הגדרת עשירית בהפרשת תרומת מעשר ומעשרות, והמכשולות בזה
בעיקר בירקות עלים ובחצילים
הקדמה
שיעור ההפרשה בתרומות ומעשרות הוא עשירית [מלבד תרומה גדולה ששיעורה בכל שהוא]. מי שמוסיף על המעשר או פוחת ממנו מקלקל את המעשרות או את הפירות המתוקנים. כיצד ניתן לדייק בשיעור ההפרשה? על כך אמרו חז"ל שניתן להפריש במידה, במשקל או במנין. ועדיין לא ברור כיצד עי"כ מגיע לעשירית המדויקת, ללא תקלות? וכן, מה קורה כאשר יש ניגוד בין המנין למידה או למשקל בשיעור העשירית? על זאת דברינו להלן.בהפרשת תרומות ומעשרות ביתית, כלומר בהפרשה פרטית שעושה אדם שבידו פירות וירקות החייבים במעשר, כמות התקלות הנובעות מכמות הפרשת תרו"מ פחותה, מאחר שכל הפירות לפניו, והוא רואה ויודע כמה עליו להפריש. עם כל זאת, קיימות תקלות, חלקם מחוסר ידע ומחוסר תשומת לב. דוגמאות לתקלות שעלולות להיות מהפרשה ביתית נראה במקרים שיובאו להלן, שמפריש עשירית לפי מנין הפירות, וישנם מקרים שהוא ממעט במעשר, ופירותיו עדיין בטבלם, וכפי שיתבאר להלן. ואפילו מי שמדקדק ומפריש במשקל מדויק, נרחיב להלן שבחצילים שיש הפרש במשקל בין יחידה ליחידה, עלול הוא להיכשל בממעט במעשרות.
בהפרשה המוסדית, ובעיקר בהפרשה בשווקים הסיטונאים, עלולים לצוץ מכשולים מעין אלה ביתר שאת עקב כמויות הענק, וחוסר היכולת לשים לב לטעויות.
בשווקים הסיטונאיים המידע על כמויות הטבל הוא עפ"י רישום הארגזים או המשטחים שבהאנגר ומשקלם, ובירקות עלים עפ"י מנין, דהיינו שיש מספר קבוע של יחידות בארגז, ולפי מנין הארגזים. מאחר שמדובר בכמויות משמעותיות של תרומת מעשר שמאבדים אותם לאחר ההפרשה, החקלאים מניחים בשעת המיון בנפרד את הפירות הגרועים ושאינם שלמים, ומביאים אותם בשעה שמביאים את הפירות הראויים, כדי שיפרישו מהפגומים. לדוגמא - בחסה, החקלאים שמביאים את הסחורה מביאים איתם עלים שאינם ראויים למכירה, כגון עלים פרודים, חתוכים, קטנים וכדומה, ומהם מפרישים, ומותר לעשות כן בימינו, שהתרומות לאיבוד, ולכן מפרישים מהרע על היפה.
כאן נוצרת בעיה כיצד למדוד עשירית מהעלים, מאחר שהמסחר והאיחסון בחסה אינו לפי משקל אלא לפי מנין, כיצד ניתן להפריש במנין מעלי חסה בודדים? כמו כן, יש לדעת הדין כשקורים טעויות בכמויות.
להלן נתמקד בעיקר בהגדרת כמות העשירית באופני ההפרשה השונים.
♦
א. המרבה או הממעט במעשרות
דין מוסכם הוא שהמרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים, ואילו הממעט במעשרות פירותיו מקולקלים ומעשרותיו מתוקנים. מקור הדין הוא בתוספתא (דמאי פ"ח ה"י), והובא בגמ' בירושלמי ובבבלי בכ"מ. וכן פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' מעשר הל' יד-טו) [בירושלמי (דמאי פ"ה ה"ד) מובאת דעת רבי יוסי שסובר שאם טעה בכדי שהדעת טועה מועילה ההפרשה, עפ"י תנאי בית דין. וברמב"ם לא מצאנו שהזכיר זאת לדינא].דין זה נאמר בתרומת מעשר ובמעשרות, ששיעור ההפרשה נאמר בהם בתורה במדויק, אחד מעשרה. אבל לתרומה גדולה [וה"ה הפרשת חלה] אין שיעור מדאורייתא, ואפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי, ומאידך, יכול לעשות את כל פירותיו תרומה, ובלבד שישייר משהו כדי שיהיו שייריה ניכרים, ומדרבנן הוא שתיקנו שיעור הפרשה, לעין טובה אחת מארבעים, בינונית אחת מחמישים, ועין רעה אחת משישים, ומשום כך אין איסור לרבות או למעט בתרומה כרצונו. ואכן, תרומה גדולה ניטלת דווקא באומד, ולא במידה, במשקל או במנין, כמבואר במשנה בתרומות פ"א מ"ז, ונפסק ברמב"ם הל' תרומות פ"ג ה"ד, והטעם – כדי שיתרום בעין יפה (תוס' ל"א א' ד"ה ניטלת. טעמים נוספים נאמרו בזה, ואכ"מ). ובזמן הזה, כשהכהנים אינם יכולים להיטהר מטומאתם, והתרומה נשרפת, אין מפרישים אלא משהו, וא"כ ההפרשה קלה ופשוטה, ולכאורה אין בה חששות הלכתיות. אלא שמאחר שבהפרשה הנהוגה בזה"ז מפרישים את התרו"ג יחד עם התרומת מעשר, דהיינו שנוטלים מהטבל יותר מאחד ממאה כדי להפריש את היותר הנ"ל לתרו"ג, א"כ חלות הפרשת התרומה היא רק אם אכן יש יותר מאחד ממאה, שאל"כ אין לתרומה מקום לחול בו. ונמצא שלפי מה שנכתוב להלן לגבי אופן הפרשת תרומת מעשר, עלולה להיות השלכה ותקלה גם לתרומה גדולה.
לעומת זאת, תרומת מעשר וכן שאר המעשרות ששיעורם קבוע מן התורה, אחד מעשרה, אם ירבה בהפרשת תרומת מעשר ובמעשרות יהיו מעשרותיו מקולקלים, מאחר שהחלק המיותר שהופרש נשאר בטבלו, שהרי לא התכוון להפריש עליו, ואם ימעט במעשר יהיו פירותיו מקולקלים, שהרי לא תיקן את כל הפירות, ונמצא שיש בפירותיו חולין וטבל מעורבים.
♦
ב. החששות בזמנינו
בהפרשה הנהוגה בזמנינו לגבי חלק מההפרשות אין חשש כלל שמרבה או ממעט, אבל עדיין קיים חשש זה, בעיקר בתרומת מעשר, וממילא גם בתרומה גדולה בזמנינו, דהנה בהפרשה הנהוגה מפרישים קצת יותר מאחד ממאה, כדי להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת, כמבואר במשנה בדמאי פ"ה מ"ב וברמב"ם פ"ג מהל' תרומות הכ"ד. בהפרשה באופן זה אין כל חשש כשאכן הוציא כמות זו, שהרי אומר בנוסח "היותר מאחד ממאה הריהו תרומה גדולה. אותו אחד ממאה שיש כאן, ועוד תשעה חלקים כמותו הרי הם מעשר ראשון", א"כ כל מה שנוסף על אותו אחד ממאה הוא תרומה, ונמצא שתרומת המעשר חלה בדיוק על העשירית. אמנם אם ימעט בהפרשה זו, דהיינו שיקח פחות מאחד ממאה, כאן יהיו פירותיו מקולקלים [באופנים שיתבארו להלן] גם מחמת שאין לתרומה גדולה מקום לחול, שהרי מחיל אותה על היותר מאחד ממאה, ואין כאן, וגם מחמת התרומת מעשר שמיעט בשיעורה. וא"כ לכאורה פירותיו מקולקלים והם עדיין טבולים לתרומה גדולה, וגם לאחר שיפריש תרו"ג, עדיין מעורבים בפירותיו טבל וחולין מחמת שמיעט בתרומת מעשר.מי שאירע לו שהפריש את התרו"ג בנפרד ואת תרו"מ בנפרד, לגבי התרו"ג אין כל חשש, ומותר להרבות או למעט, כדלעיל. לגבי תרומת מעשר, אם ריבה אין חשש, שהרי התרו"מ נשרפת בזה"ז, ואין תקלה. אבל אם ימעט בתרומת מעשר יהיו פירותיו מקולקלים, כדלעיל.
לגבי מעשר שני לא שייך מרבה או ממעיט בהפרשה הנהוגה בימינו, מאחר שאנו לא מפרישים בפועל אלא קוראים שם לעשירית בדרומו או בצפונו, ופודים אותו, ונמצא שקריאת שם היתה על עשירית מדויקת. גם במעשר ראשון ובמעשר עני בדרך כלל לא קיים חשש זה, שהרי גם בהם אנו קוראים שם בצפונו או בדרומו ולא מפרישים, אלא כשאין ודאי חיוב בהפרשה נשאר המעשר בידינו כדין המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם ההפרשה ודאית גם אין אנו מוציאים בדרך כלל, ולא רק מי שאינו נותן מעש"ר ללוי [כפי שמקובל עפ"י החזו"א, מפני החשש להחזיקו כלוי], אלא אף מי שסובר שיש לתת, מ"מ יש שמזכים ללוויים ולעניים וחוזרים וקונים מהם במעות הניתנות למכירי לוויה או ליד העניים, כמקובל.
אמנם מי שרוצה ומקיים את מצות הנתינה ללוויים ולעניים ע"י נתינה בפועל מהפירות עצמם, צריך להיזהר שלא להרבות או למעט במעשרותיו, וכנ"ל.
♦
ג. מה נקרא עשירית, ומתי מוסיף או פוחת
והנה יש לעיין כיצד ניתן לדייק בהפרשות אלו, והרי בכל הפרשה א"א לדקדק ולצמצם שיהיה בדיוק עשירית, לא פחות ולא יותר, וא"כ נמצא מרבה במעשרות או ממעט? אמנם לימדו חז"ל שיש להפריש בדרכי המדידה הנהוגים הקרובים לשיעור הנכון, וזה נקרא עשירית, וכפי שכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל (במעדני ארץ פ"ג מתרומות הי"א, וכן ראה מש"כ במנחת שלמה ח"ג סי' קמה) שגם מי שמדקדק ושוקל בדיוק, אינו חייב לשקול במשקלים עדינים כדרך ששוקלים כסף וזהב. וע"כ שכשמפריש במנין מידה ומשקל, גם זה נקרא עשירית, ולא הוסיף ולא פיחת, אע"פ שיתכן שיימצא שבמדידה מדויקת יותר אין זו עשירית.וראה ברמב"ם בהל' תרומות שם שכתב: "דבר שדרכו למדוד מודד, ודבר הנשקל שוקל, דבר שאפשר למנותו מונה. היה אפשר למנותו ולשוקלו ולמודדו המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משניהם". ונראה כוונתו שאף שהמודד משובח והשוקל משובח ממנו, וא"כ הו"א שצריך להדר לשקול, מ"מ בדבר שדרך למנות או למדוד לכתחילה מספיק לעשות כפי שדרכו בכך. והנה החלק השני שבדבריו, שהמונה משובח, מקורו במשנה וכדלעיל, אמנם לדינו הראשון, שתלוי בדרכו בכך, לא מצאו הנו"כ מקור ברור. אכן, ברש"ש על המשנה במע"ש (פ"ה מ"ט) כתב שאפשר שמקורו הוא ממעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ורצה להפריש, ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, וקשה למה רבן גמליאל עתיד היה למוד, והרי השוקל משובח מכולם, וכי לא רצה לעשות באופן המשובח? ובתי' הראשון מתרץ עפ"י הרמב"ם הנ"ל ששם היה בדבר שדרכו למוד. אמנם תירץ שם תירוץ נוסף, שהוא העיקר כפי שכתב שם, ובעז"ה יובא להלן.
ומ"מ מתבאר שאע"פ שצריך לדקדק היטב בשיעורים מ"מ מועילה הפרשה במידת נפח, או במשקל ובמנין. ומתבאר שכשהפריש באופנים אלו חלה ההפרשה כדין אף אם התוצאה אינה מדויקת, וכגון שהפריש עשירית לפי יחידות אעפ"י שאין נפחם שווה במדויק [ולהלן בעז"ה נרחיב כיצד מפרישים במנין]. אבל אין מפרישים באומד [ההיפך מתרו"ג, כמבואר לעיל]. מקור דין זה במשנה בתרומות (פ"ד מ"ה): "המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משלושתן". ובירושלמי שם רבי חונא רצה להוכיח מהמשנה שאפשר להפריש באומד, ומשום כך נאמר שהמונה משובח, והכוונה משובח מהאומד, וכן מוכח מהמשך המשנה שהשוקל משובח משלשתן, ודחתה הגמ' שמשובח משלושתן הכוונה מבין שלשתן, דהיינו מהמונה מודד ושוקל. ולדינא פסק הרמב"ם [ושאר הפוסקים] שאין מפרישים באומד. וז"ל בהל' תרומות פ"ג ה"י (וכן בהל' מעשר שם): "תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד, אלא מדקדק בשיעורה אפילו בזמן הזה, שהרי שיעורה מפורש בתורה." ובהי"א כתב: "דבר שדרכו למדוד מודד, ודבר הנשקל שוקל, דבר שאפשר למנותו מונה. היה אפשר למנותו ולשוקלו ולמודדו המונה משובח, והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משניהן". עכ"ל. ברור שהרמב"ם בסו"ד כתב והשוקל משובח משניהן ולא כתב כלשון המשנה והשוקל משובח משלשתן, משום שקיבל לדינא את הכרעת הירוש' בדחייתו שאין מפרישים באומד, וכוונת המשנה במש"א שלשתן היא למונה מודד ושוקל.
♦
ד. כיצד מתקיים דין מעשר באופני ההפרשה השונים
ובכל האמור לעיל צריך ביאור מ"ט מועילה הפרשה במנין, אם המשקל או המידה אינם מכוונים, והרי ברור שהמידה והמשקל הם הקרובים לעשירית האמיתית יותר מהמנין, וכפי שיתבאר להלן? וקשה לומר שחז"ל למדו שלא צריך עשירית אלא בקרוב לעשירית די, זאת מנין? ועוד, דא"כ גם אומד יעזור, וגם מי שבאקראי הוציא ויצא לו שיעור קרוב קצת [יותר מכדי שהדעת טועה] וכי תועיל הפרשתו?וברור שבהכרח עולה שהגדרת מנין מידה ומשקל הינם מידות שכשמפריש כך מתקיים דין עשירית. ואף אומד, לדעת הסוברים שבדיעבד מועיל כך עניינו, שקבע שם עשירית למופרש לפי אומד דעתו, וגם זה בכלל עשירית, ונמצא שהפריש עשירית. והיינו משום שהגדרת עשירית יכולה להשתנות בהתאם למעשה שנעשה ולתוצאה הנדרשת. אלא שהגדרה זו אינה מספקת, וכפי שנוסיף ונבאר להלן.
הנה יש לחקור מ"ט נקרא עשירית בהפרשתו, בין המונה בין המודד ובין השוקל. ולשיטות מסוימות אף האומד.
כמו כן יש לחקור גם בעצם המושג המובא בירוש' בדמאי פ"ה שבטעות בכדי שהדעת טועה חלה ההפרשה, האם הכוונה שאף שחיסר או ריבה לא הקפידה תורה, או שבכל אופני ההפרשה האפשריים [גם אומד לפי מי שמתיר בתרו"מ] כל צורת הפרשה כזו היא העשירית שהתורה רצתה, ולא משום שזה קרוב למידה או למשקל.
לכאורה ניתן היה לפרש שמנין הפירות הוא סוג של עשירית, וכן מידה וכן משקל. וביאורו, שהמילה עשירית מתפרשת בכמה אופנים. לדוגמא: הן ברור שמי שרוצה לחלק קבוצת אנשים, ומבדיל עשירית מהם, בודאי שאין כוונתו למידה ומשקל אלא למנין. לעומת זאת המפריש עשירית מהונו לצדקה, אין שייכות לכל אלו, אלא לעשירית בשווי. ואם רוצה לפנות עשירית מחסן ודאי כוונתו לנפח, וכן ע"ז הדרך. א"כ אפשר לומר גם בזה, שבהפרשה ניתן להתייחס לכל האופנים הנ"ל כסוג של עשירית, שכן כשמוציא עשירית במנין זו עשירית מוחלטת ביחס למי שצריך את מנין הדבר, וכן מידה היא עשירית מוחלטת למי שצריך את נפח הפירות, ומשקל היא עשירית מוחלטת כשזה הנצרך.
אלא שנראה מדברי התוספתא והגמ', וכן מדברי רבותינו, שלא זו הסברא. בתוספתא בתרומות פ"ג ה"ה נאמר: היה לפניו תאנים ורימונים אין מחייבים אותו להיות יושב ומעשר בין בדקה בין בגסה, אלא תורם כדרכו בבינוני. וביארו רוב המפרשים שם שכשמעשר או תורם תרומת מעשר לא הצריכו אותו להבדיל בין הפירות הקטנים לגדולים, ואז להפריש על הקטנים לחוד ועל הגדולים לחוד כדי שידייק יותר, אלא די לו שיקח מהפירות הבינונים, ובכך תעלה ההפרשה על הכל [אמנם יש מי שגרס שם במקום מעשר – משער, ולמדו שהתוספ' נאמרה לגבי אומד של תרו"ג. וראה גם בד"א שפירש כן, וע"ש שכ' לפי זה שלענין תרומת מעשר צ"ע. ומ"מ ברור שספיקו הוא אם בתרומת מעשר מועיל כה"ג או שצריך יותר מדויק, וא"כ כ"ש שיש ראיה לעניינינו]. והנה אם נימא שדין מנין הוא לקחת עשרה משום שגם מנין הוא סוג של עשירית, א"כ מלכתחילה היה יכול ליקח את הקטנים יותר, וגם הם עולים למנין עשירית [כמו שלמנין עשרה אנשים לא חשוב הגודל]. ודוחק לומר שמעיקר הדין מועיל אפילו קטנים, אלא שקטנים וגדולים דינם כעין שני מינים, ואי אפשר לקחת מנין קטנים דהם מין אחר מהגדולים, זה קשה להיאמר.
וכן מוכח בסוגיא במנחות נד: בספק הגמ' אם משערים כמות שהן או לכמות שהן, כלומר אם הצטמקו הפירות, האם שיעורו כפי שהם עכשיו או כפי שהיו לפני שהצטמקו. ודנה הגמ' מהברייתא שאמרה שמפרישין תאנים על גרוגרות במנין, ואי כמות שהן משערינן הוי מרבה במעשרות [ובעז"ה נדון להלן בעולה מסוגיית הגמ' שם]. מוכח להדיא שאפילו שמפריש במנין חשיב מרבה במעשרות כלפי הערך האמיתי [וראה שם שלפי הצד שלכמות שהן משערינן לא יועיל להפריש במידה מגרוגרות על תאנים, דהוי מרבה במעשרות, אף שמודד במידה מדויקת].
ובפרט מוכח כן בסברת הגרשז"א (מעדני ארץ תרומות פ"ג מי"א) שדן שמי שלוקח להפרשה במנין עשירית מהפירות בצורה אקראית, ויתכן שיוצאים רוב קטנים וכדו', אין זה נקרא מנין אלא אומד, ומוכיח כדבריו מהגמ' והתוס' בבכורות, ובסו"ד דן שאפשר שאפילו אומד זה אינו [ובעז"ה יבוארו הדברים להלן], ואם מנין הוא סוג של עשירית בפני עצמו פשיטא שהיה צריך להועיל ליטול עשירית אקראית [אף אם נימא שקטנים אינו יכול לקחת. להמחיש הדברים - מי שמזמין ירקות בחנות, ומבקש מהמוכר לשלוח לו עשירית מהפירות או עשרה פירות, ברור שאם המוכר יבחר לו את הקטנים וישלח לו, תהיה ללוקח טענה עליו, אבל המוכר לוקח פירות באקראי לפי המנין, ובזה מתקיימת בקשת הלוקח לעשרה או עשירית]. ואם הרב מעדני ארץ מתייחס לזה כאומד או כפחות מכך, והוכחתו ברורה מהגמ', מוכח שמנין אינו עשירית כשלעצמו, אלא עשירית מפני שהוא קרוב לשיעור הנכון, ולכן כשלוקח קטנים חשיב ממעט במעשר, וגם אם לוקח באקראי, ולא בודק קטנים וגדולים, חשיב אומד ופחות, ואם התברר שלא כיון חשיב מרבה או ממעט.
[הן אמת שבחו"ב על המשנה בתרומות שם נראה שסובר בפשיטות שכשלוקח עשירית באופן אקראי חשיב מנין, וכן משמע מדברי הד"א פ"ג סקפ"ט שאחר שהביא שיש ליטול מהבינונים הוסיף "ובלבד שלא יברור דוקא הגדולות או דוקא הקטנות" ובצה"ל כ' שכן משמע בברייתא שם. ונראה שכוונתו שא"צ להקפיד על בינונים אלא העיקר שלא יקח קטן או גדול. אלא שמאחר שכתבו זאת כסברא, ולא הביאו את ראיית המעד"א מהגמ' והתוס' בבכורות, ודחו אותה, א"כ לכאורה ברור שעיקר הדין כדברי המע"א, ובפרט שהוא לחומרא].
ועכצ"ל שהגדרת עשירית היא בערך האמיתי שלה, עשירית ממש בנפח [להלן יתבאר שנפח הוא השיעור האמיתי, ולא משקל, וככל איסורים שבתורה], אלא שמאחר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וא"א לדייק, ואפילו ע"י משקל, שזו המדידה הקרובה ביותר לאמת, לא שוקלים במאזנים ששוקלים כסף וזהב ויהלומים, וכן יש פירות שקליפתם עבה ויש שדקה [מתוך דברי המעדני ארץ], הלא א"א להגיע לאמת המוחלטת, וע"כ שאמרה תורה להשתמש בכלי ואופני המדידה הקרובים ביותר לאמת, וכפי שהם נחשבים עשירית בשימושם התמידי בבית ובמסחר, כך הם עשירית מוחלטת לענין מעשר. אלא שכל זה אם פועל ומדקדק להגיע קרוב לעשירית בכלים אלו, אבל אם יקח קטנים, או שיקח באקראי ויתכן שיבואו לידיו רק קטנים, לא יהיה על המופרש שם עשירית.
נמצא שעשירית היא בשיעור האמיתי שלה, ולא במנין בפנ"ע, אלא שא"צ להגיע בדיוק לשיעורה, אלא ניתן להפריש בכלים הנהוגים באופן שהם קרובים לאמת, וכוונתו להגיע על ידם לשיעור כפי השגתו, ובזה יהיה המופרש עשירית מוחלטת.
וכן זה יש לפרש לגבי אומד לדעת הסוברים שאפשר להפריש כך, או שמועילה ההפרשה בדיעבד, לכאורה זו ההגדרה, שאומד דעתו של האדם שמבקש לברר בדעתו את העשירית הוא הקובע שזו עשירית. להלן לשונות החזו"א בתחילת קונט' השיעורים: "וכשנאמרו שיעורין בסיני נאמרו על האומד ומה שנראה לו לאדם זהו שיעורו... דזה בכלל דעתו של רואה כל זמן שלא נתברר להם חשבון האחר... ל"ש כאן אמת וטעות כיון דמסור לדעתו של רואה ודעתו של רואה הן ב"ד של גדולי הדור שקבעו כן, ומה שנראה להם זהו האמת, וזהו עיקר השיעור".
♦
ה. הדין בדיעבד כשטעה
עפ"י האמור לעיל, שתרומת מעשר, וה"ה שאר מעשרות, אין מפרישים באומד, אלא במידה משקל ומנין, יש לדון מה הדין אם הפריש באומד, וכן מה הדין אם הפריש במניין והתברר אח"כ שביחס למידה או למשקל פיחת או הותיר.הנה מי שהפריש באומד, או אפילו לא אמד כלל אלא הוציא באקראי, אם עלתה בידו הפרשה בשיעור ראוי ומדויק חלה ההפרשה, שהרי למעשה החל שם תרו"מ על השיעור הראוי. וכן כתבו הפוסקים (ראה במעדני ארץ ובד"א תרומות פ"ג בצהה"ל ס"ק קסה), וכן פשוט.
אמנם מי שפיחת או הוסיף במעשרותיו, אם הפריש באקראי בוודאי שקלקל, כאמור לעיל. וכן אם הפריש במניין במידה או במשקל, והתברר שטעה, כגון שספר מאה פירות והפריש עשרה, והתברר שיש מאה ועשרים, בזה פשיטא שהוא מרבה או ממעט במעשר [וכן ראה בר"ש סיריליו על המשנה בתרומות פ"ד מ"ו (הובא במלאכת שלמה בסו"ד) בג' פרקים משערים את הכלכלה, שזהו המקרה שבמשנה שם, ומעשרותיו מקולקלים]. ואם הפריש עפ"י אומד, והתברר שטעה, קיימת מחלוקת אם בדיעבד נחשב כמרבה או כממעט, או שמא מאחר שעפ"י אומדנו היתה כאן עשירית נחשבת ההפרשה כעשירית ולא קלקל [מחלוקת זו תלויה בתירוצי התוס' בגיטין (לא.), במנחות (נד:) ובבכורות (נח.), ועוד. וברמב"ן, ברשב"א ובריטב"א בביצה (יג:) ובגיטין (שם) נראה שסוברים שאפילו בדיעבד לא מועילה ההפרשה. וכ"מ בר"ש תרומות (פ"א מ"ז). ובביאור הגר"א (סי' שלא ס"ק סד) מדייק מלשון הרמב"ם שסובר שלא מועילה ההפרשה, וכ"כ בערוה"ש. לעומת זאת בכפתור ופרח בפכ"ד כתב שבדיעבד מועילה, וכ"כ בשערי צדק (פ"י סי' יא). וראה במעדני ארץ תרומות (פ"ג הל' י-יא) שדן בזה ודוחה את ראיות הכפו"פ. ע"ש. וראה גם בד"א שם סקפ"ה ובצהה"ל שם]. ולמעשה נראה מדברי הפוסקים האחרונים שנוקטים [בפרט בדעת הרמב"ם] שהעיקר שאינו נחשב עשירית אלא יש כאן קלקול בפירות או במעשר. אמנם יש דעה שסוברת שגם באומד, אם טעה בכדי שהדעת טועה, חלה ההפרשה, וכ"כ הגר"א בשנו"א (פאה פ"ה מ"ב), ולפי זה הבעיה אינה קיימת אא"כ התברר שהטעות היתה יותר מכדי שהדעת טועה. אלא שכאמור לעיל טעות בכדי שהדעת טועה הוא מדברי ר"י במשנה, והרמב"ם לא פסקה בהלכות, א"כ נראה שסובר שאפילו בכה"ג לא מועילה הפרשה.
אבל אם הפריש במנין, אף שכלפי מידה או משקל התברר ששיעורו אינו מכוון, מ"מ תועיל הפרשתו ואינו נחשב מרבה וממעיט. וכן הדין כשהפריש במידה, והתברר שהמשקל אינו תואם, וברור שמקור הטעות הוא במידה, כגון שמדד בכלי מידה תמרים, והמשקל לא תואם, וברור שהטעות היא מחמת החלל שבין התמרים. וזהו הדין הפשוט האמור במשנה בתרומות שניתן להפריש באחת מהדרכים הנ"ל אף שיש דרך משובחת יותר.
♦
על פי האמור לעיל התיישבה לענ"ד הלכה שאינה ברורה כ"כ בס"ד. במשנה בתרומות (פ"א מ"ו) נמנים אלו שלא יתרמו אבל אם תרמו תרומתן תרומה, ובתוכם נאמרו הסומא והשיכור. רוב המפרשים פירשו שלכתחילה לא יתרמו משום שאינם יודעים להבחין בין יפה לרע, ויבואו לתרום מהרע על היפה. ומ"מ אם תרמו תרומתן תרומה שהרי בדיעבד חלה ההפרשה מהרע. וכן כתב הרמב"ם בהל' תרומות (פ"ד ה"ד). ובשו"ע לא פירט הטעם.
הריבמ"ץ שם מביא טעם נוסף שלכתחילה לא יתרמו, שמא יפחות מהשיעור שאמרו חכמים בתרומה, ולדבריו פשוט שאם תרמו תרומתן תרומה שהרי השיעור דרבנן בתרומה אינו מעכב. אמנם צריך להבין מ"ט כתב בתו"ד שהחשש הוא מפני השיעור דרבנן שבתרומה, היה צריך לפרש יותר, שבשאר הפרשות, בתרומת מעשר ומעשרות צריך לדייק ושמא ירבה או ימעט במעשרות? וצ"ל שמשמע ליה שהמשנה דיברה גם ובעיקר על הפרשת תרומה, וגם בזה יש חשש מפני השיעור דרבנן, אך פשיטא שבשאר מעשרות לא יתרמו.
אלא שקשה שהלבוש בסי' שלא (סל"ב), ואחריו הש"ך (שם ס"ק סא, סב), כתבו תחילה שהסומא והשיכור לא יפרישו תרומה שאינם יודעים להפריש מהרע על היפה, והוסיפו שבזה"ז שתרומה נשרפת יכולים לתרום, ומיהו מעשרות אינם יכולים להפריש, אלא שלגבי מעשרות כתבו שהטעם הוא שמעשר צריך שיעור ומדידה, ואילו אינם יכולים לכווין המדידה. וצ"ב מ"ט שינו מהטעם האמור לעיל שאין מפרישים מהרע על היפה, שהרי במעשרות אסור גם בזה"ז להפריש מהרע, כמבואר בשו"ע שם ס"ק נב? וצ"ל שטעם זה נכון, ואדרבא דינו חמור יותר מהאיסור להפריש מהרע על היפה, שהרי המרבה או הממעט במעשר מעשרותיו או פירותיו מקולקלים. ומ"מ לגבי תרומה גדולה, שלא שייך דין מרבה וממעט, העדיפו לכתוב את הטעם שמפריש מהרע.
אלא שיש להקשות שאם אכן יש חשש שפירותיו מקולקלים, מ"ט בדיעבד תרומתו תרומה, היה צ"ל שבדיעבד יש לבדוק אם דקדק ודייק, ואם לא דייק, או שכבר א"א לבדוק זאת, דינו כדין המרבה והממעט במעשרות?
אמנם להאמור לעיל יש לבאר. הנה לדעת הסוברים שבמעשרות אם הפריש באומד יצא, י"ל שהסומא והשיכור שמפרישים במידה במנין ומשקל, ואינם יכולים לכוין המדידה, דינם יהיה כמפריש באומד, ולכן לכתחילה לא ימדוד ובדיעבד חל כדין מפריש באומד. ולפי זה לא צריך לבדוק לאחר הפרשתם, שכן אפילו אם לא דייקו בהפרשה, חלה ההפרשה כדין אומד. כמו כן, לשיטות שבכדי שהדעת טועה חלה ההפרשה אפילו כשהפריש שלא כדין [כמובא לעיל מהגר"א עפ"י הירושלמי] א"כ גם בהם תחול ההפרשה [ואפשר שאצלם חשיב בכל גווני בכדי שהדעת טועה].
ולסוברים שאומד לא מהני, צ"ל שאף סומא ושיכור כשמפרישים במידה משקל ומנין חשיבא הפרשה כדינה, אף שאינם יכולים לכוון, וכשם שלעולם אין דיוק גמור אפילו במידה ובמשקל, כמבואר לעיל, כך בהם, וגם זה חשיבא עשירית, מאחר שכיוונו לעשירית במידה משקל ומנין. אלא שלכתחילה הוי משקל ומידה גרועים, ולכן אינו אלא בדיעבד.
♦
ו. הפרשה ע"י לקיחת אחד ממאה ממנין הפירות באופן אקראי, בלי לבדוק את גודלם
הובאה לעיל הברייתא שלא חייבו את המפריש להפריש על הפירות הדקין בפנ"ע ועל הפירות הגסים בפנ"ע, אלא מפריש כדרכו מהבינוניים. יש לעיין האם נוטל כדרכו, וא"כ לאו דווקא מהבינונים, אלא יכול ליקח את העשירית שנזדמנה ואפילו שעלו בידו קטנים יותר, וכדו'. ועיקר הדגשת הברייתא שא"צ לטרוח ולהקפיד ליקח דווקא בשווה ממש, אלא כל שאינו מכוין להוציא את הקטנים שפיר עביד. ומש"כ בינונים הוא לאו דווקא. או שנימא שדווקא בבינונים מותר ומשום שקרוב לאמת, אבל באקראי לא.הובא לעיל שמדברי החו"ב בתרומות, וכן מדברי הד"א, משמע שאפשר ליטול באופן אקראי, וא"כ מש"כ בברייתא שמפריש מהבינונים הוא לאו דווקא. אלא שהגרש"ז אוירבך במעדני ארץ שם מוכיח בתחילת דבריו שכל היכא שמפריש ולא בודק לידע אם הם בינונים, דינו כדין אומד, ולא כדין מנין, וראייתו מוכחת מהגמ' בבכורות נח. שהביאה את דברי ריב"י שאמר שמועילה הפרשת מעשר בהמה כשהפריש במנין כעין מעשר, דהיינו שהיו לו מאה בהמות, ובמקום להעבירם אחת אחת תחת השבט, נטל עשרה וקרא להם שם מעשר בהמה. וביארה הגמ' שריב"י סובר כראב"ג שאומד מועיל בתרו"מ, וממילא גם במעשר בהמה יועיל מאחר שהוקש מעשר בהמה למעשר דגן, ולרבנן לא יועיל, שהרי גם בתרו"מ לא מועיל. והקשו בתוס' (שם נח: בד"ה כשם, וכן הוא בתוס' במנחות נה.) מאי איריא משום דסבר כראב"ג, תיפוק ליה שריב"י סובר שמועילה הפרשה כזו משום שהוקש מעשר בהמה לתרו"מ. ומת' שם בתירוץ השני [שהוא התירוץ העיקרי, שעל הפי' הראשון כ' התוס' שאינו מתיישב ללב] "שלריב"י הוי מעשר אע"פ שאין שווים במכניס לדיר להתעשר, דמסתמא אז אין דרכם להיות שווים, הלכך צריך לאוקמא כראב"ג דשרי באומד ולא חייש למרבה במעשרות, ואי לאו דראב"ג אמינא אע"ג דבמעביר לא חיישינן בשווים, בכה"ג שנוטל אחד מעשרה דילפינן ממעשר דגן בעינן שוים". מבואר בתוס' שגם לענין מעשר בהמה היכא שמפריש באופן של עשירית ולא באופן של העשירי, בעי שווים, ואף שכלפי מנין הבהמות יש עשירית, מ"מ צריך עשירית שתתאים למידה, וע"כ רק לראב"ג שאומד מועיל, יועיל גם באינם שווים [ועדיין צ"ב מ"ט לראב"ג מועיל, הא גם אומד הוא סוג של קירבה לשיעור האמיתי. ואמנם כל זה בכלל דברי המע"א בסו"ד, וכדלהלן].
ומוכח שבמעשר א"א לקחת לפי מנין באופן אקראי, וא"כ כשלוקח במנין צריך לבדוק שהם מהבינוניים.
יתירה מכך, בסוף דבריו כ' הגרשז"א וז"ל: "אולם בהתבונני נלענ"ד דאפשר דאם אינו מכוין להוציא מהבינוניים אלא נוטל סתם מכל הבא ביד ה"ז גרע טפי מאומד הדעת שנותן עכ"פ אל לבו להפריש השיעור של אחד מעשרה שאמרה תורה, משא"כ אם אינו אומד בדעתו אלא נוטל סתם נמצא דמעיקרא הוא יודע שימעט או ירבה, ולכן אף שבלשון בנ"א ה"ז נקרא שפיר נקרא אחד מעשרה היינו מפני שמחמת הספק רגילים לוותר, משא"כ גבי מעשר דקפיד רחמנא על שיעור אחד מעשרה, אין זה חשיב מעשר כלל מה שנוטל סתם בלי שום הבחנה, כיון שיודע ודאי שמרבה או ממעט...". וע"ש שדוחק ליישב את השאלה מהגמ' בבכורות שמוכח שכה"ג נקרא אומד.
והנה סברתו זו לכאורה ברורה. אלא שאף אם לא נקבלה בפשיטות, אלא ננקוט כפי פשטות הגמ' שכה"ג חשיב אומד, ג"כ אין להפריש באופן של הוצאת מנין אקראי, וכמבואר לעיל שהעיקר לדינא שהמפריש באומד אם לא דייק חשיב מרבה וממעט במעשר. ומאחר שהגרשז"א שהחמיר במי שלוקח באקראי הביא מקורו מהגמ' והתוס', והסוברים שאקראי מועיל לא הביאו ראיה לדבריהם ולא יישבו את הראיה מבכורות, א"כ נראים דברי הגרשז"א עיקר לכל הפחות שיחשב רק כאומד.
♦
העולה מדברינו עד עתה
המפריש באחד מאופני ההפרשה הנכונים [מידה משקל ומנין] באופן הנכון, אפילו אם התברר שביחס להפרשה מדויקת יותר טעה, עדיין נחשב כמפריש עשירית. אבל אם טעה באופן ההפרשה עצמו, כגון שטעה במנין הכללי, וממילא בהפרשה, נחשב מרבה או ממעיט במעשרות. ואם הפריש באקראי גמור, אם יצא השיעור מכוון – שפיר, אך אם חיסר או ריבה, מעשרותיו או פירותיו מקולקלים. ואפילו אם הפריש באומד, או אפילו אם הפריש במנין אלא שלא שם לב לגודל המופרש, אם חיסר או ריבה הפרשתו מקולקלת.הנפ"מ המצויה בזה קיימת בעיקר בירקות עלים – בשאר פירות וירקות ההפרשה היא בדרך כלל על פי משקל, מאחר שבמחסני השווקים הגדולים לכל משטח ולכל ארגז ידועה משקלו, ועפ"ז המסחר. לעומת זאת בירקות עלים לא שוקלים בשווקים הסיטונאיים ובמחסנים הגדולים, אלא לפי מנין לפי סדר קבוע, כלומר, בכל ארגז חסה יש 6 יחידות, והמסחר הוא לארגז או ליחידות, ולא רגילים לשקול אותם.
והנה מי שמפריש לפי מנין, לא בודק גודל היחידה ולא יודע אם היא בינונית או קטנה, ואם מסתמך על מספר מדויק יתכן מאד שמרבה או ממעט ביחס למשקל, ולפי הגרשז"א הנ"ל הוי טעות.
הבעיה חמורה יותר בשווקים הנ"ל מאחר שהמגדלים שמספקים את הסחורה מביאים בנפרד את כל הירקות שאינם נמכרים או שנפסלו לשיווק, כגון עלים בודדים, או ירק שנחתך וכדו', ובזה ודאי שהמפריש אומד אם זו עשירית, וטעויות מצויות, כפי ששמענו מפי הגרש"ז רווח שליט"א ראש המכון למצוות התלויות בארץ, שראה משגיח שעישר על החסה מאותם שנפסלו לשיווק, שהובאו לו ע"י המגדל בשק נפרד. ושאל אותו איך יודע להפריש את הכמות הראויה [שכן הסוחרים לא שוקלים את החסה, וא"א לדעת מה משקלה, ובפרט בשווקים הסיטונאיים שמדובר בכמויות ענק, והמסחר הוא באמצעות מנין, כדלעיל]. המשגיח חישב את מנין החסה החייבת, ולפי זה כמה צריך להפריש, ואמר שבשק של אותם שאינם ראויים לשיווק בודאי יש יותר מכמות כזו. כדי להוכיח לו את טעותו ביקש הרב בקשה חריגה, לשקול את כל החסה, ואת ההפרשה, והתברר שחסר היה כמות של כמה קילו לכמות הנכונה. והנה במקרה זה היתה ההפרשה באומד [ואולי אף פחות מכך], וכאמור לעיל פירותיו מקולקלים מאחר שמעורב בהם טבל וחולין.
♦
ז. מהי המידה האמיתית לעשירית, מידה או משקל, והנפ"מ לבעייה בחצילים ובדומיהם?
כשם שהעלינו לעיל שברור הוא שאי אפשר לקחת למנין הפירות את הקטנים יותר, מאחר שגם בהפרשה במנין צריך להשתדל לכוון לערך העשירית האמיתי, כן יהיה הדין בהפרשה במשקל אם הערך האמיתי הוא מידה [נפח], או להיפך, בהפרשה במידת נפח אם הערך האמיתי הוא משקל.להבהרת הדברים ניקח לדוגמא את החצילים, שבהם ידוע שגם חצילים שמידת הנפח שלהם שווה, משקלם יכול להשתנות בשיעור של 50% זה מזה. כידוע, עקרות בית בוחרות בחצילים הקלים יותר מפני שהם טובים ומתוקים יותר.
והנה אם הערך האמיתי לעשירית הוא הנפח, נמצא שהמפריש חצילים לפי משקל, וכמקובל, אם יקח את הכבדים ביותר, נמצא ממעט במעשרות אף שכיוון במשקל. לדוגמא, אם לפניו 1000 חצילים שהנפח שלהם שווה, וצריך להפריש אחד ממאה לתרומת מעשר, יתכן שלפי המשקל מספיק שיקח 5 חצילים, שמשקלם הוא אחד ממאה מסך החצילים החייבים, ונמצא שהפריש 5 חצילים על 1000 יחידות, וזו ודאי טעות שאינה בכדי שהדעת טועה. ומקרה זה דומה לחלוטין למי שמפריש לפי מנין, ונוטל את הקטנים ביותר, שלכו"ע הוי טועה. וכפי שאמרנו לעיל, אם אכן הוי ממעט במעשר, א"כ גם אם מפרישים באופן אקראי במשטח שמעורבים בו חצילים מהסוג הכבד עם הקלים, אם מיעט במעשר נמצאו פירותיו מקולקלים.
וכן להיפך, אם הערך האמיתי להפרשה הוא המשקל, א"כ מי שמפריש עפ"י מידת נפח, כלומר אחד ממאה מנפח החצילים [כגון שבאפשרותו לברר, או שכל החצילים בגדלים שווים, או שנוטל את הבינוניים, כדרך שעושה במנין, כמבואר לעיל], ובורר את החצילים הקלים יותר למעשר, הרי הוא ממעט במעשר, ואם יקח את החצילים הכבדים, הריהו מרבה במעשר. ואם לוקח חצילים שנפחם שווה ולא שם לב למשקלם, ובסחורה שלפניו יש קלים וכבדים, דינו כדין מפריש באקראי שהבאנו לעיל בשם הגרשז"א שדינו כמפריש באומד ופחות מכך.
א"כ יש לברר מהו הערך האמיתי לעשירית בהפרשה, המידה או המשקל?
במשנה בתרומות שהובאה לעיל מפורש "המודד משובח ממנו, והשוקל משובח משלושתן", ומבואר שהמשקל הוא המדויק מבין כולם. ובתוס' אנשי שם כתב [בשם מר"ן]: "דע דדווקא לגבי תרו"מ דהוי מין במינו ומשקל אחד אמרינן השוקל משובח, אבל באיסור והיתר משערין בכמות. עפר"ח צט ועבוה"ג". והנה בדרך אמונה תרומות (פ"ג ס"ק צא) הביא את דברי התוא"ש אלא שנראה שהבין בדבריו ששונה תרו"מ משאר איסורים, שבתרו"מ הערך האמיתי הוא המשקל. וע"ש בצה"ל ששואל על דברי התוא"ש מה הטעם ששונה תרו"מ מאיסורים, וגם לפעמים יוצא קולא? ומת' שאולי סברא שהתורה רוצה בטובת הכהן, וכו' אבל בכה"ת צריך שיעור מדוקדק, וזה במידה. הנה מדבריו נראה שהבין שמדין תורה שיעור ההפרשה הנכון הוא במשקל.
ודבריו תמוהים, דודאי אין כוונת התוא"ש אלא לומר שמאחר שההפרשה היא מין במינו א"כ ההפרשה המדוקדקת והמבררת יותר היא המשקל, שהרי במידה יש אויר שבין הפירות וקשה למדוד, ואילו המשקל נותן את הסכום הקרוב לעשירית, אבל ודאי מידת הנפח היא האמיתית, ובדברים שאפשר לשער בנפח לא אמרינן שהשוקל משובח. וכך כתב הרש"ש על המשנה במע"ש פ"ה מ"ט שר"ג אמר עישור שאני עתיד למוד, שהקשה למה לא אמר שאני עתיד לשקול, שהוא המשובח, ותי' הרש"ש בתירוץ השני [שכתב שהוא הנכון] שלגבי תבואה שאין אויר ביניהם, מידה טובה כמשקל. והיינו שבשניהם התוצאה שווה ונכונה, אבל אין בזה גזיה"כ כלל. וא"כ אין סיבה לומר שאף שבכל התורה השיעור הקובע לאיסורים הוא הנפח, כאן שונה, אלא אדרבא, דין תרו"מ ככל איסורים, שעיקרם נפח, אלא שיותר קל להגיע למידה האמיתית ע"י משקל, אבל בכל איסורים שהוא בתערובת מבשא"מ, המשקל אינו נכון, שהרי המשקל הסגולי שלהם שונה, וכיצד ישקול?
ובפרט לאחר שראינו את דברי העבוה"ג והשער אפרים [הובאו גם בפת"ש יו"ד סי' צח סק"ב], שהם המקור לדברי התוא"ש שהביא הדרך אמונה, ומפורש בדבריהם שמש"כ שהשוקל משובח אינו דין חדש בתרו"מ, דהנה בשו"ת שער אפרים סי' נא דן לגבי בשר טריפה שנמלח עם כשר, ויש הפרש בין המידה למשקל לגבי ביטול בס', ע"ש, ודן האם באיסורי תורה אזלינן בתר מידה או בתר משקל, ובתחילת דבריו הביא ראיה מהמשנה שאמרה שהשוקל משובח, הרי שהעיקר הוא המשקל, וע"ש שמאריך בזה, ובהמשך דבריו כותב שאינה ראיה, שדווקא כאן השקילה היא היותר מדויקת, אך עיקר המחייב הוא הנפח. ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' ל תמה עליו בחריפות, ואומר איך עלתה על דעתך להוכיח כן, הרי ברור ששם אינו אלא דרך מדויקת יותר, אבל אין הוכחה שהקובע הוא המשקל, ובודאי שהעיקר הוא המידה. ומוסיף שאף שגם אתה [השער אפרים] דחית את הראיה וכנ"ל, מ"מ מה עלה על דעתך בכלל להוכיח משם. הרי שסובר בבירור שהעיקר הוא המידה [גם הפר"ח שהביא בתוא"ש לא כ' אלא שבאיסורים אזלינן בתר מידה (וכבר שלחנו צ"ע זה במכתב להגרשיח"ק שליט"א עמש"כ בדרך אמונה, ואנו ממתינים לתשובתו)].
הנה לאחר שברור בתשובת השער אפרים והעבוה"ג הנ"ל שאין הבדל בין תרו"מ לשאר איסורים בעיקר הדין, והם מכריעים שהנפח הוא הקובע, א"כ פשוט שעיקר עשירית הוא בנפח גם בתרו"מ. אלא שכפי שאמרנו, בדרך כלל אין הבדל ביניהם, וע"י שניהם מגיעים לחקר האמת, ואדרבה, השוקל משובח.
אלא שבחצילים הבעיה היא חמורה, ששם עלול להיווצר מצב שעשירית במשקל לא תהיה עשירית בנפח כלל, ונמצא ממעט במעשרות.
אופן הפרשת חצילים ברוב המקומות, ובעיקר בשווקים הגדולים, הוא לפי משקל. החצילים שרוצים להחיל עליהם שם תרומה ותרומת מעשר מובאים ע"י החקלאים בנפרד, מירק שנפסל לשיווק. בדר"כ המיון נעשה כבר בקטיף, כאשר את הירק שנפסל לשיווק [כגון בקועים וחתוכים] מניחים בארגז נפרד, ואותו מפרישים. כמו כן, יש סחורה סוג א' ויש סוגים גרועים יותר. הסחורה היפה בחצילים הם אותם חצילים קלים וטעימים, בעוד הסחורה הגרועה יותר היא במקרים רבים גם כבידה יותר [אחת הסיבות העיקריות להבדלי המשקל הוא שככל שהצמח צעיר יותר פירותיו קלים יותר]. בוודאי שכשמפרישים מפרישים מהגרוע יותר על הטוב [וכידוע, בזה"ז אין איסור להפריש מהרע על היפה]. נמצא שיש הפרש בין המידה למשקל בהפרשה, ויש חשש כבד למרבה או ממעט במעשר.
הדרך להפריש במשקל באופן שלא תהיה בעיה הוא אם ירבה מאד במה שמפריש, באופן שללא צל של ספק ובכל רמות המידה ירבה במעשר, ומאחר שהיום אין בעיית מרבה במעשר שהרי התרומה הולכת לאיבוד, נמצא שעישר כראוי.
♦
ח. הדין במי שמיעט במעשרות
כאמור לעיל, מאחר שאנו כוללים בנוסח ההפרשה גם את התרו"ג, אם ימעיט במעשר נמצא שגם לתרומה גדולה אין מקום לחול, ונמצאו פירותיו טבל גמור לתרומה, ולגבי תרו"מ יהיו טבל וחולין מעורבים. ולדינא יש לדעת שאם מיעט במעשרות שלו הפתרון הטוב ביותר הוא להישאל על ההפרשה [אם עדיין לא נאכלו פירות] ולהתיר אותה, ולחזור ולהפריש.ובספר קיצור הלכות תרו"מ להגר"י בויאר שליט"א בריש פט"ז כתב: "המעשר כפי הנוסח הרגיל, ואח"כ נתברר שלא היה במה שהפריש כשיעור, קרוב הדבר שלא חל כלל. אבל למעשה היה מרן זללה"ה [החזו"א] מורה להישאל על ההפרשות, ולחזור ולעשר כראוי". וראה שו"ת חלקת השדה (ח"ב סי' ו אות ט).
במקרים שבהם ההפרשה השגויה נעשית ע"י משגיח כשרות, יתכן שלא צריך בזה התרת נדרים, ושייך הכלל "לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי", ולא תעלה ההפרשה כלל.
♦
יש בנו"ט להוסיף כאן בירור בדין ההפרשה מגרוגרות על תאנים ולהיפך [וכן ענבים על צימוקים ודומיהם] כפי שעולה בסוגיית הגמ' במנחות נד., והעולה מזה להפרשת תרומת מעשר במידה במשקל ובמנין, וכן לענין אומד בתרומה גדולה. ובעז"ה עוד חזון למועד [וראה להלן במילואים].
♦
העולה לדינא
א. הגדרת עשירית בהפרשת תרומת מעשר ומעשרות יכולה להיקבע עפ"י מידת נפח, משקל, או לפי מנין.ב. אין להפריש באומד, ואם הפריש, אם כיוון לשיעור המדויק בודאי שחלה הפרשתו [וכן אם ריבה בשיעור בזה"ז], ואם מיעט בהפרשה י"א שהוי ממעט במעשר, ולכן עליו להישאל על הפרשתו.
ג. כשמפריש במנין עליו לשים לב שלוקח מהפירות שהם בינונים בגודל. בוודאי שאינו יכול לקחת את הקטנים יותר, אף שהם עשירית במנין, ואם עשה כן הוי ממעט במעשר. אעפ"כ, לא צריך להפריש קטנים כנגד קטנים וגדולים כנגד גדולים, ולבדוק שהנפח שווה, אלא כיון שלוקח פחות או יותר בינוניים יוצא.
ד. כמו כן, אינו יכול להפריש לפי מנין באופן אקראי, כלומר שאינו יכול לקחת עשירית במנין בלי לבדוק שהם בינוניים, ואם הפריש כך והתברר שמיעט במעשר, נתבאר לעיל שהעיקר נראה שדינו כדין מפריש באומד, ואפשר שגרע מאומד, וע"כ עליו להישאל על הפרשתו, וכנ"ל.
ה. ולפי זה בירקות עלים, כגון חסה ודומיה, שההפרשה המקובלת היא לפי מנין, אם לא בודק את גודלם של הירקות שבמנין עלול להיות שבירקות שרוצה לתקנם עדיין הם טבל וחולין מעורבים. ולכן יש להוסיף ירקות עלים בכמות שבודאי ובודאי אינו ממעט [ולהרבות בשיעור אין חשש בזה"ז].
ו. שיעור ההפרשה האמיתי הוא עשירית מנפח הטבל, ולא עשירית המשקל. אעפ"כ עדיף לשקול, מפני שבכך מגיעים לתוצאה המדויקת ביותר, מאחר שקשה למדוד נפח, שהרי יש אויר בין הפירות. אבל יש הפרשות שבהם בשני אופני ההפרשה תהיה ההפרשה מדויקת, ולכן אין הבדל כיצד מפריש [וכמו שכ' הרש"ש שבגורן אין הבדל ביניהם].
ז. במקום שיש הפרשים במשקל בין פרי לפרי אפילו בפירות שהנפח שווה, כגון בחצילים שחלקם קלים וחלקם כבדים, א"א יהיה להפריש לפי משקל, ודינו יהיה כעין הדין האמור לעיל לענין מנין, דהיינו, שבודאי שא"א לקחת את הכבדים יותר ולהפריש על האחרים במשקל, ודינו כדין המפריש במנין שלקח את הקטנים יותר, שהוא ממעט במעשרות. וכן אם לוקח באקראי חצילים בטבל שמעורבים בו חצילים כבדים וקלים, דינו כלוקח באקראי במנין, ואם התברר שמה שלקח הם הכבדים יותר הוי ממעט במעשר. והפתרון לזה הוא להוסיף במעשר באופן שיצא מכלל ספק.
ח. תרומה גדולה מפרישים דווקא באומד, ולא במידה משקל ומנין, כדי שיתרום בעין יפה. אולם מוכח מסוגיית המפריש מגרוגרות על תאנים ולהיפך שכשמפריש במידה ובמנין כאשר התוצאה מזה היא שמפריש בעין יפה נכון לעשות כן, ולכן תרומה גדולה יפריש מתאנים על גרוגרות במנין ומגרוגרות על תאנים במידה, כדי שיפריש בעין יפה [וכן הדין בצימוקים על ענבים, ודומיהם]. ובזה"ז די במשהו.
♦
מילואים
להשלמת ענין זה נראה להביא את העולה מסוגיית הגמ' במנחות לענין שיעורים בפירות שהצטמקו, וכדומה.במנחות (נד.) דנה הגמ' בכל שיעורי תורה אם כמות שהן משערין או לכמות שהן משערין, כלומר, באיסורים ובמצוות שצריכים שיעור לדבר, מה הדין אם לא היה בדבר שיעור ועכשיו תפח, או להיפך, שהיה בו שיעור והצטמק, האם שיעורו האמיתי הוא כמות שהוא, או כפי שיעורו הראשון. ומוכיחה הגמ' מהברייתא האמורה בתרו"מ, שתאנים על גרוגרות מפרישים לפי מנין, וגרוגרות על תאנים במידה. מתאנים על גרוגרות במנין מוכיחה הגמ' שלכמות שהיו משערין [שאל"כ הוי מרבה במעשרות, שהרי מידת התאנים גדולה ממידת הגרוגרות], ואילו מגרוגרות על תאנים במידה מוכח שכמות שהן משערין [שאם משערין לכמות שהיו, נמצא מרבה במעשרות]. ורצתה הגמ' ליישב שמיירי בתרו"ג שניטלת באומד כדי שיתן בעין יפה, אלא שמהמשך הברייתא שהביאה ראב"י אמר שאביו היה מפריש מעשר במנין מגרוגרות על תאנים מוכח שמיירי בתרו"מ, ותירצה הגמ' שמיירי בתרו"מ וכראב"ג שניטלת באומד. אלא שמקשה הגמ' מדברי ראב"י עצמם שאמר שאביו [ר' יוסי] היה נוטל מגרוגרות על תאנים ומפריש לפי מנין, ומוכח שלכמות שהן משערין, שאל"כ כיצד מפריש במנין והא ממעט במעשר כמות שהן עכשיו. ותי' הגמ' שאני גרוגרות הואיל ויכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהיו.
ובירושלמי בתרומות (פ"ב ה"ב) מובא חלק נוסף מהברייתא, שלא יפריש מתאנים על גרוגרות במידה, ולכאורה הוא תמוה מאד, שהרי ההפרשה המעולה ביותר היא המידה, ולמה לא יפריש [ובודאי יש להקשות כן למ"ד כמות שהן משערינן. וצ"ע למה לא הביא הבבלי גם בבא זו. ושמא היא בכלל מה שהביא]? וע"כ שצריך לפרשו בתרו"ג הניטלת באומד, או בתרו"מ וכראב"ג, ולכן לא יפריש שהרי אין מפרישים תרו"ג במידה ובמשקל ובמנין כדי שיתן בעין יפה, ותאנים על גרוגרות במידה זו בוודאי שאינה עין יפה אלא נתינה בשיעור מדוקדק.
מסוגיית הגמ' עולים מספר דינים. ראשית, מוכח שבתרומה גדולה אף שנאמר שמפרישים אותה באומד ולא במידה מנין ומשקל, מ"מ ניתן להפריש בדרכים אלו אם יצא מכך שיפריש בעין יפה, וע"כ מותר להפריש מתאנים על גרוגרות במנין למ"ד כמות שהן משערין, שהרי יצא שמפריש יותר מהראוי, אבל לא יפריש במידה, מאחר שנמצא מפריש לפי חשבון.
עוד מתבאר מהסוגיא שלהלכה שא"א להפריש תרומת מעשר באומד, אם כמות שהן משערין, א"א להפריש מתאנים על גרוגרות במנין דהוי מרבה במעשרות, לולי הסברא המיוחדת שנאמרה בגרוגרות ודומיהן שיכול לשולקן, וראה להלן מש"כ בזה [וכבר כתבנו לעיל שמוכח גם מכאן שמנין אינו עשירית בפנ"ע אלא מכח קירבתו לעשירית האמיתית]. וכמו כן אם לכמות שהן משערינן א"א להפריש במידה מגרוגרות על תאנים משום מרבה במעשרות [והיינו שמידה צריכה להיות בערך האמיתי של מידה].
אלא שבגרוגרות נאמרה הסברא שיכולים לשולקן ולהחזירן לכמות שהן. וכתבו האחרונים שה"ה מינים אחרים אם יכול לחזור ולשולקן יהיה דינם שווה [ומ"מ סוגיית הגמ' שם דנה בדברים שהשתנה נפחם, כגון בשר שצמק או שתפח, ולא אמרינן בזה שראויים לשולקן וכדו', א"כ זו סברא מיוחדת בפירות שייבשו וצימקו אותם, ולא בכל דבר. וכ"כ חזו"א עוקצין (פ"ג ה"ד): "וצריך פי' הלא כל המצטמקין חוזרין ונתפחין במים? וצ"ל דכולם אין חוזרין לכמות שהן אלא פנים חדשות באין"]. אלא שיש להסתפק האם תירוץ הגמ' שגרוגרות יכולים לחזור לכמות שהן זו סברא שגם בתרומת מעשר, להלכה שלא ניטלת באומד, מ"מ מפריש מגרוגרות על תאנים במנין, או שתירוץ הגמ' ממשיך על פי מה שמוכרח שם ברישא דברייתא שמיירי בתרו"מ למ"ד שניטלת באומד, ובזה התירו גם מגרוגרות על תאנים במנין אף שעיקר הדין לשער כמות שהן. אבל בתרו"מ לדינא אינו מפריש בזה אלא במידה, מאחר שצריך שיעור מדוקדק. ואתי שפיר מה שהרמב"ם לא פסק כן, דפוסק שתרו"מ לא ניטלת באומד.
ועוד יש לדון אם תירוץ זה הוא רק אליבא דראב"י, וחכמים בברייתא חלוקים עליו. וכן האם לראב"י בגרוגרות על תאנים חייב להפריש כך, או שיכול להפריש גם לפי מידה, וכן, מה נפסק לדינא בכ"ז.
הנה כמבואר לעיל, באותה ברייתא נאמרו דינים נוספים, ובהם בע"כ חייבים לפרש שמיירי בתרו"מ לפי ראב"ג שניטלת באומד, שאל"כ יש סתירה מפורשת מיניה וביה, וכפי שמבואר בגמ' והובא לעיל. ולכאורה נראה שדברי ראב"י בשם אביו ר' יוסי הם המשך להנ"ל, ואינו חולק על עצם דינו של ראב"ג שתרו"מ ניטלת באומד, אלא סובר שגם בהפרשת גרוגרות על תאנים הוי אומד יפה ואין זה ממעט במעשר מאחר שיכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהיו. ואפשר שנחשב אומד יפה משום שגרוגרות חשובים יותר מתאנים, מאחר שהם נשמרים לזמן רב, וע"כ חשיב אומד יפה בהפרשה זו [ולשיטה זו בודאי שיכול להפריש מגרוגרות על תאנים במידה, דאדרבא הוי יותר בעין יפה]. ולפי זה אפשר שדין זה אינו אלא לפי אראב"ג, אבל לדינא שתרו"מ ניטלת בדיוק, א"א להפריש מגרוגרות על תאנים, ולהכי לא אהניא סברת יכול לשולקן, משום שכעת למעשה אינו מפריש עשירית, ויפריש דווקא לפי מידה. ובהכי מתיישב היטב שהרמב"ם לא הזכיר סברא זו כלל, לא בתרו"ג [בפ"ה הי"ח, שבזה נחלק עליו ת"ק דברייתא] ולא בתרו"מ [בפ"ג]. ובס"ד מצאתי שכ"כ בס' טוב ראי על שבת (עו:), שהביא את דברי המנ"ח במוסך השבת סוף הל' טוחן שפשיטא ליה שלמסקנת הסוגיא יהיה חייב בהוצאת שבת על כזית תאנה שצמק, אלא שתמה שהרמב"ם לא כ' זה, ותירץ שרק לראב"ג נאמר כן [וע"ש שהוסיף שלענין שבת צריך שיעור מלא, ולכאורה לדבריו הנ"ל לא צריך להוסיף זאת].
אמנם אפשר לומר שר' יוסי שהפריש מגרוגרות על תאנים חולק וסובר שתרו"מ אינה באומד, ולכן סבר שניתן להפריש כך, שזהו השיעור המדויק. ורצתה הגמ' להוכיח שלכמות שהן משערינן, ודחתה הגמ' שהיא סברא מיוחדת באותן שיכול לשולקן, ששם לכו"ע לכמות שהן משערינן. ומ"מ גם לשיטה זו היה נלענ"ד שאין הכרח לומר שא"א להפריש מגרוגרות על תאנים במידה, דאפשר שכשמפריש במידה הרי הוא מתייחס לכמות המדויקת כפי שהיא עכשיו, שהרי לדינא משערין בכ"מ כמות שהן, אלא שכשמפריש במנין יכול להתייחס לגרוגרות כפי שהיו מפני שיכול לשולקן, וגם זה דיוק בכמות. אלא שבדרך אמונה פשוט לו שלפי צד זה אינו יכול להפריש אלא במנין, כפי שיובא להלן.
והנה בכפתור ופרח פכ"ד, הובא בדרך אמונה תרומות (פ"ה ס"ק קצט), כ' שמש"כ הרמב"ם שגרוגרות על תאנים במידה הוא דווקא בתרו"ג כדי שיתרום בעין יפה, אבל בתרו"מ אדרבא תורם מהם במנין דראוי לשער לכמות שהיו מתחילה כיון שיכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהיו. ואע"פ שזו מחלוקת בגמ' שם מ"מ יש לפסוק בזה כר' יוסי שנימוקו עמו. וכ"כ בחזו"א עוקצין (פ"ג מ"ד) להלכה בתרו"מ: תאנים ונעשו צמוקין משתערים לכמות שהן לענין מעשר ונראה דה"ה לענין איסורין, כגון ערלה בכזית ונצטמק משתער לכמות שהן ומשום דיכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהן. הרי שסוברים לדינא שסברא זו היא בתרו"מ שניטלת בדיוק, ולהחזו"א אף בשאר איסורין יתחייב מלקות מחמת סברא זו.
אמנם הרמב"ם (בהל' תרומות פ"ה הי"ח) פסק שמפרישים מתאנים על גרוגרות במנין וגרוגרות על תאנים במידה כדי שיתרום בעין יפה. ולכאורה פסק כת"ק שם שחולק על ראב"י וסובר שמפרישים מגרוגרות על תאנים במידה ולא במנין. לכאורה ברור שאף ששאר הדינים שכתב הרמב"ם באותה הלכה שייכים גם לתרו"ג וגם לתרומת מעשר, מ"מ בדין זה כוונתו רק לתרומה גדולה, ששייך בה סברא שיתרום בעין יפה, וכמסקנת הסוגיא הנ"ל, אבל בתרומת מעשר ודאי שאין מפרישים כך, וכמו שאמרה הגמ' דהוי תרתי דסתרי, ובאחד מהם הוי מרבה במעשר [ולכאורה לא נפסק גם סברת ראב"י שאני גרוגרת וכו' שהרי לא כתב שיכול להפריש מגרוגרות על צימוקים במנין]. ומשום כך הוסיף הרמב"ם טעם לדבריו, כדי שיתרום בעין יפה, שזה שייך רק בתרו"ג.
אלא שראיתי בכמה מהאחרונים שכתבו שמדברי הרמב"ם שלא חילק בין תרו"ג לתרו"מ משמע שבשניהם יכול להפריש כך [כ"כ כמדומני הקר"א וכן הביא במעדני ארץ ועוד. ואת"י]. ואיני מבין שהרי הרמב"ם כתב בבירור שהוא כדי שיתרום בעין יפה, וזה מתפרש להדיא רק בתרו"ג. וכן מוכח בסוגיין. אם כן איך אפשר לטעון שהרמב"ם לא פירש דבריו, אין לך פירוש ברור מזה.
כמו כן, גם לגבי תרו"מ להלכה לא מצאתי ברמב"ם שפוסק שכשמפריש מגרוגרות על צימוקים אפשר או שצריך להפריש במנין, מכח סברת הגמ' שיכול לשולקן, ומשמע שסובר שצריך מידה וכאמור לעיל [והכפתור ופרח סבר שצריך לפסוק כר' יוסי, אך כנראה שהרמב"ם לא סבר כן].
אמנם בדרך אמונה (פ"ה ס"ק קצט) כ' שדברי הרמב"ם שם רק בתרו"ג, אבל בתרו"מ ומעשרות שאינן ניטלות באומד צריך ליתן דווקא במנין ולא במידה, כי מעיקר הדין חושבין את הגרוגרות כמו שהיו לפני שנצטמקו כיון שיכול לשולקן. עכ"ד. ומקורו מהכפו"פ והחזו"א הנ"ל. והנה מהכפו"פ לא מוכח שדיבר גם בתרו"מ להלכה שלא ניטלת באומד, שכן כ' שאפשר להפריש גם גרוגרות על תאנים במנין וכר' יוסי שנימוקו עמו, ומה שמפרישין גרוגרות על תאנים במידה הוא לעין יפה, ומשמע מדבריו שהתייחס בדבריו להפרשה באומד שאפשר להפריש מגרוגרות או במידה או במנין, ולא התייחס לתרו"מ להלכה. אמנם אפשר להבין בדבריו שסובר לדינא שבאפשר לשולקן זהו שיעורן, אבל עדיין לא מוכח שא"א להפריש במידה, וכמוש"כ לעיל. וצ"ע. ומ"מ כל זה לדעת הכפו"פ שפסק כר' יוסי, אבל אפשר שהרמב"ם והפוסקים לא פסקו בזה כדבריו, והראיה מהרמב"ם שלא הזכיר זה. אמנם מהחזו"א לכאורה מוכח כדבריו שכך צריך להפריש ולא במידה, שהרי סובר שאף בשאר איסורים חשיב כזית אף שצמק. אלא שצ"ע מנא להו, שמא הפוסקים לא פסקו כר' יוסי, ואף אם פסקו, שמא דווקא בניטלין באומד. וצ"ל שסוברים שמה שר' יוסי פליג הוא משום שסובר שתרו"מ אינה ניטלת באומד, ולכן יש להפריש במנין, וכפי שכתבנו לעיל. וצ"ע.
שבתי ומצאתי בס"ד שהספיקות הנזכרים לעיל לגבי סברת יכול לשולקן אפשר שתלויות במחלוקת הראשונים. בגמ' בשבת (צא.) מסתפק רבא בהוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה לגרוגרת ונמלך עליה לאכילה מהו. והקשה הרמב"ן שהרי רבא עצמו סובר במנחות שם שכל היכא שמעיקרא לא היה שיעור ועכשיו תפח לשיעור אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, וא"כ איך יהיה איסור לענין שבת? ומשום כך תי' הרמב"ן שמיירי בגרוגרת ממש שאמרה הגמ' סברא שיכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהיו ולכן חייב כשתפחה. ומבאר הרמב"ן: "ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור, ואפי' למ"ד התם לגבי תרומה דשיעור הוא". מבואר ברמב"ן שמלבד שסברת יכול לשולקן תלויה במחלוקת, יתירה מכך מוכח שגם למ"ד זה לא נאמר דין יכול לשולקן אלא בתרומה, ורק בתרומה חשיבא שיעור ולא בשאר איסורין, וזה דלא כהחזו"א שגם לערלה חשיבא שיעור. וברשב"א וראשונים נוספים הביאו את תירוצו ותמהו מאי שנא תרומה משאר איסורים. וע"ש שתירצו בע"א. ומוכח שדעת הרמב"ן שסברת יכול לשולקן אינו מחשיב לשיעור אמיתי, ורק לגבי הפרשה מועילה סברא זו [וגם בתרומה עדיין תלוי הדבר במחלוקת שם]. ואמנם הראשונים חלקו עליו וסוברים שהיא סברא לכל איסורים.
ואכתי צ"ב בסברת הרמב"ן, אם לא חשיב שיעור לאיסורין, מ"ט לענין תרומה מועילה הפרשה כזו? [וראה בתוצאות חיים (פ"ח) מש"כ בביאור דברי הרמב"ן, ומדבריו עולה שרק לענין שבת אינו שיעור, משא"כ לשאר איסורין, אבל לענ"ד מלשון הרמב"ן משמע ברור שאין זו סברא בשיעורי שבת אלא בכל שיעורין לא חשיבא שיעור. אח"כ ראיתי שבספר מנחת אברהם להג"ר אברהם גרבוז על מנחות (נד.) הקשה על דבריו, ע"ש].
ובפשטות ניתן היה לומר כדלעיל, שלא אמר ראב"י כן אלא בדעת ראב"ג שתרו"מ ניטלת באומד, ובזה שייכא סברא שכלפי אומד יועיל, העיקר שתיקרא הפרשת עשירית בעין יפה [וכפי שביארנו לעיל גרוגרות שנשמרים חשיבי עין יפה, ובפרט במקום שאין כהן שמבואר במשנה בתרומות שבכה"ג ראוי להפריש מן המתקיים]. ואפשר שמדויק כן בלשון הרמב"ן שאומר שתרומה שאני, וכוונתו להפרשה שניתנת באומד [אף שבתרומה גדולה לא שייך עשירית, שייך שיעור דרבנן]. אמנם ק"ק דהו"ל להרמב"ן להזכיר דהתם הוא כראב"ג. וע"כ נראה כדביארנו לעיל שאף אם לא ניטל באומד מ"מ לא הקפידה התורה על עשירית מדויקת, אלא על מה שנקרא עשירית, במידה במשקל ובמנין [וי"א אף באומד], ובלבד שיהיה לזה את ערך העשירית האמיתית וכמבואר בדברינו לעיל, ע"ז אמרה הגמ' שבגרוגרות שיכול להחזירן לכמות שהיו חשיב עשירית במנין, אך אין לזה שם שיעור אמיתי לענין שאר איסורין ששיעורם מדויק. וכשם שבשאר איסורים א"א למדוד לפי משקל או מנין או אומד הקרוב לכזית, כן הוא לענין יכול לשולקן. והיא סברא ברורה [ובס"ד מצאתי שדרכתי בדרך שהלכו בה גם המהר"ם שיק בחידושים לשבת שם, אף שבסברא קצת שונה, וכן בחידושים וביאורים להגר"ח גריינימן זצ"ל במנחות שם, ובמנחת אברהם להג"ר אברהם גרבוז במנחות שם, שכתבו ממש כהנ"ל].
ואדרבא, לענ"ד יש כאן קושיא על הראשונים שנחלקו על הרמב"ן, כיצד יתכן ללמוד שאר איסורין מסברא זו שנאמרה לענין תרומה, הרי אפילו בתרו"מ שצריך עשירית לא צריך שיעור מדויק אלא שיהיה לו שם עשירית, משא"כ בשאר איסורין? ומ"מ בשאר איסורין היא מחלוקת הראשונים אי חשיב שיעור למ"ד זה.
והנה במנחת חינוך (מצוה לב במוסך השבת סוף אות ח [טוחן]) כתב בסו"ד: "ולדינא בגרוגרת עצמה אם הוציא פחות מגרוגרת, משערינן קודם שצמקה והיתה עדיין תאנה, אם היה אז כגרוגרת חייב, כיון שיכול לשולקה. אך הרמב"ם לא הביא זה, וצ"ע" [ומה שהביא זה כדין פשוט אף שהרמב"ן חולק עליו הוא מפני שקודם לכן תמה על הרמב"ן שבגרוגרת כבר היה שיעור וצמק ותפח, ע"ש, אך כבר תי' ע"ז המנחת סולת דקאי למ"ד יש דיחוי]. אך לענ"ד תימה מה פשיטא ליה לחייב סקילה וקרבן, הא זו במחלוקת שנויה בגמ', מלבד שהרמב"ן חולק גם למ"ד זה. ומ"מ בדעת הרמב"ם שלא כתב זה נראה שסובר שתירוץ זה אינו לדינא.
♦
לסיכום:
א. בפירות שלא שייכת בהם הסברא שיכול לשולקן: להלכה נפסק שכמות שהן משערין, כדמוכח ברמב"ם בהל' טומאת אוכלין פ"ד ה"ט, א"כ ההפרשה בתרו"מ ובמעשרות צריכה להיות כפי מידת הפירות עכשיו.ב. אעפ"כ תרומה גדולה שניטלת באומד ניתן להפריש גם מפירות שלא צמקו על אותם שצמקו במנין, כדי להפריש בעין יפה. ובוודאי שאפשר להפריש מפירות שצמקו על שלא צמקו במידה, אך לא במנין.
ג. ובאותם פירות שצמקו ששייכת בהם הסברא שיכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהן כתב בד"א עפ"י החזו"א שמפריש תרו"מ ומעשרות מגרוגרות על תאנים ותאנים על גרוגרות במנין דווקא. אמנם הרמב"ם לא הביא סברא זו להלכה כלל, ולכאורה נראה שפסק כת"ק, ומפריש במידה [ובדעת הכפו"פ מוכח שסובר שיש לפסוק כר' יוסי וכסברא זו, אלא שלא ברור אם לדידיה שייכת הסברא רק כשיש להפריש באומד, וכן מדבריו נראה שניתן להפריש הן במנין והן במידה]. בנוסף, הראינו שיש שכתבו שגם למ"ד זה דברי הגמ' הם רק בהפרשה באומד, אבל כאשר צריך להפריש שלא באומד מפריש כמות שהן, דהיינו במידה, אפילו בגרוגרות על תאנים ולהיפך. וכתבנו שאפשר שכך סובר הרמב"ן.
ד. ובגרוגרת שצמקה בשאר איסורין שכתבו המנ"ח והחזו"א שחייב, ראינו בזה מחלוקת ראשונים מפורשת גם לדעת הסוברים סברת יכול לשולקן. ובפרט לפי מש"כ לעיל שיתכן שהרמב"ם לא פסק כלל כמ"ד זה ואפילו בתרומה.
♦ ♦ ♦