בעניין הפסק בין ברכות הנישואין
בגיליון הקודם של ירחון האוצר כתב הרב פנחס שפירא מאמר תחת הכותרת "על דבר הרפורמה החדשה להפסיק בין ברכות הנישואין וכו'", ומסיק שם שאם אמרו נשים דברי ברכה בין שבע ברכות הנישואין, הוי הפסק גדול וצריכים החתן והכלה לילך לשמוע שוב ז' ברכות במקום אחר כדי להתירם באישות זה לזו.והנה אפשר למצוא שתי טענות בדברי הרב שפירא, ונדון בהן ראשונה ראשונה.
בתחילה הביא מה שדנו הפוסקים בעניין שבע ברכות החופה, אם מותר לחלק את הברכות בין כמה רבנים או שמא אסור להפסיק בין ברכות הסמוכות אחת לחברתה, ושרוב הפוסקים מקילים בזה וכן עמא דבר. אלא שהוסיף וטען שגם הפוסקים המקילים בפיצול הברכות לא יתירו לומר דברי ברכה ביניהן. זאת משום ששני טעמי היתר מבוארים בפוסקים בעניין הפיצול: א. שהחיוב הוא חיוב כללי על הציבור, ולא על המברכים (ציץ אליעזר ח"ו, סי' ב, פרק א, אות ה). ב. שהחיוב הוא על החתן והכלה ולא על המברכים (יביע אומר ה, יב). ולשני הטעמים הללו הותר רק להפריד בין האישים המברכים, אך לא בין הברכות עצמן.
ועל כך יש להשיב בתרתי:
ראשית, בדבריו התעלם מן הטעם העיקרי המובא בפוסקים, ובכללם באותה פסקה שציטט משו"ת ציץ אליעזר: "מפני שמכיון שנסדרו מתחילה כסמוכה לחברתה כבר הוקבעו עליהם שם ברכה גם בלי סמיכות". דהיינו, אף שהברכות מנוסחות כברכות סמוכות (ללא פתיחה בברוך), אין איסור להפסיק ביניהן. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע א, צד): "אפשר לא אסרו להפסיק מצד הסמיכות דהא לא יתבטל הפטור שלה מפתיחה".
יש להדגיש כי זהו טעמו העיקרי של הציץ אליעזר, ורק בסוף דבריו כתב: "וזהו הכל מלבד מה שיש מקום לדיון בכלל ולומר דכיון דאמירת הברכות אלה היא מצווה כללית על הנועדים וכו'". ואף בשו"ת יביע אומר, לאחר שהביא את הסברה שהזכיר בשמו הרב שפירא, כתב ש"בלאו הכי נראה עיקר" לסמוך על כך שאין חובה כלל להצמיד את הברכות. וצ"ע שלא זכר הרב שפירא מכל זה.
שנית, גם אם נבקש להחמיר כדעת האוסרים להפסיק בין ברכה לחברתה, הרי שהאיסור מוטל על בני הזוג, והם מפסיקים רק בשתיקה שלרוה"פ מעיקר הדין אינה הפסק (עי' מ"ב סי' רו ס"ק יב), וכן מדבר בדברים הנאמרים לכבוד החופה ודמי להא דנהגו להביא הדס ולברך עליו בין שבע הברכות (רמב"ם אישות פ"י הלכה ד), ואכמ"ל בזה.
טענה שניה שכתב הרב שפירא, היא שכאשר שומע קול אישה אינו יכול לומר דבר שבקדושה, וממילא הוי הפסק טפי משתיקה בעלמא, כדאמרינן בחולין (פז.) שהאומר "הב לן ונבריך" הוי הפסק בשתיה משום שאי אפשר לברך ולשתות בבת-אחת.
וודאי שכל דבריו אמורים לפי הנחתו, שיש איסור הפסק בין הברכות, ואילו לפי דברינו לעיל אין כאן חשש. אך אפילו לטעמיה אין דבריו נכונים בזה. ראשית, משום שכל דבריו מבוססים על מה שחידש "שאף לסוברים שמותר לשמוע נאום ודברי ברכה של אשה, זהו דווקא... כשלא עסיק באמירת דבר שבקדושה, אך בזמן אמירת דבר שבקדושה דחמיר טפי פשוט שכו"ע מודו שאין שום היתר בכך".
והנה דבריו בזה דברי נביאות הם, וגם אם קבלה היא לא נקבל. שהרי כל עיקר ההיתר לשמוע דברי ברכה וכדו' הוא משום דהוו בכלל "קול הרגיל" שאינו ערווה. והרי דין "קול הרגיל" הובא בראשונים ונפסק ברמ"א דווקא לעניין קריאת שמע, דעל דברי המחבר (או"ח עה, ג) שכתב "יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע", הגיה הרמ"א: "אבל קול הרגיל בו אינו ערוה". וביאר בשו"ע הרב (שם, ו): "אבל קול דיבורה כיון שרגיל בו אינו ערוה אפילו של אשת איש ואפילו קול זמר אם יכול לכוין לבו לתפלתו בענין שאינו שומעו ואינו משים לב אליו מותר". ומפורש להדיא ששמיעת קול דיבור הותרה גם בזמן אמירת דבר שבקדושה ואין כאן דבר ערווה כלל.
זאת מלבד שבעיקר הסברה שהביא מן הגמרא בחולין, כתב השל"ה (מגילה, נר מצוה, ט) שדווקא ברכת המזון וכדו' שבאו להפסיק את האכילה נחשבים הפסק כשאינו יכול לשתות ולברך כאחד, אך פעולות שלא באו להפסיק (כגון תפילה באמצע הסעודה) אינן הפסק גם אם אינו יכול לאכול ולהתפלל בבת אחת.
סוף דבר הכל נשמע, אין ממש בטענות ההלכתיות שכתב הרב שפירא. ואם בענייני השקפה רצונו לדון, יתכבד ויפרש דבריו, ולא יעשה את ההלכה קרדום לחפור בה. אך גם אם לא נרחיב כאן בענייני השקפה והנהגה, נטעם מעט מדבריו של גדול הלוחמים בתנועת הרפורמה בגרמניה, הגאון רבי שמשון רפאל הירש, הראויים להיחקק בציפורן שמיר (שו"ת שמש מרפא סי' עט):
נהיה עמוד ברזל וחומת נחושת לכל המתפרצים בעם, בכל אשר יש בו באמת נדנוד עבירה והריסת הדת. אבל בכל דבר שאין בו שמץ איסור נהיה רך כקנה ולא נקשה ערפנו, אז גם לתוכחתנו על עון יטו אזן. אכן, אם גם בדבר שאין בו נדנוד עברה נתנגד להם, גם בתוכחתנו על עון פלילי ישימו תהלה לאמר, אף זה אינו כי אם עקשות לב וקשיות עורף ממורנו, הלא גם על דבר מותר ריב יריב עמנו.
די בזה כדי לדחות דברי המלעיזים, והרוצה לברר את הדברים כראוי לאמתה של תורה, יעיין בדברינו בזה בגליון ל"ז של 'תחומין', ובספרנו 'אבוא ביתך' העתיד לראות אור בקרוב אי"ה.
ממני, החונה פה ק"ק אלון שבות תובב"א
אברהם בלאאמו"ר הרב דוד שלמה סתיו שליט"א
מח"ס 'מבית לפרוכת', 'כחלום יעוף' ושאר ספרים
♦ ♦ ♦
הערות העורך[2]
א. בירור תחום הדיון
ראשית, מן הראוי להגדיר תחילה את תחום המחלוקת. הרב אברהם סתיו כתב כי בדברי הרב פנחס שפירא, יש שתי טענות: א. יש איסור הפסק בין ברכות החופה כאשר מדובר ב"דברי ברכה"[3]; ב. כאשר מדובר בדברי ברכה הנאמרים ע"י אשה ההפסק חמור יותר. הרב סתיו משיב על הטענה הראשונה בהרחבת מה ועל הטענה השניה בקיצור מה. בסוף דבריו כותב הרב סתיו: "והרוצה לברר את הדברים כראוי לאמתה של תורה, יעיין בדברינו בזה בגליון ל"ז של 'תחומין', ובספרנו 'אבוא ביתך' העתיד לראות אור בקרוב אי"ה"" אכן, יש לציין כי המאמר בתחומין איננו מזכיר כלל דברי ברכה ע"י אשה, וממילא אין בו כל התייחסות לטענתו השניה של הרב שפירא[4].אולם, יש להבהיר כי במאמרו של הרב שפירא יש גם טענה שלישית, ורמוזה גם טענה רביעית. זאת, בפיסקא המופיעה בתת-פרק ג' של המאמר (עמ' רפא): "ובר מכל דין, הלא מקובלנו מגאון האחרונים הוא ניהו בעל החות יאיר... שאין אפשרות בדורותינו שיש בהם חולשת המנהגים לדון אודות היתר אמירת קדיש לבת יתומה במקום שאין בנים, ועאכו"כ בדור שלנו, ובפרט לחדש חלילה מנהג שכזה שכל כולו זועק התרסה ובוז כלפי מנהגי ישראל הישרים והטהורים, וכבר ידועים דברי האגרו"מ... לגבי הני נשי שמתעטפות בטלית ומתעטרות בתפילין, שאם עושים כן ממניעים זרים אין בכך שום מצוה כי אם עבירה גדולה ואף כפירה". לטענות הלכתיות זו לא התייחס הרב סתיו[5], ובהן נעסוק בהרחבה להלן, לאחר הדיון בדברי הרב סתיו.
♦
ב. הפסק בין הברכות
ביחס לדיון הכללי על ההפסק בשבע ברכות, הרי שהמקורות נוטים לדברי הרב שפירא ולא לדברי הרב סתיו.הגאונים רבי אליעזר יהודה וולנדינברג [ציץ אליעזר, ח"ו, סי' ב, ענף א', אותיות ה'-ז'], הראש"ל רבי עובדיה יוסף [יביע אומר, חלק ה', אבן העזר, סי' י"ב, ושם ציין הגרע"י גם לדבריו בח"ד, אבן העזר, סי' ז], ורבי משה פיינשטיין [אגרות משה, אבן העזר (א), סי' צד], עסקו בשאלת עצם ההיתר לחלק את שבע הברכות לאנשים שונים, בשל היותן ברכות הסמוכות לחברתן, ולא דיברו על הפסק אחר בין הברכות. שאלה שניה זו לא עלתה במפורש בדבריהם שם, וממילא לא עליה מוסב היתרם וגם לא ההגדרה (לפי חלק מהמקורות שהובאו) שאין אלו ברכות הסמוכות לחברתן. לפיכך, צודק הרב שפירא שאין בדבריהם פתרון לבעיית ההפסק שבהצעה להפסיק בדברי ברכה אחרים בין שבע הברכות, שכן מדובר על הפסקה בעניין אחר, החורג מהעיסוק בשבע הברכות עצמן.
אכן, הרב סתיו מוסיף וטוען כי מצד החתן והכלה מדובר בכל מקרה בהפסק שבשתיקה בלבד, "...שלרוה"פ מעיקר הדין אינה הפסק (עי' מ"ב סי' רו ס"ק יב)...". אולם עיון בדברי מרנא החפץ חיים מלמד כי הוא עוסק שם בשתיקה ממש, כפשוטה, ולא בהקשבה לדברים אחרים שמדבר אדם אחר, ואין ראיה מדבריו שאין בכך הפסק, וכן הוא ביחס למנהג ברכת ההדס שהביא הרמב"ם אליו ציין הרב סתיו.
על כל אלה, יש להזכיר כי קיים הבדל מהותי בין הצדקת מנהג קיים, לבין חידוש הנהגה חדשה, שכן חידוש דורש ראיות חזקות יותר מאשר הצדקת מנהג קיים[6].
♦
ג. קול באשה ערוה
הרב שפירא כתב כי קיים איסור קול באשה ערוה בדיבור בעת אמירת דבר שבקדושה, והרב סתיו דחה טענה זו. אולם, ביחס לשמיעת "נאום ודברי ברכה" של אשה קיים איסור מיוחד של קול באשה ערוה. כידוע יש מרבותינו הראשונים שהחמירו בכך אפילו שלא בשעת אמירת דבר שבקדושה[7], וכן הורה מרן הראש"ל הגאון רבי מרדכי אליהו[8].יתר על כן, הרב סתיו אינו מתייחס לאיסור הסתכלות בנשים, שבודאי יש לחשוש לו כאשר מלוא תשומת הלב של החתן (ורוב הציבור) ממוקדת באשה הנושאת דברים.
♦
ד. חידוש מנהג - השקפה והלכה
כעת, ניגש אל טענתו השלישית של הרב שפירא. יש להדגיש כי אין מדובר בשאלה של "השקפה", כפי שהתנסח הרב סתיו, אלא בשאלה הלכתית מובהקת[9], לא פחות מדיני הפסק בשבע ברכות.דיון מקיף בסוגיה עקרונית זו מצוי בתשובתו של הגאון רבי צבי שכטר [בספרו בעקבי הצאן (ירושלים: תשנ"ז), סימן ה, עמ' כא-לז], העוסקת בשאלות דומות לנידון דידן[10]: "...בכדי להנהיג מנהג מחודש בעינן ב' דברים: א' שיהי' תוכן המנהג בטוב טעם, וכמו דקיי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, כמו-כן כן הדבר במנהגים, שהמנהגים צריכים שייקבעו בתורת איזה חשש לאיזו דעה בגמ' או בפוסקים, או בתורת הרחקה או סייג לאיזה דין. ומנהג שאין לו יסוד בריא הוא הנקרא מנהג שטות, אשר עליו אמרו הפוסקים שמנהג הוא אותיות גהנם... ומנהג שטות אינו מנהג, עי' תוס' ומרדכי ריש ב"ב מזה; וב', שתהיה כונת מתקני המנהג לשמה, וכנ"ל מתשו' הנצי"ב[11], ואשר זוהי קפידת הפוסקים (עי' מג"א לסי' תר"צ ס"ק כ"ב, ובכמה מתשובות האחרונים), שיהיו המנהגים מנהגי ותיקין, דותיקין הם אנשים יראי שמים העושים כל דבריהם לשם שמים..."[12].
דברים אלו נכונים גם בנידוננו, שהרי גם הרב סתיו מודה כי אין שום מצוה להפסיק בין שבע הברכות בדברי ברכה וכדומה. מכיון שגם הרצון של החוגים אצלם עלתה ההצעה לחדש הנהגה זו נובע מהמגמה לשתף נשים במקומות בהן לא היה נהוג עד כה לשתפן, הרי שתקפה לגביו הגדרתו של מרן הגאון רבי משה פיינשטיין, כי מדובר על חשש כפירה[13], אותה הביא הרב שפירא, ובודאי שלא קיימת רמת יראת שמים הדרושה לחידוש מנהג.
למען הסר כל ספק ולזות שפתים, הריני מבהיר בזה כי אין כוונתי לערער על יראת השמים של הרב סתיו, והציטוט מדברי הגר"צ שכטר הובא כדי להתייחס לרמת יראת השמים של החוגים מהם נובעים רעיונות אלו, אשר הרב סתיו, בתום לבו, מנסה למצוא להם בסיס הלכתי.
♦
ה. חוקות הגויים
יתר על כל האמור לעיל, הרי שיש בהצעה זו איסור דאורייתא של חוקות הגויים.גם כאן, הדברים נדונו בהרחבה ע"י הגר"צ שכטר, ביחס לשאלות דומות, וכלשונו: "והנה הדבר ידוע שהנהגות אלו לא נתחדשו בזמננו אנו מתוך החלל, אלא בתורת תוצאה מהתנועה הכללית לשחרור הנשים, אשר ענינה ותכליתה בשטח הזה לשם פריצות, להשוות הנשים לאנשים בכל מאי דאפשר. דהתורה אמרה לא ילבש גבר שמלת אשה ולא יהי' כלי גבר על אשה, כי תועבת ד' וכו', והורונו חכמינו ז"ל במס' נזיר (נח:), שלא רק לבישת המלבושים המיוחדים למין האחר כלולה בהך איסורא, אלא אף שאר פעולות והנהגות ג"כ בכלל... וכוונת התורה באיסור הזה למנוע הפריצות, וכדכתיב בסיפיה דקרא, כי תועבת ד' וכו'. ובזמננו שרצו לעסוק בכל עניני פריצות ולהתיר בולמוס של עריות, ביטלו והרסו המון העם כמה וכמה מההבדלים בהנהגה שבין אשה לאיש שהיו קיימים מדורות קדומים. וענין זה של מנינים מיוחדים, והקפות מיוחדות לנשים, הוא ג"כ חלק מאותה הכוונה. ובתורת כן, בודאי יש בו חשש אסור מדין חוקות הגויים. ועיין יו"ד סי' קע"ח בבהגר"א, שנחלקו התוס' והר"ן ביסוד הדין הזה, ודעת הרמ"א שמה להקל כשיטת הר"ן ומהרי"ק, דדוקא במנהגים שהונהגו לשם פריצות או לשם ע"ז נכללים באיסור זה. אכן נראה ברור שאף לפי דעה זו יש לאסור בנדון דידן, וכמו שנתבאר, שהרי כל מגמת אותה התנועה אינה אלא להרבות בפריצות. ואף דגדרי איסור זה אינם מסויימים, מכ"מ בודאי צדקו דברי הכסף משנה רפי"א מהל' עבד"ז, שד"ז לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, ולא רק לחכמי הש"ס, אלא בכל דבר ובכל מקום ובכל זמן החובה מוטלת על חכמי הזמן לקבוע איזה פעולות נכללות בהך איסורא ואיזה לא, וכמו שהביא הדרכ"ת ליו"ד (סי' קע"ח ס"ק י"ח) בשם תשו' האחרונים"[14].
כמובן, שביחס לאמירת דברי ברכה ע"י נשים בין שבע הברכות בחופה חמורים הדברים שבעתיים, שהרי אין מדובר רק על מגמה ורצון, אלא על ערבוביה וחוסר צניעות בעצם המעמד של אשה הנואמת בפני גברים רבים, כאמור.
♦
ו. סיכום
סוף דבר, על-פי ההלכה, אין כל מקום להצעה להתיר אמירת דברי ברכה ע"י נשים בין שבע הברכות שתחת החופה, וממילא דברי הגאון רבי שמשון רפאל הירש, אותם הביא הרב סתיו בחיתום דבריו, אינם עניין לנידון דידן שהרי כאן מדובר על מקום בו יש "נדנוד עבירה והריסת הדת".בברכת התורה
רועי הכהן זק
♦
תשובת המחבר
א. אכן, הפוסקים שדבריהם נידונו במאמר התייחסו בעיקר לשאלת פיצול הברכות בין המברכים. אך טעם ההיתר שלהם הוא שאין כל חובה לסמוך את הברכות, וטעם זה שייך גם בהפסק מסוג אחר. כפי שכתב הרב פיינשטיין: "ליכא דין הפסק אלא בשביל שתיית היין"[15]. אף הרב שפירא היה מודע לכך שלפי טעם זה יש להשוות את הנושאים, ולכן העדיף להתמקד בטעמים הצדדיים שהובאו אצלם, שאכן לא שייכים בנידון דידן, ועל כך תלונתי.ב. אין בכוונתי לפתוח את הדיון בגדרי "קול באישה ערווה", וכל אדם יעשה כמנהגו. כל שביקשתי להוכיח היה שאין לחלק בנקודה זו בין עצם האיסור לשמוע קול אישה לבין האיסור לומר כנגדו דבר שבערווה. חילוק שאותו חידש הרב שפירא ועליו ביסס את עמדתו. איסור הסתכלות איננו מהותי לעניין, והחושש לכך - שלא יסתכל.
ג. העורך טוען כלפיי כי "אין מדובר בשאלה של השקפה אלא בשאלה הלכתית מובהקת". אך בהמשך מצטט בעצמו מדברי הרב שכטר (שמאמרו, אגב, מהווה את המקור הכמעט-יחיד שעליו מתבססת תגובת העורך, כאילו הייתה זו תורה מסיני): "גדרי איסור זה אינם מסויימים, ובכל מקום ובכל זמן החובה מוטלת על חכמי הזמן לקבוע איזה פעולות נכללות בהך איסורא". אם כן, חכמי הזמן הם שצריכים לקבוע אם נשים הנושאות דברים תחת החופה עושות זאת מתוך רצון "לעסוק בכל עניני פריצות ולהתיר בולמוס של עריות", או שמא מדובר במגמה טהורה לקחת חלק בטקס החופה במסגרת ההלכה המקובלת. ומי יקבע מי הם חכמי הזמן?
♦
תגובת העורך
א. לענ"ד, האבחנה בין סוגי ההפסק השונים התבארה היטב בהערותי לעיל, והבוחר יבחר.ב. אכן, אין כאן המקום להרחיב בעניין "קול באשה ערווה" (ורק אעיר שאין הדבר תלוי במנהג, כמבואר בהערותיי לעיל). באשר לאיסור הסתכלות הרי שהוא מהותי מאוד לדיון, ובוודאי שקיים איסור ליצור מצב של חשש ברור להסתכלות, וגם כאן הבוחר יבחר.
ג. ציטטתי רבות מתשובתו של הגר"צ שכטר כי דבריו נוגעים ישירות לענייננו, וכמדומני שכוונתו (וגם כוונתי) שונים מהאופן שהבין הרב סתיו. הגר"צ שכטר כתב כי כל שינוי מעין זה בסדרי עבודת ה', אסור מהסיבות שפורטו באר היטב בדבריו, וכפי שכבר הכריעו "חכמי הזמן", כמבואר בדבריו.
סוף דבר, הדברים התבררו והדיון מוצה.
♦ ♦ ♦