הרב עמיחי ישראל כנרתי

שיטת הרמב"ם בענין הקורע בחמתו ועל מתו בשבת

בסוגיה שבת (קה, ב) דנה הגמרא בענין הקורע בחמתו ועל מתו, האם פטור או חייב, שיש בכך סתירה בדברי המשנה והברייתא.
ועיי"ש מה שמיישבת הגמרא בענין מתו, שתלוי האם חייב לקרוע, ובענין חמתו מבואר שיש בכך מתקן מצד שעושה נחת רוח ליצרו ליישבו, ומצד שעושה להטיל אימה על אנשי ביתו [ודעתו מיושבת עליו, כדברי הר"ח והרמב"ם. ודיוקם מלשון הגמרא "דעביד למירמא"].
ויל"ע בדברי הרמב"ם להלכה, וליישב ע"פ המבואר בראשונים בסוגיה זו.
כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י הלכה י): "הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב, מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב".
♦
ויש להעיר כאן בשני דברים:
הערה אחת, כבר דן בכך המגיד משנה (שם ח, ח), מדוע לא הביא הרמב"ם את האוקימתא למסקנה "דעביד למירמא אימתא אאנשי ביתיה". ויישב בהבנת הרמב"ם בסוגיה, שיש תיקון גם במשכך חמתו, אלא שהגמרא שאלה איך מותר לקרוע בחמתו והרי יש בכך פגם במידות וכו', ותירצה כגון דעביד למירמא, אבל גם בלי זה הוא תיקון.
ונראה להוכיח לשיטת הרמב"ם בזה, מקושיית תוס' שם למה הגמ' לא העמידה את המשנה והברייתא כרבי יהודה ולומר הא כגון דעביד למירמא והא דלא עביד וכו', עיי"ש. ולפי הרמב"ם מיושב הדבר, שהרי לאו דוקא באוקימתא זו.
ועוד אפ"ל בדעת הרמב"ם ע"פ שיטת תוס' שם שאם עושה לצורך מצוה נחשב "צריכה לגופה", עיי"ש היטב. ולכא' "עביד למירמא אימתא" הוא צורך מצוה, וכדברי חיבור-התשובה למאירי (משיב נפש, מאמר א פרק ד): "וכענין מה שהתירו לבעל הבית לכעוס מעט כדי להטיל אימה על בני ביתו, וכו', עד שיכירו שהוא מרגיש בעניניהם ופוקח עין על פעולותיהם ולא ימעט מוראו בעיניהם ולא יקלו במצוותו ומאמרו, כענין מה שאמרו לא צריכא דקא עביד למרמה אימתא אאנשי ביתיה". וא"כ מדוע נחשב בסוגיה הקורע בחמתו מלאכה שאצל"ג. ולדעת הרמב"ם הרי מיושב, שאה"נ לאו דוקא העמדנו כשעושה למירמא אימתא.
♦
ועוד הערה יש בדברי הרמב"ם שם, מה שהקשה התויו"ט (תחילת פרק י"ג דשבת) מדוע כתב הרמב"ם גם לגבי הקורע על מתו שיש בכך תיקון מצד שיכוך היצר והצער[2], והרי בסוגיה מבואר שהוא מצד החיוב לקרוע על מתו הקרוב, או אדם כשר, ובשעת יציאת נשמה. וז"ל: "שהרי בגמ' תירצו כן אדתני מתו חייב דאיירי במי שחייב לקרוע עליו, ולא תירצו דקא עביד נחת רוח ליצרו אלא אדתני בחמתו חייב". וכן העיר התויו"ט שם שברור מסברא שתיקון מצוה לא גרע מתיקון יצרו. והיא תמיהה גדולה, וצ"ע מדוע עד התויו"ט לא תמהו זאת.
ולכאורה יש בכך קולא וחומרא, וכגון שקורע קריעה שלא יוצא בה יד"ח (פחות מטפח, או שלא התכוון לקריעת מצוה) אבל כן מצטער[3], או להיפך כגון שקורע על מתו שחייב לקרוע עליו אבל לא נמצא בצער על מתו זה[4], כגון שנפטר זקן או לא היה אוהבו וכיו"ב.
ואפשר לומר בדעת הרמב"ם ע"פ שיטת רש"י בסוגיה הנ"ל, שכשהגמרא מעמידה "הקורע בחמתו" מצד אצל"ג "הא ר"ש והא ר"י", יש בכך חזרה גם לגבי הקורע על מתו, וגם שם מתרצים "הא ר"ש והא ר"י". וא"כ אפ"ל שכמו שכעת חזרנו בנו בגוף התירוץ, חזרנו בנו גם מגוף הסברא, ואחר שתרצנו על "חמתו" בסברא של שיכוך היצר כך אפ"ל גם בענין הקורע "על מתו", ודוק.
ולסיום נעיר שהרבה פעמים דעת הרמב"ם מתיישבת יפה לפי שינויי נוסחאות בסוגיה, ואע"פ שבנידון דידן לא מצאנו לפום ריהטא בכת"י לפנינו איזה שינוי נוסח לתלות בו שיטת הרמב"ם מ"מ יתכן שלפניו היה נוסח מסויים, ועל פיו כתב מה שכתב, והדברים ידועים.
♦ ♦ ♦