רב קהילת 'כלל ישראל' בית שמש
ישיבת 'דרך חיים' גן יבנה
מקור זכירת יציאת מצרים ודינה בעת קיבוץ הגלויות
אמירת פרשה שלישית בקריאת שמע היא חיוב נפרד ♦ 'למען תזכור' - האם דרשה דאורייתא? ♦ ראב"ע וחכמים, פטור ימות המשיח ♦ מקור אחר במכילתא למצוות זכירה ♦ המקור מהשוואה לתפילין ♦ השלמת ההשוואה והרחבתה למזוזה ♦ כיצד מצוה בטלה לעתיד לבוא? ♦ סיכום
א. אמירת פרשה שלישית בקריאת שמע היא חיוב נפרד
קריאת שמע היא צירוף של שלוש פרשיות שונות[2] שסידרו חז"ל לקראן יחד[3]. שתיים מהן כוללות ציווי מפורש לקראן 'בשכבך ובקומך'[4], אך בפרשה השלישית לא נכתב ציווי לאומרה, לא בגופה ולא במקום אחר בתורה. חכמים קבעו לאמרה בכל יום והצמידו אותה לקריאת שמע, למרות שעניינה עומד לעצמו. הגמרא (ברכות יב ע"ב) מנמקת את צירופה לקריאת שמע כך: "פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים - מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה והרהור ע"ז".נחלקו תנאים (משנה שם) האם מזכירים יציאת מצרים בלילות, ופירש"י: "מזכירין יציאת מצרים בלילות - פרשת ציצית בק"ש, ואע"פ שאין לילה זמן ציצית, דכתיב 'וראיתם אותו וזכרתם' (במדבר טו לט), אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה". כך פירש גם הרמב"ם בפירוש המשנה: "יציאת מצרים כינוי לפרשת ציצית, שנאמר בה 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים' (שם מא). והסברא נותנת שלא יקראו הפרשה הזאת בלילה, כי הכתוב אומר 'וראיתם אותו', בשעת הראייה כאשר באה הקבלה, לולי יציאת מצרים שנזכר שם, ויש לנו לקרותה מפני העניין ההוא". כך עולה גם מלשונו במשנה תורה (הלכות קרית שמע פ"א ה"ג): "אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים". הרי שעיקר החיוב הוא הזכרת יציאת מצרים[5], והסוברים שאין חיוב הזכרת יציאת מצרים בלילות לא אמרו פרשה שלישית בערבית[6]. ואף שישנם ארבעה עניינים נוספים בפרשה זו, כדברי רבי יהודה בר חביבא לעיל, צריך לומר שהם אינם גורמים לחיוב עצמאי אלא הם הסיבה מדוע חכמים בחרו לקבוע את קיום חיוב זכירת את יציאת מצרים דווקא בפרשה זו, מתוך פרשיות אפשריות אחרות. אולם אם אין חובה להזכיר יציאת מצרים, אין אומרים את הפרשה רק בשביל העניינים האחרים.
כך עולה גם מהגמרא (שם כא ע"א): "אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא. ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר, חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא". הרי שזכירת יציאת מצרים היא חובה העומדת בפני עצמה שאינה תלויה בקריאת שמע, וניתן לקיימה גם בהזכרה אחרת, אפילו לא בפסוקי התורה[7]. לכן, אם לא קרא קריאת שמע ואמר אמת ויציב[8] יצא ידי חובתו מדאורייתא למאן דאמר שקריאת שמע מדרבנן. אפשר שגם זמן החיוב אינו זהה לזמנן של שתי הפרשיות, שהוא זמן שכיבה וזמן קימה, משום שלגבי פרשה שלישית לא נאמרה לשון זו, ואפשר שזמנה כל היום[9].
♦
ב. 'למען תזכור' - האם דרשה דאורייתא?
מה מקורו של חיוב זה? בסוף פרק ראשון בברכות נראה שהמקור הוא מהפסוק: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז ג), ונחלקו שם במשנה (יב ע"ב) האם המילה 'כל' מרבה את הלילות או את ימות המשיח. אך לכאורה דרשה זו הפוכה מפשוטו של מקרא, שהרי הפסוק אומר שאין צורך להזכיר בכל יום את יציאת מצרים : "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". מקרא מלא דיבר הכתוב, שדי לאכול מצות שבעה ימים בשנה כדי להשיג את המטרה לזכור תמיד את יציאת מצרים.הרמב"ם אינו מונה מצוה זו במניין המצוות, ואף בהלכות קרית שמע לא כתב שזכירת יציאת מצרים היא מן התורה, ועמדו על כך האחרונים[10]. לדברינו יש ליישב שהרמב"ם נקט שזו אינה מצוה דאורייתא למרות דברי הגמרא דלעיל, על פי שיטתו בשורשי ספר המצוות שורש ב שאין למנות דרשות[11]. מכיוון שלימוד זה אינו פשוטו של מקרא אלא דרשת חכמים, סבר הרמב"ם שאין למנותה[12] (ואף להלכה אין זו מצוה מן התורה ממש, כשיטתו שדרשות חכמים הן דברי סופרים[13]). אך לכאורה אין זה נכון, שהרי כתב שם שאם נאמר במפורש בגמרא על דרשה שהיא מדאורייתא יש למנותה, ובגמרא הרי כתוב שאמת ויציב דאורייתא[14].
אפשר שיש מקום לחלק בין הלכות הנלמדות בי"ג מידות או בריבוי, שבהם עוסק שורש ב, כמבואר בלשונו בתחילת השורש, ובין דרשות שאינן על פי מידות שנמסרו. בדרשות שעל פי המידות, כאשר חז"ל אומרים שהדין הוא מדאורייתא, הרי שהבינו שכאן זהו הפשט. אולם כאשר הדרשה אינה על פי המידות שהתורה נדרשת בהם אלא למדו את הפסוק שלא על פי פשוטו, ובעצם נראה שפירוש זה הפוך ממש מפשוטו של מקרא, בעל כרחנו שאין כוונת חכמים שזהו מדאורייתא ממש ואין למנות זאת[15].
אך קשה, הרי הגמרא מסיקה מכך נפקא מינה לדינא שספק פרשה שלישית לחומרא אף למ"ד ספק קריאת שמע לקולא[16]. הרמב"ם פסק (פ"ב הי"ג): "ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך, אינו חוזר ומברך". נמצא שדחה את כל הסוגיה מההלכה, שהרי פסק שספק קרי"ש לחומרא כמ"ד קריאת שמע מהתורה (כסוגיה בתחילת פרק היה קורא), וכאשר חוזר מספק חוזר גם על הברכות אף שהם מדרבנן, וממילא ודאי חוזר גם על כל הפרשיות, ונמצא שאין נפק"מ בשאלה אם ספק זכירת יצי"מ לחומרא (אלא אם יודע שקרא שתי פרשיות ומסופק אם קרא את השלישית ואת הברכה שלאחריה, ובזה לא עסק הרמב"ם כלל), וצ"ע וראה עוד להלן סעיף ה.
אמנם הרשב"א (בחיבורו פירושי האגדות, על סוגייתנו[17]) נקט שהזכירה היא מדאורייתא, וכתב ש'למען תזכור' אינו נתינת טעם למה שקדם, שכן הכתוב לא סמך 'למען תזכור' למצוות הפסח והמצה, אלא הפסיק ביניהם ואמר 'כי בחפזון יצאת מארץ מצרים'. אלא פירוש הפסוק הוא שלמען מה שנאמר עד כאן תזכור את יום צאתך, כלומר שכדי לקיים את זכרון יציאת מצרים יש מצוות זכירה בפה כל יום, וכמו 'למען ינוח עבדך ואמתך', שאינו נתינת טעם למצוות שבת אלא תוצאה שלה.
♦
ג. ראב"ע וחכמים, פטור ימות המשיח
כאמור, נחלקו ראב"ע וחכמים האם מזכירים יציאת מצרים בלילות (ברכות יב ע"ב): "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל ימי חייך - להביא לימות המשיח". בגמרא שם מבואר שנחלקו בפירוש הפסוק בספר ירמיה: "תניא אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם' (ירמיהו כג ז-ח). אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו"[18].נראה אם כן שלהלכה שמזכירים יציאת מצרים בלילות, לא יזכירו לימות המשיח, שהרי אנו דורשים 'כל ימי חייך' להביא הלילות, ואין לנו פסוק להביא לימות המשיח[19]. עוד עולה, שלכולי עלמא לא יזכירו יציאת מצרים בלילות בימות המשיח, שהרי ממה נפשך, או שהתרבו הלילות או שהתרבו ימות המשיח ואי אפשר לרבות את שניהם.
מהם ימות המשיח לגבי הלכה זו? לכאורה על פי הפסוק בירמיהו מדובר על זמן שבו תהיה חובת הודאה על קיבוץ נדחי ישראל מכל הארצות אשר נפוצו שם, ואפשר שדווקא בתנאי שאין עליהם שעבוד מלכויות. אבל אין הדבר תלוי בגאולה שלמה ובבניין בית המקדש. נמצא שבשעה שישראל על אדמתם ויש מלכות לישראל[20], אין לומר עוד פרשת ציצית בלילה לכולי עלמא, ולראב"ע ובן זומא גם ביום אין לאומרה עוד. האמנם?
עוד יש לעיין, אם רבי אלעזר בן עזריה לא זכה (כלומר, לא ניצח את החולקים עליו) עד שדרשה בן זומא, הרי שעדיין לא היתה לו דרשה כדבריו, ומפני מה סבר שיש להזכיר יציאת מצרים בלילות שלא כחכמים?
♦
ד. מקור אחר במכילתא למצוות זכירה
על הפסוק (שמות יג, ג): "זכור את היום הזה", כתב רש"י: "למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום". הרי שהמקור לחיוב ההזכרה אינו מ'למען תזכור' אלא מ'זכור את היום הזה'. מקור דבריו במכילתא כאן: "ויאמר משה אל העם וגו'. אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, בלילות מנין? שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך' וגו', ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות, כדברי בן זומא. וחכמים אומרים: ימי חייך - בעולם הזה, כל ימי חייך - להביא ימות המשיח. אמר להם בן זומא: עתידים ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא, שנאמר 'לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ צפון' (ירמיה טז, יד-טו). ר' נתן אומר: 'אשר העלה ואשר הביא' (שם כג, ז-ח), שמזכירים יציאת מצרים לעתיד לבוא"[21].נמצא שמקור החיוב להזכיר יציאת מצרים הוא מהפסוק 'זכור את היום הזה' בספר שמות, ורק לצורך ריבוי הלילות נזקקו לפסוק מספר דברים. בכך מיושב הקושי לעיל, שהפסוק בדברים אינו עוסק בחיוב הזכרה אלא באכילת מצות. עיקר החיוב מקורו מפרשת זכירת היום הזה, ורק הפרט הנוסף נלמד משם כגילוי מילתא וכריבוי, בדרך אם אינו עניין, שהרי 'כל ימי חייך' אינו יכול להידרש לגופו על אכילת מצות, ולכן העמידו את הריבוי על מצוות 'זכור את היום הזה'. אך אם כך, מדוע לזכירת יציאת מצרים צריך ריבוי ללילות, הרי לשון 'היום הזה' מכוונת ליום היציאה שאותו יש לזכור ולא ליום שבו זוכרים? ועוד צריך להבין, איך למדו מ'זכור את היום הזה' שיש להזכיר בכל יום?[22]
♦
ה. המקור מהשוואה לתפילין
בארבע פרשיות בתורה יש ציוויים על פעולות מעשיות כיצד לזכור תמיד את עיקרי האמונה שבאותן פרשיות. בשתיים מהן באה סדרה זהה של שלוש מצוות: פרשת שמע המצַווה על יחוד ה' ואהבתו, ופרשת והיה אם שמוע המלמדת את עיקרון תורת הגמול, ממשיכות בסדר דומה של 'צוואות' (כלשון הגמרא ברכות טו ע"ב על פסוקי המצוות שבסוף פרשיות אלה). הסדר כולל את המצוות לקשור את הפרשיות על היד ובין העיניים (תפילין), לקראן פעמיים ביום (קריאת שמע) ולכתבן על מזוזת הפתח (מזוזה). שתי פרשיות אחרות, 'קדש – והיה כי יביאך', שעניינן זכירת יציאת מצרים, הצטווינו רק לקשרן על היד ובין העיניים. הן אינן נכתבות על המזוזה ולא נאמרות בשכיבה ובקימה.אפשר שההשוואה לתפילין[23] הביאה את חכמים לדרוש בפרשת קדש חיוב זכירת יציאת מצרים בפה בכל יום מסיפא דקרא.[24] הדרשה היא מכך שכתוב "זכור את היום הזה וגו' והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", הרי שכוונת התורה היא לזכור את היום הזה בכל יום בתפילין. ולמדו חז"ל ב'מה מצינו',[25] שכדרך שהשוותה התורה בין קשירה לאמירה בפרשיות 'שמע - והיה אם שמוע', שזכירה שלמה של יסודות 'שמע - והיה אם שמוע' מתקיימת כאשר היא נאמרת בכל יום בפה בנוסף לקשירתן על היד ועל הראש, כך זכירת יציאת מצרים לא תתקיים כראוי לה אם לא תיזכר בפה.[26]
נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אם לילה זמן תפילין (עירובין צו ע"א, מנחות לו ע"ב): "'ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה' (שמות יג, י), ימים - ולא לילות, מימים - ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לענין פסח בלבד". בהמשך הפרשה במכילתא, על הפסוק 'מימים ימימה', מובאת רק דעתו של ריה"ג הממעט לילה,[27] ואם כן, 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון': אם אמנם מקור החיוב להזכיר יציאת מצרים הוא מהשוואת קריאת שמע לתפילין, הרי שמקור זה מחייב רק ביום ולא בלילה, ויש צורך לדרוש מפסוק אחר את החיוב להזכיר גם בלילה[28]. בן זומא דרש זאת מ'כל ימי חייך' שנאמר בטעם מצוות אכילת מצות, אלא שאין לו מקור לרבות ימות המשיח ואכן הוא פוטר אז מזכירת יצאת מצרים, וחכמים דורשים לחייב בימות המשיח, ודווקא בימים, ואילו הלילות פטורים תמיד.
אך לדעת רבי עקיבא שלילה זמן תפילין, ההשוואה לתפילין עצמה די בה כדי לחייב זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה, כתפילין וכקריאת שמע. כשם שעצם החיוב נלמד מהפעולות שחייבה התורה לעשות כדי לזכור, כך זמני המצוות הללו שווים. אם כדי לזכור ציוותה התורה לקרוא את שמע ולהניח תפילין ביום ובלילה, הרי שגם את יציאת מצרים יש להזכיר ביום ובלילה כדי לזכרה כראוי. נמצא שהפסוק 'כל ימי חייך' שבספר דברים פנוי לרבות את ימות המשיח, ובנוסף יש להזכיר בימות המשיח ביום ובלילה, שכן הלילה שווה ליום מכוח ההשוואה למצוות תפילין[29].
להלכה פסקו רוב הראשונים שלילה זמן תפילין, ואין מניחים רק מחשש שמא יישן בהם (ראה טור וב"י סי' ל, ומשנ"ב סק"ד), ועל פי זה, לדידן חיוב ההזכרה בלילה אינו נזקק לדרשת בן זומא. הרמב"ם (תפילין פ"ד הי"א) פסק שלילה לאו זמן תפילין, אך כמובא לעיל, הוא הביא רק את הפסוק 'למען תזכור' על חיוב זכירת יציאת מצרים של כל השנה. את הפסוק 'זכור את היום הזה' הביא הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"א) והעמידו על חיוב הסיפור בליל פסח בלבד[30]. וכבר התבאר שהרמב"ם כלל אינו סובר שזכירת יציאת מצרים מדאורייתא, וכנראה סבר שהתלמוד חולק על המכילתא בדרשה זו. ועדיין צ"ע האם לדעת הרמב"ם אין חיוב להלכה להזכיר יצי"מ בימות המשיח? הגר"ח מבריסק מתרץ את דעת הרמב"ם שלא מנה זכירת יציאת מצרים, שאכן החיוב הוא מהתורה, אלא שלא נמנה כמצוה מפני שורש ג שאין למנות מצוה שאינה נוהגת לדורות, והרמב"ם פוסק שאינה נוהגת לימות המשיח[31]. דברים אלה הם כשיטתהרשב"א[32], שמקור החיוב הוא מ'למען תזכור' כפשטות סוגיית הבבלי, ולימות המשיח אכן לא מזכירים, אלא שהוסיף הרשב"א שזכירת קיבוץ גלויות מחליפה את זכירת יציאת מצרים.
לסיכום - הקשינו ארבע קושיות: א. דרשת זכירת יציאת מצרים מ'למען תזכור' נראית הפוכה מהפשט. ב. האמנם כשישראל על אדמתם אין מזכירים יציאת מצרים? ג. מנין לראב"ע להזכיר בלילות עד שלא דרשה בן זומא? ד. מנין לחלק בין יום ללילה בציווי 'זכור את היום הזה'? תירצנו על פי השיטה שמקור החיוב הוא מהשוואה לתפילין ולמען תזכור הוא רק לרבות הפרטים. הצורך לרבות לילה הוא למ"ד לילה לאו זמן תפילין ולהלכה (ע"פ רוב הפוסקים) אין סיבה לחלק בין יום ללילה, ונמצא ש'כל ימי חייך' מיותר ובא לרבות את ימות המשיח[33].
♦
ו. השלמת ההשוואה והרחבתה למזוזה
ועדיין, השוואה בין שלוש המצוות: תפילין, קריאת שמע ומזוזה, מעלה הבדלים במספר הפרשיות הכלולות בכל אחת מהן. מצוות מזוזה כוללת שתי פרשיות, מצוות קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות, ומצוות תפילין ארבע. הוי אומר: ארבע יסודות הם שציוותה התורה להזכירם תמיד, אלא ששניים מהם - יחוד ה' ואהבתו, ואמונה בשכר ועונש - צריך לזכרם בשלושה אופנים[34]: הנחתם על היד ובין העיניים, אמירתם פעמיים ביום וקביעתם על הפתח. היסוד השלישי - יציאת מצרים – די לו בשני אופני הזכרה: הנחתו על היד ובין העיניים ואמירתו פעמיים ביום, ואין צורך לקבעו בפתח, ויסוד נוסף, רביעי, אין גם צורך לאמרו ודי לו במעשה הזכרה אחד כפול - בתפילין. זוהי הפרשה המדגישה פרט אחד מתוך הכלל של יציאת מצרים - מכת בכורות, והחובה לזכרו בנפרד היא מפני שהוא מבטא את בחירת עם ישראל מתוך מצרים, גוי מקרב גוי[35]. מדוע ישנם הבדלים כאלה בין ארבע הפרשיות?[36].אפשר שזכירת יציאת מצרים החסרה במזוזה מושלמת בקיומה של מצוה נוספת, הלוא היא מצוות ציצית. אמירתה של המצוה צורפה לקריאת שמע, ובה נאמר זכרון יציאת מצרים, וקיומה בפועל מקביל למעשה קביעת המזוזה[37]. המזוזה נקבעת בפתח ביתו של הישראלי והציצית נקשרת בכנף בגדו, והן משלימות זו את זו. מצוות תפילין מהווה זכרון היסודות הללו על גופו של איש ישראל, קריאת שמע היא זכירתם בפיו, והמזוזה עם הציצית הם זכרון על נכסיו הבסיסיים – ביתו ובגדו.
ועדיין יש לנו שלוש יסודות בקריאת שמע ומזוזה עם ציצית לעומת ארבע בתפילין.
והנה בתוספתא נאמר (ברכות ב, א הובא בירושלמי פ"א ה"ו): "הקורא את שמע צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב. רבי אומר: צריך להזכיר בה מלכות. אחרים אומרים: צריך להזכיר בה מכת בכורות וקריעת ים סוף". נמצא שבסדר שתיקנו לקריאת שמע, יסוד רביעי זה מושלם בברכה שלאחריה[38]. הן בבוקר והן בערב מוזכרת יציאת מצרים בהרחבה בברכת גאל ישראל, ובתוכה מוזכרת בפירוש מכת בכורות. בבוקר: "כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת", ובערב: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם". יש כאן הדגשה מפורשת של הוצאת ישראל מתוך בכורי מצרים המומתים[39].
כמו כן, עצם קביעתה של המזוזה על הפתח, הלוא מביאה היא לידי זכרון את נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות בליל יציאת מצרים, שהיא אשר סימלה את הפליית ישראל והגנה עליהם מידי המשחית בעת הכות ה' כל בכור במצרים. אם כן, זכרון מכת בכורות ובחירת ישראל בא לידי ביטוי היטב במזוזה[40]. בנוסף, מצוות מזוזה וציצית ניתן להגדירם כייחוד ביתו ובגדו של הישראלי לעומת הנכרי. ציון שם ה' בפתח הבית הרי הוא כשלט על דלת הכניסה המכריז כי כאן מתגורר עבד ה'. קשירת פתילים על קצוות הבגד העיקרי, מכרזת והולכת כי לובש בגד זה יש לו אדון שהוא עובדו[41]. הרי שהבית הישראלי והבגד הישראלי מקבלים את אופיים במצוות אלה, ובכך הם מקבילים לפרשת והיה כי יביאך בתפילין המזכירה את בחירת ישראל[42].
♦
ז. כיצד מצוה בטלה לעתיד לבוא?
ההשוואה בין זכירת יציאת מצרים לתפילין, שעל פיה ביארנו את החיוב בלילה ללא צורך בדרשה, מעוררת קושי. כשם שניתן לחייב זכירת יצי"מ בלילה למ"ד לילה זמן תפילין, כך ניתן לחייב לימות המשיח, שהרי תפילין אינן בטלות לימות המשיח - ואם כך, מדוע יש צורך בדרשה לשיטת חכמים וכיצד פטר בן זומא (לדברינו למ"ד לילה לאו זמן תפילין)?אלא שקושיה זו קשה גם לולא דברינו. לסברת בן זומא ועל פי הפסוק בירמיהו שאין מזכירים גאולת מצרים לאחר קיבוץ גלויות, מדוע חייבה התורה להניח פרשיות יציאת מצרים בתפילין באותם הימים? יש להרחיב את הקושיה גם ליתר המצוות שעניינן הוא זכר ליציאת מצרים, ככל מצוות הפסח ואף ימים טובים ועוד מצוות רבות. מדוע נוסיף לקיימן ולא יידחו מפני זכרון קיבוץ הגלויות? אם אין מקום לזכור ולהודות על יציאת מצרים, מה טעם יש לקיום מצוות אלה[43]?
אפשר שכאן נפתח צוהר לשאלת נצחיותה של מצוה לאחר שבטל טעמה. כשם שאנו מקשים על תוכן התפילין שבטל טעמו לדעת בן זומא, ניתן להקשות על צורת התפילין שעניינן הוא תכשיט (ראה מאמרי על התפילין, לעיל הערה כז), היעלה על הדעת לשנות את צורתן מפני שהשתנתה צורת התכשיטים? קושיה כזו יכולה להתרחב לזכרון תרועה בשופר של ראש השנה, שהרי אין אנו תוקעים עוד בשופר במלחמה או בהמלכת מלך וכן עוד מצוות רבות. כמו כן לדעת הרמב"ם (מו"נ ג לז) מצוות רבות נועדו כדי לעקור עבודה זרה. היעלה על הדעת לדון בביטולן אם ניווכח שאין כבר צורך לעקור ע"ז, או שאם אין הכמרים מקיפים פאת ראשם ייעקר חלילה איסור הקפת הראש?
בענייננו אנו רואים כמה דרגות של ביטול או שינוי בזכירת יציאת מצרים, וככל שהחיוב מפורש פחות השינוי בו קל יותר. הרמב"ן (לעיל הערה יז) כתב שכבר בימי שיבת ציון בימי בית שני, דחו את מנין החודשים שהזכיר את יציאת מצרים והחלו למנות על פי שמות החודשים שעלו מבבל כדי להזכיר את הגאולה החדשה. דחיה זו אינה שינוי של דין, שהרי כנראה אין חיוב הלכתי למנות חודשים באופן מסוים, אלא שכך מתפרשת כוונת התורה. משכך, רשאים חכמים להעמיק בכוונת התורה ולנהוג אחרת כאשר נראה שכך תתקיים מעתה אותה כוונה. הרשב"א (לעיל הערה לא) ביאר שזכירת קיבוץ גלויות לדעת בן זומא אינה עקירת מצוה וחידוש אחרת תחתיה, אלא זהו המשך של אותה כוונת מצוה, אך נראה שזה ניתן להיאמר רק במצוות הזכירה שאינה מפורשת אלא מובנת מתוך הפסוק הדורש לזכור ופירשו חכמים כיצד לעשות זאת[44], אבל מצוות שיציאת מצרים היא הטעם להן אך קיומן מבואר ומפורש בפני עצמו, לא ניתן לעוקרן משום שמצוות התורה אינן בטלות.
משום כך לא ניתן ללמוד על חיוב זכירת יצי"מ לימות המשיח מחיוב התפילין, שכן מסברא יש מקום לדחות את זכירת יצי"מ מפני זכירת הגאולה החדשה, אלא שמצוה מפורשת אינה ניתנת לשינוי. אך מצוות הזכירה, שכאמור הינה פחות מפורשת, יכלו חכמים לדון האם יש להמשיך לקיימה כצורתה, מצד הסברא ומצד דברי ירמיהו[45].
♦
ח. סיכום
זכירת יציאת מצרים אינה מפורשת בתורה, אלא שחכמים פירשוה וצירפוה לקריאת שמע. מקורה מ'למען תזכור' נראה כמנוגד לפשט הפסוק, ומקורה מ'זכור את היום הזה' אפשר שנלמד ב'מה מצינו' מתפילין. להלכה שלילה זמן תפילין, גם זכירת יציאת מצרים נוהגת מעיקרה גם בלילה מבלי צורך בריבוי. כנגד הפסוק בירמיהו המחייב להזכיר בעת קיבוץ גלויות את הגאולה החדשה, יש ריבוי 'כל ימי חייך' להזכיר גם את יציאת מצרים לצידה לעולם, ביום ובלילה. מחלוקת בן זומא וחכמים היא רק למ"ד לילה לאו זמן תפילין ולכן יש צורך בריבוי להזכיר בלילות (אמנם דעת הרשב"א כפשטות הסוגיה שאכן לימות המשיח אין מזכירים אלא קיבוץ גלויות ואפשר שזו גם דעת הרמב"ם).ההשוואה לתפילין מצריכה להזכיר גם את העניין הרביעי - מכת בכורות ובחירת ישראל, והוא מוזכר בברכה שאחרי קריאת שמע. השוואה זו באה לידי ביטוי גם במצוות מזוזה, שלמרות שיציאת מצרים אינה כתובה בה, היא ניכרת בעצם קביעתה על פתח הבית, ויחד עם מצוות הציצית על כנפות הבגד הרי הן מורות על בחירת ישראל על ידי הקב"ה ובחירתם של ישראל לעבוד את ה'.
♦ ♦ ♦