רב קהילת 'כלל ישראל' בית שמש
ישיבת 'דרך חיים' גן יבנה
קריאת שמע וברכותיה
שלוש ברכות מול שלוש פרשיות ♦ שלוש דרכי גילוי הבורא ♦ שתי דברות ושלוש פרשיות ♦ אהבה הדדית בברכה שניה ♦ הגדול והנורא ♦ מצוות וגאולה ♦ גאולה ותורה ♦ סיכום
א. שלוש ברכות מול שלוש פרשיות
שנינו (ברכות יא ע"א): "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה". ברכה ראשונה היא 'יוצר אור' בשחר ומקבילתה בערב 'המעריב ערבים', ברכה שניה היא 'אהבה רבה' או 'אהבת עולם' וברכה שלאחריה היא 'גאל ישראל'. ברכות אלו ברכות השבח הן בעיקרן. בערבית נוספה ברכה רביעית, 'השכיבנו', שכולה בקשת רחמים.ענייני שלוש הברכות הם: בריאת העולם וחידושו בכל יום, ברכת התורה, וגאולת ישראל. קריאת שמע, שהיא עיקרו של קיום מצוות תלמוד תורה[2], נאמרת לאחר הברכה השניה שהיא ברכת התורה גם להלכה, כנאמר בגמרא (שם ע"ב, טושו"ע או"ח סי' מז ס"ז): "אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות, עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך, משקרא קריאת שמע אינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה". ברכה שלאחריה זכירת יציאת מצרים היא.
נראה ששלוש הברכות נתקנו במקביל לשלוש פרשיותיה של קריאת שמע כפי שסדרוה חכמינו[3]. ברכת יוצר המאורות והמעריב ערבים תוכנן הוא המלכת הקדוש ברוך הוא בעולמו שברא, ובשחרית מזכירים בברכה זו גם קבלת עול מלכות שמים על ידי שרפי מעלה ולעומתם האופנים והחיות. ברכה זו מקבילה לציווי "שמע ישראל: ה' אלוהינו ה' אחד"[4], לייחדו בשם הויה, שהוא על שם שמהווה את העולם מבריאתו ועד חידושו בכל יום, ולקבל עול מלכות שמים שהיא עיקרה של פרשה ראשונה, כלשונו של רבי יהושע בן קרחה במשנה (יג ע"א): "למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות".
ברכה שניה, מלבד היותה ברכת התורה על מצוות קריאת שמע, עיקרה הוא קבלת עול מצוות. בשחרית[5]: "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך... והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך", ובערבית: "תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת... ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך". בכך מקבילה הברכה בתוכנה לפרשה שניה שעיקרה הוא קבלת עול מצוות, כלשונו של רבי יהושע בן קרחה.
ברכה שלישית עיקרה הוא זכירת יציאת מצרים והיא מקבילה לפרשה שלישית שזה עיקר עניינה[6]. ואמרו (כא ע"א): "אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר, חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא", ופירש רש"י: "שמזכיר בה יציאת מצרים, דחיובא דאורייתא היא, דכתיב 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים' (דברים טז ג)". וכתבו התוספות (ד"ה ספק) בשם הר"ר שמעון, שמדובר שלא אמר פרשת ציצית, שכן שתיהן יחד, הפרשה והברכה, קרויות כאן אמת ויציב ועניינן אחד[7].
שתי ברכות מקדימות את קריאת שמע, שכן הן מקבילות לשתי הפרשיות הראשונות שהן עיקר קריאת שמע, ועליהן הצטווינו במפורש בתורה לדבר בם "בשכבך ובקומך", ובהן לא נחלקו התנאים. פרשה שלישית לא נאמר בתוכה ציווי לקראה בכל יום, אלא שחכמים דרשו חיובה מ'למען תזכור' וגו' ונחלקו אם נאמרת גם בלילות, ואף דרשה זו אינה כפשוטו של מקרא[8], על כן אינה מעיקר מצוות קריאת שמע, ואף הברכה המקבילה לעניינה נאמרת לאחר קריאתה[9].
♦
ב. שלוש דרכי גילוי הבורא
בעשרה מאמרות נברא העולם, בעשר דברות ניתנה תורה, ובעשר מכות נלקח גוי מקרב גוי. בשלוש דרכים אלו מתגלה אלינו הקב"ה: בטבע, בתורה ובהיסטוריה[10].בטבע כיצד? "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ... כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה" (תהילים ח ב-ד). וכתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".
בתורה כיצד? "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ... וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו ה-ו). ודרשו בספרי (ואתחנן לג): "רבי אומר: למה נאמר, לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, איני יודע כיצד אוהבים את המקום, תלמוד לומר: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, תן הדברים האלה על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו"[11].
בהיסטוריה כיצד? "הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (שם לב ו-ז).
כך אמר משה (שם ד לב-לט): "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם [טבע] הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלוֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי [תורה]. אוֹ הֲנִסָּה אֱלוֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלוֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ [היסטוריה]. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ [תורה]. וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם. לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה [היסטוריה]. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת [טבע] אֵין עוֹד".
וכן בוידוי הלויים (נחמיה ט ה-טו): "וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים [טבע]. אַתָּה הוּא ה' הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה. וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל יַם סוּף. וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו וּבְכָל עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים. וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ [היסטוריה]. וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים. וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ [תורה]".
שלוש דרכים אלה הן שלושת ענייני קריאת שמע וברכותיה: פרשת שמע ישראל היא המלכת ה', המהווה את כל מעשה הבריאה, אחד בעולמו, וכנגדה ברכת המאורות (טבע); פרשת והיה אם שמוע היא קבלת עול תורה ומצוות, וכנגדה ברכת אהבה רבה או אהבת עולם (תורה); פרשה שלישית היא זכירת יציאת מצרים, וכנגדה 'גאל ישראל' (היסטוריה).
♦
ג. שתי דברות ושלוש פרשיות
שנינו: "אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות". סדר זה מקביל לשתי דברות ראשונות שמפי הגבורה שמענום בסיני (מכות כד ע"א), וכמו שדרשו חכמינו (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ו): "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. למה נאמר, לפי שנאמר אנכי ה' אלוהיך. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזרות. אמר להם: לאו, כשיקבלו את מלכותי, אגזור עליהם גזרות, שאם מלכותי לא יקבלו, גזרותי לא יקבלו. כך אמר המקום לישראל, אנכי ה' אלוהיך - לא יהיה אלהים אחרים. אמר להם: אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו: כן. - וכשם שקבלתם מלכותי עליכם, קבלו גזרותי: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".לעומת שתי דברות אלה, שלכאורה כוללות את עקרונות היסוד שעליהם עומד הכל, בקריאת שמע מתחלקים היסודות לשלושה, וכבר עמדנו על כך שאמנם רק שתי פרשיות כתוב בגופן הציווי לקראן תדיר, לעומת פרשה שלישית שחובת קריאתה מדרשה. אך נראה שיש מקום לראות גם אותה כפרט המשלים את שני כללי היסוד האמורים.
במעמד הר סיני פתח הקב"ה ואמר (שמות כ ב): "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". וכתב רבי אברהם אבן עזרא: "שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו... והנה הזכיר למשכיל אנכי ה', והוסיף אשר הוצאתיך, שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלוהיך, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם ואני אהיה לך לאלוהים". ריה"ל עצמו בספרו הכוזרי (א כה) תירץ באופן שונה: "וכן פתח הא-לוה בדברו אל כל עדת בני ישראל אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אני בורא העולם ובוראכם... דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עינים".
ריה"ל מעמיד את יציאת מצרים כהוכחה למציאות ה' וקבלת עול מלכותו, ואילו ראב"ע רואה בה את יסוד חיוב קבלת עול מצוות מצד הכרת הטוב.
וכן כתב שם הרמב"ן: "אנכי ה' אלוהיך - הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלוהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט, יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה.
וטעם מבית עבדים - שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלוהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה, נה). וכבר רמזתי עוד למעלה (יט, כ) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת. וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג ע"ב) קבלת מלכות שמים, כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא (ראה לעיל)".
הרמב"ן מעמיד את יציאת מצרים הן כהוכחה על מציאות ה' והן כנימוק לחובת עבודתו מצד הכרת הטוב[12].
אם כן, בשתי הדברות הראשונות ישנם שלושה עניינים: אלוהותו יתעלה, קבלת מצוותיו, ונימוקם בהזכרת יציאת מצרים, והן הן ענייני פרשיותיה של קריאת שמע, והן שלוש הברכות שנתקנו לה לפניה ולאחריה. לפניה ענייני שתי הדברות - קבלת מלכותו ועול מצוותיו[13], ולאחריה, כעין השלמת העניין, ההוכחה לאדנותו ומלכותו והנימוק לחובת הכרת טובתו - פדותו אותנו מבית עבדים[14].
♦
ד. אהבה הדדית בברכה שניה
מעיקרן, ברכות קריאת שמע ברכות השבח הן ואינן בקשות. בנוסחים אשכנזים מבקשים לפני חתימת יוצר המאורות בשחרית: "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו", וכן בערבית: "תמיד ימלוך עלינו"[15], ובנוסחים אחרים אין בקשות אלה. ברכת 'גאל ישראל' כולה הודאה, ושוב בנוסחי אשכנז בשחרית סומכים בקשה לחתימה "קומה בעזרת ישראל"[16].אך הנה ברכה שניה, שבערבית אף היא נאמרת בדרך שבח והודאה מלבד סמוך לחתימה, בשחרית כולה תחנונים ובקשת רחמים באופן מיוחד שאין כמותו כמעט בשום ברכה, בלשונות ריצוי רבים ועמוקים, כגעגועי בן יחיד על אביו: "אהבה רבה אהבתנו... חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו... כן תחננו ותלמדנו... אבינו האב הרחמן המרחם רחם עלינו", וכן כולה בהשתפכות הנפש כמים נוכח פני ה' אוהב עמו.
לשונות אהבה רבים נאמרו בברכה זו בערבית ובשחרית, והבדל יסודי ביניהן. בערבית שבאים אנו להודות, אנו מזכירים שוב ושוב את אהבת ה' אלינו: "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת... ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים... אוהב עמו ישראל". בשחרית לעומת זאת, בבואנו לבקש רחמים, אהבתנו אליו משלימה לאהבתו אלינו: "אהבה רבה אהבתנו" בפתיחה, ו"הבוחר בעמו ישראל באהבה" בחתימה, מבטאות את אהבת ה' לעמו. לעומתם "ויחד לבבנו לאהבה וליראה שמך", ו"קרבתנו לשמך הגדול סלה באמת להודות לך וליחדך באהבה", ביטוי הן לאהבת העם לאלוקיו. באמצע, בקשת "ותן בלבנו להבין ולהשכיל... ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". ניתן לפרש אהבה זו לכאן ולכאן: ותן בלבנו לקיים את התורה מתוך אהבה (מאתנו), או תן באהבה (מאתך) בלבנו לקיים את דברי התורה.
סמוך לחתימה "להודות לך וליחדך באהבה" - נסמך לקיום מצות יחוד ה' ואהבתו, ותיכף אנו קוראים: "...ה' אחד, ואהבת את ה'...".
♦
ה. הגדול והנורא
בברכה ראשונה אומרים: "וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה, ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם הא-ל המלך הגדול הגבור והנורא קדוש הוא", כדרך שאומרים בברכת אבות. בברכה שניה אנו אומרים: "ולא נבוש לעולם ועד, כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו, נגילה ונשמחה בישועתך". ואין אומרים גבור[17].נאמר בגמרא (יומא סט ע"ב): "דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה (בתפילתם, ע"פ הפסוק. ראה הערה). אתא משה אמר "הא-ל הגדול הגבור והנורא", אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו - שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו"[18].
גם נחמיה השוהה בגלות התפלל (א ה): "וָאֹמַר אָנָּא ה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵ-ל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו"[19], ממש כלשונו של דניאל: "וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אֱלוֹהַי וָאֶתְוַדֶּה, וָאֹמְרָה: אָנָּא אֲ-דֹנָי הָאֵ-ל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו". זוהי תפילת הגלות, כאשר המקדש אינו נראה ואינו מחולל לעיני המתפלל הרחוק ממנו, ואילו בניו של מקום נתונים למשיסה ואין גבורתו נראית. אפשר שהתלמודים לא הביאו מתפילת נחמיה, משום שבו עצמו חל השינוי. הוא עלה וראה את המקדש, והוא מאנשי כנסת הגדולה שהחזירו את העטרה ליושנה, ובתום אותה תפילה בה הושבו שלוש התארים למקומם, נחמיה עצמו הוא ראשון החתומים על האמנה (י ב). ואמנם כך מומחשת החזרת העטרה ביתר שאת, שבין חברי כנסת הגדולה נמנה אדם שבעבר עקר את אחד התארים וכעת השיבו ליושנו.
מדוע ברכה ראשונה של קריאת שמע משמרת את מצב התפילה המלא, ובברכה שניה יש הנוקטים כלשון תפילת הגלות?
הברכה ראשונה היא קוסמית ומעל הזמן, ובודאי בעָסקה בקדושת המלאכים, ואין בה מקום לקושיות על הסתר פנים[20]. בברכה שניה, מאותו משפט והלאה, אנו מבקשים את ישועת הכלל: "נגילה ונשמחה בישועתך, והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו קוממיות לארצנו" ונמצא שהיא נאמרת ממצב של גלות. אך מה פשר בקשת הגאולה דווקא בברכה זו העוסקת בבקשה על תורה? מדוע לא נכון לבקש זאת בברכת הגאולה שלאחריה?
♦
ו. מצוות וגאולה
פרשה שניה, שברכת אהבה רבה מקבילה לה, מורכבת משלושה חלקים: שכר, עונש וציוויים. "אם שמוע תשמעו" - "ונתתי מטר", "פן יפתה לבבכם" - "ואבדתם מהרה", "ושמתם את דברי" - "למען ירבו ימיכם". בפשטות, שני החלקים הראשונים הם תוכן הפרשה והחלק השלישי מנחה כיצד לשמר תוכן זה[21]. אולם חכמינו דרשו את הציוויים בהקשר של תוכן הפרשה עצמה (ספרי עקב פיסקא מג): "ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר: "הציבי לך ציונים" וגו' - אלו המצות שישראל מצויינים בהם, "שימי לך תמרורים" זה חורבן בית המקדש. וכן הוא אומר: "אם אשכחך ירושלם וגו' תדבק לשוני וגו', שיתי לבך למסילה דרך הלכת" - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה - מיד אתם חוזרים לעריכם".לאחר שחטאנו וגלינו, עלינו לקיים את המצוות ובהם נזכה לגאולת עולמים, למען ירבו ימינו ולא נגלה עוד. הגאולה עצמה באה פעמיים בלשון גדולה ויראה. בנבואת יואל (ג א-ה): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי. וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט, כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה', וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא". ושוב בנבואת מלאכי (ג כב-כג): "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". אמנם לשון גבורה אינה שייכת על יום ה', וכך לשונות גדול ונורא מביאות לידי ביטוי מלא את תחושת יום התגלות ה' לעיני כל בשר.
♦
ז. גאולה ותורה
בקשתנו ותחנונינו למאור עיניים בתורתו, זוקקים גם המה געגועים לגאולת עולמים. בעוד "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם - אֵין תּוֹרָה" (איכה ב ט).נאמר בשיר השירים (א ב): "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", וכתב רש"י: "ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו. וזהו ישקני מנשיקות פיהו".
מקורו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שיר השירים פרק א סימן ב): "ישקני מנשיקות פיהו. יש בפסוק הזה זכירת מתן תורה, יום שדבר הקדוש ברוך הוא עם אבותינו בחורב. כענין שנאמר "מן השמים השמיעך את קולו" (דברים ד, לו). ואומר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט, ט). ואומר "קול דברים אתם שומעים" (דברים ד, יב). והוציאו בלשון בקשה, שכנסת ישראל מבקשת רחמים ואומרת ישקני מנשיקות פיהו, על שראה שלמה אורך הגלות וראה שישראל ישבו ימים בלא נביא ובלא כהן מורה ובלא תורה, שהתורה נתחלקה לכמה פנים מפני חסרון החכמה שנעדרה מבני אדם, וישראל מבקשים רחמים ואומרים 'רבונו של עולם! כמה שהוצאת את אבותינו ממצרים ונתת להם התורה וקרבתנו לעבודתך, כן עוד יהי רצון שישקני הקדוש ברוך הוא מנשיקות פיהו', מלשון "נשקו בר" (תהלים ב, יב) והוא נשיקות התורה, שיגלה הקדוש ברוך הוא משיחו וישלח את אליהו להיות מורה צדק וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ולשון מלשון משמע לשון נשיקה ממש. ומרוב אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל זכר בנשיקה הזו פיהו, לפי שדרך מלכי מזרח מלכי דרום להיות נושקים על היד, אבל כאן מנשיקות פיהו, ופירושו על התורה, שלמדני דעת".
געגועינו לדודינו ולנשיקות פיהו באים כאן בבוקרו של יום. לאחר שבח גדולתו, גבורתו ומוראו, מחנן הבן פני אביו לשוב בגדולתו ומוראו ביום הגדול והנורא בו ייגלה עלינו בכבודו, ויגלה לנו טעמי תורתו באהבה רבה ואהבת עולם.
יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
♦
ח. סיכום
הקבלנו את שלושת ברכות קריאת שמע לשלושת פרשיותיה, ואת שתי השלשות הללו לשלוש דרכי התגלות הבורא ואמצעי הדבקות בו: דרך הבריאה, דרך התורה ודרך מאורעותינו בהיסטוריה. הבריאה והתורה מהווים את יסודות הדת, והן תורף שתי הדברות הראשונות שניתנו בסיני מפי הגבורה לכל ישראל, ודרך ההיסטוריה מהווה בסיס איתן להוכחת האלוקות ולמחויבותנו לעבודת הבורא. שתי הדרכים הראשונות מהוות את עיקרה של קריאת שמע, שכן הציווי לקרוא את הפרשיות המכילות רעיונות אלה ניתן בפירוש. הברכות העוסקות ברעיונות אלה מקדימות את קריאת שמע. הדרך השלישית באה לידי ביטוי בפרשה השלישית שמצוות קריאתה נלמדת מדרשה והברכה המרחיבה רעיון זה באה לאחר קריאת שמע, כהשלמה ולא כעיקר.עמדנו על ריבוי התחנונים וביטויי האהבה המרובים בין הרעיה לדודה בברכה שניה, שמתוכן אנו מייחדים את שמו באהבה, והערנו על נקיטת לשון הלקוחה מתפילת הגלות בברכה זו. הקבלנו זאת לפרשה שניה, שבחלקה השני והשלישי עומד העם הגולה מארצו ומבקש לשקם את עול המצוות וכך לשוב ולחדש את ברית התורה והארץ. הגעגועים לנותן התורה גוברים אז, והתשוקה היא לשוב ולזכות לנשיקות פיהו בחידוש ימינו כקדם.
♦ ♦ ♦
הרב משה פרץ
מח"ס שלמא בעלמא
בית המדרש גדול מבית הכנסת
איתא בברכות (ח ע"א): "אמר ליה רבא לרפרם בר פפא, לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא. אמר ליה, הכי אמר רב חסדא, מאי דכתיב (תהלים פז, ב) 'אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב', אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות" וכו'.כתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות תפלה ה"ג): "בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אע"פ שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה, לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה" וכו'. וכתב מרן הכסף משנה שם, שמקור דברי הרמב"ם מהגמ' הנ"ל. וכ"כ במגדל עוז ובלחם משנה. ועי' בפירוש הרא"ש (תמיד לב ע"ב ר"פ אמר להם הממונה).
ודבריהם תמוהים, דהנה להדיא אמר רב חסדא שאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות "ומבתי מדרשות". ומהיכי תיתי דבתי מדרשות עדיפי מבתי כנסיות. וא"כ אין לומר דמקור דברי הרמב"ם ז"ל מהגמ' דידן.
ואפשר דמקור דברי הרמב"ם ז"ל מהגמ' מגילה (כו סע"ב): "אמר רב פפי משמיה דרבא, מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסור. ורב פפא מתני איפכא. אמר רב אחא, כוותיה דרב פפי מסתברא, דאמר ריב"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, שמע מינה". ע"כ. ופסק הרמב"ם (פי"א מהלכות תפילה הי"ד) כרב פפי. וזהו מקור דברי הרמב"ם שבית המדרש עדיף מבית הכנסת, דעדיפא קדושתיה. וע"ע למהר"א אזכרי בס' מילי דשמיא (מהד' מהר"ש בן חמו נר"ו, עמ' קנא) ולמהר"ח פאלאג'י בס' תוכחת חיים (פר' ויגש, בהנד"מ עמ' שמא).
והלום ראיתי למהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ג) שכתב וז"ל: "ומ"מ הלשון לכאורה תמוה, דקאמר מכל בתי כנסיות "ובתי מדרשות". ומשמע גדול בית המדרש מבתי מדרשות". ע"כ. ומיהו הא לא קשיא לי, דאפשר שכוונת הגמ' היא, שאפי' הלומד בביתו, הקב"ה אוהב יותר את תפילתו כשהוא מתפלל שם מאשר כשמתפלל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שאינו לומד בהם. וה"ה נמי הלומד בבית הכנסת ובבית המדרש, דאוהב הקב"ה את תפילתו שיתפלל היכן שהוא לומד. וזוהי כוונת הגמ' ש"אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה", דהיינו אוהב ה' את תפילתם במקום שהם לומדים, "מכל משכנות יעקב", דהיינו מאשר כשמתפללים בכל בית כנסת ובית מדרש אחר שאין שם מקום לימודם הקבוע (ועי' בילקוט יוסף ח"ב עמ' רפח משם מוהרש"א ז"ל בס' תאוה לעינים, ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ו סימן יד).
ובזה אפשר ליישב ג"כ מאי דקשיא לי בלשון הגמ', דרבא ביקש מרפרם בר פפא שיאמר לו מילי מעלייתא מרב חסדא בענין בית הכנסת, ולא ממין שאלתו ענה לו, אלא השיב לו בשבח ד' אמות של הלכה, ובמימרת רב חסדא שנאמרה ע"י רפרם מוזכר בית הכנסת רק כדי להגדיל את ערך ד' אמות של הלכה. ושו"ר שכן הקשה בפני יהושע. ע"ש.
וע"פ הנ"ל מבואר, דכיון דידעה הגמ' דבית המדרש עדיף מבית הכנסת, ורב חסדא אמר דכל מקום שאדם ילמד, ואפילו בבית הכנסת, עדיף מכל מקום אחר, ואפילו מבית המדרש, לענין תפילה. לכן מילי מעלייתא הם בענין בית הכנסת, דאע"ג דבית המדרש עדיף מיניה בכל דוכתא, מ"מ אם מקום לימודו הקבוע של אדם הוא בבית הכנסת, עדיפא היא מבית המדרש אחר לענין תפילה. וזהו צד העדיפות שיש בבית הכנסת יתר על בית המדרש, ומילי מעלייתא הוא בשבח בית הכנסת, שלפעמים חשיבותו רבה מחשיבות בית המדרש. ושו"ר למהר"י גויטע ז"ל בס' שדה יצחק שכתב כיו"ב. ע"ש.
ואפשר ליישב ע"פ הנ"ל את דברי המגדל עוז והכס"מ והלח"מ הנ"ל, שכתבו שמקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' ברכות, דכוונתם להביא ראיה ממה שהחשיב למימרא זו כ"מילי מעלייתא" על בית הכנסת, וע"כ לבאר כמו שביארנו לעיל ע"פ ההקדמה דבית המדרש עדיף מבית הכנסת. ודו"ק. אולם עדיין יש להעיר דהוה להו לאתויי מהא דמגילה דעדיפא מינה.
ויש ליישב דברי המגדל עוז וסיעתיה באופן אחר, דמכיון דמדברי הגמ' ילפינן דמקום לימודו הפרטי של אדם עולה בחשיבותו לגבי אותו אדם יותר מאשר כל בית כנסת ובית מדרש אחר, א"כ כ"ש דבאופן כללי כל בית מדרש, שבו קובעים הרבים לימודם, עדיף מאשר בית הכנסת.
ובעיקר קושיית מהר"י קאפח ז"ל הנ"ל, הנה הוא כתב ליישב בשם קדמונינו, שכוונת הגמ' היא, שגדול בית המדרש שלומדים בו הלכות פסוקות או תלמוד בכוון ידיעת ההלכה למעשה, מבתי מדרשות שלומדים ללא כוון ההלכה למעשה. ע"כ. וכ"ה במהרש"א בח"א. ובס' עבדא דמלכא (סימן מו) כתב שכן גם דעת הרב חיד"א בס' פתח עינים. ע"ש. ובס' מילי דשמיא (מהדורת מהר"ש בן חמו נר"ו, עמ' קנח הערה יז) כתב הרב המו"ל נר"ו שכן היא דעת הרהמ"ח מהר"א אזכרי ז"ל. והאריך בזה בשו"ת עטרת פז ח"א (כרך ב מהדו"ב בהקדמה אות א). וע"ע למהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סימן עד הערה ד) בביאור גדר תורה לשמה.
ועוד אפשר ליישב קושיית מהרי"ק ז"ל, דכוונת הגמ' לרמז להא דאיתא בתמיד (לב ע"ב): "אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר (איכה ב, יט): קומי רוני בלילה". ע"כ. וכן הכא שגדול הלימוד בד' אמות של הלכה שאינו תלוי בשעות היום, מאשר הלומד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבלילה לא היו לומדים בהם מפני המזיקים. וזה נרמז בדברי הגמ' לעיל (ו ע"א): "אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר (דברי הימים ב' ו, יט): לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה". ורמז בזה, דבכל מקום רנה, והיינו גם בביתו של הלומד תורה בביתו בלילה, דאית התם רנה כדאיתא בתמיד, שם תהא תפלה. וע"ע בס' ברוך שאמר על התפילה (עמ' יא ועמ' מא). ואף למהר"י קאפח ז"ל שכתב (בהערותיו להקדמת פיהמ"ש להרמב"ם עמ' כא אות צג) דגירסת הרמב"ם בגמ' היא "אין גרנה של תורה אלא בלילה". מ"מ שמעינן דתורה איקרי רנה, מדיליף לה מקרא דקומי רוני בלילה. ואין לומר דכוונת הגמ' לדרוש אל תיקרי רוני אלא גרני, ואות ג' נבלעת, וא"כ ליתא לראיה מהכא דתורה איקרי רנה. ז"א, דדוקא אותיות אחה"ע נבלעות מפני קלות הברתן, וכמ"ש בס' ברוך שאמר על התפילה (עמ' תיח). אולם שו"ר למהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ג מהלכות תלמוד תורה הערה נה) שכ', שמקורו של הרמב"ם שאין גרנה של תורה אלא בלילה, אינו מהגמ' הנ"ל, אלא משיר השירים רבה (פרשה ה פיסקא ז): "אין גרנה של תורה אלא בלילה, מהו טעם, ותקם בעוד לילה, וכתיב: קומי רוני בלילה". ע"כ. נראה דמגז"ש יליף לה, ולא מטעם דאיקרי רנה. אמנם הרמב"ם הביא רק הפסוק דקומי רוני בלילה, ולא הזכיר כלום מאידך קרא דותקם בעוד לילה. מוכח דמקורו הוא מהגמ' דתמיד הנ"ל, וגירסא אחרת היתה לו שם. וע"ע בילקוט שנויי נוסחאות על הרמב"ם הוצאת פרנקל (פ"ג מהל' תלמוד תורה הי"ג).
ועתה ראיתי למהר"ם די לונזאנו בס' דרך חיים (דפוס לבוב דף מו ע"ב) שדיבר בזה, וז"ל: "וראוי לך שתתבונן, דממה שאמרו אוהב ה' שערים המצויינין בהלכה יותר מכל בתי מדרשות, מכלל דשער המצויין בהלכה דקאמר אינו בית המדרש, וכן הוא האמת, כי בית המדרש הוא מקום מיוחד לבני הישיבה, להתקבץ בו בכל יום לפלפל בהלכה להקשות ולתרץ ולדרוש בו ברבים בשבתות ובמועדים, וארז"ל פרק בני העיר שקדושתו גדולה משל בית הכנסת, ואע"פ כן שער המצויין בהלכה אהוב ממנו, והוא המקום שבו עומד אדם וגורס משניות והלכות, וקורא אותם בפיו בקול זמרה, ועושה כן רוב היום או כולו תמיד, לא יחשה ולא יתן דמי לו. וזה טורח גדול לאדם, ובפרט כשיגרוס על פה, ולכן חבה יתירה נודעת לו מאת השי"ת וכו', שיקבע אדם מקום לתורתו ולגירסתו בביתו חדר מיוחד וכו', וכשתתבונן היטב תראה שיש לתמוה עמ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' תפלה, וז"ל: בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אע"פ שהיה בעירם בתי כנסיות הרבה, לא היו מתפללים אלא במקום שהיו עוסקים שם בתורה". עכ"ל. נראה שהוא מפרש שער המצויין בהלכה בבית המדרש, וכבר ביארנו ביטול זה, ואולי נאמר דה"ק: בית המדרש גדול מבהכ"נ, ואעפ"כ חכמים גדולים אפי' בבית המדרש לא היו מתפללים, רק היכא דיתבי וגרסי. אבל אין לשונו נראה כן. וכן תראה שיש לתמוה על מה שאמר הר' יונה וז"ל: "אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, כלומר, ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק וכו'". עכ"ל וכו'. ואי הכי מאי קמ"ל, פשיטא. ועוד קשה מנין לו לחלק ולומר שאוהב ה' שערי ציון יותר מבתי מדרשות שאינם קבועים, והלא המאמר וכו' סתם, ומשמע אפילו קבועים וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חא"ח ח"ו סימן יד אות טו), ובס' עבדא דמלכא (שם).
♦ ♦ ♦