מח"ס "שלמא בעלמא" אורח חיים
בענין למד לשונך לומר איני יודע
איתא בברכות (ד ע"א): "דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז". וגירסת רבינו חננאל בפירושו לבבא מציעא (כ"ג ע"ב) היא: "לעולם למד לשונך לומר איני יודע". ויש לעיין לגירסתו, מאי אתא לעולם לאתויי.והנה בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) ביאר, ד"לעולם" אתא לאתויי אף בדבר שאתה יודע, כמ"ש הריטב"א (ב"מ שם), ודלא כהמאירי בברכות (וע"ע במש"כ בזה בס"ד בס' שלמא בעלמא סימן קכח). אולם ק"ק על דבריו, דהרי המאירי גם כתב "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע". ואפשר לבאר דלדעת המאירי "לעולם" אתא לרבויי דלאו דוקא המלים "איני יודע", אלא כל לשון ספק, וכדכתב בספר ניב שפתים הנ"ל, ע"ש. וחלק על הרב פת לחם (בביאורו לספר תורת חובות הלבבות ריש פ"ב משער היחוד) שכתב וז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע, כלומר הרגל לשונך במלות אלו עד שתהיה בטוח שמעצמו ישיב כן לכל שואל, וכאילו הוא נעשה בטבע ולא בבחירתך", ע"ש [ולולי דבריו ז"ל היה אפשר לומר שגם אם לא אומר תיבות אלו דוקא, מ"מ יכול להרגיל דיבורו שיהיה תמיד בלשון ספק].
גם אפשר לומר עפמ"ש בס' פנס לדף (כאן) דאף לדעת המאירי שרי לומר איני יודע משום חילול השם אף אם יודע בוודאות, והוכיח כן מסוגיין. ע"ש. ולפי"ז יש לומר דהיינו מאי דאתא לעולם לאתויי.
ויש להעיר דכדברי הריטב"א מבואר באלפא ביתא דבן סירא (הנדפס באוצר מדרשים ח"א עמ' 37): "לעולם למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. אם יבוא אדם ויאמר לך ראית אבידה פלניתא, אמור לו לא ראיתי אע"פ שתראה אותה, מפני הסכנה ההיא. מעשה באדם א' שהיה עומד בדרך רשות הרבים ובא לו גוי א' ואמר לו, ראית בכאן חמור א' כלו לבן. אמר לו, ראיתי חמור כלו לבן ואזניו שחורות. אמר לו הגוי, באיזה דרך הלך. אמר לו, בדרך פלוני. הלך הגוי באותו הדרך, ובקש ולא מצא החמור. חזר הגוי אצלו ואמר לו, לך עמי ונבקשנו אני ואתה עד שנמצא אותו. הלכו שניהם ולא מצאו החמור. אמר לו, תן לי החמור שלי שאתה גנבת אותו. מיד הלך לשלטון העיר ואמר לו, זה גנב ממני חמור לבן ששוה מאה דינרים. גבה ממנו השלטון מאה דינרין בשביל החמור. ועוד טען עליו בעל החמור ואמר לשלטון, טלית א' היה לי על החמור ששוה חמשים זהובים והם צרורות בטלית מאתים דינרים. גבה ממנו עד ארבע מאות דינרין. לפיכך אמר בן סירא, למד לשונך לומר לא ידעתי שהוא שקול כזהב וככסף". ע"כ. ומשמע כדברי הריטב"א, דלמד לשונך לומר איני יודע אפי' אם הנך יודע בוודאות, כיון שיכול לצאת מזה סכנה.
וכן נראית גם דעת הרא"ם (מצורע יד, לה) שכ' וז"ל: "כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. בתורת כהנים. ולא ידעתי טעם בזה וכו', אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד, שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי אלא ספק, וזהו שאמרו חז"ל למד לשונך לומר איני (כצ"ל) יודע. ונכון הוא", עכ"ל (וה"ד בתוספות יום טוב נגעים פי"ב מ"ה). הא קמן דס"ל כהריטב"א דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. גם מוכח דס"ל כהרב ניב שפתים הנ"ל דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
ועי' למהר"צ הכהן בס' צדקת הצדיק (אות לח) שכתב וז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז, ורצונו לומר אף בדברים הברורים במחשבה, כשבאים לגילוי שהוא הלשון המוציא לפועל מה שבכח בלב, יהיו תלויים בספק, כי האדם עלול לטעות [כצ"ל], ולכך צריך שכל גלוי מעשיו יהיו דברים מבוררים לכל ולא מה שמבורר רק לו במחשבתו". ע"ש.
והעירני הר' שאול שרוגו נר"ו, דעוד אפשר לבאר ד"לעולם" אתא לאתויי דלאו דוקא כשעונה לגוי יש לו לומר בלשון איני יודע, וכמעשה דאלפא ביתא דבן סירא דמיירי בגוי ואיכא סכנתא, וכן בסוגיין מיירי באיצטגניני פרעה דהוו נכרים ואיכא חילול השם, אלא אפילו כשעונה ליהודי, וליכא סכנתא ולא חילול השם, מ"מ דינא הוי דיענה בלשון איני יודע. וכדמוכח מדברי רבנו חננאל (שם) דמיירי ביהודי (דהרי התם שאלוהו אם למד אותה מסכת, ולא מסתברא שהשואל היה נכרי). וכן מוכח גם מדברי הרא"ם דמיירי ביהודי שבא לישאל על נגעו.
ועי' למהר"י קמנצקי ז"ל בס' אמת ליעקב עה"ת (מהדו"ב, מקץ מב, יג), שכ' עה"פ ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא, "לכאורה אין כאן שום ספק דודאי משגה הוא, וכי יעלה על הדעת שבמתכוון השיבו כספיהם באמתחתיהם, אלא קיים כאן יעקב אבינו את דברי התנא דלעולם למד לשונך לומר איני יודע, ובא וראה דבאמת לא היה משגה. ודו"ק". ע"כ. וזה כדברי הר"ש שרוגו הנ"ל, דאף ביהודי שייכא האי מילתא. גם מוכח דס"ל כד' הריטב"א והרא"ם הנ"ל, דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. וכן מוכח דס"ל כד' הרב ניב שפתים הנ"ל, דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
אלא שדברי מהר"י קמנצקי תמוהים מדברי הפסוק (שם מב, כח) לגבי השבת הכסף "ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו", ופרש"י: "מה זאת עשה אלקים לנו להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו". ע"כ. הרי שידעו שהשבת הכסף לא היתה משגה אלא כדי להתעולל עליהם. ולפי"ז מה שאמר יעקב "אולי משגה הוא", הוא מקצת נחמה לאחים, שאולי בכל זאת רק משגה הוא, אבל בפשטות כולם הבינו שהיה הדבר כדי להתעולל עליהם[2].
והאמת אומר, שלפי דברי הרב פנס לדף הנ"ל, אפשר לומר דרבינו המאירי ס"ל דאם האדם יודע בוודאות, כל היכא דאין טעם נכון לומר איני יודע, יאמר שיודע. משא"כ אם האדם אינו יודע בוודאות, א"נ אפילו יודע בוודאות, כ"ז שיש טעם נכון לומר איני יודע, כגון מפני חילול השם בסוגיין, או מפני הסכנה בהאי דבן סירא, או מפני דרך ארץ בהאי דהרא"ם, יאמר איני יודע. וזה מאי דאתא לעולם לאתויי, דאפי' היכא דיודע, אי איכא טעם נכון לומר איני יודע, יאמר איני יודע.
ושוב אמר הר' שאול שרוגו נר"ו, דאפשר דלעולם אתא לאתויי דלא רק במילי דעלמא, אלא אפי' בדברי תורה, וכהאי דרבינו חננאל והרא"ם הנ"ל. וכ"כ הרמ"ז נר"ו בס' דרך השלמות (כה טז), שבמושכלות אמרו חז"ל למד לשונך לומר איני יודע, ע"ש[3].
♦ ♦ ♦