ירושלים
דין קריעה לחולה שאינו יכול לעמוד על רגליו
שאלה
יש לעיין במקום שהאבל המחוייב בקריעה אינו יכול לעמוד על רגליו האם מורים לו לקרוע בישיבה או שבכה"ג אינו חייב קריעה כלל.♦
תשובה
אמרינן בגמ' מו"ק (כ, ב): "אמימר שכיב ליה בר בריה קרע עילויה אתא בריה קרע באפיה אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד אמר ליה רב אשי לאמימר קריעה דמעומד מנלן דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו אלא אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ה"נ והא תניא בין יושב בין עומד בין מוטה א"ל התם לא כתיב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע אמר רמי בר חמא מנין לקריעה שהיא מעומד שנאמר ויקם איוב ויקרע דלמא מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי ויגז את ראשו ה"נ אלא מהכא ויקם המלך ויקרע את בגדיו ודלמא מילתא יתירתא עביד דאי לא תימא הכי וישכב ארצה ה"נ והתניא ישב על גבי מטה על גבי כסא על גבי אודייני (גדולה ע"ג קרקע מכולן) לא יצא ידי חובתו וא"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה א"ל כעין ארצה".ולפו"ר משמע ממעשה דאמימר, שאם קרע מיושב לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולקרוע. אך הרא"ש (סי' מ"ד) הביא את הראב"ד שהקשה מנלן שדין עמידה הוא לעיכובא, ותי' הראב"ד מדתנא ביה באיוב ודוד, אי נמי איכא למימר דאמימר מחמיר על עצמו. וכן כ' הטור (יו"ד ריש סי' ש"מ) שדעת הרי"ף והראב"ד שיצא ידי חובה, וביאר הב"י שהטור דייק מדברי הרי"ף שהשמיט את מעשה דאמימר, על כרחך דס"ל שאמימר לא נהג כן אלא לחומרא בעלמא, ולדינא קיי"ל שהקורע מיושב יצא ידי חובה, ואין צריך לחזור ולקרוע. אבל כ' הטור שהרי"ץ גיאות והרא"ש הכריעו שלא יצא ידי חובת קריעה אם קרע מיושב וצריך לחזור ולקרוע.
אבל הב"י כ' דלענין הלכה כיוון שהרי"ץ גיאות והרא"ש הכריעו שלא יצא, וכן משמע מפשטות מעשה דאמימר, ואף בדברי הראב"ד מצינו ב' תירוצים על מעשה דאמימר האם היה מעיקר הדין או לא, וכדלעיל, ואת ראיית הטור מהשמטת הרי"ף יש לדחות שכיוון שהביא הרי"ף האי דינא דגמ' שצריך לקרוע מעומד ומייתי ליה מקרא, ממילא שמעינן דהוי לעיכובא, ומשו"ה לא הוצרך הרי"ף להביא ג"כ את מעשה דאמימר, הלכך נקטינן שהקורע מיושב לא יצא ידי חובה. ובדרכי משה הוסיף שכן מבואר במרדכי שהקורע מיושב לא יצא וצריך לחזור ולקרוע מעומד.
ובשו"ע (יו"ד, סי' שמ, א) כתב: "וצריך לקרוע מעומד, ואם קרע מיושב לא יצא". והוסיף הרמ"א "וצריך לחזור ולקרוע".
וא"כ לפו"ר אשכחן שהסכימו השו"ע והרמ"א לדעה אחת שאינו יוצא ידי חובה אם קורע במיושב.
♦
א. ב.
והנה הב"י כ' שבדעת הרי"ף יש לומר שדין קריעה מעומד הוא לעיכובא, אלא שלא היה צריך הרי"ף להביא את מעשה דאמימר, משום שהביא את הפסוקים שצריך לקרוע מעומד, ומהם משמע דהוי לעיכובא. ולכאורה אשכחן בפוסקים שלשון צריך בדין עמידה אינה דווקא לעיכובא, כדאשכחן בשו"ע (או"ח סי' תקפ"ה ס"א) גבי תקיעת שופר שצריך לתקוע מעומד או בספירת העומר (או"ח סי' תפ"ט ס"א) שצריך לספור מעומד, וילפינן מהחל חרמש בקמה דקרינן בקומה ואעפ"כ קיימא לן שהתוקע מיושב או הסופר מיושב יצא ידי חובה, וא"כ היה צריך הרי"ף להשמיענו להדיא ממעשה דאמימר שכאן בקריעה הוי לעיכובא, וא"כ פשטות דברי הרי"ף משמע שצריך לקרוע מעומד, אך הקורע מיושב יצא ידי חובה בדיעבד, וכמו שנקטו הרא"ש והטור בדעתו.אך מאידך בחידושים וביאורים על סי' ש"מ (סק"ד) הוכיח שדעת הרי"ף שקריעה בעמידה היא לעיכובא והקורע בדיעבד לא יצא, דאם נאמר שרק לכתחילה צריך לקרוע מעומד, ואמימר שחזר וקרע מעומד לאחר שקרע מיושב עשה כן רק ממידת חסידות, היה לרי"ף להשמיענו שהקורע מיושב יש לו להחמיר על עצמו ולחזור ולקרוע. ומדשתק הרי"ף לגמרי ממעשה דאמימר משמע דס"ל שאין בזה שום חידוש, וזה אתי שפיר רק אם נאמר שילפינן מקראי שקריעה מעכבת, וא"כ אין צורך למייתי להאי מילתא נמי ממעשה דאמימר.
וכתלמיד הדן בקרקע יש לדחות ראייה זו, דהא נחלקו הראשונים האם צריך לקרוע על קרובים שמתו לקרוב שמתאבל עליו, והרי"ף מו"ק (יב, ב מדפיו) כ' שדין זה נוהג רק בחמיו וחמותו, מפני כבוד אשתו. וכ' הב"י שם סק"ד דמשמע מדברי הרי"ף דדווקא על חמיו וחמותו קורע, אבל על שאר קרובים כגון בן בנו וכדו' אינו קורע. וכ' הב"י ראייה לזה דהא אשכחן שאמימר קרע על בן בנו ולא הביא הרי"ף מעשה זה, וע"כ משום דס"ל שאמימר החמיר על עצמו.
ולכאורה, לדרכו של החו"ב, יש להקשות על דברי הב"י אמאי לא הביא הרי"ף את מעשה דאמימר לאשמועינן שיש להחמיר ולקרוע על שאר הקרובים, וע"כ צ"ל שהרי"ף ס"ל שאין ללמוד חומרות ממעשה דאמימר שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ודווקא אמימר החמיר על עצמו. וא"כ גם בדין קריעה מיושב בדיעבד י"ל שיצא, ואע"פ שלכתחילה צריך לקרוע מעומד. ומצינו שאמימר החמיר על עצמו שהקורע מיושב צריך לחזור ולקרוע, ואין ללמוד מאמימר להחמיר, כמו שאין ללמוד מאמימר שצריך לקרוע על קרובים שמתו לקרובו.
♦
אך לכאורה יש לדון מנלן שקריעה בעמידה היא לעיכובא, והראב"ד כ' מדמצינו קרא בדוד ובאיוב, ולפו"ר כוונתו דכיוון דאיכא ב' פסוקים חשיב כשנה עליו לעכב, ומצאתי לשון זו בשמן המאור (שלזינגר) או"ח (סי' ח' ד"ה הנה המחבר ג, ב מדפה"ס). אמנם יל"ע בזה דכיוון דבאיוב אשכחן שעשה מילתא יתירתא, א"כ נימא שאע"פ שקריעה בעמידה אינה אלא לכתחילה אעפ"כ עשה איוב את הקריעה בעמידה משום שעשה מילתא יתירתא, דהא אם נימא שהגמ' חזרה בה לגמרי מהא דאיוב עבד מילתא יתירתא, א"כ אף אנו נאמר שיש דין לכתחילה לאבל לגוז את ראשו, דהא אשכחן לזה רק חד קרא גבי איוב וליהוי לכתחילה, וע"כ דאיוב עשה מילתא יתירתא וליכא למילף מינה כלל, וא"כ מנלן שייחשב בכה"ג כשנה עליו לעכב[2] וזה לכאורה דעת הראב"ד בתי' הב' שאמימר החמיר על עצמו. שו"ר בחו"ב שנתקשה בזה, והק' עוד דאטו קריעה קדשים היא דבעינן שיהיה שנה עליו לעכב, ע"ש.
ולפו"ר יש לומר דס"ל לראשונים שקריעה במעומד אינו כשאר דיני מצוות שדין עמידה הוא כדי לכבד ולהחשיב את המצווה טפי, אלא ס"ל שעצם הקריעה מיושב איננה קריעה שלימה של אבילות, שהקורע על מתו צריך לעשות כן מתוך הכנה ולא שיראה כדרך מקרה, ומשו"ה צריך לעמוד ועמידה מעכבת, דוגמא למש"כ החכמת אדם כלל קנ"ב ס"ב בשם שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תק"ס שהקורע לרוחב הבגד לא יצא ידי חובה שנראה כנקרע מאליו. וקצת משמעות יש בדבר דהא בקראי גבי איוב ודוד לא כתיב כלל עמידה אלא קימה, והיינו שהיושב ששמע שמועה המחייבתו לקרוע צריך לקום על רגליו ואז לקרוע, ולא לקרוע מיד בישיבה.
ולפי"ז יש לדחות מש"כ בס' משכן העדות (שער ב' פרק ד') שיכול לקרוע כשהוא סומך על איזה דבר, דדווקא היכא דכתיב בקרא עמידה ממעטים סמיכה שהיא כישיבה, אבל כאן בקריעה דכתיב ויקם היינו לומר דלא יקרע מיושב, אבל סגי כשעומד וסומך על איזה דבר. ולמשנ"ת יש לומר דהא דכתיב בקרא ויקם היינו לומר דעמידה כאן בקריעה היא לעיכובא, ואפילו במיושב אם קרע לא יצא ידי חובתו, וסתימת הפוסקים היא שלא מהני אלא עמידה וסמיכה כישיבה והקורע בה יצא ידי חובתו.
ולכאורה יש להביא ראייה שבקריעה מיושב יוצא ידי חובה בדיעבד, דאמרינן בגמ' (כו, ב) שכהן גדול שאינו קורע ופורם על מתו, שיהיה פורם מלמטה שזוהי קריעה שאין יוצא בה ידי חובת קריעה של אבילות. והנה לא השמיעונו בעלי הגמ' והראשונים שיהיה הכה"ג רשאי לקרוע בישיבה קריעה של טפח עם הבדלת בית הצוואר, וע"כ נראה שבאופן זה בדיעבד עכ"פ יצא ידי חובת קריעה באופן זה.
ושמעתי לחלק דקריעה מלמטה היא קריעה שמצד עצמה איננה קריעה של אבילות, ולכן הותר לכהן גדול להיות פורם מלמטה. משא"כ קריעה במיושב שמצד הקרע עצמו הוי קרע של אבילות, אלא שהגברא הקורע לא היה במצב הראוי לקרוע הלכך קרע זה לא הותר לכהן גדול לעשות. אך לכאורה אם טעמם של הראשונים שעמידה בקריעה מעכבת משום שקריעה בעמידה היא נחשבת כקריעה אחרת, א"כ הדק"ל אמאי לא מצאנו שכה"ג יוכל לקרוע קריעה בישיבה, ויל"ע.
♦
ג. ד.
והנה לכאורה היה מקום לומר דהראשונים אזלי לשיטתייהו, דהא הרמב"ן והריטב"א הביאו את דברי הראב"ד שקריעה היא מן התורה, ומקור דין קריעה הוא מבני אהרון כדאיתא בגמ' כד, א אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו', הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה. ושאר הראשונים פליגי ע"ז וסברי שקריעה היא מדרבנן, ומה שאמרו בגמ' שחייב מיתה היינו כשאר עובר על דברי חכמים שחייב מיתה[3].וא"כ י"ל שאם קריעה היא מן התורה, הא בתורה לא הוזכר כלל עניין עמידה, ולפו"ר עמידה בקריעה איננה אלא מדברי סופרים, דילפינן מדוד ומאיוב או משאר מצוות דבעינן לעשותם במעומד, וא"כ הקורע מיושב יצא ידי חובה דמהיכי תיתי לומר שרבנן אמרו שדין עמידה בקריעה יהיה לעיכובא. אבל שאר הראשונים דסברי שהפסוק בבני אהרון אינו אלא אסמכתא בעלמא, וכל עיקר חיוב הקריעה אינו אלא מדרבנן, א"כ יש ללמוד מדוד ומאיוב שקריעה צריכה להיות בעמידה, ועמידה לעיכובא.
ואם כנים הדברים יש לומר דהראשונים דסברי שקריעה היא מדרבנן כדילפינן מדוד ואיוב, פשיטא להו שקריעה במעומד היא לעיכובא, דהא לא אשכחן כלל קריעה שאיננה בעמידה.
וא"כ לפו"ר כיוון שהסכמת כל הפוסקים היא שקריעה איננה אלא מדרבנן, ודאי שקריעה בעמידה היא לעיכובא, ואם האבל אינו יכול לעמוד אינו חייב בקריעה כלל, ואם יהיה יכול לעמוד על רגליו בתוך ז' על שאר קרובים או על אביו ואמו לעולם אז יקרע את בגדיו כדין, ואם קרע האבל מיושב צריך לחזור ולקרוע, וכן נקט לדינא בשו"ת קנה בשם ח"ב סי' ק"ב שחולה שקרע מיושב לא יצא ידי חובה, ואם אין החולה יכול לעמוד על רגליו פטור מקריעה, ואם קרע יש בו משום בל תשחית, יעו"ש.
♦
אך לכאורה יש מקום לחייב אף את החולה שאינו יכול לעמוד על רגליו בקריעה, דהנה יש לדון בדבר החדש, דאשכחן בגמ' כו,ב שמקרעין לקטן משום עגמת נפש, ופי' רש"י לעיל (יד, ב) ד"ה מפני שעוגמת נפש היינו שיבכו הרואין, וירבו בכבוד המת, ולא מפני שהוא אבל. וברש"י שעל הרי"ף כו, ב ד"ה מפני פי' מפני עגמת נפש שיבכו הרואין, לפי שאף בגד הקטן נקרע.
והנה במש"כ רש"י שאף בגד הקטן נקרע, משמע שהרואים מתעוררים לבכי כאשר הם רואים שלא זו בלבד שנקרעו בגדי הגדולים, אלא שבגדי הקטנים נמי נקרעו, והטעם שבגדי הגדולים נקרעים משום מצוות קריעה שמוטלת על הגדול. אך יש לחקור במקום שאין על בגדי הגדולים דין קריעה מעיקר הדין, מחמת איזה טעם שיהיה, האם יש לגדול דין לקרוע משום עוגמת נפש שהרואים יתעוררו לבכי, שהרי גם קריעת בגד של גדול מעוררת לבכי, או דילמא שבמקום שאין לגדול חיוב קריעה מן הדין אינו קורע כלל שבגדול לא שייך עוגמת נפש כלל.
ומצאנו בגמ' (כו, ב) שכהן גדול פורם מלמטה, ופי' רש"י שעל הרי"ף שכהן גדול פורם מלמטה לא מפני שהיא קריעה שהרי אינו מחוייב בקריעה כדכתיב את בגדיו לא יפרום אלא משום עוגמת נפש, וחזינן שאף בגדול שאינו חייב בקריעה מן הדין יש לו לקרוע משום עוגמת נפש.
הר"ן והנימוק"י ביארו שכהן גדול פורם מלמטה על אביו ואמו לזכר בעלמא לכבוד אביו ואמו. ויש להסתפק בדבריהם האם קריעה זו היא רשות או חובה. ובמנחת חינוך מצוה ק"נ נקט שקריעה זו של כהן גדול היא רשות ולא חובה, אמנם סתימת לשון הגמ' משמע שזהו חיוב קריעה אצל כה"ג, וכן יש לפרש את דברי הראשונים לא מיבעיא לשיטת רש"י דהוי דומיא דקריעה לקטן דלפו"ר היא חובה אלא גם לדעת הר"ן הנימוק"י י"ל דהוי חובה על הכהן לעשות היכר לכבוד אביו ואמו.
ולכאורה כשם שמצינו בכה"ג שאין לו דין קריעה ואעפ"כ קורע משום עוגמת נפש, ה"ה יש לומר בכל אבל גדול שאינו יכול לעמוד ולעשות קריעה כתיקונה, שיש לו לקרוע משום עוגמת נפש, והיינו שעוגמת נפש איננה דווקא היכא שמקרעין לקטן, אלא בגדול נמי איכא עוגמת נפש כשרואים את בגדיו קרועין אזי מרבים יותר מהספד מאשר במת שלא קרעו עליו כלל.
ואע"פ שאפשר לדחות ולומר שדווקא כהן גדול יש בקריעת בגדיו עוגמת נפש לרואים אותו עם בגד הפרום מלמטה, אבל בשאר אבלים גדולים בעלמא אולי לא שייך עוגמת נפש כלל, אך לכאורה לא אשכחן לחילוק זה שום רמז בדברי רש"י שעל הרי"ף, ועל המחדש כן עליו להביא ראייה.
ואם כן לכאורה יש מקום לקריעה לחולה שאינו יכול לעמוד על רגליו, משום עוגמת נפש דלא גרע מקטן.
אך לכאורה לא נזכר חידוש זה בשום אחד מהראשונים או האחרונים לחייב גדול משום עוגמת נפש, ולכן קשה להכריע מחמת סברא זו בלבד לחייב קריעה בישיבה למי שאינו יכול לעמוד על רגליו.
♦
ה. מסקנת הדברים
א. יש לקרוע מעומד, ויזהר שלא יסמוך על דבר שאם יינטל יפול האדם הנסמך עליו.ב. אם קרע מיושב לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרוע מעומד.
ג. אבל שאינו יכול לעמוד על רגליו ואם לא יקרע בישיבה תתבטל ממנו מצוות הקריעה לגמרי אינו מחויב לקרוע. ואם רוצה לקרוע, כתב בשו"ת קנה בשם דעובר על איסור בל תשחית, אמנם מסברא נראה לכאורה שיש מקום לומר שהרשות בידו, וא"צ לחוש לבל תשחית, כי יש לדון שיהיה לו דין קריעה מעיקר דינא משום עגמת נפש ככהן גדול.
ד. אם אבל אינו יכול לעמוד אבל יכול לסמוך יש להעדיף שיסמוך על איזה דבר בשעת הקריעה ולא יקרע בישיבה.
♦ ♦ ♦