ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
בגדרי הלכות אבילות בתשעה באב
א. בחילוק דיני אבילות ת"ב משאר אבלות, ובדברי המנ"ח והגרי"ז דתרי דינים הם בת"ב אבילות ותענית חמורה, והנפק"מ שיתכנו מזה
גרסינן בגמ' תענית (ל'.): "ת"ר כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב אסור באכילה ובשתיה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה ואסור לקרוא בתורה וכו' אבל קורא הוא בדברים הרעים וכו'" עיי"ש. וזו גרסת רש"י, אבל הר"ח הרי"ף והרא"ש לא גרסו אכילה ושתיה דהא אינם נוהגות באבל. ולגרסת רש"י צ"ל שנקט אף מילתא דאיתא בת"ב וליתא באבל.והנה יעוי"ש ברא"ש (ס' ל"ז) דכתב דאף דנא' כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב, לאו דוקא כל, דדווקא מצוות ל"ת דאבל נוהגות בת"ב אבל מצוות עשה ככפיית המיטה ועיטוף הראש לא נהגי בת"ב. ואף במצוות ל"ת אין נוהגות אלא המפורש כאן, דהא איכא איסור מלאכה בת"ב דמותר במקום שלא נהגו כדמבואר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ד:), וכן משיבים בשפה רפה לע"ה בת"ב כמו שביאר הרא"ש מהתוספתא והירושלמי, וכן חייב בתפילין מעיקר הדין כמש"כ שם הרא"ש, והכלל דלא חמיר ת"ב מאבלות כל שבעה, ואלו לא נאסרו באבלות כל שבעה, דתפילין לא נאסרו באבל אלא ביום הראשון, והשבת שלום לא נאסרה אלא עד יום השלישי, וכן עושה מלאכה בצינעא בתוך ביתו באין לו מה יאכל מיום השלישי, וע"כ לא נאסרו כל אלו בת"ב. ועיין בבהגר"א (אור"ח סימן תקנ"ח ס"א) דכתב דכ"ז משום דאבלות דת"ב היא אבלות ישנה כדמבואר בגמ' יבמות (מ"ג:).
ומ"מ לא בכל הדברים קיל ת"ב מאבלות חדשה, דמצינו בו חומרא לעניין רחיצה מדברי ר"א פ' מקום שנהגו שאסר אף להכניס אצבעו במים בת"ב כדרך שאסור ביוה"כ, ואבל אין אסור ברחיצת פניו ידיו ורגליו בצונן כמבואר בתענית (י"ג:) עיי"ש.
אמנם כבר ידועים דברי המנ"ח (מצוה שי"ג) וכ"ה בחידושי הרי"ז הלוי זלל"ה בספרו על הרמב"ם הל' תענית, דחומרא דת"ב שאסר בו ר"א אף להכניס אצבעו במים אינו מליתא דאבילות אלא מליתא דתענית, דמליתא דאבילות לא נאסר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כבגמ' תענית י"ג ב', אלא דנאסר תו מדר"א מליתא דתענית אף אצבעו במים וכיוה"כ. וכן כל הה' עינוים נאסרו בת"ב כיוה"כ וכלשון הרמב"ם הל' תענית, וכ"ה להדיא בפה"מ בתענית שם וכן בחינוך שם עי"ש.
ועי"ש בדברי הרי"ז דביאר דמ"מ איכא נפק"מ באיסור רחיצה נמי מהל' אבלות, דלעיל שם איתא בברייתא דכל שהוא משום ת"ב אסור בבשר ויין ואסור לרחוץ בו, וברש"י וברמב"ן בתה"א פ' דקאי על סעודה מפסקת ומדין האבלות דלילה שהיא הנאה דלאחר זמן, וא"כ יש נפק"מ באיסור רחיצה נמי מדין אבלות, דעי"ז נאסרה הרחיצה אפי' קודם התענית. אמנם למעשה לא נהגו כן, עי"ש ברא"ש וברמ"א (ס' תקנ"ג ס"ב) ובבהגר"א.
ומה שהביא שם הרא"ש בשם הראב"ד פירוש אחר שהברייתא קאי לאחר שסיים סעודה מפסקת, שאם פירש לאסור עצמו מהאכילה אסור לו ממילא גם לרחוץ עיי"ש, וכ"ה בשו"ע עכ"פ בקיבל להדיא עי"ש בס"א. לכאו' הרי הוא רק מדין התענית, שהאבילות היא דין בעצם היום של ת"ב ואפשר דלא שייך בה קבלה וצ"ע.
אולם הלום ראיתי בספר כל בו שכ' הפי' הנ"ל בשם הראב"ד וכ' שנאסר לן לרחוץ פניו ידיו ורגליו ומשמע שאינו באיסור רחיצה של אצבעו במים. ולכאו' אין מובן דהא עכ"פ התענית בודאי קיבל ע"ע ולמה לא ייאסר אף אצבעו במים וצ"ע [אמנם הכל בו שם בלאו הכי לית ליה חילוק הנ"ל למעיין שם, ולדידיה איסור הכנסת אצבעו במים הוא גם מליתא דאבילות ת"ב עיי"ש, וא"כ אפשר שיש בזה דרגות שונות שת"ב עצמו חמיר טפי מערב ת"ב אף בקיבל וצ"ע].
ויתכן למצוא נפק"מ לדינא לאיסור האבילות ברחיצה, ע"פ מה ששמעתי להסתפק במי שאינו חש בטוב בת"ב ויש לו אפשרות להשיב את רוחו ע"י שישתה או שירחץ מה יעדיף. דמקופיא היה נראה להעדיף את הרחיצה שבכ"מ היא פחותה לגבי דין עינוי משתייה, וביוה"כ אינה אלא מדרבנן. אמנם עפ"י דברי המנ"ח והרי"ז היה מקום להעדיף את השתייה מפני שאין מבטל בזה אלא את דין העינוי, אבל כשרוחץ כל גופו הרי נמצא שמבטל אף את האבילות, וא"כ נמצא דיש נפק"מ במה שנאסרה הרחיצה אף מהל' אבילות, דלכה"פ אולי עי"כ נעשו הרחיצה והשתייה שקולים, וצ"ע לדינא.
וכן לגבי דין נעילת הסנדל יש לדון למש"כ השע"ת (ס' תקנ"ד ס"ק י"א) בשם הפ"מ להחמיר מלצאת בת"ב ויוה"כ במנעל העשוי מלבד ועשוי כמידת מנעל שלנו ומגן ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא וכו' עי"ש. ולפי האמור יש לדון האם יש מקום לחומרא זו בת"ב אף מצד דין אבלות וכן לגבי כל אבל או שכל דיבורם אינו אלא מדין עינוי וצ"ע בזה.
וכן לענין קטנים שכמבואר ביומא (ע"ח:) שיש איסור לנעול להם הסנדל מליתא דספיה לקטן עיי"ש, יש לאסור לפי זה נמי בת"ב מדין התענית, דאילו משום האבילות כיון ולאו בני דעת להתאבל נינהו לא שייך לאסור בהם.
אמנם לעניין נעילת הסנדל בביתו במקומות שנוהגים ללכת לפעמים בלי מנעלים בבית, בשבת שחל בה ת"ב צ"ע, דהנה לענין ביהש"מ של מוצ"ש הא כתב הרמ"א בס' תקנ"ג (ס"ב) דאין חולצים מנעלים אלא אחר ברכו, וכתב ע"ז הגר"א בביאורו ז"ל דאסור שום סימן אבילות בשבת כמ"ש בפ"ג דמו"ק, ואף מה שפוסק מבע"י הקשו בספ"ג דעירובין ואמרו שהרי אכל ושתה כל היום משא"כ בחליצת מנעלים עכ"ל. ובאור כוונתו שבאמת אין שום סימן של אבילות ושל תענית בשבת, אלא שלענין אכילה וכן לענין סיכה ורחיצה כיון וכל היום הותר לו א"כ אין בזה משום תענית בשבת כדמבואר בגמ', משא"כ לגבי חליצת המנעלים שא"א לומר שמה שהלך כל היום במנעלים גורם שאין חשיב כתענית במה שיחלצם בביהש"מ אין לחלוץ בשבת כלל.
והנה בשו"ת אהל משה ח"ב מהגרא"מ מפינסק זצ"ל יצא להתווכח עם מש"כ הגר"א מהגמ' עירובין, דהא זו טענת רבנן שם ואנן לא קי"ל אלא כר"י דאמר דבת"ב שחל להיות בע"ש מתענה ומשלים, וא"כ אין מניעה כ"כ להתענות קצת אף בשבת עי"ש בסוגיא, וע"כ כתב דנהי שאין לנהוג אבילות בשבת, אבל עכ"פ מדין תענית שהתחילה מבעוד יום היה מקום לחלוץ את המנעלים אפי' מבעוד יום, דהא לזה אין ראיה מהגמ' שאין לנהוג בה בשבת אם הוא רק זמן מועט עי"ש.
ועפי"ד כתבו קצת פוסקים שעכ"פ בתוך ביתו שבלאו הכי יש הרבה שהולכים בלא מנעלים, יש לחלוץ המנעלים בביה"ש, שהרי אין בזה משום אבילות בפרהסיא, ובפרט שאף לגבי דין אבילות בשבת יש דעות שנוהגת בה חליצת מנעלים בביתו דהוי דברים שבצנעא ע' בטור (יו"ד סימן ת'). אמנם זה קצת קשה, דמעתה צ"ע למה לא ננהג אף בת"ב שחל להיות בשבת בכל השבת דין חליצת המנעלים בביתו.
ובשלמא למה שכתב הגרא"מ ז"ל שמדין תענית יש לחלוץ את המנעלים בביה"ש ניחא, שבשבת שחל בה ת"ב אין נוהגת תענית כלל, והוא ז"ל לא אמר אלא על ביהש"מ שמוכח בגמ' שבזמן קצר כזה אין מניעה מלהתענות אף בשבת, אמנם מה שהטילו אותם פוסקים פשרה בענין זה ואמרו שבביתו יחלוץ המנעלים ומדין אבילות בדברים שבצנעא, הרי יצא שאף בשבת ת"ב יצטרך לכאורה ג"כ לנהוג כך וא"א לחלק בזה וצ"ע.
[אמנם דעת הגר"א כאמור שאין נוהג דין חליצת הסנדל בשבת כלל, ונראה דכוונת דבריו הן מדין אבילות הן מדין תענית, וכמו שהביא מהגמ' מו"ק שאין אבילות בשבת כלל, ומהגמ' שלהי בכל מערבין דאין היתר להתענות בשבת אלא דוקא משום שאכל ושתה כל היום כולו. ומה שהק' הגרא"מ על דבריו קו' חזקה דהא זו דעת חכמים אך לר"י דקי"ל כוותיה לכאו' שרי להתענות מקצת מהיום דהרי כשמתענה בע"ש נמי מתענה ומשלים, נראה דהגר"א ביאר דבזו הודה להם ר"י בעיקר החילוק בין שאכל ושתה כל היום ללא אכל, דלא מצינו שחלק עליהם ובזה ניצחו אותו בטענותיהם, וע"כ מה שמ"מ קי"ל כוותיה זה משום שחלוק התחלת תענית מסיום תענית שאם כבר התחיל להתענות סברא שיסיים, אך להתחיל תענית בשבת היה אסור בלא שלא ניכר שמתענה כיון שאכל ושתה כל היום כולו.
וקצת סמך לזה מהברייתא שם להלן בגמ' שאמרו שאין גוזרין תענית על הציבור מלכתחילה בר"ח ובחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין, ומוכח שלהתחיל חמור מלהמשיך, וה"נ י"ל דאסור להתחיל התענית בשבת אך אם התחיל אין מפסיק. וכן מבואר שם בתוס' דזה בודאי אסור לכו"ע לקבל תענית בשבת מבעוד יום, וכמש"כ לדינא השעה"צ (ס' תקנ"ב ס"ק ז') בשם הפת"ע דאין צריך להתנות בסעודה שלישית בת"ב שחל להיות במוצ"ש כזו שאין מקבל ע"ע התענית מכיוון דאסור לקבל תענית בשבת מסתמא לא נתכוון לזה עיין שם, וא"כ ה"נ אסור להתחיל התענית בשבת ומשא"כ סיום התענית דשרי, זה הנראה בכוונת הגר"א עיי' היטב].
גם יש נפק"מ למה שאסרו תשמיש המיטה אף מדין אבילות, ע"פ מש"כ הרמ"א (סי' תקנ"ד ס' י"ט) המנהג לאוסרה אף בת"ב שחל להיות בשבת, ומדין אבילות בדברים שבצנעא הנוהגת אפי' בשבת, ואף שהתענית לא נוהגת בשבת כלל, וכן לדעה זו יש לאסור אף רחיצת ידיו בחמין בשבת כזו עפמש"כ המ"ב עי"ש.
ולעניין דין סיכה יש מקום עיון, דהנה בלח"מ (פ"ה מהל' תעניות ה"י), עמד על חילוק שיש בין יוה"כ לת"ב לגבי דין סיכה דבפ"ג משביתת עשור ה"ח כ' הרמב"ם שאסור לסוך ביוה"כ אף סיכה שאינה של תענוג וכמו להסיר הזוהמא, ומשא"כ בת"ב כאן לא כתב הרמב"ם לאסור אלא סיכה של תענוג, ומקור הרמב"ם הוא בירו' שבת פ' ר"ע על מתני' דמנין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ וכו' עי"ש.
וכ' הלח"מ שכנראה דימה רבינו ת"ב לאבל שאין אסור בגמ' תענית י"ג אלא בסיכה של תענוג כי הוא עניין צער, משא"כ ביוה"כ שהוא משום תענוג אסור אף סיכה שאינה של תענוג וכמו שנתבאר שם בגמ', [וכן הוא בבה"ל (תקנ"ד ט"ו ד"ה סיכה)]. ולפי המבואר קשה שהרי נתנו לת"ב דין יוה"כ לענין התענית, וכן קשה מהגמ' בפ' מקום שנהגו שאמרה דאין בין ת"ב ליוה"כ אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר, וצ"ע.
ומה שנראה בזה דאף דאמנם לעניין תענית ת"ב ויוה"כ שווים, אולם ביוה"כ עפמש"כ הרמב"ם בפ"א מיוה"כ איסור ה' עינוים שבו הוא גם חלק מדין השביתה, שכשם שנצטוינו על שביתה ממלאכה בו נצטוינו גם על שביתה ממאכל ומשתה וכשם שנצטוינו על שביתה מאכל ומשתה, כן חייב לשבות בו מרחיצה וסיכה וכו' עיי"ש לשון הרמב"ם, וכיון דילפ' מקרא דתבוא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו, דסיכה כשתיה לעניין יוה"כ, תו ליכא לחלק בין סיכה של תענוג לסיכה שאינה של תענוג, כיון דסיכה הוי כעין שתיה וחייב לשבות ממנה כבשתיה, אולם לעניין ת"ב שלא נאסר אלא מליתא דאבלות ותענית אינו מחוייב למנוע אלא מסיכה של תענוג שהיא מכלל העינוי וצ"ע.
ויש להמשיך ולבאר ביסוד האמור גם מה שנתבאר בטור (ס' תקנ"ח) המנהג הכשר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל ויום עשירי עי"ש. ובמג"א בשם המהרש"ל כתב אף לאסור לכבס ולספר ולרחוץ במרחץ עד חצות יום עשירי. וכבר הביא הבה"ל מהמאמר מרדכי לחלוק על דברי המהרש"ל מסתימת דברי המחבר והרמ"א שלא אסרו אף ממנהג כשר אלא בשר ויין עי"ש. והביאור בזה פשוט כנ"ל דלא כתב הטור מנהג זה אלא מחמת שיום עשירי שבו נשרף ההיכל איתא בירושלמי שרבי אבין ציים אף בו, וע"כ כתבו דמנהג כשר שלא לאכול בשר ולשתות יין כדי להתענות מהם כלשון הטור שם "...רק כדי להשיב את הנפש שיהא קרוב לעינוי" [וע"ע שם לשון הגה' מימוניות בב"י]. אמנם בודאי שכ"ז אינו שייך לכל דיני שבוע שחל בו ת"ב שמפ' בברייתא [כמש"כ הגר"א בביאורו] דאינו אסור אלא עד התענית, וא"כ אין לאסור כיבוס וכו' מטעם זה.
אך המהרש"ל נראה שבאר דברי הטור כדכתב שם הב"ח דכוונתו במה שאמר רק כדי להשיב את הנפש שיהיה קרוב לעינוי על כל מאכל, אך בשר ויין אסור לגמרי כל היום, וכוונתו מדין אבלות ולא מדין עינוי, וע"כ אסר מתוך כך גם לרחוץ ולספר ולכבס בעשירי, וכמש"כ שם הב"ח בשם מהרש"ל שגם הוא נאסר משום האבלות ולא משום העינוי. אלא דבאמת לא מובן מש"כ המג"א בשמו דאחר חצות שרי, דבשלמא דין תענית מצינו עד חצות אך דין אבלות עד חצות היום לא מצינו בשום מקום וצ"ע, [ועוד יש לעי' למחבר שכ' מנהג כשר של אי אכילת בשר כל יום עשירי אי יש לנהוג כן גם לעניין רחיצה ותספורת, די"ל דכל דבריו מחמת התענית, אך לעניין רחיצה ותספורת הבו דלא להוסיף עלה וכל מה שנא' זה רק עד חצות, ואף שלא הבנו כל הצורך מקור הדין של עד חצות, וצ"ע ותלמוד].
[ואגב דברינו יש להעיר, דהנה כידוע מוצאי ת"ב שחל ביום חמישי מותר לכבס קודם חצות בעשירי, אלא שהסכמת אחרוני זמנינו דשרי אף מיד בערבית וא"צ לחכות לשחרית, ומשום דתקנת עזרא היתה לכבס בחמשי ולא בשישי כדי שיהיו פנויים לעסוק בכבוד שבת, וא"כ ע"כ שאין לאסור כעת בערב. אלא שהסתפקו הפו' האם יש להתיר כביסה שלא לצורך שבת. ונראה שיש לצדד להתיר דמלבד דכל איסור כיבוס בעשירי קודם חצות אינו ברור כמש"כ לעיל, עוד י"ל, דאם בתקנת עזרא קאימנא, הרי שיעויין בשעה"צ ריש הל' שבת בדין "תקנת עזרא" שהביא דמהמג"א משמע דכל תקנת עזרא היתה רק כדי שיהיו פנויים ביום שישי להכין צרכי שבת, ולא כדי שיהיו לו בגדים מכובסים לשבת, עי"ש שהאחרונים חלקו עליו, וכן היא הכרעת המ"ב שם. אמנם כאן יש לצרף דעתו, ולהקל עפי"ז לכבס מהערב אף שלא לכבוד השבת, (אך יש מקום עיון עוד באם נתיר ללבוש אף בגדים מכובסים בהאי שתא תכף אחר התענית מחמת שהותר הכיבוס או שמ"מ כל ההיתר לכבס אינו אלא כדי שיהיה פנוי לצורך שבת. אמנם כמדומה מקילים המורים אף בכל שנה ללבוש בגדים מכובסים מיד במוצאי ת"ב וכרגע איני זוכר הטעם). אך לא אמנע מלכתוב שקצת יש לפקפק על כל קולא זו, כי מאיזה טעם רבים לא חששו כיום לתקנת עזרא בכל השנה לכבס בחמישי או לא לכבס בשישי, ויש לדון האם נא' דמ"מ לא גזרו רבנן דין האבלות דת"ב אלא לפי מה שתיקן עזרא, או שמ"מ מי שאינו מקפיד כל השנה על תקנה זו לא שייך שיקל במוצאי ת"ב בזה וצ"ע].
אך לבאר שורש חילוק זה שבין דין האבילות דת"ב לדין תענית שלו, נראה ע"פ מה ששמעתי לא מכבר מהרב ר' אברהם צבי הכהן שליט"א מו"צ פה בעיר ב"ב יצ"ו, שאמר לבאר דגדר ההלכה שנשנתה דמר"ח אב ואילך ממעטים בשמחה כלשון המשנה בתענית, אינה מהל' אבילות כלל, אלא היא מתוך מה דאנו חשים כנזופים מתוך המצב העכשוי של החורבן, דהא ההלכות שנשנו כתוצאה מכך, דממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה וכו', נאמרו במס' תענית אף על תעניות גשמים שאין להם שייכות לעניין של אבילות, אמנם מה ששנינו שבשבוע שחל בו אין מכבסים ואין מסתפרים וכו' זהו מליתא דאבילות, וכמש"כ רש"י בתענית, דהכיבוס יש בו הסחת דעת מאבילות.
וכן י"ל דב' דינים אלו בת"ב גופא דין התענית ודין האבילות הם גם משורש זה, דגזירת תענית חמורה דנאמרה בת"ב, הוא בשל החורבן דהשתא, דהא אבל אין חייב בתענית כלל, ולא מצינו אף בשום ת"צ חומרא כזו שאסור אפי' להכניס אצבעו במים, אלא דבת"ב מתוך גודל הצער על שלא נבנה ביהמ"ק נגזרה עלינו תענית חמורה זאת כמו תענית אחרונה של גשמים. אמנם איכא בת"ב אף דיני אבילות ועליהם שנינו שיש בהם קולא דאבילות ישנה דהא דינים אלו אינם אלא על מה שנחרב ביהמ"ק בזמנו והרי זו אינה אלא אבילות ישנה.
אלא שהנ"ל נתקשה עפי"ז על מנהגינו באיסור כיבוס מר"ח ואילך, דבשלמא מה דאנו נוהגים איסור אכילת בשר מר"ח ניחא, דהרי בזה אין אנו נוהגים מנהג אבילות, דהא אבל מותר באכילת בשר ושתית יין כמבואר בגמ' מו"ק, אלא שהוא מדין המיוחד דת"ב וכדין התענית, וכמש"כ הגר"א בס' תקנ"א (ס"ט) עפ"י הגמ' ב"ב (דף ס':) שכשחרב ביהמ"ק רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ולשתות יין וכו' עד שבא ר"י וביטלם שאמר שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ומכיוון שמצאו דעל פי דין המשנה אסרו בסעודה מפסקת הוסיפו אף מר"ח לנהוג בזה איסור שבזמן קצר כזה אפשר לעמוד, ואין בזה משום גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה עי"ש. אמנם מה דנהגו איסור כיבוס מר"ח ואילך לא הובן לו עפי"ז, דהא כיבוס שייך לאבילות כמו שאמרנו, ואנו פוסקים כדין המשנה שאין האבילות מתחלת לענין איסור תספורת וכיבוס אלא משבוע שחל בו, ומה מקום יש לחומרא זו, וע"כ רצה לומר עפ"י מה שלמד מביאור הגר"א מלשון הירו' שבאמת אין כאן אלא מנהג נשים בעלמא בלא טעם. ולקמן אי"ה נבאר דרך בזה.
♦
ב. טעם אחר לחומרות שהחמירו באבילות ת"ב באיסור רחיצה וכיבוס אף שהקילו בו בשאר דברים
והנה אף דמה דביארנו עד כה הוא פשוט לכאורה, אמנם בדברי הגמ' קצת קשה להעמיס את זה, דבגמ' תענית (י"ג א') נאמר כל שהוא משום אבל כגון ת"ב אסור ברחיצה בין בצונן בין בחמין וכו', ואם בלאו הכי נאסר בת"ב להכניס אף אצבעו במים כיוה"כ ומדין התענית החמורה, א"כ למה לגמ' לאסור בו אף בצונן מדין אבילות, ולומר שנכתב כן בשל כל מה שכתבנו לעיל שאכתי איכא נפק"מ לאסור הרחיצה מדין אבילות אינו מספיק לבאר עיקר פשט הגמ', וע' במרדכי סוף הל' תענית שביאר דהגמ' הזו פליגי עם ר"א דפ' מקום שנהגו שאסר בת"ב אף להכניס אצבעו במים, וע"ע ברא"ש תענית (פ"ק ס' י"ט).וכן מדברי הריטב"א ועוד ראשונים ג"כ נראה שלא סבירא להו החילוק הנ"ל, אלא דהבינו שאף חומרת איסור רחיצה בת"ב שנאסר בו אף להכניס אצבעו במים הוא ג"כ מליתא דאבילות, דהנה שנינו במס' מו"ק (כ"א א'): "ת"ר אלו מצוות הנוהגות באבל אסור במלאכה וברחיצה וכו' ואסור לקרוא בתורה וכו' ואם היו רבים צריכים לו מותר". ועי"ש בריטב"א שכת' ז"ל: "הא תניא גבי ת"ב כהאי גוונא והוסיף עליו היתר לקרוא באיוב וכו' אבל לא קתני אם רבים צריכים לו מותר כאבל, ומספקא ליה לרבנן אם יש לתת את האמור של זב"ז שהרי יש דברים שבהם ת"ב חמיר טפי כגון רחיצה בצונן דאסור אפי' ידו ובאבל מותר וכן חומר באבל מט' באב עטיפה וכפיית המיטה ויציאה מפתח ביתו ופוסק ר' יצחק ז"ל ליתן את של זב"ז וכו'" עכ"ל [ומש"כ ליתן של זב"ז להתיר בת"ב ת"ת ברבים צרכים לו צ"ל דקאי אמה שכתב שם בהמשך דבריו דבכלל היתר זה אף אם נשאל שאלה להוראה דבלא זה לא יצוייר דהא בת"ב כולם אבלים].
ולפי מה שנתבאר לעיל דחומרת אצבעו במים אינה מליתא דאבילות אלא מליתא דתענית ליכא כלל לסיפוקי כהריטב"א, דבודאי מהל' אבלות שממנו נאסרה הקריאה בתורה קיל ת"ב מכל אבלות, דהוא אבילות ישנה, אלא דחומרת הרחיצה אינה נובעת אלא מדין התענית החמורה כיוה"כ ומחמתה אין להחמיר כלל לגבי תלמוד תורה וברור. וא"כ מדברי הריטב"א עכ"פ לא משמע כדבריהם.
וכן התוס' בפ' מקום שנהגו עליו סובבים כל דברי הרי"ז שם הרי הם דלא כדבריו. וכן הוא להדיא גם בכל בו הל' ת"ב דחומרא דרחיצה דת"ב כיוה"כ הוא מליתא דאבילות עיי"ש, ואף שהוא תמוה קצת עכ"פ כן היא דעתם [ועי"ש עוד להלן שנראה מדבריו שלא סבירא להו כל החילוק הנ"ל, שכ' שם שלא נאסר בשבת שחל ת"ב תשמיש המיטה מדין דברים שבצנעא, מדלא נוהג בו גם התענית שאף הוא דברים שבצנעא שהותר בתענית חלום, ולחילוק הנ"ל אין ראיה מזה כלל שבשבת לא נאמר דין תענית אך דברים שבצנעא י"ל דנוהג כבכל אבל וכמש"כ לעיל]. ולדברי כל הנ"ל צ"ב בחומרא שהחמירו בת"ב משאר אבילות בדין רחיצה.
וע"ע בבה"ל (תקמ"ט ס"א ד"ה חייבים להתענות) שכ' בשם הריטב"א (תענית ל' ב') לעניין חתן שצריך להתענות בד' תעניות אף שדוחה אבלות חדשה שלו דהוה כרגל דידיה הכא שאני שהיא אבלות דרבים ודוחה רגל דיחיד עיי"ש. ומבואר דסברו שכל אלו התעניות משום אבלות הן, כי אילו היו סוברים דדין תענית גרידא להן, היה פשוט שחתן מתענה, דלא מצינו שדוחה רגל שלו אלא אבלות ולא תענית עי'.
והנה מצינו עוד דברים דהחמירו בהם בת"ב יותר מאבילות דעלמא, ולמדנו כן מסוגיא דיבמות מ"ג דעולה שם ממסקנת הסוגיא דעל אף שאין איסור לארס מאבילות דת"ב, וכדכתבו שם התוס' מהירושלמי דאף בת"ב עצמו מותר לארס כדי שלא יקדמנו אחר ברחמים, וקיל משאר אבילות דיש בו אסור אירוס כל שלושים לדעת ר"י שם, ומה שהקילו לגבי ת"ב מבואר שם דזה משום דת"ב אבלות ישנה היא.
מ"מ לגבי משא ומתן דתנינן דקודם הזמן הזה העם ממעטין במשא ומתן ובבנין של שמחה וכו', חמיר ת"ב משאר אבילות דעלמא שאין בו האסור דכל אלה, וכן איכא חומרא באבילות ת"ב לגבי איסור כיבוס דנאסר כל שבוע שחל בו ת"ב, ומשא"כ שאר אבילות דאין אסור כיבוס אחר שבעה אף שאסור לארס עד אחר שלושים לדעת ר"י, וע"כ דהחמירו באיסור כיבוס בת"ב [אמנם הרא"ש בתענית כ' שת"ב קל יותר שהתירו בו בחמישי לכבוד השבת, ומשום דעכ"פ הקילו באיסור האבילות שנאסר כבר בו].
ולפי' התוס' שם בגמ' חומרא דת"ב באלו היא בגלל שהיא אבילות דרבים, וכדאמר התם שאני אבילות דיחיד מאבילות דרבים, ואלו דברים שבפרהסיא ומתוך העסק בהם נראה שאינו חושש להתאבל וע"כ נאסר המשא ומתן וכן הכיבוס והתספורת שהם עיסוקים של יפוי ואם יעסקו בהם הכל יהיה נראה שאין חוששים להתאבל כלל עיי"ש. אמנם רש"י פ' שם דתרויהו לקולא אבילות ישנה ואבילות דרבים. ולדבריו צ"ב למה לגבי משא ומתן וכיבוס החמירו בת"ב טפי מאבילות דעלמא, בעוד שלגבי אירוסין הקלו בת"ב משאר אבילות דעלמא, כיון והיא אבילות ישנה ואבילות דרבים וכמו שהקשו התוס' שם.
אלא דלגבי משא ומתן י"ל שאין קשה כ"כ, דכמש"כ הב"י בס' תקנ"א דהרי"ף והרמב"ם לא הביאו את האיסור דמשא ומתן כלל משום שהדבר אינו אלא מידת חסידות או במקום שנהגו עיי"ש. ונראה שהב"י למד כן מלשון קודם הזמן הזה העם ממעטין מלישא וליתן וכו' ומשמע דאינו אלא ממנהג העם. ואפשר שזו אף דעת רש"י וע"כ במה שנהגו העם הוי ת"ב חמיר טובא, וכדמצינו אף בגמ' ב"ב (דף ס' ב') שכשחרב ביהמ"ק רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ולשתות יין וכו' עד שבא ר"י וביטלם שאמר שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה עי"ש. וכדבהגר"א בסי' תקנ"א (ס"ט) שזהו מקור מנהגינו דלא לאכול בשר ולשתות יין מר"ח עיי"ש. ושם (סעי' ד' ד"ה נוהגין) במה שנהגו באיסור תספורת מי"ז בתמוז ולא נהגו איסור תכבוסת דהוי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה עי"ש. והרי דחזינן דמנהג העם היה להחמיר באבילות על חורבן ביהמ"ק, ומשום הכי אף החמירו למעט במשא ומתן מר"ח אב.
אמנם כ"ז ניחא במיעוט משא ומתן דמשמעות הברייתא דאינה אלא ממנהג העם כמש"כ. אבל לגבי כיבוס דמשמע דהוי איסור גמור, אכתי צ"ב לרש"י אמאי חמיר ת"ב משאר אבילות דהא הוי גם אבילות ישנה וגם אבילות דרבים ועפ"י פרש"י תרוויהו לקולא.
והנה בטעם איסור כיבוס ע' בב"י תקנ"א (ס' ג') בשם רש"י דהוא משום שנראה כהיסח הדעת מאבלות, והוא מלשון (הנדפס ע"ש) רש"י תענית (כ"ט ב' ד"ה אפילו), אך באמת למעיין שם יראה שלא כתב כן אלא על איסור כיבוס ע"מ להניח שהתברר שם בגמ' דלרב ששת אף זה אסור, וע"ז כתב רש"י דאף זה אסור משום דנראה עי"כ כמסיח דעתו מאבלות, אמנם מה שאסור לכבס וללבוש נראה מרש"י שאין צריך לטעם זה, וכן לגבי מה שנתבאר שם בגמ' וברמב"ם, שאף ללבוש בגד מכובס אסור, גם בזה נראה בפשטות שאין הטעם משום הסח הדעת דלמה נאסור ללבוש בגד מכובס משום כך וצ"ע בזה.
אלא דמזה היה נראה דאיסור כיבוס ע"מ ללבוש וכן האיסור ללבוש בגד מכובס יסודו אינו רק מהל' אבלות אלא מדין השייך לדין ת"ב בעצמו, וכאיסור משא ומתן ואכילת בשר ויין. ויש להטעים קצת בזה שי"ל שאנו מראים בעצמנו שאין עסק ניקיון הבגדים ראוי לנו באבלותינו על חורבן בית מקדשינו שנחרב בעוונותינו והרי אנו מראים בעצמנו כאלו אנו מלוכלכים בחטאים המשולים לבגדים שאינם מכובסים, וכמש"נ אם תכבסי בנתר וגו', ויש לחפש אחר מקור לסברא זו.
ואם נימא כן הרי שיש בזה לתת טעם לחומרא שהחמירו באיסור כיבוס יותר משאר אבלות כהסוגיא ביבמות, שזה משום שכל דיני הת"ב שהם דינים מחודשים בו חמיר ת"ב משאר אבלות, וכל קולתו אינו רק לעניין דיני אבילות דעלמא שקיל ת"ב משום דהוא בכלל אבילות הישנה.
וכן יתכן לבאר עפי"ז גם טעם לחומרת הרחיצה בת"ב שאסר ר"א אף להושיט אצבעו במים, וכמש"כ שמהנראה מהראשונים הוא ג"כ מליתא דאבילות ודלא כהמנ"ח והרי"ז הלוי זצ"ל, ומשום דכמש"כ התוס' במו"ק שם בסוגיא איסור כיבוס ואיסור רחיצה הוא ענין אחד עיי"ש. וא"כ י"ל דכיון דמצינו דחמיר אבילות דת"ב לגבי עסק הנקיון ע"כ החמירו אף ברחיצה לאסור כל תענוג של ניקיון, וכיון שמצאו דין ביוה"כ שאף להכניס אצבעו במים אסור נתנו לאבילות דת"ב לגבי זה דין דיוה"כ.
ובאמת גם לולי מש"כ כדי לבאר שיטת רש"י בסוגיא ביבמות, הא כבר כתבנו מה שפ' התוס' דהעיסוק ביפוי חמיר הוא באבילות ת"ב דהיא אבילות דרבים, וא"כ אפשר שע"כ נתנו חומר דרחיצה דיוה"כ בת"ב. אמנם אכתי מה שנסתפק הריטב"א לגבי ת"ת לתת זה בשל זה אין לו מקום לפמש"כ, דהא עכ"פ הוא דין מיוחד ברחיצה שהיא דומיא דכיבוס וצ"ע.
עכ"פ הכלל העולה מדברינו דלגבי דין אבילות, ת"ב הויא אבילות ישנה ויש בה קולות לגבי שאר אבילות, אמנם בת"ב יש עוד הלכות שאינם שייכים לשאר הל' אבילות אלא הן מהל' ת"ב בעצמו, ומחמת זה נוהגים בו עוד הל' וכאיסור אכילת בשר ושתית יין בסעודה המפסקת ולמנהגינו אף מר"ח, וחומרת איסור רחיצה וכיבוס.
ועפי"ד יש לדון גם במש"כ לעיל במה ששמעתי לחלק בין ההל' שנשנו לגבי מר"ח ואילך לבין ההל' של שבוע שחל בו, דההלכות שנשנו מר"ח ואילך אינם מדינא דאבילות, והנה לכאורה נסתרים הדברים מהסוגיא ביבמות הנ"ל דנראה ממנה דגם כל הדינים דקודם הזמן הזה ממעטים במשא ומתן וכו', הם גם מליתא דאבילות, דאל"כ לא היתה הגמ' מקשה אמאי נאסרו דברים אלו בעוד שהאירוס הותר עי"ש. אלא שי"ל עכ"פ לרש"י דזה גופא ישוב הגמ' דמה' אבילות ת"ב קל דהוי אבילות ישנה ודרבים, ולא החמרנו בכל דברים אלו אלא מתוך שאנו חשים כנזופין אף כעת וכמש"נ לעיל.
אלא שא"כ לפי"ד לעיל יש ליישב גם קושיתו ממנהגינו באיסור כיבוס ורחיצה מר"ח, דהא מצינו בו חומרא שלא הוסברה לדעת רש"י, וע"כ שבאמת אף חומרא זו אינה מהל' אבילות, אלא מדין המיוחד דת"ב שאינו שייך להל' אבילות בכלל וכאיסור אכילת בשר ושתית יין, וכמו שהטעמנו בזה לעיל. וא"כ יש ליישב גם מה דנהגו בהם איסור אף מר"ח, אף עפ"י מה שנתבאר שאין הל' אבילות דת"ב נוהגים אלא משבוע שחל בו, דהא לפי"ז אף חומרא דכיבוס אינו מליתא דאבילות אלא מהל' שנאמרו בת"ב בפרט, וא"כ יש בזה אף ראיה לדברינו.
וכן י"ל עפ"י ביאור הגר"א שם שחומרת כיבוס ותספורת הוא מדין מנהג נשי שהוזכר בירו' שלא למתוח חוטי השתי מפני ביטול אבן השתיה, כיון ודין זה הוא דין פרטי ומיוחד לת"ב, ומתאים לפתוח בו בר"ח וכאמור וע'.
אמנם בהיתר אירוס אף בת"ב עצמו כמש"כ התוס' בשם הירושלמי שהוא לכאורה תמוה קצת על אף דת"ב קיל משום אבילות ישנה כמש"כ הגמ' שם בטעם זה, מ"מ הא כ"ז אינו מסתבר אלא כמש"כ לעיל בשם הגר"א לתת לת"ב דין דאבלות שבעה, ולא אבלות דיום ראשון או שלושה, אבל להקל עד כדי כך להתיר בו מה שנאסר בכל אבל כל שלושים זה קשה מאד. ואמנם בתוס' כתבו הטעם כדי שלא יקדמנו אחר ברחמים ומ"מ טעמא בעי דלמה לא נאמר כן בכל אבל.
והנראה בזה ע"ד דרוש קצת, שיש לומר דרצו בזה לומר שיש לנו להמשיך ולישא נשים ולקיים זרע ישראל שלא יכלה חלילה, ודלא כמו שאמר ר"י בן אלישע בב"ב שם שמשפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו וכו' דין הוא שנגזור עלינו שלא שלישא אישה ולהוליד בנים נמצא זרעו של ישראל כלה וכו' עי"ש. וע"כ באו בזה חכמים לומר שאין כן המידה אלא על אף החורבן יש לנו להוסיף ולארס ואמנם בלא שמחת האירוסין, דכתיב "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ומ"מ שרי ומצווה נמי איכא לארס במקום הצורך אף בת"ב עצמו וכמש"נ.
♦ ♦ ♦