ר"מ בית מדרש עליון
בענין ר"ה קדושה אחת היא בדעת הרמב"ם והראב"ד
נאמר בעירובין (לט.): "ר' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב וכו', ולא הודו לא חכמים", ולהלן שם: "ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט ראשון (של ר"ה. רש"י) ואוכלה ביו"ט שני וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני, ולא הודו לו חכמים". ובגמ': "מאן לא הודו לו חכמים, אמר רב ר' יוסי היא דתניא מודים חכמים לר"א בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב וכו', ר' יוסי אוסר. אמר להן ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ורבנן התם דלא ליתי לזלזולי ביה".ויש לבאר דהרי מאחר והוא נוהג בשני הימים קודש משום דלא ליתי לזלזולי, א"כ האיך יכול להתנות על הכלכלה, דבשלמא לענין לערב בראשון למזרח ובשני למערב, י"ל דמאחר דזה משום דלא ליתי לזלזולי אי"ז קדושה אחת ולכן יכול בראשון לעשות למזרח ולשני למערב, אבל לענין לתקן הכלכלה הרי מאחר ושני הימים קודש אמאי מותר לתקן הפירות. וצ"ל דס"ל דמאחר והטעם הוא משום דלא ליתי לזלזולי, שאף שבאו עדים מן המנחה ואין מקדשין את אותו היום, הלא אם יעשו מלאכה מן המנחה יזלזלו לשנה הבאה אף שאפשר שיקדשו באותה שנה את היום הראשון ונמצא שעשו מלאכה ביו"ט, כל זה אינו שייך ונוהג רק בירושלים, ובכה"ג שבאו עדים מן המנחה ולמעלה, אבל בשאר מקומות שאין שייך טעם זה, או בירושלים קודם המנחה שאפשר שזה שיהיה אותו היום קודש זה רק משום ספיקא דיומא, ולכן מהני להתנות על הכלכלה ביו"ט ראשון, וגם לחכמים, בירושלים בכה"ג שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דאז איכא תקנה שיהיה אותו היום קודש ולמחר קודש, אסור להתנות על הכלכלה (ומ"מ אפשר דגם בירושלים אפשר בר"ה לערב בראשון למזרח ובשני למערב ולא חיישינן שמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה ויהיה קודש שני הימים מאחר ואי"ז קדושה אחת ממילא יכול לעשות בראשון למזרח ובשני למערב).
והנה יעו' בר"מ בהל' עירובין בפ"ח (הל' ח'): "המערב לשני ימים טובים של גלויות או לשבת ויו"ט אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל הראשון ובליל השני כל בין השמשות וכו' מפני שהן שני קדושות ואינן כיום אחד כדי שנא' מליל ראשון קנה העירוב לשני הימים", וכתב הראב"ד: "א"א טעה בזה שאפילו בשני ימים ראשונים של ר"ה אע"פ שהן קדושה אחת צריך שיהיה העירוב קיים בליל שני ובמקומו דלחומרא אמרינן שהן קדושה אחת אבל לקולא לא אמרינן". ועי"ש בה"ה שכתב שדעת הר"מ וכן דעת הרשב"א דהוי קדושה אחת בין להקל ובין להחמיר.
והנה מסברא היה נראה כמ"ש הראב"ד דהרי הא דחלוק ר"ה משאר יו"ט של גלויות הוא מטעם דאיכא תקנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה תקנו שיהיו ב' הימים קודש, אבל באופן שבאו עדים קודם המנחה או רק ביום הב' הרי רק אותו היום קודש, וא"כ באמת ר"ה לבני הגולה הוי ספק שמא אותו היום קודש וספק שמא שני הימים קודש, וכן נראה מדברי רש"י שלבני הגולה הוי ספק ספיקא דיומא ספק שני הימים קודש, וממילא הרי מוכרח כדברי הראב"ד דהוי קדושה אחת רק לחומרא ולא לקולא, וצ"ב דעת הרמב"ם דהוי בין להחמיר ובין להקל.
עוד יש להקשות דהרי גם אם נימא דהוי קדושה אחת בין להקל ובין להחמיר, הרי כ"ז שייך לענין היום הראשון דגם אם קידשו את השני מ"מ הראשון גם קדוש, אבל לענין היום השני הרי ליכא כלל תקנה ואם קידשו את הראשון ליכא כלל סיבה שיהיה השני קודש ובזה ליכא חילוק בין ר"ה לשאר הימים. וע' עוד במ"א בס' תק"ג א' שהקשה לדעת הר"מ דר"ה הוי קדושה אחת בין להחמיר ובין להקל, אמאי אסור לבשל בר"ה מיום אחד לחבירו, הרי גם אם הראשון הוא קדושה אחת עם השני הרי מ"מ השני הוא ספק קודש ספק חול. ומה דחזינן מזה, דאיכא הכא ג' שיטות בענין ר"ה דדעת ר' יהודה במתני' דר"ה הוי ככל יו"ט של גלויות דהוי ספיקא דיומא והא דעשו תקנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה יהיה אותו היום קודש ולמחר קודש זה רק שייך בירושלים וממילא לענין עיקר היו"ט הוי ככל יו"ט של גלויות, ובדעת חכמים נחלקו הר"מ והראב"ד, דהר"מ ס"ל דבר"ה עשו תקנה שיהיו ב' הימים קודש, ואע"ג דסיבת התקנה היא מחמת אופן שמא באו עדים מן המנחה מ"מ זה כבר נוהג כדין ודאי של קדושה אחת, ולכן ס"ל לר"מ דאם נאכל בראשון יוצא עליו בשני דזה דין היו"ט דזה קדושה אחת[2], ודעת הראב"ד בדעת חכמים דגם ר"ה הוי רק ספק שמא זה קדושה אחת וספק שמא זה ככל יו"ט של גלויות ולכן נאכל בראשון אינו יוצא בשני, וכן נראה דעת רש"י.
ונראה עוד לבאר דהר"מ והראב"ד אזלי לשיטתם בהל' יו"ט בפ"ו (הל' י"ד), דהר"מ כתב שם דכל הדין דמתנה אדם על הכלכלה מיו"ט אחד לשני הוי רק בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה, אבל בזה"ז שמקדשין ע"פ החשבון אין יו"ט שני אלא מנהג בלבד והוי שני הימים כדין ודאי ואי אפשר להתנות מיו"ט אחד על השני משום דשניהם קודש (ומ"מ לא הוי קדושה אחת אלא ב' קדושות ולכן אם נאכל העירוב בראשון אינו יוצא עליו בשני), והראב"ד פליג שם וס"ל דגם לאחר שמקדשין ע"פ החשבון מתנה אדם על הכלכלה.
ולפ"ז י"ל דלדעת הר"מ נמי דכ"ז שקידשו ע"פ ראיה הוי קדושה אחת רק לחומרא וכמש"כ רש"י דר"ה הוי ספק ב' הימים קדושים וספק יום אחד, אבל לאחר שמקדשין ע"פ החשבון וידעינן דהראשון הוא קודש, ס"ל לר"מ לענין שאר יו"ט דלא הוי ספיקא דיומא אלא הוי ודאי קדושה בשני הימים וממילא אם נאכל בראשון יוצא עליו בשני. אבל הראב"ד לשי' דס"ל דגם לאחר שמקדשין ע"פ החשבון מ"מ זה לא עדיף מהזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה והוי בשאר יו"ט רק ספיקא דיומא, וממילא ה"ה גם לענין ר"ה הוי רק ספק קדושה אחת ספק שני קדושות וממילא אם נאכל בראשון אינו יוצא בשני. ולפ"ז כל דברי הר"מ דבר"ה אם נאכל בראשון יוצא עליו בשני מיירי דוקא בזה"ז שמקדשין ע"פ החשבון, ואי"ז דוחק בדברי הר"מ, דהר"מ כתב הדין בשאר יו"ט, ומזה דייק הראב"ד דמשמע דבר"ה אם נאכל בראשון יוצא בשני, ולמש"נ א"ש דבר"ה שהיו בזה"ז שמקדשין ע"פ החשבון אם נאכל בראשון יוצא בשני, ולכן כתב הר"מ את הדין דאינו יוצא בשני בסתם יו"ט, דעכ"פ בר"ה בזה"ז הוא יוצא בשני.
♦ ♦ ♦