דין צביעה באוכלין
איתא בשו"ע בסימן ש"כ (סעיף י"ט): "ליתן כרכום בתבשיל מותר ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין". ע"כ. ונכפל האי כלל שם בסעיף כ', שכתב וז"ל: "אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה, דאין צביעה באוכלין". ע"כ.ומקור הדין הוא בשבלי הלקט [השלם] סי' פו בשם ספר היראים, וכמבואר בב"י, שכתב הב"י וז"ל: "כתב בשבלי הלקט צריך עיון על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע, ולפי דברי בעל היראים דאמר אין דרך צביעה באוכלין[3] מותר, וזה לשון בעל היראים, ראוי לכל בר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות הצובעים שיזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, דהוה ליה תולדת צובע וכו', אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה, דאין זה צביעה באוכלין[4], עד כאן לשונו". ע"כ.
והנה הב"י לא הביא כל חולק בהאי דינא דאין צביעה באוכלין. אולם בדברי הרמ"א בדרכי משה שם מובא דדעת מהר"ר אברהם מינץ שיש צביעה באוכלין, שכתב וז"ל: "ושמעתי מאבא מורי ש"ן ששמע ממהר"ר אברהם מינץ דאסור ליתן יין אדום לתוך יין לבן בשבת משום צובע, אבל לפי דברי בעל יראים דאין צביעה באוכלין נראה דזה ג"כ שרי, ונראה קצת ראיה לדבריו מהא דסוף סימן שי"ט דנותן ביצה לתוך החרדל אע"ג דעושה לו מראה". עכ"ל.
והנה אע"ג דבדרכי משה הביא הרמ"א דעת מהר"ר אברהם מינץ שאוסר צביעה באוכלין, מ"מ בהגהותיו בשו"ע לא הגיה כלל על מש"כ המחבר שאין צביעה. ובפשטות טעם הדבר הוא שכיון שהביא קצת ראיה לדברי היראים מנתינת ביצה לחרדל לכך סבר דהלכתא כוותיה.
נמצינו למדין דנפסק בשו"ע שאין צביעה באוכלין, ולא הובא כלל שיש מי שאוסר, וגם בדברי הרמ"א משמע דלדינא מודה לדברי המחבר, וכמו שנתבאר.
והנה הרבה אחרונים הקשו בזה קושיה גדולה מדברי רב בפרק כלל גדול דמחייב שוחט משום צובע, דאיתא בגמ' (שבת דף ע"ה ע"א) שוחט משום מאי חייב, רב אמר משום צובע (שצובע את הבשר של בית השחיטה, רש"י), ושמואל אמר משום נטילת נשמה, ומקשה הגמ', משום צובע אין, משום נטילת נשמה לא[5], ומתרצת הגמ', אימא אף משום צובע, ואיתא בגמ', אמר רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי, צובע במאי ניחא ליה[6], ניחא דליתווס בית השחיטה דמא (שיהא צבוע בדם, רש"י) כי היכי דליחזוה אינשי (שנשחטה היום, רש"י) וליתו ליזבנו מיניה, ע"כ.
והנה קתני בגמ' דאליבא דרב שוחט חייב גם משום מלאכת צובע, כיון שצובע את בית השחיטה, ופירש רש"י שצובע את הבשר של בית השחיטה, וא"כ מוכח להדיא דאיכא חיוב משום צובע בבשר שהוא אוכלין, וקשה טובא איך אמרינן דאין צביעה באוכלין.
והנה התוספת שבת כאן (סי' ש"כ סק"מ) דן בקושיה זו, ונעתיק דבריו, וז"ל: "ליתן כרכום בתבשיל וכו' דאין צביעה באוכלים, דין זה הביא הב"י בשם השבלי הלקט ולא הביא שום חולק על זה, ולי קשה מהא דאיתא בפרק כלל גדול שוחט משום מאי מחייב, רב אמר משום צובע, ופירש רש"י שצובע בשר של בית השחיטה, וכן פירש שם ג"כ אח"כ דעיקר הטעם משום צביעת הבשר, הרי מבואר מפירוש רש"י דגם באוכלים שייך צביעה. וקושיא זו הקשיתי לגדול אחד מופלג בדורינו, והשיב דרב ס"ל באמת דיש צביעה באוכלים, אך כיון דקיימא לן דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סימן שכ"א, הוא הדין נמי דאין צביעה באוכלין, עד כאן, והוספתי על דבריו לאמור, דאף דבעיבוד קיימא לן דאסור מדרבנן, היינו משום דמחזי כעיבוד, אבל בצביעה אין צביעה אף מדרבנן. ובזה נתיישב ג"כ קושיית הלחם משנה דהקשה על הרמב"ם דפסק כשמואל גבי שוחט דחייב משום איבוד נשמה, דהא אנן קיי"ל כרב באיסורא וכשמואל בדינא, ולמש"כ אתי שפיר, דכיון דקיי"ל דאין עיבוד באוכלין ממילא אידחי לה הך דינא דרב, וק"ל. שוב מצאתי כן בשו"ת חכם צבי". עכ"ל.
נמצא דהתו"ש נתקשה בזה והביא תשובה בשם גדול אחד מופלג בדורו, דבאמת בדברי רב מוכח דיש צביעה באוכלים, אולם לא קיי"ל בזה כוותיה דרב אלא כשמואל, ותלה אותו גדול דין צביעה באוכלין בדין עיבוד באוכלין, דכיון דקיי"ל דאין עיבוד באוכלין לפיכך קיי"ל נמי דאין צביעה באוכלין, והקשה התו"ש דלכאו' ליתסר צביעה באוכלין מדרבנן דומיא דעיבוד, ותירץ דדוקא בעיבוד אסרו רבנן משום דמחזי כעיבוד אבל בצביעה לא.
וכתב דלפי"ז אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם כשמואל דשוחט חייב משום נטילת נשמה[7], דאע"ג דבכל דוכתי קיי"ל כרב באיסורא, מ"מ כיון דקיי"ל דאין עיבוד באוכלין ממילא קיי"ל דאין צביעה באוכלין, ונדחית דעת רב.
והנה התו"ש כתב שמצא כדבריו בשו"ת חכם צבי, והוא בסימן צ"ב, שהאריך החכ"צ ליישב המנהג שנהגו בקצת קהילות ביו"ט לתת בשמים לתוך המים לצורך נטילת ידי הכהנים, דדעת המג"א שאסור לעשות כן[8], וכן דעת הט"ז, והט"ז הוסיף לאסור גם בגוונא שנתנו את הבשמים במים מערב יו"ט[9], והחכ"צ מיישב המנהג, וכתב דלא מיבעיא ברחיצת ידים במים המריחים אין בה שום נדנוד איסור בין ביו"ט בין בשבת, אלא אף ליתן בשבת ויו"ט בשמים לתוך המים ולרחוץ בהם מותר.
וכתב החכ"צ שאין איסור משום מוליד ריח באוכלין ומשקין, והביא סיוע לדבריו מהא דאין צביעה באוכלין, שכתב וז"ל: "דלא גזרו משום מוליד ריחא אלא בדבר שאינו אוכל ולא משקה כמו חרס ופחמין ושיראי, אבל באוכלין ומשקין לית בהו משום מוליד ריחא, וגדולה מזו אמרו דאפי' משום צובע לית ביה כמ"ש בסוף סימן ש"כ, וכן פירש רש"י בשבת קל"ט ונותנין ביצה במסננת של חרדל, שהחלמון הוה ליה למראה, הרי שאפי' בשבת מותר לצבוע את האוכלין וכו', ואפשר דהיינו טעמא דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט שחייב משום צובע, ואפילו לרב י"ל משום שאסור באכילה שייך ביה צביעה אבל דבר הראוי למאכל אדם לא שייך ביה צביעה כלל אפי' לרב, תדע שהרי מותר למזוג יין אדום בשבת ולא חיישינן שהמים נצבעים ונעשים אדומים, אלא על כרחך לא שייך צביעה בדבר מאכל ומשקה וכו'", עכ"ל.
חזינן דהחכ"צ כתב שאפשר שטעמו של הרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט שחייב משום צובע הוא משום שאין צביעה באוכלין, והוא התירוץ שהביא התו"ש לקושיא מדברי רב, דאע"ג שבאמת מדברי רב מוכח שיש צביעה באוכלין, מ"מ לדינא קיי"ל דאין צביעה באוכלין, כיון דנקטינן לדינא כדעת שמואל, וזה כיישובו של התו"ש אמאי פסק הרמב"ם כשמואל גבי שוחט אע"ג דקיי"ל כרב באיסורא[10].
ותירוץ זה כתב גם החת"ס בחידושיו (שבת ע"ה ע"א) שהחת"ס ג"כ הקשה על דברי היראים מדברי רב, ותירץ דאנן קיי"ל אין עיבוד באוכלין וה"ה אין צביעה באוכלין, ואילו רב ס"ל כמאן דאמר יש עיבוד באוכלין ולכך ס"ל שיש צביעה באוכלין, וכתב שבזה אתי שפיר הא דהרמב"ם פסק כשמואל ודלא כרב, כיון דקיי"ל אין עיבוד באוכלין, עיי"ש[11].
אולם באמת אין בדברים אלו תירוץ מספיק לקושיה זו, דאע"ג דהרמב"ם פסק כשמואל ולדידיה אפשר לומר דלא קשיא מרב כיון דלא קיי"ל כוותיה, מ"מ בדברי היראים הקושיא במקומה עומדת, שהרי בספר היראים משמע שפסק כרב ששוחט חייב גם משום צובע[12], שבתחילת דבריו במלאכת הצובע כתב וז"ל, תולדה דאורייתא לצובע אמרינן בפרק כלל גדול שוחט משום מאי מיחייב רב אמר משום צובע וכו'', עכ"ל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, דהלא היראים הוא בעל המימרא שאין צביעה באוכלין ואיהו פסק לדינא כרב דקאמר שחייב על צביעת בית השחיטה, וצ"ע. כן הקשה בספר טל אורות[13].
והטל אורות כתב תירוץ חדש ליישב הקושיא מדברי רב, דלעולם אין צביעה באוכלין, ודוקא כשהוא על מנת למכור חייב משום צובע, שכיון שכל כוונתו באותה צביעה אינה אלא כדי למכור לכך לא חשיב מידי דאוכל, עיי"ש, ודבריו צריכים ביאור, דקשה מה בכך שהצביעה היא לצורך מכירה, מ"מ הלא הוא צובע בשר שהוא אוכל ואין צביעה באוכלין.
וכעין דברי הטל אורות כתב גם הפמ"ג, שבפתיחה להלכות שבת כתב שיש חילוק בין נתינת כרכום לתבשיל דאמרינן ביה אין צביעה באוכלין לבין שוחט דחייב משום צובע אליבא דרב, דהשוחט ומוכר לאחרים ניחא ליה בכך שיקנו ממנו והוה צובע ממש, עיי"ש[14], וכן כתב בסוף סימן ש"כ (א"א סקכ"ה) שכתב וז"ל, ויש לעיין[15] במוכרי יי"ש ומי דבש אם רשאין ליתן מראה ביי"ש ודבש לקונים דניחא להו בכך, ולא דמי לכרכום בתבשיל שרוצה בכך מ"מ אכילה מותר בכל גוונא באפשר וגם אין מתקיים, משא"כ במוכר הוה דומיא דשוחט שבת ע"ה ע"ב, ואף דקיי"ל כשמואל כמ"ש המגיד משנה פי"א משבת, היינו דאין כוונת השוחט לכך, ומ"מ י"ל דחייב כשעושה גוון במשקה שיקנו ממנו וכו', עכ"ל, וגם דברי הפמ"ג צריכים ביאור, אמאי כשמוכר לאחרים הוה צובע ממש ואינו בגדר אין צביעה באוכלין[16], וצ"ע[17].
והנה הקהלות יעקב (שבת סימן מ'[18]) הביא שהאחרונים הקשו על הא דאמרינן אין צביעה באוכלין מדברי רב, וכתב שנראה לו ליישב דהאי כללא דאין צביעה באוכלין אינו משום שבחפצא של אוכל לא שייך צביעה, אלא שצביעה שתכליתה תיקון המאכל והשבחתו לא מקרי מלאכת צביעה, ואם יצבע אדם תפוח כדי להראות טיבו של הצבע אז שפיר יחשב צובע אע"פ שצובע חפצא דמאכל, וצביעת בית השחיטה כיון שתכליתה היא כדי שיקנו את הבשר ולא לתיקון האוכל לכך חייב משום צובע, עיי"ש.
ובודאי אפשר לומר דכוונת הטל אורות (במה שכתב שצביעה שכל כוונתו היא למכור על ידי אותה צביעה אינה בגדר צביעה באוכלין) היא כסברת הקה"י, אולם יש לעיין האם אפשר לפרש כן גם בדברי הפמ"ג, שיש לדעת את המציאות מה הטעם שמוכרי יי"ש ומי דבש צבעו את המשקה, האם מיירי כעין צביעת הבשר בדם, שהצביעה מטרתה רק להראות שהמשקה אינו ישן וכיו"ב, או דמיירי שצובעים כדי ליתן גוון יפה למשקה לצורך שתייתו (כגון שהאנשים אוהבים יי"ש בצבע מסוים ולכך צובעו), דאי נימא דמיירי שצובעים רק לצורך המכירה, והוי דומיא דצביעת בית השחיטה בדם, א"כ אפשר לבאר גם דברי הפמ"ג על פי סברת הקה"י, דדוקא צביעה שתכליתה תיקון המאכל אינה צביעה וצביעת היי"ש והדבש אינה לתכלית זו ולכך הויא צביעה, אולם אי מיירי שמוכרי היי"ש והדבש צבעו לצורך השתיה עצמה, דהיינו שהקונים חפצים לשתות המשקין עם גוון מסוים, א"כ הרי זו צביעה שתכליתה תיקון המאכל, ואע"ג שכוונת המוכרים היא למכור את המשקה שצבעו מ"מ הצביעה באה לתקנו לאכילה, וא"א לבאר את הפמ"ג ולומר שכוונתו כסברת הקה"י[19].
ובאמת בספר קצות השלחן[20] הביא דברי הפמ"ג וכתב עליו דיש לומר דדוקא צביעת בית השחיטה אינה בגדר צביעה באוכלין, כיון שהצביעה אין לה שייכות עם גוף האכילה אלא היא רק כדי שיקנו, שהרי רוחצים את הבשר מהדם כיון שאסור לאוכלו, אבל מוכרי יין שצובעים את היין כיון שהצביעה היא לצורך האכילה, שהאדם נהנה כשאוכל מאכל עם גוון יפה, אז בכה"ג שפיר יאמר אין צביעה באוכלין, עיי"ש, והשתא דברי הפמ"ג צריכים ביאור.
ומצאנו שהתפארת ישראל (כלכלת שבת מלאכת הצובע) כתב ביאור בדברי הפמ"ג, שכתב וז"ל: "אין צביעה באוכלין. ומה"ט מותר לתת כרכום במאכל (ש"כ י"ט). ודוקא במתכוון לתבל ולאכול לאלתר. אבל סוחרים אסורים לצבוע יי"ש או עוגות וכדומה, שכוונתם למראה ושיתקיים (אשל שם ססי')".
ובאמת חילוק זה כתב ג"כ החיי אדם (בסוף דבריו בנשמת אדם כלל כד) שכתב וז"ל, ואפשר דדוקא בשוחט חייב דהוי כדבר המתקיים דניחא ליה שיהיה קיים עד שימכור הבשר, אבל כרכום בתבשיל שאינו נותן רק לאכול לאלתר, ואין לך אינו מתקיים יותר מזה".
ונראה שיסוד חילוק זה (שצביעת התבשיל בכרכום מותרת כיון שאינה מתקיימת) הוא ע"פ ההנחה שהטעם שאין צביעה באוכלין הוא משום שהיא צביעה שאינה מתקיימת[21], דאז אפשר לחלק שבכרכום אינה מתקיימת ובשוחט מתקיימת, אולם יל"ע בזה שהרי בלשון השבה"ל מבואר להדיא שהטעם שאין צביעה באוכלין הוא משום שאין דרך צביעה באוכלין, וצ"ע.
♦ ♦ ♦