ישיבת מיר, ירושלים
בגדרי חובת יבום וחליצה
א. אם יש ראיה ממצות יבום שמצוה קיומית דוחה לא תעשה
מן התורה מי שמת בלא בנים, יש לאחיו הברירה לבחור בין שני המצוות, או לייבם או לחלוץ. וקיימא לן שעשה דוחה לא תעשה שאין בו כרת, ולכן מן התורה מותר לייבם אף אם אשת אחיו הוא מאיסורי ערוה שאין בו כרת, כי עשה של יבום דוחה איסור הערוה. ועל אף שיש כלל שלא אמרינן עשה דוחה לא תעשה אם אפשר לקיים שניהם, ולכאורה כאן אפשר לו לחלוץ ולא לדחות הלא תעשה, מבואר בגמ' (יבמות כא.) שביבום עדיין אמרינן עשה דוחה לא תעשה, ולא נחשבת כאפשר לקיים שניהם זה שיכול לחלוץ, כי "חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא". וכמה אחרונים (קובץ הערות למסכת יבמות סי' יד, שו"ת משנת רבי אהרן סוף אבהע"ז, שיעורי ר' שמואל, ועוד) מצאו מכאן ראיה שגם מצוה שאינו חובה (המכונה בביהמ"ד "מצוה קיומית") דוחה לא תעשה, כיון שבאמת אפשר לו לחלוץ, על כרחך כל המעליותא של יבום על חליצה אינו אלא מעלה בקיום המצוה, ואף זה לא נחשב אפשר לקיים שניהם, אם כן הוא הדין מצוה קיומית שאין חוב לעשותה לא נחשב אפשר לקיים שניהם, ושפיר אמרינן עשה דוחה לא תעשה, עכת"ד. וניחזי אנן מהו גדר החובה שמוטלת עליו או לייבם או לחלוץ.גרסינן ביבמות (לט:), תנן התם (בכורות יג.) מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, ע"כ. מבואר בהמשך הגמ' שהסיבה שעכשיו אומרים מצות חליצה קודמת הוא משום שלא מכוונים למצוה, ודעת אבא שאול היא, שדרש מיבמה יבוא עליה שצריך לעשות מעשה היבום דוקא לשם מצוה[2], ואם לאו קרוב הדבר לומר שהולד ממזר. אבל דעת החכמים היא שאף אם אינו מכוון לשם מצוה עדיין מצות יבום קודמת, ולא דרשו מיבמה יבוא עליה שצריך לכוון לשם מצוה.
ואף זה שלדעת אבא שאול מצות חליצה קודמת הוא תקנה מאוחרת בדורות שלא היו מכוונים, אבל מן התורה גם הוא מודה שמצות יבום קודמת לכו"ע. ויל"ע מה המעליותא של מצות יבום שקודמת, ועוד צריך בירור מאי קאמר שמצות יבום קודמת, במאי עסקינן, אם היבם רוצה אז מי מעכבו שצריך לומר שקודמת, ואם אינו רוצה הלא מקרא מלא דיבר הכתוב "ואם לא יחפוץ גו'" שיש לו ברירה לעשות חליצה, וצ"ע.
♦
ב. אם יש חוב למי לייבם אם היבם חפץ
והנה בתשובת הרא"ש (כלל י"א, אות ו') דן במי שנשבע לחלוץ ולא לייבם אם נחשב נשבע לבטל את המצוה. וכתב הרא"ש "ואין זה נשבע לבטל את המצוה דבדידיה תלה רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ, וכאן שבאותה שעה [שנשבע] נתרצה לחלוץ זהו מצותו ולא נשבע לבטל את המצוה כנשבע שלא ישב בסוכה ושלא ליטול לולב, אבל לחלוץ לא מיקרי נשבע לבטל המצוה, כיון דאי בעי לחלוץ ליתא לעשה דמצות יבום" עכ"ל. והנה לא התיר הרא"ש מטעם שלא ביטל את המצוה כיון ששייך לחלוץ, רק כתב משום שלא רצה לייבם, ומי שלא רוצה לייבם אז מצותו לחלוץ, ובכגון דא לא נחשב נשבע לבטל את המצוה כיון שזוהי מצותו, אבל משמע מדבריו במקום שנתרצה לייבם לו יצויר שנשבע שלא לעשותו שפיר נחשב שבועה לבטל מצוה ולא חלה השבועה.וכן בתשובת הרדב"ז (ח"א סי' נ"ו) דן על אופן כזה במי שנשבע שלא לייבם אי חלה השבועה ואם נחשבת שבועה נגד מה שכתוב בתורה. והעלה שם שתלוי אם זה שמצות יבום קודמת למצות חליצה הוי קדימה מדאורייתא או מדרבנן[3]. וכתב הרדב"ז שאם הקדימה מה"ת ביסודו חליצה הוי ביטול עשה דמצות יבום, וא"כ אם נשבע שלא לייבם לא חלה השבועה, אלא שחידש שם שבמקום שאינו חפץ לייבם אז מותר לכתחילה לחלוץ כמו שכתוב בתורה אם לא יחפוץ, ולכן הסיק שבשעת השבועה ודאי לא רצה לייבם דאל"כ לא היה לו להשבע, וממילא לא נחשבת שבועה לבטל את המצוה וחלה השבועה[4]. וכן בתשובת תשב"ץ (סי' ק') העלה כהרא"ש וכהרדב"ז שכל השבועה חלה רק משום שבאופן זה רצונו לחלוץ.
ועוד מצאתי שהאבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם) הביא תשובה מה"ר יוסף בן פלאט, שכתב בזה"ל: "ואין מברכין על מצות עשה דחליצה, דמצוה הבאה בעבירה היא, דקא עבר על מצות עשה דיבום" עכ"ל. ומבואר כנ"ל שייבום ביסודו הוי חיוב מצוה, וחליצה הוי ביטול מצוה. אלא שבדבריו יש חידוש נוסף שמשמע שגם אם לא חפץ לייבם עובר בעשה, וזה צ"ע, דהא מקרא מלא דיבר הכתוב שאם לא יחפוץ ועלתה כו'. ואמנם שמעתי מחכם אחד נ"י שיש לומר שבאמת רק אם רוצה לייבם יש ביטול מצוה, רק שלא תקנו ברכה כלל על מצות חליצה אף אם אינו רוצה לייבם אטו ציור שהוא רוצה לייבם ששם יש עבירה. ואולי יש לדמותו לדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' יח) שכתב שלא תקנו ברכה על מצות כיבוד אב ואם, משום שאפשר שימחל האב ושוב אין מצוה, וחזינן שלא תיקנו ברכת המצוות במקומות ששייך שיבוא לידי ברכה לבטלה, ועדיין צע"ק.
והנה בשלחן ערוך (יו"ד רל"ט סעי' ז') הובאו דברי הרא"ש בתשובה, וז"ל: "הנשבע לחלוץ ליבמתו אין זה נשבע לבטל את המצוה דבדידיה תלה רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ" עכ"ל, ואמנם באבהע"ז (קס"ב סע' ד') כתב שמי שנשבע שלא לחלוץ וגם שלא תתייבם לא חלה השבועה כיון שנשבע על מש"כ בתורה. והגר"א בביאורו שם הקשה שלכאורה הוה ליה להשבועה לחול בכולל, שאילו נשבע שלא לייבם לחוד חלה השבועה, ומיגו דחייל שלא לייבם, יחול נמי שלא לחלוץ, וכתב לתרץ שם שאני הכא ששניהם מצותו, עכת"ד. ונראה בביאור כוונתו דיש כאן מצות התורה לייבם או לחלוץ. ולכן מי שנשבע שלא לייבם חלה השבועה משום שהשאיר לו חלק המצוה של חליצה, ובפירוש נתנה לו התורה רשות לחלוץ, אם אינו רוצה לייבם. אבל מי שבנשימה אחת אומר שלא ייבם ולא יחלוץ ודאי מבטל המצוה, כיון שלא השאיר לעצמו שום אחד מהדרכים שהתורה נתנה לו, וזה שברצונו תלה הכתוב לא מהני אלא אם במקום יבום יעשה חליצה, אבל אם לא יקיימו אף בחליצה אז ודאי הוא מבטל מצוה, כיון שבאמת שניהם מוטלים עליו ושניהם מצוה, כן נראה לי כוונת הגר"א.
ושוב מצאתי בתרומת הדשן (תשובות סי' רס"ג) שנשאל על אחד שכבר קיים פריה ורביה, אבל נתאלמן וקי"ל ביבמות (סב:) שיש מצוה לישא עוד אשה מדין בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, ורצה זה לישא אשה שאינה בת בנים משום שהיא היתה מוחזקת כמי שאינה בת קטטה, ושאל להתרוה"ד אם מותר לו לבטל דין זה למען השלום. והשיב שם "…מכל מקום יש להביא ראיה דדחינן לה מקמיה דקטטה בתוך ביתו מהא דתניא בפ' החולץ (יבמות מד.) וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, מלמד שנותנין לו עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקינה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל זו כלך אצל כמותך ואל תכניס קטטה אל תוך ביתך, אלמא דדחינן בשביל קטטה מיבום לחליצה, ואף על גב דמן התורה חליצה במקום יבום לאו מצוה היא אפילו למידחי לא תעשה שיש בו כרת כדמוכח בשיטת עליה פ' קמא דיבמות…" עכ"ל. הרי שהבין שיש מקור מזה שמבטלין יבום בשביל השלום על אף שיש חיוב לייבם, הוא הדין שיכול לבטל דין בבקר זרע את זרעך. ואם נימא שאין חיוב לייבם, אלא ברצונו תלה הכתוב ושני המצוות שוין הן, אז אין שום מקור מזה שנותנים עיצה לחלות במקום יבום בשביל השלו, אלא על כרחך דעת התרומה"ד הוא שמצות יבום הוי חובה[5].
על כל פנים מכל הנך דברים חזינן שיש ביטול עשה לחלוץ במקום שחפץ לייבם, ובמקום שאינו חפץ לייבם מותר לחלוץ לכתחילה. ולכן צריך לומר שזה שאמרו "חליצה במקום יבום לאו מצוה היא", היינו דוקא כשיש אופן לקיים יבום וגם חפץ היבם לייבם, ואז יש חובה ממש עליו ליבם ולכן שפיר יש לומר שעדל"ת כיון שיש כאן חובה, ואי אפשר לקיים שניהם, ונמצא ששוב אין ראיה מסוגיא זו שקיום עשה דוחה לא תעשה, שכאן אינו מצוה קיומית, אלא יש כאן מצוה חיובית.
וכן מבואר מדברי תוספי הרא"ש (יבמות ח: ד"ה מלמד), וז"ל: "תימה דמשמע דלביאה שניה לא איצטריך קרא להתיר ואמאי הא מצוה דרמא עליה עבדא בביאה ראשונה דהא ביאה שנייה לא דחייה חייבי לאוין, י"ל דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבמה יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה, ומ"מ ביאה שנייה לא דחייא בחייבי לאוין משום דגמרינן מכלאים בציצית דעשה דוחה את ל"ת, ומהתם לא מצינן למיגמר אלא עשה של חובה אבל ביאה שנייה רשות היא דעיקר קיום עשה היינו ביאה ראשונה".
ומבואר מדבריו שלמד שיש קיום מצוה בביאה שניה[6] ואעפ"כ זה לא דוחה לא תעשה כיון שלא דמי לכלאים בציצית דהוא עשה של חובה[7]. מבואר כאן שאין קיום עשה דוחה לא תעשה, אבל מצות יבום הוא "עשה של חובה", ומפני זה הוא דוחה הלא תעשה. וזה מובן כנ"ל, שהמעליותא של יבום על חליצה הוא לא רק במעלת קיום המצוה, אלא יש חוב גמור לייבם במקום שרוצה.
אבל תדע שאף מי שיחפוץ ואין מצותו אלא בייבום מבואר בכמה מקומות שאם חלץ יצא בדיעבד, כמו שמצינו (יבמות קו.) בחליצה מוטעת שאומרין לו חלוץ ובכך אתה כונסה עי"ש שמיירי באחד שאינו כשר ורצה לייבם, ואמרו לו שעל ידי החליצה יקנה אותה [כלומר שסבר שהדרך לייבם הוא ע"י חליצה], ומבואר שם שאין חסרון בחלות החליצה על אף שרצונו היה לייבם. ולכאורה כמו כן להיפוך במי שלא יחפוץ ואין מצותו אלא בחליצה, ודאי אם ייבם לא עבר על איסור אשת אח, אלא פשוט שיצא ידי חובת מצות יבום (כמו שהוכיחו הראשונים מהבא על יבמתו בשוגג שקנה, גם אליבא דאבא שאול, עי' רמב"ן לט:, ואכמ"ל), וע"כ כל זה שהוכחנו מהראשונים שאין חיוב לייבם אם לא יחפוץ, אין זה אלא בדיני קדימת המצוות, אבל ודאי דבדיעבד כל צד מהני.
♦
ג. דעת התוספות הרי"ד
המאנס את האשה כתוב בתורה ש"לו תהיה לאשה", ובכתובות (מ.) מבואר שאם היא ערוה להמאנס לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה, אלא מלמדין אותה לומר שלא בעינא, ולכן ליתא לכל העשה ואין צריך לדחות הלאו.בתוס' רי"ד (כתובות דף מ.) הקשה שכשם שמלמדין את האנוסה שהוא ערוה להמאנס לומר שלא בעינא ולא ידחה הלאו, כמו כן ביבום למה דוחה לא תעשה, הא הוה לנו ללמד היבם לומר שלא חפץ ויחלוץ, ובסוף תירצו "הא אמרינן התם חליצה במקום יבום אינה מצוה". ולכאורה מוכח מדבריו שאף במקום שלא חפץ היבם לייבם, כגון אם שכנע אותו לחלוץ, עדיין נשארת סברא זו של חליצה במקום יבום לאו מצוה, ומצות יבום קודמת, ולכאורה זה דלא ככל הני ראשונים לעיל שלמדו שאין מעלה למצוות יבום אם אינו רוצה. ולפי דברי התוס' רי"ד זה שאמרו חליצה במקום יבום לאו מצוה, היינו אף במקום שאינו רוצה לייבם עדיין יש מעלה לייבום, עד כדי כך שלא נחשבת אפשר לקיים שניהם. וצ"ע לדבריו למה נתנה לו התורה רשות לבטל מצוה זו של יבום אם לא יחפוץ, הא ע"י עשיית חליצה לא מקיים מצוה גדולה זו של יבום שנחשבת לחיוב עד כדי כך שא"א לקיים שניהם וצ"ע[8].
עכ"פ לכאורה יש כאן מחלוקת בין התוס' רי"ד להרא"ש והרדב"ז אם זה שאמרו "חליצה במקום יבום לאו מצוה היא" נאמר אף אם אינו חפץ לייבם או לא, וצ"ב מהו יסוד המחלוקת.
♦
ד. הבנה חדשה ב"חליצה במקום יבום לאו מצוה היא"
הנה ביבמות (דף יח.) מבואר שדעת רבי מאיר היא שאסור לבטל מצוות יבמין. זאת אומרת, שאם יש ארבעה אחים, ושנים מהם נשואים לשני אחיות, ומתו ונפלו נשותיהם לפני השלישי והרביעי, סבר ר"מ שחולצין ולא מייבמין, שחוששים שמא עד שייבם אחד מהם ימות השלישי, ושוב יש לו שתי אחיות זקוקות לו ואי אפשר לייבם, וממילא כדי שלא לבטל מצות יבום תיקנו לחלוץ. והקשו התוס' ועוד ראשונים למה חיישינן למיתה ואילו בתרומה ושאר איסורין בעלמא לא חיישינן שמא ימות ומותרת לאשת כהן לאכול מתרומה בחזקת שבעלה חי. ובחידושי הרמב"ן (יח. ד"ה יש מתרצים) כתב לתרץ שאה"נ בעלמא לא חיישינן למיתה אבל הכא "כיון דיבום וחליצה כי הדדי נינהו אין אנו מביאין עצמינו לידי ספק ביטול מצוה" עכ"ל, וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה קסבר).ומבואר שהסיבה שחיישינן למיתה ביבום הוא רק משום שאין להיכנס לחשש ביטול מצוה היכא שאין פגם בעצם קיום המצוה אם חולצין. ועי' בריטב"א שם שהביא דבריהם וכתב (סוף ד"ה דילמא בסופו): "ואין זה מחוור כל הצורך דהא אמרינן לקמן חליצה במקום יבום לאו מלתא (אולי צ"ל מצוה) היא" עכ"ל, והיינו שקשה לו על שיטת הרמב"ן והרשב"א שהרי יבום הוי מצוה גדולה יותר מחליצה, ואיך כתבו שהם כי הדדי נינהו. ויותר יש לתמוה לפי מה שביארנו לעיל שלדעת כמה ראשונים יבום נחשב כחיוב גמור, א"כ ודאי אי אפשר לומר שחליצה ויבום כי הדדי נינהו.
ואשר על כן נראה לפרש הבנה אחרת במעלת יבום מעל חליצה. הנה הגמ' כתבה "חליצה במקום יבום לאו מצוה היא" לתרץ למה לא נחשב אפשר לקיים שניהם. ועי' מאירי שכתב (כ:): "ושמא תאמר האיך עשה זו דוחה ל"ת והרי איפשר לקיים העשה בחליצה, אין זה כלום שחליצה מצוה אחרת היא ובמקום יבום לא נחשבה" עכ"ל. ונראה בביאור הדברים שחליצה ויבום שתי מצוות הם (וכן מנה אותם הר"מ בס' המצוות כשתי מצוות) והענין של אפשר לקיים שניהם היינו שהוא סברא שלא נדחה הלא תעשה מאחר שלא מוכרח שהתורה ציותה לעשות עשה זה באופן שצריך לדחות הל"ת, כי יש דרך לקיים שניהם. אבל היכא שא"א לקיים שניהם העשה דוחה משום שהתורה ציותה לעשות העשה אף באופן זה, ואין דרך אחרת לעשותה. ונראה שכל זה נאמר רק אם בפועל הוא מקיים הן עשה זה והן הלא תעשה, אבל אם יש דרך שלא לעבור על הלאו אמנם מ"מ לא מקיים עשה, יש לומר שאין זה מקיים שניהם אלא הוא מקיים מצוה אחרת. ולכן יבום וחליצה מאחר שהם שתי מצוות נפרדות, על אף שאינו מוכרח לדחות הלא תעשה, מ"מ אין דרך לקיים שניהם היינו לקיים יבום ולא לדחות הלאו, אלא יש דרך לקיים מצות חליצה והלאו, ואין זה נחשב אפשר לקיים שניהם ושפיר אמרינן עדל"ת ודו"ק.
והנה על הצד שהקיום מצוה של חליצה שוה לקיום מצוה דיבום, צריך לבאר למה מצות יבום קודמת למצות חליצה. ונראה שהוא על פי כלל אחר שמצינו בהרבה מקומות, שכל מקום שיש כמה מינים, יש מעליותא למה שנזכר בתורה תחילה[9]. ובאמת יש מקום ללמוד שכן הוא הענין ממתני' סוף פ"ק דבכורות (יג.): "מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר אם לא תפדה וערפתו. מצות יעידה קודמת למצות הפדייה, שנאמר אשר לא יעדה והפדה. מצות הייבום קודמת למצות חליצה… מצות הגאולה באדון, הוא קודם לכל אדם, שנאמר ואם לא יגאל ונמכר בערכך" ע"כ. ומשמע מלשון המשנה שההקדמה של פדיה על פני העריפה הוא מדיוק לשון הכתוב שמשמע שרק אם לא פדה יערוף, וכן לענין יעוד ולענין גאולת האדון. א"כ יגיד עליו רעו שהוא הדין ליבום וחליצה המעליותא הוא משום שכתב בתורה תחילה לייבם, ורק אם לא יחפוץ אז יחלוץ.
אבל שוב חשבתי שאין אנו צריכים לכל זה, שהרי מהפסוק עצמו מבואר שיש חסרון בעשיית חליצה במקום יבום, דכתיב "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". ובכל אופן, נמצינו למדים שיש קדימה ועדיפות למצות יבום על פני מצות חליצה, לא משום חובת המצוה אלא משום צורת הציווי, או משום תיקון שנעשה ממעשה המצוה.
ניהדר אנפין לנד"ד, יש לומר שהרמב"ן והרשב"א למדו הגמ' דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא[10], שהוא סברא למה לא נחשב אפשר לקיים שניהם וכדברי המאירי, אבל אין מקור מכאן שיש מעלה בקיום מצות יבום יותר מחליצה, אבל הריטב"א למד שהוא סברא שיבום נחשב חובה ולכן אמרינן עדל"ת ולכן הקשה על הרמב"ן. נמצא ששיטת הרמב"ן והרשב"א שהקיום של חליצה ויבום כי הדדי, ואילו להריטב"א כשיחפוץ לייבם הוי חובה גמורה. ויש לפרש התוס' רי"ד בכתובות נמי ע"פ הנ"ל, כלומר שזה שחליצה במקום יבום לאו מצוה, אינו אלא סברא בהלכות אפשר לקיים שניהם, ואין מקום לחלק בין אם כשיחפוץ לייבום או אינו חפץ, משא"כ להריטב"א, שחליצה במקום יבום הוי גדר של חיוב, שפיר יש לחלק היכא שיחפוץ להיכא שאינו חפץ ודו"ק.
הנה לשיטת הראשונים שיש חיוב גמור לייבם צ"ל לאבא שאול, שאמר שחזרו לומר מצות חליצה קודמת, ע"כ ס"ל שעקרו דבר מן התורה בשב ואל תעשה לומר שאין מייבמין לכתחילה ואכמ"ל[11].
♦
ה. דברי הראשונים הם לשיטתם מסוגיא דהכשר מצוה
ועוד ידי נטויה לפרש על פי דברינו מחלוקת רש"י ושאר ראשונים ביבמות (ו.) שאיתא שם שזה שאין מקור ללמוד מכיבוד אב ואם ומורא מקדש שעשה דיבום דוחה ל"ת דאחות אשה, משום מה להנך שכן הכשר מצוה, ופירש"י שהנך אי אפשר לקיימם באופ"א בלא עקירת הלאו וזהו הכשר קיומו, משא"כ יבום אפשר בחליצה ולא ידחה הלאו. ועי' תוס' (שם ד"ה הכשר) והריטב"א ועוד כמה ראשונים שהקשו על רש"י איך כתב שאפשר בחליצה, הא אמרינן שחליצה במקום יבום לאו מצוה היא.ועל פי דברינו נראה לפרש ששיטת רש"י הוא כמו שיטת המאירי, והיינו שחלוק ביסודו הסברא של אפשר לקיים שניהם והסברא של הכשר מצוה. אפשר לקיים שניהם היינו סברא שתלוי רק בעשה זו שאם יש דרך לקיים יבום בלי דחיית הלאו א"א לעשות הדחיה, אמנם סברא זו אינו מחייב חליצה. אבל סברת הכשר מצוה י"ל שענינו הוא שהתורה ציותה שודאי יעקור לאו זו והוא חסרון בהלא תעשה ולא מעלה בהעשה, ולכן אם שייך ע"י מצוה אחרת לקיים הלאו על כרחך לאו זה לא ניתן להדחות, הגם שחליצה מצוה אחרת היא, מ"מ א"א לומר שודאי נדחה הלאו ודו"ק היטב.
ומצאתי שכל הראשונים הקשו על רש"י מהא דחליצה במקום יבום, לבד מהרשב"א והרמב"ן שרק הקשו עוד קושיות על רש"י מלבד מזה, ומובן מאוד כיון שלשיטתם אינו קשה כלל מהך גמרא.
♦
ו. עוד מקום שמצינו שהראשונים לשיטתם בגדר חובת יבום
עוד איתא בגמ' יבמות כ: כשדן לענין הגזירות שעשו שלא להכשל, והגמ' שם שואל "כל הנשים לא תתייבמנה גזרה משום אילונית" ועי' תוס' שפירש שזה שכל הנשים לא תתיבמה קאי דוקא על אשה שלא היה לה בנים מעולם לא מזה ולא מאחר דדמיא לאילונית, אמנם עי' ברמב"ן והרשב"א[12] שלמדו קושית הגמרא כפשוטו שהיה להם להחכמים לעקור לגמרי כל מצות יבום. וז"ל הרשב"א: "ונעקור לגמרי מצות יבום כיון דאפשר בחליצה" והנה לא העיר הרשב"א והרמב"ן כלל על זה. אמנם הריטב"א כתב על שיטה זו "ולא תיקשי לן היאך נבטל מצות יבמים, הא מבטלים לה למ"ד מצות חליצה קודמת למצות יבום[13], ועוד כיון דבדידיה תלה רחמנא ובידו לבטלה כדכתיב אם לא יחפוץ האיש כו' מלמדין אותו שיאמר איני חפץ כו' " ועל פי דברינו לעיל ניחא למה להרשב"א והרמב"ן לא היה קשה זה שמבטל מצות יבום, שלדעתם אין מעלה יתירא בעצם קיום המצוה של יבום יותר מחליצה, ולכן אינו קשה כ"כ שיבטל את המצוה, אבל להריטב"א שביארנו שס"ל שיבום הוי כחיוב גמור כלפי חליצה שפיר צ"ע למה שייך לבטלנו, והוצרך לתרץ, או כאבא שאול כלומר שכבר מצינו שעקרו לדבר מה"ת, או שמלמדין אותו לומר שאינו חפץ, ותו ליכא ביטול מצוה.וגם לפי דברינו שביארנו דלית ליה להתורי"ד סברת הריטב"א שיבום הוי חובה, אם כן הבנת הריטב"א ששייך לומר מלמדין אותו אי אפשר לומר, כיון שלדעת התוס' רי"ד אפילו אם לא יחפוץ עדיין אמרינן חליצה במקום יבום כו' אמנם לדעת הריטב"א שאם לא יחפוץ אינו מצוה, אז שפיר שייך ללמדו לומר שאינו רוצה. אלא זה שכל ערוה לא מלמדין משום שאין חיוב ללמדו כיון שאין זה בגדר אפשר לקיים שניהם כדברי המאירי שיש כאן שני מצוות, ודו"ק.
♦
ז. קושיית הנודע ביהודה ויישובה לפי דברינו
הנודע ביהודה (בספר דורש לציון דרשה י"ג) הקשה למה בעדל"ת ביבום לא אמרינן אפשר לקיים שניהם על ידי יבום להצרה שאינו מחייבי לאוין, והרבה אחרונים האריכו למצוא פשר לדבר. והנה לפי הראשונים שס"ל שאין מצוה לייבם אלא כשירצה ודאי לא קשים הדברים כלל, כיון שאם ירצה לייבם זה שהוא חייבי לאוין ליתא להמצוה על האחרת, שנעשית הצרה אשה שלא יחפוץ ואז אין מצותו אלא לחלוץ, ונמצא שיש לפניו שני דרכים: או מצות יבום של החייבי לאוין, או חליצה של הכשרה, ושפיר י"ל שזה נחשב שאי אפשר לקיים שניהם כיון שחליצה של זה במקום מצות יבום של אידך לאו מצוה היא ויש חוב גמור לייבם ודו"ק[14].אבל לכאורה לדעת הרמב"ן והרשב"א שלמדו כהמאירי, שאין מעלה בקיום מצות יבום בין אם ירצה לייבם בין אם לא חפץ, צ"ע קושית הנוב"י איך אפשר לייבם החייבי לאוין. ונראה שיש לומר כעין סברת המאירי, שבהלכות דחייה לא נקראת אפשר לקיים שניהם אלא א"כ שייך לקיים אותו הלאו ואותו העשה, ולכן י"ל שאינו נחשבת אפשר לקיים שניהם בשני גופים כיון שאינו אותו קיום. ושמעתי להביא ראי' שיש מצוה אחרת של יבום על כל צרה וצרה משיטת רש"י לעיל י"א. שבית אחד הוא בונה כו' הוי לאו הבא מכלל עשה, ולא הוי מיעוט בעצם מצות יבום כמש"כ תוס' שם, ומבואר שאילולי הפסוק של בית אחד הוא בונה יש הוה אמינא שחייב לייבם לשניהם, ולכאורה צ"ע שכבר יצא המצוה באחד מהם, וי"ל שיש חיוב נפרד על כל צרה ומה שקיים בא' לא מהני לאידך ועדיין יהי' חייב לייבם, ומוכח שיש מצוה נפרדת על כל צרה, ולכן י"ל שלא נחשב אפשר לקיים שניהם כדעת המאירי הנ"ל כיון שזה מצוה נפרדת ואינו קיום על אותו מצות יבום, ודו"ק.
♦
ח. סיכום
זכינו לדין שלענין מצות יבום במקום חליצה יש מחלוקת ראשונים אם הוא חובה אם לא, אבל על הצד שאינו חובה אין שום ראיה מכאן שקיום עשה דוחה לא תעשה, אלא ששאני הכא שיש כאן שתי מצות שונות כמו שביארנו, ולכן שפיר אמרינן עשה דוחה לא תעשה.♦ ♦ ♦