הרב יוסף חיים פרל
כולל 'ירושלים השלמה'

השתלת איברים וההיתר להסתכן במלחמה

שאלה

ידוע שעפ"י ההלכה אסור להוציא אבר מאדם, באופן שהדבר יגרום למיתתו, על מנת להשתילו באדם אחר ובכך להציל את חייו, אף שהראשון בכל מקרה גוסס והולך למות. כלומר האיסור להרוג ולהיהרג נאמר גם במקרה שהדבר מביא לתועלת וגורם שיהיו יותר חיים. השאלה היא, א"כ מדוע מותר לאדם לצאת למלחמה אף שבכך הוא מסכן את חייו, ולפעמים אפילו, כחלק מהתנהלות המלחמה, הוא נכנס למצב שבוודאי יהרג על מנת להציל את שאר העם?
♦

תשובה

האיסור לגרום למיתת אדם אחד על מנת להציל אדם אחר הוא פשוט, כמבואר בגמ' (סנהדרין עד.), וכמפורש ברמב"ם (יסוה"ת ה, ז): "הריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס – דבר שהדעת נוטה לו הוא (שאסור לעשות), שאין מאבדין נפש מפני נפש". ומה שאיסור זה קיים גם באופן שהדבר יביא לתועלת ויוסיף יותר חיים, כן מוכח בתלמוד ירושלמי (תרומות ספ"ח), וג"כ נפסק ברמב"ם (שם, ה): "אם אמרו להם גויים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". כלומר, אפילו במקרה שע"י שיהרגו אדם אחד יצילו את שאר האנשים – "יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"[2], וכמפורסם שאיסור 'שפיכות דמים' הוא אחד משלושת העבירות החמורות שנאמר עליהם "יהרג ואל יעבור". כמובן שאיסור זה לא תלוי בהסכמת הנהרג (שהרי לאף אדם אין רשות להסכים שיהרגו אותו והאיסור במקומו עומד[3]) ולכן גם במקרה שהאדם הסכים ליהרג ע"מ להציל אחרים עדיין יהיה אסור להרגו[4]. ומכל זה מובן שאסור להרוג אדם חי ע"מ להוציא ממנו אברים, אפילו שבכך מרוויחים שאדם אחר יחיה יותר. וכמו שפסקו רבים מפוסקי זמנינו (אגרות משה יו"ד ב, קעד; ציץ אליעזר י כה, ה-ו; מנחת יצחק ה, ז; שם, ט; מנחת שלמה תניינא פו, ה ועוד).
אמנם כל זה נאמר דווקא במקרה בו האדם מפקיר את חייו עבור אדם אחר, אך כאשר ישנה סכנה משותפת כתב המנחת שלמה (תניינא פו, ה) שמותר לכל אחד מהשותפים בסכנה למסור את נפשו על מנת למנוע את הסכנה[5].
ובהסבר החילוק נראה להקדים מה שמבואר במסכת עבודה זרה (כז:) שעל אף שבאופן עקרוני אסור להתרפאות מרופא גוי החשוד על שפיכות דמים[6], מ"מ לחולה שנמצא בסכנת חיים ובלאו הכי יש חשש שימות מותר לו להכניס את עצמו לסכנה לצורך רפואתו על אף שהוא עלול להפסיד בכך 'חיי שעה' (כלומר, שאם כלל לא היה הולך לרופא היה יכול למות יותר מאוחר, ועכשיו שהלך לרופא יש חשש שהרופא יהרוג אותו מיד, וא"כ ההליכה לרופא עלולה לקצר לו את החיים ולהרוג אותו יותר מוקדם, ואפ"ה מותר לו ללכת).
וכן נפסק בשו"ע (יו"ד קנה, א): "כל מכה וחולי שיש בהם סכנה… אין מתרפאים מגוי שאינו מומחה לרבים... דחיישינן לשפיכות דמים. ואפי' הוא ספק חי ספק מת, אין מתרפאים ממנו. אבל אם הוא ודאי מת – מתרפאים ממנו, דלחיי שעה לא חיישינן בה". דין זה, כמובן, לא נאמר רק לחולה עצמו שמותר לו לקחת סיכון, אלא גם לרופא מותר לעשות פעולות שעלולות לסכן את חיי החולה אם זו הדרך הטובה יותר להאריך את חייו, וכמו שכתב בספר חסידים (תשכד): "אע"פ שאמרו אדם גוסס אין מזיזים אותו ממקומו (שמא ימות) – אם יש דליקה אין מניחים אותו בבית ומוציאין אותו". ובדומה לזה פסק בשו"ת 'שבות יעקב' (ג, עה) לגבי חולה שכל הרופאים אומדין שודאי ימות תוך זמן אלא שאומרים שיש רפואה שאפשר שיתרפא בה אך גם אפשר שהיא לא תצליח והיא תגרום לו למות מיד, שמותר לעשות לו את הרפואה הזאת. והאחרונים (אחיעזר ב, סוף סימן טז; משפט כהן קמג; צי"א ד, יג. ועוד) מביאים דברים אלו בפשיטות בדיונים על ניתוחים מסוכנים וכדומה. ומבואר א"כ, שעל אף שאסור לאדם לעבור על שפ"ד כדי להציל חיים אף אם הריווח מרובה על ההפסד, מ"מ בכדי להציל את עצמו מותר לו לסכן את חייו.
היוצא מכל זה הוא שמותר לאדם להסתכן ולעשות מעשים, שבמציאות רגילה נחשבים איבוד לדעת ואסורים לחלוטין, אם זו הדרך היחידה בה הוא יכול להציל את חייו וע"פ שיקול הדעת הסיכון כדאי לו. וגם לאחרים מותר לעזור לו ולעשות מעשים, שבמציאות רגילה נחשבים רציחה, אם זו הדרך הריאלית להאריך את חיי המסוכן. ובמלים אחרות: בדרך כלל "לא תרצח" דוחה את "וחי בהם", ולכן אסור לרצוח אפילו כדי לקיים את מצות "וחי בהם" שדוחה את כל המצוות; אם כן אסור לרצוח כדי להינצל. למרות זאת, במקרה בו המלחמה של הנהרג עצמו בסכנה שמאיימת עליו היא באמצעות מעשה המסכן את חייו – מותר לעשות את המעשה הזה. כאן אין סתירה בין "וחי בהם" לבין "לא תרצח" כי זו הצלה ולא רציחה[7].
וע"פ זה מתבארים דברי המנחת שלמה[8], שכשם שכלפי האדם עצמו מעשה שבד"כ נחשב כרציחה יכול להיחשב כהצלה כך גם כאשר מדובר בקבוצה של אנשים שכולם שותפים בסכנה אזי פעולה שמקטינה את הסכנה המשותפת (כגון שבמקום שיהרגו רבים יהרגו מעטים) נחשבת כהצלה, אך כשאין סכנה משותפת בהריגתו של אחד בשביל הצלתם של האחרים ממילא הפעולה נחשבת כרציחה ולא כהצלה. ודבר זה כאמור לעיל אסור לעשות "שאין מאבדין נפש מפני נפש".
אמנם, כל ההיתר כאן הוא בתנאי שהנהרג מסכים למסור את נפשו, כי ללא זה הדבר נתפס כמעשה של פגיעה באחד עבור אחרים, ושוב אין אנחנו תופסים מעשה זה כהצלה אלא כרצח לכל דבר. אלא שכשמדובר בשלטון, שכולם משועבדים לדאוג לקיומו[9], אזי אם כחלק מהדאגה לקיומו צריך להסתכן הרי שאפשר יהיה לכוף על כך מבלי להתחשב בהסכמתו של המסתכן.
והנה, כיוון שעפ"י שיקול דעת נראה שתרומת אברים מאדם גוסס היא מועילה שיהיו יותר חיים ולא להיפך, וכפי שהסברנו שהסיבה שבכל זאת אסור לתרום אברים היא רק משום שאיסור 'שפיכות דמים' הוא חמור ביותר עד שנאמר עליו "יהרג ואל יעבור" – נראה ברור שכל זה נאמר רק לגבי יהודי, שמחוייב במסירות נפש על שלושת העבירות החמורות; אך גוי לעומת זאת, שאינו מחוייב למסור את נפשו עבור מצוות התורה? הרי שיוכל לתרום את אבריו על מנת להציל אדם אחר ממוות (וכמש"כ בפשיטות המנחת שלמה פו, ה).
ומ"מ נראה לומר שתמורת כסף גם לגוי יהיה אסור לתרום את אבריו, שהרי כל מה שהתרנו לגרום למיתת אחד עבור הצלת אחר אין זה אלא משום שכך שיקול הדעת מורה, וכיוון שכללי האתיקה נקבעו עפ"י שיקול הדעת מה הכי יועיל להטבת העולם לכן ברור שבעניין זה צריך ללכת עפ"י כללים אלו וחל איסור גמור לעשות סחר באברים.
ואף כאשר מדובר בחולה יהודי וללא תרומה זו הוא ימות רחמנא ליצלן, עדיין נראה שהדבר יהיה אסור אע"פ שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, וכדלקמן:
כתב החת"ס (חלק ה, השמטות סימן קצד) שאף שבאופן עקרוני אסור לחלל שבת בשביל לרפאות גוי, מ"מ בזמנינו הדבר מותר ואף חובה גמורה משום חשש פיקוח נפש לישראל "היכא דאיכא למיחש לסכנתא שאנחנו דרים ביניהם ויוסיפו שנאה ותחרות ויאמרו כי דמו של גוי קל בעינינו... ועוד ברוב המקומות הרופאים הם גוים ויותר בעיניהם דמן של ישראל ואולי בש"ס נמי לא אמרו אלא בימיהם שלא היה שכיחי תערובות ישראל וגויים". ובשו"ת יביע אומר (חלק ח' או"ח סימן לח) לאחר שהביא דבריו להלכה הוסיף: "ובפרט בזמן הזה שעל ידי כלי התקשורת החדישים ברגע אחד יכולים לדעת כל המתרחש בעולם קטן זה. כי בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מילהם". וכתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק כח סעיף נד, עמוד רסא) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שדעתו לפסוק ע"פ דברי החת"ס הללו, וכן פסק בציץ אליעזר (חלק ח' סימן טו פרק ו'), וכן עמא דבר להתיר חילול שבת דאורייתא עבור רפואת גוי.
ועולה מכאן שחריגה מכללי האתיקה הרפואיים נחשבת כפיקוח נפש ממש עד כדי כך שהתירו עבורה חילול שבת גמור, ואם החת"ס כתב את דבריו לגבי חשש שהגויים ינהגו עמנו שלא כדין ויהרגו אותנו (שחוץ מזה שאסור להם להרוג אותנו, גם הריגתם נובעת מטעותם, שהם סבורים שמה שאיננו מחללים שבת עבורם זהו משום שאנחנו שונאים אותם), כ"ש וק"ו בענייננו שבוודאי שהגויים אינם מחויבים לרפא אותנו וברור שהם רשאים להתנות שהם דואגים לרפאות רק מי שהולך עפ"י הכללים שלהם, וא"כ אין זה סתם חשש שנובע מרשעותם אלא זה ממש שיקול הוגן ואמיתי. ומה עוד שתנאי זה שלהם הוא גם ראוי מצד עצמו, שהרי על ידי שהם מחייבים את העולם ללכת עפ"י כללים אלו העולם נהיה יותר מתוקן ודבר זה הוא טוב לנו וטוב לעולם[10].
א"כ עומד בפנינו פיקוח נפשו של יהודי אחד (שזקוק לתרומת האבר מהגוי) מול חשש סכנה של רבים, ואע"פ שחשש זה לא יתיר לנו לגרום למיתתו של היהודי החולה (שבוודאי שאין לדון את החולה כ'רודף' המסכן את הרבים שהרי הוא לא גורם לכך באופן ישיר אלא רק בעקיפין) מ"מ נראה שלאותו יהודי אין חיוב להתרפאות וגם לנו אין חיוב לרפאותו, וכמו שנבאר:
שנינו בברייתא בב"מ (סב.): "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב… בא ר' עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' חייך קודמין לחיי חבירך" וכתב הרב קוק בשו"ת משפט כהן (קמג): "נראה דהאי 'וחי בהם' אינו דבר פרטי דוקא על אותו האיש, העושה או המונע או הבא לשאול, אלא הדבר קאי בכללות על כל נפשות ישראל… מצד וחי בהם הכל הוא שוה אם בן ישראל זה יחיה או אחר… ויש לומר דרבי עקיבא דאמר חייו קודמים לא בא אלא לשלול סברת בן פטורא, שמוטב שישתו שניהם וימותו, אבל אם רצה ליתן לחברו, משום שחיי חברו יקרים אצלו מחייו, בכהאי גוונא יש לומר שאין איסור בדבר, אפילו ביחיד לגבי יחיד"[11]. וא"כ הוא הדין במקרה שלנו, שאותו יהודי אינו מחויב לרפאות את עצמו כיוון שזה בא על חשבון אחרים. וכמו"כ יש לומר לגבי "לא תעמוד על דם רעך" שגם הוא "שוה אם בן ישראל זה יחיה או אחר", כגון במקרה שראובן ושמעון מהלכין בדרך בלא מים משלהם, וראובן מצא קיתון מים מופקר, לכאורה יהיה מותר לאדם שלישי לקחת את הקיתון ולהביאו לשמעון אע"פ שבכך הוא מונע את ראובן מלקחת את הקיתון, וא"כ ה"ה בנידון דידן גם לנו אין חיוב לרפאות את אותו יהודי משום שזה בא על חשבון אחרים.
ומאחר ומצד הדין אין חיוב לרפאות אותו, א"כ חוק שמעדיף למנוע את הסכנה מהרבים ואוסר לסחור באברים ע"מ לרפא יחידים הוא בוודאי טוב וראוי, שהרי מבואר במשנה במסכת הוריות (יג.) שיש סדרי קדימה בהצלת נפשות ואם יש אפשרות להציל או כהן או לוי למשל אזי חייב להציל את הכהן ולא את הלוי. וכל שכן בעניינינו, שיש אפשרות להציל או רבים או יחיד, שיש חיוב להציל את הרבים ולא את היחיד. והן אמת שאם לא היה חוק כזה אזי לא היינו אוסרים על החולה להתרפאות, שהרי "חייך קודמין לחיי חבירך" ואין האדם מחוייב לדאוג לחיי אחרים, אפילו יותר חשובים ממנו, על חשבון חיי עצמו (הא למה זה דומה, לכהן ולוי מהלכין וביד הלוי קיתון של מים, שאין הוא חייב ליתן לכהן); אך ברור שלשלטון, שעניינו הוא לדאוג לטובת הכלל, ראוי ונכון לחוקק חוק שכזה.
שנזכה בעז"ה לימים שבהם יראו הגויים את גדולתם של ישראל, ויבחינו בין מי שחייו נמדדים בשכל אנושי בשיקולים של רווח והפסד לבין מי שחייו נמדדים ממבט אלוקי, ויתקיים בנו "ונהרו אליו כל הגויים… ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
♦ ♦ ♦