כולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
גרמא במלאכת שבת
א. חידושא דזורה ורוח מסייעתו
ב"ק ס. אמר רב אשי דהא דחייבה תורה זורה ורוח מסייעתו אינו משום דחשוב כוחו ממש ובנזיקין כה"ג חייב, דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובנזקין גרמא פטור. ופי' תוס' והרא"ש, דאע"פ דחשוב גרמא דאינו מכוחו אפ"ה חייב בגרמא כה"ג בשבת לפי שעיקר עשייתה ע"י רוח, וזהו משום דגם ע"י גרמא נחשב מלאכת מחשבת, שהרי יש כאן חשיבות עשיית מלאכה של אומנות, וכן מבואר בביצה (יג:) דמלאכת מחשבת הוא שנותן שם מלאכה והוא הגורם לחיוב.ובגמ' ב"ב (כו.) אמר רבינא האי מאן דמנפץ כיתנא ואזלא רקתא ומזקא פטור ואמר מר בר רב אשי דחייב דהוי כזורה ורוח מסייעתו, והקשו הראשונים הא רב אשי חילק בין שבת לנזיקין, וכ' תוס' והר"ן והריטב"א דלמד מהא דחייב בזורה ורוח מסייעתו דחשוב כעשיה דידיה ממש, ולכך גבי נזיקין הגם שפטור אבל חייב להרחיק גם לרבי יוסי דהוי גירי דיליה, וחיוב הרחקה למדו משבת, וכך משמע דעת הרא"ש שם. ומבו' דס"ל דהא דחייב בזורה משום מלאכת מחשבת הוא רק משום דחשוב גירי דיליה דהיינו גרמא ישירה, דלא מהני מלאכת מחשבת וגם שכך עיקר עשייתה ודרכו בכך לחודייהו להתחייב.
והביאור נראה דלעולם גם בשבת בעי' מעשה מלאכה ולא מעשה גרם מלאכה, אלא דהגדרת 'מעשה דידיה' גבי שבת שונה מכל התורה, כיון דיש חשיבות עשייה למלאכת מחשבת, דהיינו למה שנחשב מלאכת אומנות שנתקיים רצונו מה שחשב לעשות, אמנם רק היכא שגורם בגירי דיליה וגם שכך רגילות עיקר המלאכה חשיב עשיית מלאכת מחשבת. ומשמע מלשון הרא"ש דתרתי בעי': א. מלאכת מחשבת ב. שכך עיקר עשייתו של המלאכה, דהיינו שדרכו בכך אז חשיב כעשייה ישירה שלו, וכ"כ בשו"ת אחיעזר (ח"ג תשו' ס').
♦
ב. חילוק בהגדרת עשייה בין שבת לנזיקין
בגמ' שבת (קכ:) מבו' דשרי ליתן מים בכלי חרס חדשים בפני הדליקה, אע"פ שסופן להיבקע ע"י האש ועי"כ יכבה, ד-"לא תעשו כל מלאכה" כתיב, עשיה אסור גרמא שרי. ולחד תי' בתוס' סוף פרק כירה שרי נמי להעמיד מחיצה של מים בפני הדליקה, דחשיב רק גורם מלאכה.והקשה החזו"א (שבת סי' ל"ו, ב"ק סי' י"ד) הא כה"ג במזיק, כגון כופף קמת חבירו בפני הדליקה, חייב, ולמ"ד אשו משום חיצו כ' תוס' (ב"ק נ"ו.) דחשוב אדם המזיק, דמה לי מקרב האש אצל הדבר מה לי מקרב הדבר אצל האש, וא"כ ה"נ קירוב המים בפני האש יחשב כמעשה דידיה למ"ד אשו משום חיצו, ותי' דכל דבר אזלי' לפי דרך המלאכה, לגבי שבת, דזורה והבערה דרכו בכך ואין דרך לכבות בגרמא, ולכך לא חשיב מעשה דידיה, ודווקא לענין נזיקין, שלא בעי' מעשה הזק אלא כל תוצאת נזק שהוא האחראי עליה שמחמתו באה חייב עליה, אבל אין כאן מעשה מלאכה, דס"ס בפועל הוא לא הפעיל כלום, ופותח דלת בפני המדורה דמטי רוח שאינה מצויה ומלבה, מבו' בסוגיין דחייב אע"פ שלא עשה כלום אלא הסיר המונע בהבערה וליבוי, כיון שכך דרך ללבות עם הרוח המנשבת חשוב עשייה דידיה אע"פ שלא הפעיל כלום. וצ"ב ממעמיד בהמתו ע"ג עשבים בשבת דמפו' בברייתא קכא. דשרי אע"פ שהבהמה תולשתם, וכה"ג בנזיקין דעת הרשב"א (ב"ק נ"ו:) דמעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב משום אדם המזיק דהוי כמאכילו בידים, והכא הגם שלא הפעיל אותה לתלוש דהא מעצמה תולשת ואוכלת מ"מ דרכה בכך וכך דרך עשייתו בחול דלא תולש ומניח לפני בהמתו אלא מניח לה לתלוש וא"כ אמאי שרי, ויעוי' בדבריו שעמד בזה.
וי"ל דבכל התורה שם מעשה נקבע לפי מה שפועל, דהתוצאה שנעשית מהמעשה היא הנותנת שם למעשה, כגון כופף קמתו בפני הדליקה חשובה כפיפתו כמעשה היזק כיון שפועלת היזק ע"י הילוך האש, אבל לענין שבת, דלא איכפת לתורה שיהא עשיה של מלאכות ביום השבת, אלא הקפידה תורה על האדם שהוא ישבות ממלאכה, בזה נאסר רק מה שחשוב מעשה מלאכה שלו דהיינו בעשייתו הישירה שבזה מפר השביתה דידיה, אמנם לא בעי' כוחו ממש, דפותח דלת בפני המדורה היכא דמטיא כבר רוח שאינה מצויה ומלבה המדורה חייב (כמבו' בגמ' שבת קכ: ובר"ח שם), הגם שלא רוח דידיה ליבתה, מ"מ כיון דבשעת הסרת הדלת כבר נשבה רוח, הרי מעשהו מוגדר לא כהסרת דלת אלא כהבאת הרוח למדורה, וכיון שמיד במעשהו דפתיחת דלת מנשבת רוח יש כאן שם עשייה דליבוי, והוי מעשה דידיה וחייב.
אבל כופף קמתו בפני הדליקה אין כאן עשייה דידיה בשריפת הקמה דע"י הרוח שמוליכה האש נשרפת הקמה, ובשעת כפיפתו אין כאן תחי' שם מעשה הבערה כיון שחסר עדיין הילוך האש ע"י הרוח, אין כפיפתו זו חשובה כשם מעשה מלאכה דיש כאן רק שם מעשה של גרם מלאכה, דהגם דמתייחס אליו הילוך האש שהוא משתמש ברוח המוליכה לאש לשרוף הקמה ולכך הוי באחריותו דידיה לענין נזיקין וחשיב אדם המזיק, אבל בשבת לא סגי מה שהוא האחראי להיזק אלא בעי' שיהא מעשה דגברא המוגדר מעשה מלאכה וליכא, דמצד הגברא בכפיפתו אין כאן מעשה מלאכה דהמלאכה נעשית ע"י האש והרוח.
וראיה לדבר שבנזיקין הקפידה תורה על תוצאת היזק גם היכא שאין מעשה היזק דידה מהא דגרמא בנזקין אסור מהת' דודאי בגרמא לחוד אין שם מעשה היזק דידיה ואפ"ה אסור, דהקפידה תורה על תוצאת היזק שנהיית מחמתו ובזה אמרי' דכשמשתמש בכוחות הטבע להזיק, חשיב כחיציו לפי ר"י אע"פ שאינם חיציו ממש מתייחסים כוחות הטבע אליו כאילו הוא עשאם, לענין שאחראי בפעולתם כמו חיציו, שהולכים מכוחו ממש, אבל בשבת אמרו בגמ' דלכו"ע גרמא שריא מה"ת ולרבנן גם מד"ס להציל מפני האש ד-"לא תעשה כל מלאכה" אמר רחמנא- עשיה אסור גרמא שרי, דהדבר האסור הוא עשיה דהאדם שיעשה מלאכה אבל עושה מעשה שכלפי האדם הוי מעשה גרם מלאכה שרי, ואע"פ דיש יחס ישיר לאדם אין כאן עשיה דהאדם, ומעמיד בהמה ע"ג עשבים, דדעת הרשב"א לענין נזיקין דהוי כאילו מאכילה בידים כיון שתחילת התהוות הפעולה דתלישה היא כלל לא ע"י האדם אלא ע"י כח הבהמה אין בהעמדתו שם מעשה תלישה שהוא התולש כיון דלא על ידו נתלש אלא כח המתחדש בבהמה הוא התולש ורק לענין נזקין חשבי' ליה שהעמדתו משתמש בכח הטבע דבהמה לתלוש, ולכך מתיחס אליו כאילו הוא עשאו אע"פ שבפועל העשיה היא של הבהמה, דהעמדתו היא מעשה העמדת בהמה שמתחדש בה כח התולש, ובעי' עשיה שלימה שלו שיחשב מפר שביתה במעשהו, ואולי זו כוונת החזו"א.
♦
ג. הגדרת מעשה וגרמא בשבת
הנמוק"י בפ' כיצד הרגל הקשה דלר"י דאשו משום חיציו איך נהגו עלמא להדליק נר בער"ש והולך ודולק בשבת הא הכל הוי חיציו ונמצא מדליק בשבת, ותי' דהכל מתיחס לשעה הראשונה, הרי דס"ל דאשו משום חיציו מהני גם לשבת לחייבו משום כך, אמנם דווקא הכא, שמיד בתחי' מעשהו יש כאן עשית הבערה אלא דלר"י נכלל בהבערה ראשונה כל המשך ההבערה והכל חשוב עשיה דידיה כיון שבתחי' מעשהו התחיל במלאכה, אבל כופף קמתו, דבשעת עשיתו אין כאן זכר לעשית מלאכה ע"י אלא ע"י כוחות הטבע נעשית עשייתו מלאכה אין כאן הפרת שביתתו.יסוד זה יש ללמוד מדברי הראשונים בב"ב כ"ו. דכ' דזורה ורוח מסייעתו הגם דרק בשבת חייב דהוי גרמא מ"מ ע"כ דהוי גירי דיליה, דאם היה גרמא דלא גירי דיליה לא היה שייך לחייבו אפי' שכך עיקר דרכה של מלאכה זו שזורים ע"י רוח, דבעי' שיהא עשיה דידיה דהקפידה תורה לא תעשה כל מלאכה, וע"כ דהגם דהוי גרמא מ"מ הוי גירי דיליה דיש כאן גרמא ישירה, ובזה מהניא דינא דמלאכת מחשבת לתת להך גרמא שם מעשה מלאכה דאם יהא גרמא רחוקה נמצא דעשיתו היתה גרם מלאכה ואפי' שנתקים כאן מלאכת מחשבת מ"מ אין כאן עשיית מלאכה, אבל בגרמא דגיריה דיליה כיון שיש כאן קיום למחשבתו חשבי' ליה מעשה מלאכה משום מלאכת מחשבת, דכיון שנתקים מחשבתו בכך חשיב כמעשה מלאכה ולא כעשית גרם מלאכה, דכיון דמיד במעשהו מתחלת הפעולה דהמלאכה אע"פ דהרוח שותפה במעשהו מ"מ עשייתו חשובה מעשה מלאכה, אבל גרמא רחוקה דהפעולה לא מתחילה מיד בשעת עשייתו נמצא דהוא עשה גרם מלאכה דעשייה אסור גרמא שרי, וכך מתבאר מדברי המג"א שט"ז סק"ט שכ' דהפורס מצודות לצוד חיה ועוף אם ניצודין לאחר זמן אין בו חטאת ולמד כן מדברי התוס' שבת יז: ואע"פ שכך דרך הציידין שכולן פורסין מצודות לא אמרי' דחייב דאינו דומה לזורה, דבעי' שיהא בתחי' עשייתו מיד תחילת מלאכה ובפריסה אין שום תחילת צידה וכל מעשהו הוא גרם צידה ולא מהניא בזה מה שעיקר דרך המלאכה בכך ומחשב לכך דעשייה אסרה תורה ולא גרמא. ויעוי' בחזו"א (סי' ל"ז) שכ' דחייב מה"ט שדרכו בכך.
♦
ד. הערה בענין כח שני
החזו"א (סי' ל"ז) כ' דאפשר דבשבת אפי' בכח שני היכא שמחשב לכך וכך דרכו חייב משום מלאכת מחשבת וצ"ע דלכאו' מדברי הראשונים בב"ב דלמדו מזורה דהוי גירי דיליה מוכח דדוקא גרמא דגירי דיליה חייב אפי' במקום מלאכת מחשבת ודרכו של מלאכה בכך, וכן מוכח לכאו' בנימוק"י דהק' לר"י דאשו משום חיציו איך מדליקים נרות בער"ש הא ממשיך ודולק בשבת ונמצא מדליק בשבת, מהא דהעמיד הקו' רק לר"י ולא לר"ל משמע דלר"ל גם בשבת יחשב גרמא ולא סגי מה שכך דרכו ומחשב לכך.♦
ה. ביאור התוס' בענין העמדת מחיצה של מים בפני הדליקה
תוס' (שבת מז: ד"ה מפני) כ' על הא דאמרו שם דאין נותנים כלי שבתוכו מים לקבל הניצוצות מפני שמקרב כיבוי והקשו מאי שנא מהא דטלית שאחז בה האור מותר לרבנן ליתן עליו מים מצד אחר, ותירצו ב' תירוצים: א. דהכא נופל האש להדיא לתוך המים והוי קירוב כיבוי אבל מהצד שרי דאין האש נופלת להדיא לתוך המים דחשיב גרמא [ואולי כוונתם דנפילה היא המקום הטבעי של האש שהילוכה מצד עצמה ונמצא דמניח במקומו מים ויש כאן קירוב כיבוי, אבל מהצד הילוכו מתחדש ע"י הרוח ואינו נופל להדיא לתוכו אלא מונע מלילך ולכך חשיב גרם כיבוי.] ב. דאיכא למימר דהש"ס שלנו אוסר מחיצה של מים דלא כהירושלמי דמתיר וטלית שאחז בה אור שרי שאינו אלא שלא תתפשט בה האור, וכ' בביאור הגר"א סי' שכ"ה ס"ד על דברי הרמ"א דכוונת תוס' דבמחיצה של מים דמתכוין לכיבוי אסור דחשיב קירוב כיבוי אבל בטלית שאינו מתכוין אלא שלא תתפשט האור חשיב גרמא ושרי.התירוץ הראשון ס"ל דההבדל בין קירוב כיבוי לגרם כיבוי הוא היחס הישיר של עשייתו באש דשלהבת שנופלת להדיא יש כאן קירוב כיבוי אבל מהצד יש כאן גרמא כיון שאינו להדיא, והתירוץ השני ס"ל דכוונה מגדירה את המעשה אי חשיב קירוב כיבוי או גרמא.
והנה ודאי אין הפי' אינו מתכוין דהכא כאינו מתכוין דכ"מ שאין כוונתו לעשיית מלאכה, דהא מה שנותן מים כדי שלא יתפשט האור הוא ע"י כיבוי האש לא מתפשט האור, וא"כ ס"ס יש כאן כוונת כיבוי, אלא העניין דבהעמדת מחיצה של מים כנגד האש שאין בה דבר מפסיק חשיב כמעשה ישיר של כיבוי האש דהמעשה מתייחס לאש, דכוונתו היא לכבות האש ע"י הילוכה כאן, אבל בטלית הצורה שנותן המים הוא לתוך הטלית ונמצא דהמעשה מוגדר כהצלת הטלית ע"י המים שבתוכה לכך המעשה חשיב גרם כיבוי, שהיחס הוא לא לכיבוי האש אלא הצלת הטלית ע"י כיבוי, ונמצא דכוונתו היא המגדירה את המעשה אי יחשב מעשה כיבוי או גרם כיבוי, דההבדל בין עשייה לגרמא הוא לא רק בצורה הישירה של הפעולה הנפעלת אלא גם כוונתו מגדירה את המעשה אי הוי עשיה לאש שתכבה אי דהוי גרמא דכוונתו שלא ישרף הטלית ע"י שתכבה ולכך מעשהו הוא גרמא דכיבוי ולא עשיה.
♦
ו. דעת הרא"ש דגרמא במסתפק משמן שבנר חייב
ביצה כ"ב. המסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה, כ' הרא"ש מפני שממהר כיבויו ובהאי גרם כיבוי מודו רבנן דחייב, ולכך החמירו שלא יתן אדם שפופרת בנר שמא יסתפק משמן שבשפופרת ונמצא מכבה, פשטות לשונו מורה דס"ל דמסתפק משמן שבנר חייב מדאורייתא ואפי' מסתפק משפופרת כיון שהקצהו לשם כך, כך למד בדעתו היש"ש, יעוי' רש"י כ"ט: שכ' דאסור להסתפק משמן שבשפופרת לפי שהקצהו ובפנ"י שם (אמנם יעוי' בחזו"א סי' ל"ח דנקט דכל חיובו הוא רק מדרבנן אפי' מסתפק משמן שבנר וכ"ש משפופרת, דשמן בשמן מיחלף וצ"ע א"כ מה קו' הרא"ש על תוס' שפי' דחיובו מפני שמכחיש אותו דבשפופרת אינו מכחיש, למה לא נימא דה"נ מיחלף שמן בשמן, ולשון הרא"ש דמהא דשפופרת על כרחך משום שממהר כבוי משמע דבזה דחה דעת תוס').והקשה המג"א (תקי"ד) מאי שנא מטלית שאחז בה האור דנותן עליה מים מצד אחד שלא יתפשט האור דחשבי' ליה רק גרמא ושרי, ותי' דשאני התם דהוי דבר חיצוני מגוף הטלית אבל הכא לוקח את גוף השמן וכן מורה לשון הרא"ש, ואה"נ גם בטלית אסור ליקח חלק מגופה של טלית, והסכים עמו הגר"א שם ולכך כתבו לחלוק על השו"ע דכ' דהמדליק בנר של שעוה ורוצה שיכבה באמצע יתחבנו בחול קודם שמדליק, וכתבו לחלוק דמותר גם לאחר שדולק כיון דהכבוי יהא ע"י דבר שחוצה לו.
וצ"ב מה איכפת לן אי הכבוי יהא ע"י לקיחת השמן או ע"י הנחה דבר ע"ג השמן שלא ידלק תרווייהו ממהר כבוי ממה שהיה צריך לדלוק דפועל בשמן שלא ידלק, כך הקשה החזו"א.
והנה הרא"ש דכתב דחייב מפני שממהר כבוי, כ' דמודו רבנן בהאי גרם כבוי דחייב משמע דבאמת חשיב גרמא ואפ"ה חייב, ונתבאר דגרמא בשבת דחייבים כזורה ורוח מסייעתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה ונתקיימה מחשבתו, מ"מ חיובו בגדר עושה מעשה מלאכה, ובאופן דכל יחסו רק עושה גרם מעשה מלאכה פטור גם בשבת ולכך דוקא בגרמא ישירה כגירי דיליה חייבים בשבת, ובזה ס"ל להרא"ש דלוקח שמן שבנר הוי גרם כבוי ישיר דיש כאן שם עשיה כלפי מלאכת שבת, אמנם כ"ז דוקא כשפועל בגוף השמן עצמו אז שייך להחשיב לקיחת השמן כמעשה כיבוי, אבל היכא שמניח דבר חוצה מהשמן ודאי דיש כאן גרמא ישירה בשמן שלא ידלק. אמנם כיון שאין פעולתו בגופו של שמן הדולק אלא מניח מונע מהשמן לדלוק חשוב עשייתו כעשיית גרם כבוי דאין כאן כבוי ישיר, ואע"פ דנתרבה ממלאכת מחשבת דגם גרם כבוי חייב מ"מ דוקא גרם שחשיב עשיה ישירה ולא גרם דחשיב מעשה גרמא.
♦ ♦ ♦