הרב אופיר שירה
כולל דיינות, כרם ביבנה

רמאות בעביד איניש דינא לנפשיה

שאלה

עבדתי במשרד כ140 שעות בחודש. בחודש שעבר, עקב ריבוי העבודה, דיברתי עם המעסיק וסיכמנו שאעבוד עוד 20 שעות בתוספת שכר ראויה. לתדהמתי, בסוף החודש לא הגיעה התוספת, ובדברי עם מעסיקי על כך הכחיש את כל הענין! האם עקב החוב הנ"ל מותר לדווח על שעות עבודה שקריות (להחסיר בהתאמה שעות עבודה בחודש הבא אך להעביר את הכרטיס כרגיל)?
♦

תשובה

בגמ' ב"ק (כ"ז ע"ב) מובא הדין של עביד איניש דינא לנפשיה, והעולה מדברי הראשונים והפוסקים[2] שעבור חוב של הלוואה אסור לתפוס, אך בנידון דידן הוי חוב של שכירות, ונחלקו בזה הריב"ש והמרדכי[3] (הו"ד בב"י ורמ"א חו"מ סי' ד'), שלדעת המרדכי רק את החפץ עצמו שרי למיתפס ולא כסף בשוויו, והריב"ש כתב דלא שנא. ולא הכריעו מרן הב"י והד"מ בזה, וא"כ מספק יש לומר דאסור לתפוס.
אמנם בדליכא עדים על התפיסה, כבר כתבו הסמ"ע והש"ך שם שמותר לתפוס גם כשאין לו ראיה, דהרי השתא אית ליה מיגו דלקוח, ואע"פ שהמהרש"ל חולק נראה דפסקינן כש"ך והסמ"ע[4].
אלא דאכתי יש להסתפק שמא הלכה כמרדכי הנ"ל, אמנם נראה דבמקום פסידא גם המרדכי יודה דשרי ודמי למה שכתב הרי"ף בתשובה (הובא בב"י סי' צ"ז) דמקום פסידא שרי לשליח בית דין להכנס לביתו[5]. ואם כן, יהיה מותר לתפוס ולדווח נתונים לא נכונים בנידון דידן.
אלא שיש לעיין מצד שקר ורמאות, שאולי הוא אסור אף בעביד איניש דינא לנפשיה. בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן פ"א) נשאל האם מותר גם לשקר עבור עביד איניש דינא לנפשיה, והשיב דאסור:
חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב'. וגדולה מזו אמרו בשבועות דף לא ע"א שאפילו באומר אמת, אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו, אסור. וכדאמרינן התם מנין לשלשה שהפקידו אצל אחד וכפר בהן, מנין שלא יהא אחד תובע ושנים מעידים, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. וזה ודאי אמת, כמו שמעידין אלו שהממון הופקד בידו בפניהם, ואפילו הכי כיון שהן אומרין בתורת עדות, אסור. ומה דאמרינן בבבא בתרא (דף לב ע"ב) שטרא זייפא הוא ונאמן במגו, לא אמרו שיהא מותר לו לעשות ולטעון כן, אלא כל שטען מאמינין אותו משום מגו, ותדע לך דאי מהתם נימא דשרי נמי למיעבד שטרא זייפא כי התם, וחס לנו לומר כן, אלא ודאי שנאוי השקר ואהוב האמת ואין תמורתו כלי פז.
שפתיו ברור מללו דאסור לשקר גם שהצדק עם התובע, וחיליה מן הש"ס שבועות ל"א[6], ואת הגמרא בב"ב גבי שטרא זייפא העמיד בדיעבד וכמבואר בדבריו.
והנה הריטב"א (כתובות כא ע"א ד"ה ותנן) כתב שלדעת הרמב"ם שנאמן לטעון פרעתי על שטר בכתב יד, אם אחד הוציא עליו כתב יד והוא שקר, מותר לטעון פרעתי. ולכאורה מבואר בדבריו שמותר לטעון בבי"ד טענה שקרית כדי שלא יחוייב בשקר.
ובכתובות (כח ע"א) גבי קיום שטרות דרבנן, הקשו שם התוס' (ד"ה קיום):
תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת העדים השטר כשר, א"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו?
וכתב עלה הפני יהושע:
אין לתמוה כל כך, דהא אם יוציא איזה אדם חשוד שטר מזוייף על חבירו, בקל יוכל זה שכנגדו להציל עצמו ולשבר מלתעות רשע ע"י שיכתוב ג"כ שובר מזוייף באותן עדות עצמן או עדים אחרים שאין מכירין גם כן.
ולכאורה מבואר בדבריו שמותר לכתוב שטר מזוייף כדי להינצל מתביעת שווא[7].
ויעויין בשו"ת תורה לשמה (סימן שעא) שעסק שם בבת המורדת בדיני תורה ותובעת ירושה מנחלת אביה בערכאות של גוים במקום שיש בנים יורשים, כי לפי דיניהם הבת לוקחת ירושה עם הבן, אי מותר לעשות שטר צוואה או מתנה בשקר מפי האב על שם הבנים היורשים בדין תורה, או אם יש בזה חשש מדבר שקר תרחק, והשיב:
ודאי שרי ואין בזה חשש מדבר שקר, דארז"ל משנים מפני דרכי השלום, והא עדיפא להקים דגל התורה ואין לך שלום גדול מזה... אך ודאי צריך לשקול בפלס משפט העניינים, ואין לעשות היתר זה בכל גוונא, וישימו יראת השם על פניהם, ותחלת הכל יהיו רואים היטב את הנולד שלא יצא מזה חילול ה' ח"ו אח"כ, ואם אפשר שיהיה נודע לערכאות ששקר עשו ודאי צריך שיחדלו מעשות הדבר הזה, כי אין לך דבר שעומד בפני חילול ה'.
ולכאורה כל זה[8] מבואר דלא כרשב"א, אלא שקשה מהגמ' בשבועות.
והנראה לענ"ד בזה דאין כאן מחלוקת והדברים פשוטים, דהנה מקור דינה של הגמרא בשבועות הוא הפסוק "מדבר שקר תרחק", ויעויין שם ברוב הפרשנים המרכזיים על התורה, שכולם פירשו דין זה על בית דין (וכלשון ראב"ע שם: "עם הדיינים ידבר")[9], שאסור לאדם לשקר בבי"ד ועל ידי כך לגרום לעיוותו. והגרש"ר הירש שם שכתב:
מדבר שקר תרחק. פסוק זה נדרש לכמה וכמה הלכות בדיני בית דין, והצד השווה שבכולן הוא שיש למנוע כל דבר שיוכל להביא לידי כך שפסק הדין יסטה מן האמת, אפילו סטייה כלשהי.
אמנם נראה דכל זה הוא לאפוקי ממון, דאז בי"ד פועל[10] שלא כדין, שמוציא ממון מאדם שלא על פי דין. אבל כשאדם בא להחזיק ממונו, כאן בי"ד לא פועל להוציא ממון מרשותו דזה המצב גם בלי פסק בי"ד, שרי למיעבד הכי אי מיירי בגוונא של עביד איניש דינא לנפשיה[11]. וזהו ההבדל בין נידונם של הריטב"א הפנ"י והבא"ח, שהאדם בא למנוע הוצאת ממון שלא כדין, לנידונו של הרשב"א, שעסק בלאפוקי זוזי (כלשון השואל שם, וכן מוכח מהדמיון לב"ב לב ע"ב גבי שטרא זייפא, דמיירי התם לאפוקי קרקע מן המוחזק לפנינו), ועל זה כתב הרשב"א דאע"ג דקי"ל עביד איניש דינא לנפשיה מ"מ לשקר אסור, דמעוות הדין וגורם לבי"ד לפסוק שלא כדין ואע"פ שמציל ממונו, מה שאין כן בלהחזיק וכמבואר[12].
ואם כן, בנידון דידן - אע"ג דהוי להוציא, מכל מקום לא גורם לבי"ד לפסוק שלא כדין והדר דינא שעביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא דשרי, כלענ"ד.
♦

מסקנה

באם הנתונים שהציג השואל נכונים והוא בטוח שהאמת כדבריו, אזי כאשר השקר אינו גורם לדיינים לפסוק שלא כדין, וכאשר אין חשש חילול השם, מותר לדווח באופן שקרי כדי לקזז חוב מן המעסיק.
♦ ♦ ♦