולכן אי לאו דמסתפינא אמינא לומר גם ביה"כ ושני שעירים לכפר כמו בר"ה ואז לא יסיים כלל מלבד חטאת הכפורים. ומי שאינו רוצה לומר ושני שעירים יסיים מלבד חטאת הכפורים אלו השלש תיבות ולא יותר".
כפי שראינו, ברגלים מתחננים לשיבת העליה לרגל וראיית פנים בעזרה, בראש השנה מוסיפים את הברכות המיוחדות ליום זה, אף שאין להם עניין עם המוספים כלל. ומדוע סבר הנודע ביהודה שאין מקום להוסיף במוסף דבר על הקרבן שבפרשת פנחס, ולא נתיישבה דעתו אלא בכך שחטאת הכיפורים הוזכרה בפרשה? אם הוסיפו עניינים שאינם מן הקרבן, מדוע אין מקום להוסיף את הזכרת סדר יום הכיפורים, והרי שליח הציבור מוסיפו בפירוט גדול בתוך תפילתו ומאי שנא? וצ"ע.
♦

ז. העומר ושתי הלחם

יש לשאול מדוע לא קבעו תפילה כנגד קרבנות שקבוע להם זמן, כשם שקבעו תפילה למוספים? ביום שני של חג המצות מניפים את העומר ומביאים עמו כבש לעולה, ובעצרת מביאים את מנחת שתי הלחם וקרבנות הקרבים על הלחם: פר, שני אילים ושבעה כבשים לעולה, שעיר לחטאת, ושני כבשים לשלמים.
אפשר ליישב שקרבנות אלה אינם באים לכתחילה כדי לרצות, אלא כדי להתיר את החדש, העומר במדינה ושתי הלחם במקדש (פסחים עז.), ולכן אינם נחשבים קרבן ריצוי שיש לשלם פרים שפתינו. יתירה מזו, הרי החדש מותר במדינה ללא קרבן, בזמן שאין מקדש, בהאיר המזרח של ט"ז או י"ז (מנחות סח.), ואם כך מה נשלם בשפתינו? הרי המזרח האיר תחת המנחה. שתי הלחם הלוא אינם אלא כדי להתיר במקדש, וכאשר בעוונות אין מקריבים מנחות במקדש אין צורך להתיר מנחה חדשה.
הגמרא אכן מגדירה את מנחת העומר כאינו ראוי לעבודה שלכן לא פסלה בו מחשבה (מנחות ה:): "ורבא אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה, שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה... ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחדוש הוא [כגון מנחת חטין אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא - רש"י]". אך לאחר מכן דנה הגמרא האם יש דבר שאסור להדיוט ומותר לגבוה (שם): "אמר רב: משום דאיכא למימר מנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה. מה למנחת העומר שכן מתרת חדש? בשביעית. שביעית נמי שכן מתרת ספיחין? בשביעית כר' עקיבא דאמר ספיחין אסורים בשביעית". כלומר, יש עומר שאינו מתיר דבר ולמרות זאת הוא קרב, אף שהוא אסור להדיוט. ולמדנו שהעומר אינו רק בגדר מתיר אלא חובה גמורה הוא.
אפשר לומר שתפילת המוספים נתקנה כנגד כל קרבן שנוסף על התמידים, וקרבנות אלה קרבים בימים שיש בהם קרבן מוסף ואנו מתפללים בהם תפילת מוסף ולכן אין צורך להוסיף עוד תפילה. הזכרת הקרבנות אינה מעכבת ויוצאים ידי חובה בהזכרת "ונעשה לפניך חובותינו", ולשון זו יכולה לכלול כל חובות היום. יש להוסיף שבתורה אין קרבן ששמו מוסף, אלא בכל יום מועד אמרה תורה להקריב כך וכך. השם 'קרבן מוסף' יכול לכלול כל קרבן קבוע המוסף על קרבנות התמיד. כשם שמוּסָפים על התמיד שני פרים, איל, שבעה כבשים ושעיר בעצרת האמורים בחומש הפקודים, כך מוּסָפים גם פר, שני אלים, שבעה כבשים, שעיר ושני כבשים האמורים בתורת כהנים. וכן בקרבן העומר המוסף על התמיד ועל המוסף של יום שני של חג המצות. בלשון חכמינו נקראים מוסף הקרבנות המפורטים בפרשת פנחס, אך אפשר שהתפילה המוספת כוללת על כל החובות שנוספו באותו יום. אמנם יש להעיר מדוע אין מזכירים קרבנות אלה לכתחילה כמו את קרבנות המוסף?
והנה במוסף של עצרת כתוב בסידורים רבים: "ושני שעירים לכפר", והם שעיר המוסף ושעיר החטאת שעל הלחם. הרי שמזכירים את השעיר אך לא את קרבנות העולה והשלמים שעל הלחם. אלא שבפסוק הפותח את קרבן מוסף נאמר: "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם", ובכך אפשר שכלולים כל הקרבנות הבאים בגלל הלחם. זאת, בדומה לתירוצו של הנודע ביהודה לעיל על חטאת הכיפורים, שהוזכרה בתורה בכלל המוסף ולכן נחשבת מכלל המוסף וראוי להזכירה, אלא שיוצאים את ההזכרה באמירה זו עצמה[22]. ואמנם, כל עניינו של חג השבועות הוא יום הבאת מנחה חדשה, ורק בשל המנחה נקבע כמקרא קודש, כפשוטם של המקראות בפרשת אמור. תחילה הצטווינו להביא מנחה חדשה ביום החמישים, ועליו קרבנות רבים כאמור, ורק לאחר מכן ציוותה התורה: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש". וכך, כאמור, בפרשת פנחס פתחה התורה בהקרבת המנחה כהגדרת היום, עוד בטרם ציוותה להקריב בו מוסף. שונה מכך מנחת העומר, שאינה רמוזה בפרשת פנחס במוסף של חג המצות, ואמנם גם בעניינה אינה שייכת דווקא לעניין הפסח, ראה בספר החינוך (מצוה שו משרשי המצוה).
עוד יש לעיין מדוע לא תקנו תפילה כנגד קרבן פסח, והרי ביום זה אין קרבן מוסף ואין תפילה שניתן לכלול בה את הקרבן, ואף שהוא קרבן יחיד ודומה לקרבן ציבור משום שבא בכנופיה ודוחה את הטומאה מפני שזמנו קבוע (יומא נא.), מדוע לא תיקנו תפילה לשלמו בשפתינו? ויתכן שהפסח הרי שונה מכל הקרבנות, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה (משנה פסחים עו:) ואין בו ריצוי לשלמו בשפתינו. גם אפשר שבהגיע זמנו אנו מצפים שנזכה להקריבו בחודש השני, למאן דאמר שאם נבנה בין ראשון לשני מביאים פסח שני (תוספתא פסחים פ"ח ה"ד, ירושלמי פ"ט ה"א).
עוד יש מקום עיון מדוע לא מזכירים ניסוך המים במוספי החג.
♦

ח. סיכום

קרבן מוסף נוסד כנגד הקרבן. בזמן שזכינו להקריבו הייתה התפילה על ריצויו, וכיום אנו מתפללים להשבתו בקרוב ומקיימים 'ונשלמה פרים שפתינו'. תפילה זו אינה אלא בעוד שהזמן כשר להקרבה ואין לה תשלומים לאחר הזמן. אין מתפללים אותה בנדבה, ויש המחייבים אותה רק בציבור. נוסחה מתייחס לקרבן, אין בה מקום לבקשת רחמים ככל תפילה, ואין יוצאים ידי חובה ללא התייחסות לקרבן המוסף.
עם זאת, מתפללים בתפילת מוסף על חידוש עליה לרגל וחגיגתו, ממליכים את ה' ומעלים את זכרוננו לפניו בשופר, מזכירים את עיקר קרבנות יום הכיפורים, ואף רומזים את מנחת שתי הלחם בעצרת. אך את מנחת העומר וקרבנו לא מזכירים, אולי מפני שעיקרו להתיר הוא בא ולא לרצות, ובנוסף אין צורך להתיר חדש בזמן הזה שניתר כשהאיר המזרח. אך אפשר שלמרות שאינו מוזכר במפורש, התפילה כוללת כל קרבן קבוע המוסף על התמיד. קרבן הפסח אינו מחייב הזכרה, אולי מפני שעיקרו לאכילה ואולי מפני שאנו מצפים להקריבו עוד באותה שנה בחודש השני.
♦ ♦ ♦