כולל ישיבת שעלבים
אונאת ממון ודברים
פתיחה
רוב מוני המצוות מנו את אונאת ממון ואונאת דברים כשתי מצוות נפרדות (רמב"ם במצות לא תעשה רנא ורנב, החינוך במצוות שלז-שלח, הסמ"ג לאוין קע-קעא, סמ"ק רע"ב, וקכ"ב), רס"ג וראשונים אחרים מנו את שתי המצוות יחדיו (עיין ספה"מ לרס"ג, בביאורו של הגר"י פערלא לאוין פה, ושם ציין שזוהי גם שיטת בה"ג (במנין הלאוין שבתחילת הספר[2]), אזהרות ר"א הזקן ורבי שלמה אבן גבירול).לשיטת רס"ג, שחיבר בין שתי המצוות, יש לעיין מהו המשותף ביניהם. גם לשיטת רוב הראשונים, שמנו את המצוות בנפרד יש להבין מהו המשותף, במיוחד לאור המשנה שכתבה: "(ב"מ נח,ב)[3]: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים" – משמע, שיש קשר ביניהם.
בהשקפה ראשונה, נראה ששני האיסורים לא קשורים אחד לשני: איסור אונאה, שהוא מכירה במחיר גבוה ממחיר השוק או קניה במחיר נמוך יותר, עניינו רמאות של המוכר כלפי הקונה (או להיפך), ואילו אונאת דברים עניינה בפשטות: צער הזולת.
אך ברור הדבר שיש קשר בין שני האיסורים כפי שנראה ממוני המצוות, וכפי הנראה מדברי חז"ל שלמדו איסור זה מפרשה אחת (ויקרא כה): "תנו רבנן: לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים" (ב"מ שם).
לקמן נעמוד בעז"ה על מהותם של איסור אונאת דברים ואונאת ממון ולאחר מכן ננסה לעמוד הקשר שבין שני האיסורים, ותוך כדי הדברים נדון גם בנפק"מ הלכתיות העולות מתוך ההגדרות השונות.
♦
פרק א
מהות איסור אונאת ממון
אונאה – צער או רמאות
עיקר איסור אונאה הוא למכור חפץ לחבירו במחיר גבוה ממחיר השוק, או לקנות מחבירו במחיר נמוך יותר. כתב בעל ספר החינוך (מצוה שלז): "שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלקים בעולמו באמת וביושר" נראה מדבריו, שעיקר האיסור הוא ל'רמות' את חבירו במסחר.אמנם, לכאורה דבריו נסתרים מדברי הגמרא (נא,א), המספרת על אדם שמכר חפץ שווה שש בחמש, והקונה היה מודע לכך, ואעפ"כ מבואר בגמרא שדין אונאה קיים, וכן פסק הרמ"א עפ"י דברי המרדכי (רכז,ז): "היה יודע הלוקח, בשעה שלקחו, שנתאנה, ושתק... לא אמרינן דמחל הואיל וידע". ולכאורה במכירה כזאת אין דרך שקר ותרמית ואעפ"כ דיני אונאה נוהגים בה. על כן, אפשר לומר שפירוש המילה אונאה איננה 'רמיה' כפי שניתן להבין מדברי החינוך, אלא 'צער', וכמו שכתב רש"י על הפסוק: "והאכלתי את מוניך" (ישעיה מט,כו): "מונייך לשון אל תונו – אונאת דברים המקנתרים אותך...". לפי"ז, כיון שכאן המוכר גרם לכך שהקונה מצטער על כך שנאלץ לקנות חפץ במחיר יקר יותר, הרי יש כאן אונאה. (לקמן יתבאר כיצד ילמד דין זה ספר החינוך).
למדנו מכאן שניתן להבין את מושג האונאה בשני אופנים: רמאות וצער. לקמן נעמוד על מספר נפק"מ העולות מכוח הגדרות אלו:
♦
נפקא מינות בין ההבנות
א. כפי הנראה מלשונות הראשונים, עיקר איסור אונאה הוא בעצם מה שהאדם מוכר לחברו חפץ במחיר גבוה וכדו'. אמנם, הריא"ז (ב"מ פרק הזהב, קונטרס הראיות, ראיה ט וי"ב) כתב: "י"ל דלאו דלא תונו דינא הוא ולא איסורא… בלאו דלא תונו אינו מוזהר מלאנות חברו, שאם ימצא למכור המקח שלו ביותר מכדי דמיו אין אסור בדבר, ולא אמרה תורה אל תונו אלא שאם חברו תובעו חייב להחזיר לו אונאתו והיינו דינא, אבל אם אין חברו תובעו בכדי שיראה לתגר או לקרובו אין עליו דין להחזיר ההונאה, וגם אין עליו אסור על מה שאונהו דלא [אמרה] תורה אל תונו אלא שחייב לו להחזיר לו אונאה אם חברו תובעו" נראה מדבריו, שבוודאי איסור זה לא נובע מחמת ה'רמאות', שהרי כך הם סדרי השוק, למכור בכמה שמצליח למכור, אלא שאם הוא אינו מסכים לביטול המקח, נמצא שהוא מצער את חברו, ורק אז עובר על הלאו.ב. מאנה בשוגג - מדברי ספר החינוך נראה, שלא עובר בזה איסור, דז"ל (שם): "שהוזהרנו שלא להונות הבריות לדעת"[4], כך נראה גם מדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פי"ב ה"א), שכתב לגבי דין החזרת הממון שנוהג גם בשוגג, משמע שהאיסור עצמו לא. נראה, שסברו שמהות האיסור הוא 'לרמות' את חבירו, וזה לא שייך אלא כשעושה לדעתו[5]. לעומתם כתב הטור (ריש סימן רכז): "ואיזה מהן שאינה בין מוכר בין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו[6]". נראה שסובר שעיקר האיסור הוא במה שמצער את חבירו, וא"כ לא גרע מכל איסור דרבנן בשוגג[7].
ג. אונאה פחות משתות – הרא"ש (ד,כ) הסתפק, האם בפחות משו"פ אין כלל איסור אונאה, או שישנו איסור ורק דין החזרת האונאה אינו קיים כיון שבד"כ מוחלים על כך[8]. כלומר, האם יש איסור אונאה גם כאשר ידוע שחבירו מוחל על כך. נראה, שאם האיסור תלוי ברמאות, הלא כאשר ידוע שחבירו ימחל על כך מסתבר שאין זה נחשב כמי שעושה פעולת רמאות, אולם אם עיקר האיסור תלוי בצער, נראה שאפ"ה חבירו מצטער בכך, אלא שמוחל.
♦
אונאה – דינא או ממונא
לכשנדקדק נראה לומר, שנחלקו הראשונים האם עיקר איסור אונאה הוא ממוני או איסורי. בתורה קיימים איסורי לאו הנוגעים לדיני ממונות, כדוגמת גזל וגניבה, וכן איסורי לאו שנוגעים למעשי איסור בעלמא, כמו מאכלות אסורות או לאוין הנוגעים לבין אדם לחבירו. יש לדון, האם את הלאו של אונאה יש לשייך לאיסורי הממונות או שזהו לאו בפני עצמו, אלא שנוספה לו חובת השבת הממון[9].נראה, דאם העיקר הוא הרמאות הרי שהדגש הוא על פעולת הרמייה, וא"כ בפנינו לאו איסורי. לעומת זאת, אם החשש הוא הצער, נמצא שהחשש הוא בתוצאה, דמה שחבירו נמצא מאונה ומופסד בממון ובפנינו לאו ממוני כדוגמת גזל.
בגמרא (נא,א-ב) מובאת מח' רב ושמואל אם במתנה על מנת שאין עליך אונאה, תנאו קיים ואין איסור אונאה או שאיסורו קיים. דעת ר"ח (הו"ד בתוס' שם ד"ה במה) לפסוק כרב משום דהלכה כרב באיסורי, ודעת התוס' לפסוק כשיטת שמואל משום שכאן זוהי שאלה ממונית, לאחר שהמוכר כבר התנה, האם צריך להשיב את האונאה או שלא. הרא"ש (ד,יז) הסביר אליבא דר"ח, שמח' רב ושמואל היא האם לכתחילה ניתן להתנות. ויל"ע מה התוס' ישיבו במקרה של שאלה האם ניתן לכתחילה להתנות. ואפשר שנחלקו כנ"ל, שלדעת התוס' עיקר איסור אונאה ממילא תלוי בתוצאה ועל כן הדיון מתחיל בשאלת החזרת הממון וממילא זוהי שאלה ממונית, אולם לשיטת ר"ח איסור אונאה עיקרו תלוי בשאלת הרמאות, וממילא זוהי שאלה איסורית, והלכה כרב באיסורי.
מכאן, נוכל להבין גם את דברי התוס' (נב,א ד"ה אמר)[10] שניתן לאונות לכתחילה בשיעור אונאה כאשר דעתו להשיב (והביאו הנתיבות ביאורים רכז, ב). ולכאורה תמוה, כיצד ניתן לרמות את חבירו, אלא נראה שלדבריו עיקר האיסור הוא ממוני, וכאשר מראש עושה את פעולת האונאה כאשר קיימת אופציה שבסופו של דבר לא ייגרם צער לחברו – מותר.
♦
חובת השבה ללא איסור
נראה לומר, שגם למ"ד שעיקר האיסור הוא 'דיני'. כלומר, עיקר האיסור הוא ה'רמאות', עדיין קיימת חובת השבת האונאה, הנובעת מחשש ה'צער' והתוצאה שממון הגיע לחבירו שלא עפ"י דרכי היושר. כך נראה מדברי הרמב"ם (שהבאנו לעיל) לגבי מאנה בשוגג, דמשמע מדבריו שלמרות שאין איסור אונאה בכה"ג, קיימת חובת השבה.עפי"ז נוכל להבין את ההלכה שהבאנו בתחילת הדברים, שאף אם הקונה יודע שמחיר השוק נמוך יותר קיים איסור אונאה, והוכחנו משם שנראה שעיקר האיסור נובע מהצד הממוני. אולם למתבאר כאן אפשר לומר, שהמרדכי לא חידש אלא חובת השבה בלבד, ולא שיש איסור בעצם המכירה. כלומר, אם הקונה ירצה לבטל את המקח בלמעלה משיעור אונאה או לקיימו ולתבוע אונאתו – אסור על המוכר לסרב באומרו שהקונה הסכים לכך מראש.
דוגמא נוספת להלכה שיש בה רק דין חזרת אונאה בלי איסור אונאה עולה מדברי הרמב"ם (פכ"א מהל' מכירה הל' א-ב, הו"ד להלכה בשו"ע רט,א): "המקנה לחבירו דבר שאינו מסוים, אם היה מינו ידוע אף על פי שאין מדתו ומשקלו ומניינו ידוע הרי זה קנה, ואם אין מינו ידוע לא קנה. כיצד, ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך, מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך, שק של תאנים אני מוכר לך בכך וכך, אף על פי שאין מדת הערימה ידועה ולא משקל התאנים ולא מניין הקנקנים ידוע, הרי זה ממכרו קיים, אף על פי שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם, ויש להם הונייה לפי השער שבשוק כמו שביארנו". נראה שבמקרה זה, אין איסור במכירה, שהרי זה דרך המקח והממכר למכור באופן הזה, ואפילו לחולקים על הרמב"ם הסוברים שבד"כ בשוגג איכא איסור אונאה. אך אם נמצא שבמכירה זו התבצעה בעיית אונאה, יש לפעול כפי הדינים של איסורי האונאה.
♦
סיכום פרק א
ראינו לעיל שישנם שני כיוונים להבין את איסור אונאת ממון, האם יסודו בצער הנגרם לזולת או ברמאות שמרמה את חברו. הוכחנו, שאף להסוברים שעיקר מעשה האיסור הוא ברמאות, עדיין ישנה משמעות לצער של הזולת, וכתוצאה מכך קיימת חובת השבת הממון.♦
פרק ב
מהות איסור אונאת דברים
לקמן נעמוד על מהות איסור אונאת דברים. למדנו במשנה ובברייתא (נח,ב): "לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו... תנו רבנן הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה - ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך". בפשטות נראה שעניינה של אונאת דברים היא צער הזולת באמצעות דיבור. אמנם, אם אכן כך הדבר, מדוע המשנה והברייתא היו צריכות לפרט דוגמאות אלו, היא היתה יכולה לקצר ולומר שהאיסור הוא לצער את חבירו בדברים.♦
שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה
הרמב"ם בפירוש המשנה (שם) הסביר: "דע שאונאת דברים נאמר גם בה פסוק מיוחד והוא אמרו ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך, והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליה. ועוד שהאדם יכול לעשותה בתחבולה כגון שעומד על המחיר והוא אינו קונה, ואומר אין דעתי אלא לקנות. או שיציע לאדם שאינו מלומד דבר חכמה ויאמר לו הסבר לי דבר זה כדי לביישו, ויאמר אני חשבתי שהוא מאנשי החכמה. או שיספר ספור ויכלול בו מגרעות איזה אדם ומומיו, ויאמר אני לא נתכוונתי למה שחשבתם. לפיכך אמר ויראת מאלקיך היודע כוונותיך ומחשבותיך, וזהו ענין אמרם כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך, ולפי ענין זה תמצא בתורה כל מקום שאמר ויראת מאלהיך הוא דבר שלא יוכלו דייני בשר ודם לשפוט בו". הרמב"ם בדבריו מתייחס לדברי הגמרא (שם) המסבירה שאונאת דברים חמורה מאונאת ממון בזה שנאמר עליה 'ויראתך מאלוקיך', נמצא שאונאה זו היא דבר שרק הקב"ה יכול לשפוט ולא דיין, שעל כל דבר המסור ללב נאמר 'ויראתך מאלוקיך'. מכאן, שאונאת דברים איננה צער הזולת גרידא, אלא צער הבא בדרך תחבולה ורמאות. כלומר, שהעומד מן הצד יכול לפרש את דברי האומר גם באופן שהוא לא בהכרח מצערו. על כן מובן מדוע המשנה פרטה דוגמאות מיוחדות.בדרך זו הלך גם מהר"י באסן (שו"ת מהר"י באסן סו"ס כה) שציין לשיטת המרדכי (ב"מ סי' שו) שהמאנה את חבירו בדברים לוקה, ומלבד קושיתו של הב"י (חו"מ סי' א) שהלא הוי לאו שאין בו מעשה, הקשה שהלא עיקר לאו זה הוא באופן "שאין בני אדם מכירין מתוך דבריו אם כונתו לעקל או לעקלקלות... ולכן נקרא אונאה שהוא מאנה אותו שאינו מביישו בפירוש, שיכול לפרש דבריו בענין אחר כמו שיאמר שאע"פ שעשה מעשים רעים בראשונה עתה שב ויוצא בזה, וא"כ איך עלה על דעת המרדכי שילקה?!" והוסיף וכתב בפירוש ש"אם אמר דברים ברורים שהבינו אותם השומעין, אם כן אין זה בכלל לא תונו".
אלא שלשיטה זו קשה כיצד דבריו של אדם כלפי גר האומר לו זכור את מעשיך הראשונים יתפרשו כפגיעה בדרך תחבולה, וכיצד נאמר שמפרש את דבריו לטובה? וכתב בביאור קרבן אהרון לספרא (בהר ג,ד): "אם היה בעל תשובה וכו'. ק"ל שדברים אלו חירופין וגידופין הם, לא אונאת דברים, ואיך קרו להו אונאה. ולזה נ"ל לפרש שאומרו זכור מעשיך הראשונים, שהוא אומר לו זה בדרך אזהרה, וזה שהוא חזר ממעשיו הראשונים, והוא אומר לו זכור מעשיך הראשונים, כדי שלא תשוב לעשות כמו הם, וכל כונתו לחרפו בהם, ובזה הוא מאנה אותו..." וכן המשיך והסביר את המשך המשנה (וע"ע בספר מצוות השלום עמ' 206 שכתב כן בשם הגר"י אברמסקי).
♦
דעת הרמב"ם בסה"מ וביד החזקה, ודעת שאר הראשונים
אמנם, מדברי ראשונים אחרים לא נראה כך, אלא פירשו אונאת דברים כצער, ולא שבא רק באופן של רמאות. כן משמע מדברי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רנא): "והמצוה הרנ"א היא שהזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים. והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם. כמו שתזכור לו פעולות נערותו ועשה תשובה מהם ותאמר לו תודה לא-ל שהעתיקך מן הדבר הפלוני אל זה העניין הטוב. וכמו זה ההתלהלה במומין המכאיבים. והוא אמרו (בהר פ' יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך" וכן הוא בהלכות (פי"ד ממכירה) ובעקבותיו כתב גם בספר החינוך: "שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם".לדבריהם יש לשאול מדוע באמת המשנה פירטה דוגמאות מסוימות של צער, ושמא לשיטתם המשנה ציינה לדוגמאות המצויות, אבל אין רק אלו בכלל[11] [12].
♦
פרק ג
הקשר שבין שני האיסורים
פתחנו בשאלת הקשר שבין איסור אונאת דברים לאונאת ממון. עפ"י הנ"ל נראה, שלדעת רס"ג, המונה אותם כמצווה אחת, עיקר האיסור הוא מה שהאדם מצער לחבירו, הן ע"י ממון והן ע"י דיבור. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם (ביד החזקה, דאילו בפירוש המשנה משמע שבשניהם האיסור הוא ע"י תחבולה) לכאורה נראה שאין קשר מהותי בין שתי ההלכות, שהרי לגבי אונאת ממון משמע שפעולת האיסור היא דווקא באופן של רמאות ואילו באונאת דברים גם שלא ברמאות. אמנם, לעיל (סוף פרק א) העלינו, שאף לדעת הרמב"ם תכלית האיסור באונאת ממון היא הצער, ומשום כך קיימת חובת השבה גם באופן שלא התקיים מעשה האיסור של רמאות. ואם כן, נראה שאיסור אונאת ממון הינו צער שנעשה ע"י תחבולה ואילו אונאת דברים היא צער אף שלא ע"י תחבולה. אפשר שסבר הרמב"ם שעיקר הצער שיש לאדם בחיי המסחר הוא בזה שמרמים אותו, דאם לא מרמים אותו אזי הוא מצטער מהתוצאה מכך שהוצרך להוציא יותר כסף ממחיר החפץ בשוק, אולם אין זה צער שבהכרח הגיע לו ע"י המאנה.לענ"ד נראה לומר, שאיסור אונאת דברים וממון אחד הוא, ועיקרו הוא במה שאדם מנצל את כך שחבירו נמצא במצב דחוק. כך לגבי אונאת ממון: כאשר מוכר במחיר גבוה ממחיר השוק והקונה לא יודע מכך, ואפי' אם הקונה יודע יש בכך ניצול של הקונה, שהרי אם היה יכול, היה הולך לקנות במקום אחר, ומסתבר שזה שקונה עכשיו במחיר גבוה יותר הוא רק מכיוון שהוכרח לכך. כך היא גם אונאת דברים, האדם מנצל את חולשותיו של חבירו על מנת לפגוע בו. על כן נבין מדוע המשנה והברייתא הביאו דווקא את הדוגמאות הללו של הפגיעה בגר, בעל תשובה או במי שאין לו דבר למכור, שהם אנשים שבעצם טבעם יש בהם חולשות מסוימות ביחס לכלל החברה.
♦ ♦ ♦