סמיכת הדיינים ומינויים בזמן הזה - בירור שיטת הרמב״ם

✍️ הרב אופיר שירה | 📰 גיליון ז (אלול התשע"ז)

סמיכת דיינים מינוי דיינים שיטת הרמב״ם בית דין דיני ממונות שליחותייהו קעבדינן הלכה למעשה

הרב אופיר שירה
כולל דיינות, כרם ביבנה

סמיכת הדיינים ומינויים בזמן הזה

בירור שיטת הרמב"ם

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח).
במכות (ז ע"א) תנן: "סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, ובגמרא שם ילפינן לה: "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם - למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ; אם כן, מה תלמוד לומר בשעריך? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר".
ויש לעיין האם מצוה זו נוהגת גם בזמן הזה, שהרי אין סנהדרין ולא דיינים סמוכים!
ובשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סי' א' אות א') כתב דיש לומר דתליא במחלוקת האם "שליחותייהו קעבדינן" הוי מדאורייתא או מדרבנן. בנתיבות המשפט כתב דהוי מדאורייתא^[2] ונמסר הדבר לחכמים היכא דאיכא נעילת דלת, אך הרשב"א והריטב"א ביבמות (מו ע"ב) כתבו דשליחותייהו קעבדינן אינו רק מדרבנן^[3], ולשיטתם יש לומר דכיום אין חובה^[4] למנות דיינים, שאין כלל סמיכה וממילא אין להם תוקף של בי"ד^[5].
וכתב להוכיח שדעת הרמב"ם דאיכא מצוה מדאורייתא למנות דיינים בזה"ז^[6], ולא כ"כ ברור מהיכן למד זאת^[7], ואם משום שכתב הרמב"ם שלוקחים אותו וכו' הא קמן שצריך סנהדרין ובי"ד הגדול וכידוע שהרמב"ם כתב גם הלכתא למשיחא.
ולענ"ד אדרבא מדברי הרמב"ם בספר המצווות (עשה קעו) יש להוכיח איפכא, שזו לשונו: "המצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש. כלומר שהוא דבר מתמיד ואינה מצוה לפי שעה אבל הוא ראוי ומחויב לדורי דורות... ודע שאלו המנויים כולם כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלשה וזולתם מן המנויים אמנם יהיו כולם בארץ ישראל בהכרח, ואין סמיכה אלא בארץ ישראל...". ומפורש בדבריו שמצוה זו נוהגת רק בזמן שיש סמיכה וסנהדרין^[8]!
גם על עצם הקשר בין שליחותייהו קעבדינן דאורייתא למצות מינוי דיינים יש להקשות, דהרי יש מקום גדול לומר דשליחותייהו קעבדינן הוא רק "הרשאה לדון" אך מצוות מינוי הדיינים נוהגת רק בזמן שיש דיינים סמוכים וסנהדרין, וכפשט דברי הרמב"ם בסה"מ.
ונבאר הנראה לענ"ד בזה בהקדם סוגיה אחרת. מבואר בריש סנהדרין שדעת רבא דמדאורייתא בעינן ג' מומחים להודאות והלוואות, ורבנן תקנו דסגי בג' הדיוטות משום נעילת דלת, ורב אחא בריה דרב איקא נוקט דמדאורייתא סגי באחד ומשום יושבי קרנות הצריכו ג' (יעו"ש בסוגיה).
ובחידושי הר"ן הביא מהרמב"ן שהלכה כרבא, שכך מורה פשט הסוגיה בהחובל (ב"ק פד ע"ב) דגם האידנא בעינן לדין שליחותייהו.
והנה פסק הרמב"ם בפ"ה מסנהדרין ה"ח: "דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן, אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל. אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות, אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן. לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים - שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן". ומבואר לכאורה דפסק כרבא.
והקשה הרמ"ך (מובא בכס"מ שם) שהרי בפ"ב פסק הרמב"ם שמן התורה מותר לאחד לדון שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך" ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה. הרי שפסק כרב אחא בריה דרב איקא! ואם כן, אמאי הוצרך בפ"ה לטעמא דשליחותייהו דזה כרבא?^[9]
ומצינו לרבותינו האחרונים שלש דרכים ליישב את שיטת הרמב"ם:
א. התומים ונתיבות המשפט (בריש סי' ג') כתבו דאכן רב אחא סבירא ליה דסגי בחד מדאורייתא ואינו סמוך אבל זה משום דלית ליה עירוב פרשיות, אך לדידן דקיי"ל דעירוב פרשיות כתוב כאן (דהא ילפינן מודה במקצת מפקדון להלואה) וא"כ בעינן אלהים דהיינו מומחין, אזי דיין אחד צריך שיהיה סמוך, ולזה צריך דין שליחותייהו.
אמנם תירוץ זה אינו נכנס בלשון הרמב"ם בפ"ב שם: "אף על פי שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך', ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה". והלא השלושה ודאי אינם סמוכים שהרי בהודאות והלואות מיירי (דבגזילות וחבלות לכו"ע בעינן ג' כמבואר בגמ' שם), ואם כן הוא הדין באחד דמדאורייתא אינו סמוך, ובאמת שכן מפורש בחידושי הר"ן^[10] בסנהדרין שם בדעת הרמב"ם.
ב. מהלך שני מתבאר בדברי קצוה"ח (סי' ג' סק"א) ע"פ דברי התוספות (סנהדרין ב ע"ב ד"ה ליבעי) שהקשו דבסוגיה בסנהדרין הצריכו סמוכין מקרא ד'אלהים', ואילו בגיטין (פח ע"ב) ילפי' מלפניהם ולא הדיוטות, ותירצו התוס' דבגיטין מיירי לענין כפיה ואילו בסנהדרין מיירי לענין דין בעלמא.
וא"כ, מבאר הקצוה"ח, גם אנו נאמר דלדין סגי בחד שאינו סמוך אך לכפיה בעינן ג' סמוכין, והאידנא דליכא סמוכין זקוקים אנו לדין שליחותייהו.
אמנם גם דרך זו נראית דחוקה בשיטת הרמב"ם, שלא רמז בשום מקום לחלק בין דין לכפיה. גם דרשת לפניהם ולא לפני הדיוטות אינה מובאת בשום מקום ברמב"ם, ועל כן נראה שלדעתו היכולת לדון ולאכוף הדין חד דינא להם^[11].
ג. ולכן נראה דהמחוור בזה, הוא הדרך השניה שכתב הקצוה"ח (בסק"ב שם) ע"פ מה שכתב הרמב"ם (פ"ה מסנהדרין הי"ח): "יחיד שהוא מומחה לרבים אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך, אבל השלשה אף על פי שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין...". מבואר מדבריו דאף כי אחד כשר לדון מהתורה בית דין לא הוי אלא בשלשה, ואמנם אחד מיקרי "דיין" אבל כדי שיהיה שם של בי"ד צריך שלשה סמוכין מה"ת, וכיום שאין סמוכין עבדינן שליחותיייהו ומיקרי בית דין.
ונפקא מינה לדין מודה במקצת, שהמודה בפני דיין יחיד לא חשיב כמודה בפני בי"ד, לעומת המודה בפני ג' ואפילו אינם סמוכים דמדין עבדי' שליחותייהו הוי בי"ד^[12].
ולמהלך זה צריך לומר דשליחותייהו קעבדינן הוי מדאורייתא, דאם מדאורייתא אינם חשובים בי"ד (דכך צריך לבאר בשיטת הרמב"ם כדי לתרץ את סתירת דבריו, והרשב"א והריטב"א הסוברים דשליחותייהו הוא דין דרבנן צ"ל דיסברו דג' הדיוטות יש להם שם של ב"ד וא"צ לדין שליחותייהו^[13] וק"ל) כיצד חז"ל יתנו להם שם זה? דבשלמא לדון מהני מדין הפקר בי"ד שם של בי"ד, אך לתת להם תוקף של בית דין עם הנפק"מ המשפטיות היוצאות מכך אין ביכולתם^[14], ולכן נראה לענ"ד ברור דהרמב"ם סובר ששליחותייהו קעבדינן הוי דאורייתא, וכמו שכתב מרן הגר"ע.
השתא דאתית להכי יש לומר דאם דין שליחותייהו נותן להם שם ותוקף של בי"ד, אם כן הדר דינם להיות כדיינים סמוכים שיש מצוה למנותם שהרי יש להם שם של ב"ד. ולפי זה דברי הרמב"ם אינם כפשוטם ממש, שבעינן סמוכים איש מפי איש, אלא סמוכים ודכוותייהו והיינו כיום כל הדיינים הכשרים לדון (ובלאו הכי צ"ל דזו גם כוונת בעל היבי"א, דכיוון דלא כתב הרמב"ם דבזה"ז מינוי הדיינים הוא מדרבנן א"כ ע"כ הוי דאו' משום ששליחותייהו קעבדינן הוי דין דאורייתא, וכנ"ל).
לסיכום: עלה בידינו ששיטת הרמב"ם שמצוות מינוי דיינים נוהגת בזמן הזה מן התורה, כיוון שדין שליחותייהו קעבדינן הוא מדאורייתא ופירושו לתת להם שם ותוקף של בי"ד (וכנ"ל בשם קצוה"ח). אכן, הרמב"ן והרשב"א והריטב"א סוברים ששליחותייהו פירושו רק רשות לדון, שגם לג' הדיוטות יש שם של בי"ד^[15], וא"כ מצוות מינוי דיינים אינה נוהגת לדעתם בזמן הזה.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ א). ואם כן, גם כיום יש חיוב למנות דיינים אשר הוה להם שם של "בי"ד" וידונו כדין התורה. והביא שם דכן משמע מדברי המבי"ט בקרית ספר פ"ה מסנהדרין. וקצת תימה לי מדוע לא הביא מרן הגר"ע את דברי ספר החינוך (מצוה תצא) אשר שפתיו ברור מללו דבזה"ז המצוה מדאורייתא, ע"ש.
↑ ב). וכן כתב הטור, הביאו הסמ"ע בסק"א.
↑ ג). ויש גם שיטה שלישית והיא דעת רבנו ירוחם (מישרים נ"א סוף ח"ד), שכיום יש מצוה מדרבנן, ועיין תומים (סי' א' סק"א) שכן משמע מדבריו ועיין בישועות יעקב.
↑ ד). דהיינו אין להם שם של "דיינים" מדאורייתא, אך דנים מכוח "שליחותייהו" ויש בידם את כל הסמכויות לכוף וכו' מדין הפקר בי"ד הפקר וכמבואר בראשונים (יבמות מו ע"ב).
↑ ה). וזו לשון מרן היבי"א: "כתב הרמב"ם (בפרק ב' מהל' סנהדרין הלכה ז): בית דין של שלשה צריך שיהיה לכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הם: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשים בתורה, הרי הוא אומר 'הבו לכם אנשים חכמים ונבונים', הרי בעלי חכמה אמור, 'וידועים לשבטיכם', אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות, במה שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתם טובה ודיבורם ומשאם ומתנם בנחת עם הבריות. ונאמר עוד (בפרשת יתרו) 'ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל', אלו שהם גבורים במצות ומדקדקים על עצמם, וכובשים את יצרם עד שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע, ויהא פרקן נאה. ובכלל זה שיהא להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען', ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו. 'יראי אלהים', כמשמעו. 'אנשי אמת', שרודפים אחר הצדק בדעתם, 'שונאי בצע', שאף ממון שלהם אינם נבהלים עליו, ולא רודפים לקבץ ממון, שכל הנבהל להון חסר יבואנו, ושונאים את החמס, ובורחים מכל מיני עול.וכתב עוד הרמב"ם (שם הלכה ח): אמרו חכמים, שמבית הדין הגדול היו שולחים לכל ארץ ישראל, ובודקים ורואים כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו, עושים אותו דיין בעירו, ומשם מעלים אותו לסנהדרין אשר פתח הר הבית, ומשם מעלים אותו לפתח העזרה, ומשם מעלים אותו לבית הדין הגדול (ומקור הדברים בסנהדרין פח: ובתוספתא סוף שקלים). ונראה מדבריו שמצות מינוי דיינים נוהגת אף בזמן הזה מן התורה".
↑ ו). וביותר קשה דהיה לו להביא את לשון הרמב"ם בפ"א מסנהדרין: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם...". אמנם ודאי שגם זה אינו ראיה, דאיכא למימר דנוהג בזמן שהבית קיים ויש סנהדרין וכנ"ל.
↑ ז). לאחר זמן הראוני שכן הביא מסה"מ באג"מ (חו"מ ח"א סי' א' ענף ג').
↑ ח). וכן הביא הש"ך קושיה זו בסי' ג' סק"א. וכן קשה מהא דפסק הרמב"ם כשמואל דשנים שדנו אין דיניהם דין ולרב אחא סגי באחד.
↑ ט). גם המאירי בחידושיו לסנהדרין דף ג ע"א כ"כ בדעת הרמב"ם יעו"ש.
↑ י). והנראה ברור בדעתו בישוב סתירת הדרשות כדברי הרמב"ן (סנהדרין כג ע"א, ומייתי לה גם הר"ן בחידושיו בריש סנהדרין) שהם שני עניינים: בסנהדרין הנדון הוא על הדיינים הכשרים לדון (ורק משום נעילת דלת כשרים הדיוטות) שדיניהם אינם דין, אך עדיין לא שמענו שאסור לבוא לידון לפניהם (וכבערכאות וכמבואר בחו"מ סי' כו), על כן באה הדרשה 'לפניהם ולא לפני הדיוטות' דדרשינן איסורא משום נטילת הדיוטות את כתר המומחין, ועל זה אמר רב יוסף לאביי בגיטין שם דשליחותייהו קעבדינן שהם עצמם מחלו על כבודם ונתנו לנו רשות לעשות כן.
↑ יא). וכן נפק"מ לענין קבלת עדות לדעת הש"ך (סי' מ"ו סק"ע) שצריך קבלת עדות, ונתיה"מ שם ובסי' לד חולק, ויסוד הפלוגתא בדברי הראשונים, יעויין ר"ן על הרי"ף דף כב ע"א.
↑ יב). דזה פשיטא דלא משתמיט אף פוסק לומר דלא מהני מודה במקצת בפני ג' הדיוטות ופשוט.
↑ יג). אמנם מצינו דבר כעי"ז, בסנהדרין כד ע"א: "נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך", מחלוקת ר"מ וחכמים אי מהני קיבל עליו קא"פ, ופסקו הטוש"ע את דין זה בחו"מ סי' כב. ועיין בגמ' שם ב' לישנות מתי פליגי, אי במחול לך דהיינו מצד התובע או באתן לך מצד הנתבע, ובין כך ובין כך מפורש ברשב"ם בב"ב (קכח ד"ה נאמן) דמהני דין זה של קיבל קא"פ מדין מחילה או הודאת בע"ד (תלוי בלישנות הנ"ל), וא"כ קשה דהרא"ש (ביבמות קב) כתב גם בחליצה דהוי מילתא דאיסורא (דבעינן דיין דאמו מישראל) מהני קבלה? וכה"ק הקובה"ע שם על דברי הרא"ש.אמנם החזו"א (חו"מ סי' י"ד סק"ז) הביא מהמהרי"ק (שורש קפב) שמצא ברשב"א דפירוש הדין של נאמן עלי אבא הוא שיש כח ביד הבע"ד (אי מקבל עליו בפני ב"ד) לתת כח ושם של בי"ד לדיינים ואע"פ שהם פסולים, ולכן גם מהני במילתא דאיסורא. וחזינן דמהני לתת שם ותוקף של בי"ד. אמנם החילוק מבואר ששם באמת אינם ב"ד לגבי אחרים אלא רק לגבי האדם עצמו, אך לתת לדיין שם של ב"ד באופן כללי לא שמענו, ובלא"ה צ"ב בגדר זה של הרשב"א ואכמ"ל. ועיין הערה הבאה.
↑ יד). והנה בשער המשפט (חו"מ סי' סק"א) הסתפק אי מהני קיבלו עלייהו בדיני קנסות ונשאר בצ"ע, ונראה דשורש ספיקו מתבאר יפה להנ"ל, דבדיני קנסות צריך בי"ד שיצור את חיוב הקנס וכמש"כ הגרעק"א במכות ה ע"א בגהש"ס שלו (והן אמת שמרש"י ותוס' שם לא משמע הכי, וכן צ"ע מפסק השו"ע בסי' א' ס"ד דמהני תפיסה בזה"ז ואכמ"ל כעת). וא"כ לדעת הרמב"ן והרשב"א דיש עליהם שם ב"ד בלא"ה, רק אין רשות לדון מהני הקבלה ויכולים לפסוק חיוב ממון התקף (ואע"פ שעברו איסור שנטלו כתר המומחין במקום שלא תיקנו חז"ל, מ"מ אין זה נוגע לפס"ד שיש לו תוקף משפטי [אא"כ נאמר דאי עביד לא מהני וצע"ק]), אך לרמב"ם דס"ל דשליחותייהו קעבדינן נותן להם שם של בי"ד, במקום שלא נמסר הדבר לחכמים (וכמו שביאר נתה"מ הו"ד למעלה) אין עליהם של בי"ד וממילא קבלת הבע"ד לא תעזור, דאין בכוחה לאשווי להדיוטות שם כח ותוקף של בי"ד וכדביארנו בהערה הקודמת ודו"ק.