בדין סחורה במאכלות אסורות – הרב הראל דביר
שיטת הרשב"א בתוקף איסור סחורה במאכלות אסורות
שו"ע [יו"ד קיז, א]: 'כל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה'.החיד"א (שיורי ברכה קיז, א) כתב שלרשב"א האיסור הוא מדרבנן. אלא שלשון החיד"א היא: 'מתשובות הרשב"א ח"ג סימן רכ"ג נראה דסבר דאיסור זה מדרבנן', ובהערות המו"ל שם (אות א) כתב: 'צ"ב למה כתב "נראה דסבר" וכו', הרי להדיא כתב שם שהוא דרבנן. ונראה משום דהתם מיירי במקבל בהמה טמאה בחובו, ובזה דווקא אפשר דהוא דרבנן, כמ"ש בבינת אדם סימן ס"ד, שלדעת הרשב"א איסור סחורה דאורייתא, אלא שמסרו הכתוב לחכמים. ע"ש. ואולי בזה נסתפק רבינו'. ולענ"ד קשה לומר כן, אחר שהרשב"א כתב בהחלטיות: 'ואפילו לעשות בו סחורה אלא מדבריהם', לכאורה לשון זו לא הותירה מקום לומר שסחורה אסורה מן התורה.
הפר"ח (קיז, א) הסיק מתשובה אחרת של הרשב"א (א, פט) שהאיסור הוא מן התורה, וביישוב התשובה דידן עם מסקנה זו כתב: 'לפי שהאיסור וההיתר אינם מפורשים בקרא אלא שהכתוב מסרו לחכמים שייך שפיר למימר הני לישני'. ולכאורה אין זה מרווח, וסוף סוף על ה'מסרו' גופא צריך לדון אם תוקפו דאורייתא או דרבנן, ולא ברור אפוא מדוע במקום אחד כתב שדאורייתא ובמקום אחר כתב שדרבנן. ועוד קשה, שהלשון 'אינו... אלא מדבריהם' היא לשון ברורה של הנגדה לאיסור תורה, ולא תיאור סתמי של האיסור.
ואליבא דאמת, נראה לכאורה שאין הכרח לדייק מהתשובה בח"א שהאיסור הוא מן התורה, ואין צורך ליישב את הסתירה, ובאמת האיסור הוא דרבנן לדעת הרשב"א. ומסקנה זו תואמת ללשון נוספת של הרשב"א בתשובה שלישית הנוגעת לנידוננו (א, שא) ונזכרה בפר"ח: 'ולא אסרו אלא הגדלים לאכילה'. ושוב ראיתי שבשו"ת יביע אומר (ח, יו"ד יג, א) הסתייג בקצרה מדברי הפר"ח, ונקט בדעת הרשב"א שהאיסור הוא מדרבנן.
♦
סחורה באיסור שארוז באריזה הרמטית
הש"ך (קיז, ב) כתב שהאיסור הוא דווקא במכירה לצורך אכילה, והסביר זאת בשני אופנים: 'דדוקא כשמוכר לצורך אכילה איכא למיגזר שמא יבא לאכול מהן כיון שהוא מוכר לאכיל' או שמא יבא לטעום כדרך המוכרים לאכילה אבל כשאינו מתעסק בו לצורך אכילה ליכא למיגזר א"נ לשמא יבא לאכול לא חיישינן דאטו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי למיכל איסורא אלא הטעם הוא משום דהרואה שסוחר בדבר האסור לצורך אכילה יחשוב שכשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ולכך מותר היכא דאינו מוכר לאכילה אף על פי שהוא דבר שדרך בני אדם לגדלן לאכלן'.בשו"ת משנה הלכות (ד, קו) למד מעיקרון זה להתיר מכירת מזון לכלבים אף שאינו כשר, דמכירה זו אינה לצורך אכילת אדם. ובספר רץ כצבי (במעגלי החיים, סי' יח אות ה, ושוב חזר על כך בסיכומו בסוף הסימן, אות [ג]) הסתמך על דברי הש"ך והמשנה הלכות להתיר מכירת מאכל אדם שארוז באריזה הרמטית ללא אפשרות פתיחה וטעימה בחנות. אך לכאורה אין הנידון דומה לראיה, שכן מאכל כלב אינו מיועד כלל לאדם, ואילו מאכל ארוז מיועד לאדם, ואין צורך אלא ברגע כמימריה לפותחו. אמנם המוכר עצמו אינו פותח אריזות של מאכלים שהוא מתכנן למכור, אבל מצוי שמוכר פותח אריזה כדי לאכול בעצמו, וכן החשש שהרואה יאמר שהמוכר אוכל בעצמו קיים גם כשהמכירה היא באריזה. ולכן נראה שעובדת סגירת המאכל באריזה אינה מהווה סיבה להתיר סחורה במאכלות אסורות.
♦ ♦ ♦