ר"מ ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד וקובץ על יד ו"ח
קרבנות בזמן הזה ובדין קרבן צבור דוחה שבת
א. ביאור בנוסח תפילת ר"ח
במוסף בתפילת ר"ח נוסח התפילה היא בבקשה על "מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו ושעירי עיזים נעשה ברצון" וכו', ואח"כ הבקשה על המקדש "ובעבודת בית המקדש נשמח כלנו ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך" וכו', ואילו בשבת ר"ח, וכן במועדים ובראש השנה הנוסח הוא דמבקשים מיד על בניית המקדש, "ושמם בית מקדשנו ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו", והנה לגבי מועדים מובן כיון שרצונינו לקיים מצות עליה לרגל וז"ש רק כשיש בית, ולכן מבקשים על בנין בית המקדש, אכן, בתפילת ראש השנה הנוסח זהה לרגלים, אף דבראש השנה אין מצות עליה לרגל.ונראה בזה על פי הראשונים, ובכללם הרמב"ם בהל' בית הבחירה שפסקו דקדושת המקדש קדשה לעתיד לבא ומקריבין באין בית (זבחים סב, א), וא"כ לדין הקרבה סגי בבקשה של מזבח חדש בציון תכין, דלבנית מזבח בעינן נביא כי מקומו מכוון ביותר וכמש"כ הר"מ בהל' בית הבחירה, וכשיש מזבח אפשר להקריב קרבנות, ולכן גם כשנזכה למזבח בלבד, יתאפשר לכלל ישראל להקריב תמידים ומוספים. אכן, כידוע שיטת החנוך (מצוה ת"מ) דגם להלכה דמקריבין בזה"ז דקדשה לע"ל, אין הכוונה דעתה בעונותינו אנו חייבים להקריב דאין זה חובה אלא רשות, וכך נראה בשיטת הרמב"ם בסה"מ בכמה דוכתי דאין חובה להקריב בזמן הזה, וכן פסק הרמב"ם בהל' אסורי מזבח (פ"א ה"ז) דהמטיל מום בזה"ז אינו לוקה, וע"כ דכיון דאינו חייב להקריב לא חשיב שפוסלו ומפסידו מחובת הקרבה ולהכי אינו לוקה, נמצא, דגם בבקשה של מזבח חדש בציון תכין כבר אפשר להקריב קרבנות ר"ח, אך בודאי מבקשים גם שיבנה בית המקדש לקיום ושכנתי בתוכם וכו', מה גם דבאין בית ליכא ריח ניחוח, כדברי הנצי"ב הידועים בפ' בחוקותי ובפ' ראה ובמשיב דבר (סימן נ) [ודלא כמשמעות הרמב"ן בפ' בחוקותי שם], ועוד דגם במקריבין באין בית משמע בר"מ בהל' ביה"ב שכ' דהעיד הנביא שמקריבין על המזבח "הזה" היינו דוקא על מזבח החיצון, אבל במזבח הפנימי בעי בית דבעי' אהל מועד ובנפחתה התקרה לא היה מזה וכו' כדאיתא בזבחים (מ, א), ובס' זרע אברהם [לחתן האו"ש] חידש דבפרת חטאת ליכא דין הבאתה באין בית גם למ"ד מקריבין באין בית, כיון דבעי' הזאות נוכח אהל מועד ובעי שיהא אהל מועד.
ומעתה י"ל דבראש חודש שחל בשבת מבקשים מיד על ביה"מ, דבזה לא יהני מזבח בכדי להקריב, דכיון דבזה"ז הקרבן רשות שוב אינו דוחה שבת, דלדין קרבן תמיד דוחה שבת בעי שיהא קרבן חובה, ואף דגם בזה"ז מקיים מצוות הקרבת התמיד, אך כיון דהוי רשות ולא חובה אין בו הכח והגזה"כ דבמועדו לדחות שבת, דדין תמיד דוחה שבת הוא רק משום החיוב להקריבו בשבת.
♦
קרבן צבור דוחה שבת
ונבאר הדברים ובהקדם מש"כ בתוס' הרשב"א משאנץ בפסחים (עא, ב) שהביא ספק נפלא מרבו הר"י הזקן [הובא בספרי כנסת ראשונים מנחות פט:] לענין קרבן תמיד שהקריבו שלא לשמה דדינו דהוא כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא בריש זבחים, דכיון דהוי נדבה שוב הוי חילול שבת מחמת שלא יצא ידי חובת תמיד, והיינו דאף דשלא לשמה הוי שם תמיד עלה כדאי' במנחות (פט, ב) דטעון נסכים וגזרי עצים, [וכידוע דמשו"ה ליכא לגביו האיסור הקרבה קודם לתמיד של שחר כמשה"ק תוס' במנחות מט ויומא כט, כיון דהוי קרבן תמיד, ואף דאינו עולה לחובה, מ"מ לגבי קרבן ששמו תמיד ליכא איסור הקרבה קודם לתמיד ש"ש], מ"מ הא הוי תמיד של נדבה ולא חובה וממילא אינו דוחה שבת. וכך משמע גם בר"מ שגגות (פ"ב הי"ג): "השוחט בשבת שלא לשמו הרי"ז חייב חטאת", ובכס"מ הביא מקורו בתוספתא פסחים (פ"ה ה"ו), דקתני חייב ויקטיר אימורים לערב, והטעם בזה נראה דכיון דהוי קרבן נדבה ואינו מקיים חובת קרבן תמיד להכי אינו דוחה שבת, דהרי לא יצאו ידי חובת תמיד וצריכים הצבור להביא תמיד אחר לחובתם, להכי שפיר הך תמיד נדבה לא דחי שבת. [ספיקו של הר"ש בזה נראה דכיון דהוי קרבן תמיד נדבה, אפשר דדחי שבת, דשם קרבן תמיד דוחה שבת].ויש להוסיף עוד את דברי רש"י המפורסמים ביבמות (לג, ב ד"ה שחיטה) שכ' דאין כאן זרות, ודייק הרש"ש דמשמע דאיסור שבת מיהא איכא דלא הותרה שבת במקדש אלא לכהנים בלבד, ועי"ש ברש"ש מה שהביא בשם החכ"צ, וצ"ע דהא שחיטה כשרה בזר ואמאי אין הזר יכול לשחוט את הק"צ בשבת, וכבר ביאר הגרי"פ על הרס"ג ח"א עמוד שס (ובח"ב ל"ת קפג) בד' רש"י דלדחות שבת הוא מחמת מצוות וחובת הקרבת התמיד, והמצוה והחובה נאמרה על הכהנים, ומדין הקרבן מצותו בשבת בשחיטת כהנים. עכ"פ מדברי רש"י סמך לדברינו דהדחיה בשבת הוא מחמת חיוב המצוה וה"ד כשהוא חובה ולא כשהוא רשות.
ובזה נראה לבאר דברי רש"י המחודשים ביבמות (סד, ב) דבמתו אחיו מחמת מילה אם מל אותו הוי חילול שבת, וראה בעונג יו"ט (סימן מא) ובאבני נזר (יו"ד סימן שכו וסימן שלט) ובחי' רבי מאיר שמחה ובישרש יעקב ביבמות שם שתמהו דאמאי הוי חילול שבת הא במל קיים מצוות מילה, עי' בדבריהם, ובספרי משא יד דנתי דמדין פקו"נ דנאמר וחי בהם הוי כקודם זמנו ואין לו מצות מילה כלל, והבאתי שם משו"ת בנין ציון סימן פז והערוך לנר ביבמות עא שהסתפק דאם מל חולה צריך הטפת דם ברית כיון דלא קיים המצוה, ועד"ז כתב העונג יו"ט שם בדיונו בחולה שאכל מצה בשעה שסכנה היא באכילתו ופטור מהמצוה, אם צריך אח"כ כשהבריא לעשותה שנית, דאפשר דהוי כעשה מצוה בשעה שהיה שוטה וכו'. והביא להוכיח מהך רש"י ביבמות דבמל במתו אחיו מחמת מילה לא קיים מצוה ועביד ליה חילול שבת, אך כתב דלשון רש"י דהו"ל כמילה שלא בזמנה, ולא כ' רש"י דהוי כמילה קודם זמנה, משמע דאית ליה קיום מצות מילה, ובסוף התשובה הוסיף שם דאפי' אם רק לכתחילה אינו חייב למול שוב אינו דוחה שבת עי"ש. ובאמת יש לפרש בדברי רש"י בב' אופנים במש"כ דהוי כמילה שלא בזמנה, חדא דהכוונה דנחשב כמל קודם זמנו דאז ל"ה ערלה כלל, וממילא אם מל לית ליה קיום מצוה ובהבריא בעי הטפת דם ברית, אך זה סותר לרש"י בר"פ הערל, דגם בערל שמתו אחיו מחמת מילה נחשב ערל ואסור באכילת קדשים ותרומה, א"כ מסתבר דבמל קיים מצות מילה וא"צ הטפת דם ברית. ולפיכך צריך לפרש ברש"י דהכוונה דבמל הוי כמילה שלא בזמנה דאינה דוחה שבת, והיינו דאפי' אם נאמר דבמל חולה קיים מצות מילה, מ"מ לענין מצות מילה בשמיני הדוחה שבת, "חיוב המצוה" היא הדוחה שבת, ולא קיום המצוה גרידא, וכיון דבקטן החולה אין לאב חיוב במילת בנו, [ומה"ט אינו מעכב את האב בקרבן פסח כמבואר ביבמות עא, ב ומשום דאינו חייב במילתו], לכן אין מילתו דוחה שבת. וראיתי בס' הערות להגריש"א זצ"ל בקדושין לט שהביא דברי העונג יו"ט הנז' שרצה להוכיח מהרש"י ביבמות דלא קיים מצוה, ודחה כדברינו דכוונת רש"י דאף דקיים מצוה מ"מ אינו דוחה שבת כיון דאינו חייב במילה, ומדמה ליה לרש"י ביבמות לג: הנ"ל דשחיטת תמיד דוחה שבת דוקא בשחיטת כהן וכמש"נ.
וכיו"ב דן הצ"פ בשו"ת למ"ד דאשה כשרה למול דלא תמול בשבת כיון דאינה חייבת בכך, [וס"ל דאשה פטורה מלמול אפי' מדין כל ישראל ודלא כהמקנה בקדושין כט דפטורה רק מחיוב הפרטי דאב ואכ"מ, עוד מתבאר בדבריו חידוש דבמוהל שמל במילה בזמנו בשבת את בן חבירו, דחית השבת היא משום דהמוהל מצווה במילתו מדין כל ישראל, שנאמר עליהם הצווי המול לו כל זכר, נוסף על כך שהוא שליח האב, ויש לדון לפ"ז דאם האב יודע למול, ומכבד את המוהל למול את בנו בשבת, דאין זה ראוי, כיון דכעת בשמיני עיקר חיוב המצוה על האב, ולענין דחיית שבת בעי' הבר חיובא דלגביו דוחה שבת, מיהו יש לדון דלגבי המילה החיוב של הקטן הוא הדוחה שבת, ולהכי אין נ"מ לגבי זה מי המוהל ולגבי כולם מילתו דוחה שבת, ולפ"ז גם ע"י נשים שימולהו ידחה שבת], ולאור הנ"ל י"ל בטעמי' דהר"ש משאנץ דס"ל דקרבן תמיד נדבה כגון תמיד של"ש כיון דאינו יוצא בו חובת קרבן תמיד להכי אינו דוחה שבת.
ועד"ז נ"ל דבקרבן תמיד בזה"ז, דלשיטת החנוך מקריבין באין בית הוי רשות להכי אינו דוחה שבת, ואכן בזה הוי חידוש יותר ול"ד לנידון הר"ש, דבתמיד שלא לשמה הא קרב כנדבה וצריכים להביא תמיד אחר לחובתם, ולהכי עברו על חילול שבת, אבל בזה"ז, אף דלשיטת החינוך אינו חיוב, אבל כשהביאו תמיד קרב כתמיד חובה ומקיים מצות חובת תמיד, ובזה היה אפשר לומר דדחי שבת. אכן י"ל דכיון דאינם מצווים בהך תמיד בזה"ז ל"א עשה דוחה ל"ת דקרבנות בשבת, ולהכי אינו דוחה שבת.
ובצ"פ בתשובה (ורשא סימן רנג) כ' דבר דומה לענין בא מדרך רחוקה להתחייב בפסח, דכיון דאינו חייב אינו דוחה שבת, ותלי ליה במח', דבבבלי פסחים צא: נראה דפסח נשים שהוא רשות אינו דוחה שבת, אך הביא דבירושלמי נראה דדוחה שבת והיינו דפליגי אם החיוב דוחה או הפסח דוחה עכתו"ד. ותלוי במש"נ אם קיום המצוה דוחה או החיוב.
ובזה נראה לבאר דברי התוס' הידועים בכתובות (כג. ד"ה עדי) שכ' דמשכח"ל נ"מ בעדות שהיא שבויה דבנה יהא חלל ויתחייב סקילה בעבודה בשבת וכו' ותמהו מפרשי הש"ס (ראה מים חיים שם ועוד) הרי חלל עבודתו כשרה, והעונג יו"ט שם בסוף הסימן כ' דכיון דלכתחי' אינו עובד אין עבודתו דוחה שבת, וכעי"ז כ' הדבר אברהם (ח"א סימן כו סק"ו), וכן ברש"ש בקדושין (יב.) מדמי' ליה לרש"י הנ"ל דשחיטת ק"צ דוחה שבת רק ע"י כהן, וה"נ בחלל הוי חילול שבת, ולדברינו ניחא יותר בפשיטות, דהיינו דכיון דלדחיית שבת בעי' שיהא מחוייב בעבודה, להכי בחלל אף דעבודתו כשרה אבל ודאי אינו מצווה לעשות העבודה להכי אין עבודתו דוחה שבת. [ובאבי עזרי בהל' בכורים תלה זאת בחקירה אם קרבנות בשבת הוי הותרה או דחייה, אך אינו מוכרח וגם אם הוי הותרה י"ל דהותר מחמת חיוב המצוה].
[ויל"ע בשחט הפסח על החמץ, דכ' תוס' פסחים סג. דאף דעבר בלאו דלא תשחט עה"ח וגו' מ"מ דרשי' בירושלמי דהפסח כשר, אם בזה מ"מ דחי שבת כיון דהפסח כשר, או דנימא דכיון דלא עביד את הפסח כהלכתו ועבר בלאו דלא תשחט, לא נאמר בהך פסח ההיתר דדוחה שבת. ומסתבר דכיון דהפסח כשר ויוצא ידי חובה דינו דדוחה שבת אף דל"ה לגמרי כמצותו].
♦
הדלקת מנורה דוחה שבת
וכן מצינו לענין הדלקת המנורה בבית המקדש, דפסק הרמב"ם בפ"ט מביא"מ (ה"ז) וז"ל: "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים", וכבר העיר במנ"ח דבסה"מ כ' הרמב"ם דמצות ההדלקה היא על הכהנים, ועי' סוגית הגמ' ביומא (כד, ב), ובריטב"א ותו"י שם הק' על המ"ד דהדלקה לאו עבודה וכשרה בזר, דהא כתיב להדי' בקרא דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות, הרי דהוי צווי לאהרן, והצווי הוא בין על ההטבה ובין על ההדלקה וכדפרש"י שם. ונראה לומר בזה דאכן עיקר מצוות ההדלקה נאמרה לכהנים, כשם שכל מצות הקרבנות במקדש נאמרה לכהנים, ובודאי המצוה שנאמרה בהדלקת הנרות, היא בהדלקתה ע"י כהנים, אלא דלהך מ"ד דהדלקה לאו עבודה ס"ל דגם אם הדליק זר, איכא קיום בזה שהמנורה דלוקה ועומדת, וכמו שביאר הגר"ח שם. והיינו דודאי עיקר המצוה היא בהדלקת המנורה, אלא דקיום חובתה היא במה שהמנורה דלוקה ועומדת במקומה. ולכן שפיר מהני גם מה שהיא דלוקה ע"י זר כיון דאין עבודתה במעשה ההדלקה. ולפ"ז, נראה לענין הא דהדלקת המנורה דוחה שבת, ולכאורה אם עיקר המצוה מה שהיא דלוקה אמאי הדלקתה דוחה שבת, (ובפרט אי נימא דמהני גם מה שהיא דלוקה ע"י קוף, וראה במנ"ח מצוה צח), אע"כ דודאי איכא מצוה במעשה ההדלקה, והדלקה עושה מצוה, ומברכין עליה. וא"כ נראה דהא דהדלקה דוחה שבת, היינו דוקא בהדלקת הכהן דעל הכהנים מוטלת מצוות המקדש ובכללם מצוה דהדלקת המנורה, ולהכי נאמר בקרא הצווי לכהנים דעיקר המצוה על הכהנים ובהדלקת המנורה בשבת הוא דווקא ע"י כהנים. ועי' בשער המלך (פ"ו מביאמ"ק).ומה"ט נראה לחדש בההיא דמנחות (צט.) דשלמה עשה עשרה מנורות ועשרה שלחנות, ולחד מ"ד הדליקו בשל כולם, ראה רש"י ורגמ"ה שם, ומה שהבאתי מח' תנאים במדרשים בזה כמובא בכנסת ראשונים שם. אכן, ריהטת הדברים דל"ה חובה להדליק בשל כולם, והרבנו בחיי בפ' תרומה העיר מדין בל תוסיף ותירץ דהוי גלוי בנבואה שיעשה עשרה. והקרן אורה העיר לענין לחם הפנים, דאיך יקריבו עשרה לחה"פ ואיך יקטירו בשבת עשרה בזיכין. וביארנו בכנסת ראשונים שם דה"נ היה רק לחה"פ על השלחנות מדין השלחן, אבל קרבן לחה"פ ובזיכין היה רק בשל משה דדין קרבן לחה"פ הוא אחד. וה"נ יש לדון לענין מנורה, דבשבת הדליקו רק בשל משה, ואכן בס' יד דוד לר' דוד זיצהיים (הוצאת מכון ירושלים) במנחות שם כתב דאפשר דבשבת הדליקו רק בשל משה, דלא דחה שבת כל העשרה מנורות, ולכאורה נראה לדברינו דתליא דאם הוי חובה להדליק כל העשרה ה"נ דוחה שבת, אבל אם הוי הידור גרידא יש לדון אם דוחה שבת, אך שפיר י"ל דכיון דמצוה להדר ולהדליק כל העשרה [וביארנו במק"א דבנס חנוכה היה להם שמן למנורה אחת ורק רצו להדר להדליק כל העשרה, שהרי גם בבית שני היו עשרה מנורות, וכמבואר ביומא (נא, ב) ובתוס' רי"ד שם, ועי' משך חכמה פרשת תצוה ואכ"מ, ושוב להכי הוצרכו לנס גם ביום הראשון, ונמצא דהנס נעשה מחמת רצונם להדר, וניחא הא דבנ"ח יש מצוה מיוחדת בהידור] שפיר דוחה שבת הדלקת כל העשרה, כמו דמצינו בקדשים דהידור מצוה דוחה שבת כדאי' במנחות (סד, א) כמש"נ במקומו.
♦
ישוב לנוסח תפילת ראש חודש
ומעתה י"ל דלכן בתפילת ר"ח בחול סגי קודם בבקשה של מזבח חדש בציון תכין דמ"מ כבר נוכל להקריב באין בית, ולכן כתוב ושעירי עיזים נעשה ברצון, היינו דהוי ברשות ולא בחובה, ואח"כ מבקשים על בית המקדש ומוסיפין ובשירי דוד עבדך, דמסתבר דבמקריבין באין בית ליכא מצוות שירה דל"ש שירה במצב של חורבן בית המקדש, [ועוד דשירה בזמן נסכים, ולגבי נסכי מים כ' הטו"א והגר"ח דל"א דמקריבין באין בית, וי"ל כן נמי בנסכי יין דאין בזה"ז]. אבל בר"ח שחל בשבת, מבקשים מיד על ביה"מ, דלא יהני מזבח לבד בשביל להקריב תו"מ, דכיון דבזה"ז הוי רשות כדכ' החנוך שוב ל"א דדוחה שבת, וכן בתפילת מוספין של כל שבת מבקשים רק על ביה"מ כי הרי לא יהני מזבח גרידא בשביל להקריב קרבנות בשבת, והבקשה היא על תמידים כסדרן ומוספין כהלכתם.♦
קרבן פסח בזמן הזה
ובתוס' בזבחים (מה.) ובכמה דוכתי הקשו על הא דאמרי' גבי קרבן פסח דהלכתא כר"ע דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אינו דוחה שבת, דנימא הלכתא למשיחא. וצ"ע דאם מקריבין באין בית אמאי הוי הלכתא למשיחא. אך לדברינו לענין לדחות שבת כיון דבזה"ז לחינוך הוי רשות אינו דוחה שבת ושפיר הוי הלכתא למשיחא [ואינו דוחה לגמרי לנידון הר"ש משאנץ הנ"ל דהתם בשלא לשמה קרב התמיד בתורת נדבה, אבל בזה"ז אף דאין חובה להקריב מ"מ בהקריבו עולה להם בתורת קרבן חובה, ושפיר יש לדון דדוחה שבת, אך מ"מ י"ל דכיון דליכא צווי להקריב אינו דוחה שבת, דבעי' שיהא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כמבואר בפ"ק דיבמות ולהכי בעי' שיהא צווי להקריב בשביל שידחה שבת].ויש להעיר דגדולי עולם לפני כמה דורות ובתוכם רע"א ודרישת ציון, שדנו להקריב ק"פ בזה"ז מדין מקריבין באין בית, לדברינו כל הדיון הוא רק בערב פסח שחל בחול ולא כשחל בשבת דאז אינו דוחה שבת כדפי', ובר מן דין יש להעיר דהרי גם ק"צ דוחה טומאה הוא מאותה פרשה, ונימא ג"כ דה"ד כשהתמיד חובה ולא כשהוא רשות, וא"כ בלא"ה ל"ש בזה"ז תמיד או פסח כיון דאינו דוחה טומאה כיון דהוי רשות, [ולומר דיעשו פרה בזה"ז ויטהרו את העובדים, הרי לעיל הבאנו דליכא פרה בזה"ז כיון דל"ש הזאה נוכח אה"מ], א"כ לכאורה משמע דהך אחרונים נקטו דגם בזה"ז דוחה שבת וטומאה, דהדין דחייה אינו תלוי במציאות אם הוא חובה, אלא בשם קרבן חובה דתמיד, וכיון דתמיד בזה"ז הוי קרבן תמיד שוב דוחה שבת וטומאה אף אם הוי רשות, ולפ"ז גם תמיד של"ש דנשאר נדבה ידחה שבת. [ולתוס' פסחים סו הוי ב' פסוקים על דחיית שבת ועל דחיית טומאת וא"ש]. ולקושטא דמילתא נראה דגם לאחרונים אלו בקרבן תמיד של"ש מודי דאינו דוחה שבת, ודבריהם נסובים על קרבנות בזה"ז דוקא, כיון דנקטו דמקריבין באין בית הוי חובה, ולא היה לפניהם דברי החנוך, שהרי הם דנו לחייב להקריב ק"פ מחמת חובתו גם בזה"ז.
ולסיכום משכח"ל כמה דוגמאות בפסח שאינו יוצא ידי חובתו ובזה הספק אם דוחה שבת, והיינו פסח שלא לשמה בגוונא דכשר ולא עלו לשם חובה, וכן פסח בזה"ז דאינו חייב בהבאתו, וכן תמורת הפסח, לתו"י יומא נב שכ' דאינו יוצא בו י"ח דדבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין, ומפורש בתו"ד התו"י שם דאינו דוחה שבת, הרי להדי' דאם דהוי פסח כיון דאין יוצאין בו ידי חובה אינו דוחה שבת וכמש"נ. וכן בנמצא בדרך רחוקה במביא הפסח דאינו דוחה שבת, וכן נשים בפסח, או ח"ע וחב"ח דכ' המנ"ח דכיון דהוי נדבה אינו דוחה שבת. וכן נ"מ אם מל חולה שפטור ממילה במילה בזמנה בשבת, וכן שחיטה בזר בק"צ בשבת, וכן הדלקת מנורה בשבת ע"י זר, דבכל הני כיון דאינו חייב בכך אינו דוחה שבת.
ובס' עזרא פ"ג מפורש דבשעה שבנה עזרא בית שני, בכ"ב שנה דעדיין לא הושלם הבית, הקריבו גם בא' בתשרי ובסוכות כדכתיב ויעלו עליו עולות ויעשו את חג הסוכות ולכל מועדי ד', ועי' מלבי"ם שם דלא הקריבו חטאת דהוי במה גדולה וכר"ש דלא קרב חטאת בבמה גדולה, ולכאורה מוכח דגם בהקרבה באין בית שייך קרבן ביו"ט, אך להמבואר בתוס' רי"ד במגילה (י:) ניחא היטב דשם כ' דבהך כב שנים הוי דין במה גדולה ומקריבין בו תו"מ מחמת הקלעים ושפיר היה דינו כבמה גדולה ואפשר להקריב בחובה תו"מ ולהכי דוחה שבת ויו"ט.
ולקושטא דמילתא נראה דכל דברי החינוך דבמקריבין באין בית הוי הקרבת רשות, ה"ד בזה"ז לאחר חורבן הבית, וכלשון החנוך שכ' להדי' דאין הכוונה דעתה בחורבנו יהא חובה, אבל בזמן בניית הבית, או בגוונא אחריתי דיש בית ואינו כתקונו ומקריב מדין אין בית, בזה ה"נ הוי קרבנות חובה, ושפיר דוחה שבת ויו"ט, ויבואר בהרחבה באות ב'.
♦
ב. באיסור עשיית תבנית המקדש וכליו בזה"ז
איתא בשו"ע יו"ד (סימן קמא ס"ח): "לא יעשה בית תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו וכו' שלחן תבנית שלחן ומנורה תבנית מנורה, אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה, אבל של שבעה לא יעשה כו' ואפי' אינה גבוהה י"ח טפחים". וכ' הגר"א שם (אות לה), "הטעם דאסור אפי' אינה גבוהה י"ח טפחים, דג"כ אינו מעכב, וכמ"ש בזבחים סב, א דגובהה של מזבח אינה מעכב, ואע"ג דגובהה כתיב בקרא כ"ש במנורה דלא כתיבא. ול"ד לבית תבנית היכל ואולם, דאסור רק כמדת ארכו, דשאני התם בהיכל ואולם, שאינו ניכר שהבית בנוי בתבניתם אלא א"כ בשיעורא וכו'" ע"כ. ומבואר לכאורה בדברי הגר"א דמדות כלי המקדש, ובכללן מדות המנורה ל"ה לעיכובא, ואפשר להדליק במנורת המקדש גם כשאינה גבוהה י"ח טפחים, ומש"ה איכא איסור עשיית תבנית כלי המקדש אף באינו כשעורו במקדש, והיינו דדין "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" הנא' על תבנית המקדש וכליו בקרא בדברי הימים א (כח, יט), (וברש"י בערכין י, ב הובא הך קרא גם לענין כלי שיר), לא הוי לעיכובא בתבנית בית הבחירה. ואף דבגמ' בכמה דוכתי מקשינן דאי אפשר להוסיף על הבית ועל המזבח מדין הכל בכתב, (עי' זבחים לג, א ובסוכה נא, ב, ובחולין פג, ב), היינו לענין איסורא, אך לא הוי לעיכובא לעבודת הקרבנות. אמנם בחי' הגר"ח מבריסק בספרו על הרמב"ם בהל' ביה"ב גבי נעקרה אבן מאבני רצפת העזרה, בסוגית הגמ' בזבחים (כד, א), ובביאור שיטת הרמב"ם שם, נקט דבאותו זמן שנעקרה אבן מהרצפה אי אפשר להקריב קרבנות מחסרון דהכל בכתב. וכבר העיר בחזון יחזקאל בחי' בזבחים שם דמאי דפשיטא ליה להגר"ח דכל שחסר ממדת המקדש פסולה כל העזרה, פשיטא ליה להגר"א הנ"ל איפכא, דאין המדות דהכל בכתב מעכב. ומצאתי בזה שו"ט בראבי"ה מכ"י בחולין שם [הוצאת הר"ד דבליצקי] שהאריך להוכיח מסוגיות הש"ס אם הכל בכתב הוי לעיכובא עי"ש [והו"ד בכנסת ראשונים בזבחים שם]. ולכאורה מוכרח לומר דהכל בכתב ל"ה לעיכובא, מהא דבמנחות (כח, א) מרבי' מקרא דשבעה קני מנורה מעכבין, וכן בזבחים (סב, א) מרבי' מקרא דכבש יסוד ורבוע מעכבין במזבח, הרי דצריך ילפותא לכך, ולכאורה תיפ"ל דמעכבין מדין הכל בכתב, וע"כ דמדין הכל בכתב לא הוי לעיכובא לקיום מצות הדלקה מנורה והקרבת קרבנות.ונראה ובהקדם דברי הרמב"ם בהל' ביה"ב (פ"ב ה"ג) שכ' מדות המזבח מכוונות הרבה "ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה", והעירו האחרונים דסותר למש"כ הר"מ להלן בהי"ז דכל מזבח שאין לו קרן ורבוע הרי הוא פסול, אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו "אינן מעכבין", והאחרונים נדחקו מאוד בישוב הסתירה ברמב"ם, ראה מה שציינו בספר המפתח שם בזה. ונראה לומר דבר חדש בשיטת הרמב"ם, דס"ל להר"מ דאה"נ מדות המזבח מעכבין מדין הכל בכתב, מ"מ בשינה ממדות המזבח אין הפסול בעצם המזבח, אלא הוי פסול דאי אפשר להקריב כ"ז שאין הבית וכליו עפ"י תבניתם, ולהכי בעינן קרא דקרן ורבוע מעכבין, ולא סגי לומר דמעכב מדין הכל בכתב, דהילפותא היא דמזבח בלי קרן לא הוי חפצא של מזבח כלל, משא"כ מדין הכל בכתב ל"ה פסול בעצם המזבח. וכן במנורה ילפי' מקרא דשבעה קנים מעכבין, דמנורה של ששה קנים הוי פסול בעצם המנורה. אולם, במדות המזבח דליכא קרא לעכב, אף דאי אפשר להקריב, מדין הכל בכתב, מ"מ לא חשיב דמזבח עצמו פסול. וניחא היטב דברי הר"מ דמש"כ דאין להוסיף על מדות המזבח, היינו לעיכובא מדין הכל בכתב, אכן ל"ה פסול בעיקר המזבח, ובהי"ז כ' הר"מ דמזבח בלי קרן ויסוד "הרי הוא פסול", היינו דהוי פסול במזבח עצמו, אבל במדות המזבח אין מעכבין במזבח עצמו.
ונראה דנ"מ להלכה בזה לשיטת הרמב"ם, דפסק כמ"ד דמקריבין אע"פ שאין בית דקדשה לשעתה קדשה לע"ל, אך מסתבר דבזה ליכא דין הכל בכתב, דהא ליכא בית, דכל דליכא בית קיים ואין תבנית בית, לא שייך דינא דהכל בכתב. ודבר זה מפורש במאירי בשקלים (פ"ד), שכ' בהא דאמרי' בירושלמי שם דהמזבחות מנורה שלחן וכיור מעכבין את הקרבנות, וכ' המאירי דלא קי"ל הכי, כיון דקי"ל דמקריבין אע"פ שאין בית. וכיון לזה בחסדי דוד על התוספתא מנחות פ"ו. והביאור בזה הוא דלהירושלמי דהנך כלים מעכבין את הקרבנות, לכאורה הוא מדין הכל בכתב דהוי לעיכובא, אך זה שייך רק באיכא בית, אבל במקריבין אע"פ שאין בית, דקדשה לע"ל, ליכא עיכוב הקרבה בהא דאין שלחן ומנורה, דליכא דין הכל בכתב. והמאירי והחסדי דוד חידשו בדעת הרמב"ם שהשמיט הירושלמי, דס"ל דלמ"ד דמקריבין באין בית ה"נ גם בזמן הבית בליכא לכלים הקבועים, - יוכל להקריב מדין מקריבין אע"פ שאין בית. - אולם הירושלמי ס"ל דבאיכא בית, דין הכל בכתב, שנאמר בתבנית הבית וכליו, הוי לעיכובא ואין להקריב קרבנות כל שחסר בתבנית הבית או באחד מכליו, ואינו יכול להקריב בו מדין מקריבין באין בית. כך הוא גם ריהטת דברי הגר"ח הנ"ל, שכ' דבנעקרה אבן מהרצפה א"א להקריב מדין הכל בכתב, והיינו דלא אמרי' דבנעקרה אבן אחת לא גרע מדין מקריבין באין בית, ומשום דדין הקרבה באין בית הוי דין הקרבה אחר, וליכא בו דין הכל בכתב כדיבואר להלן, אבל בדאיכא בית, כל היכא דל"ה כדינו וכדין הכל בכתב פסול להקריב בו. וניחא היטב מש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם, והיינו דנ"מ במזבח ששינה את מדותיו, דאין בזה פסול בחפצא של המזבח, ורק דאינו יכול להקריב עליו מדין הכל בכתב, א"כ במקריבין באין בית דליכא דין הכל בכתב, שפיר יכול להקריב גם על מזבח שהוסיף על מדותיו.
ונ"ל עוד נ"מ בזה לדין חינוך כלי המקדש, דהיכא דהוי פסול במזבח עצמו כגון בנפגם המזבח, הרי כשמתקנו בעי' מחדש לדין חינוך מזבח בתמיד ש"ש, כמו שדן המנ"ח במצוה תא, וכן בחזו"א במנחות, אבל במזבח ששינה מדותיו ואח"כ מתקנו, מסתבר דאינו צריך חינוך מחדש. כמו כן, נראה גבי נתדלדלה הרצפה דאף דאינו יכול להקריב מדין הכל בכתב, כמש"כ הגר"ח, מ"מ לא בעינן לחנך את בית המקדש מחדש לאחר שתיקן את האבן, כיון דל"ה פסול בבנין עצמו.
ומעתה נראה ביאור מחודש דודאי גם להגר"א מדות המזבח וכלי המקדש מעכבין את הקרבנות מדין הכל בכתב, דכל דלא הוי כמדתו אי אפשר להקריב במקדש, אלא דלענין איסור עשיית תבנית המקדש וכליו, איסורו הוא לעשות ככלי המקדש, וה"ד בעושה מנורה של שבעה קנים, ומזבח עם קרן ויסוד וכיוצא, אבל מנורה של ששה קנים או מזבח בלי יסוד, דהוי פסול בחפצא של המזבח והמנורה, לא חשיב שעושה כתבנית כלי המקדש, ואינו אסור, אבל בעושה מנורה שאינה כגובה המנורה שבמקדש, או מזבח שלא עפ"י מדות המזבח שבמקדש, בזה איכא איסור עשיית תבנית, (כמבואר בשו"ע שם עפי"ד המהרי"ק), על זה ביאר הגר"א הטעם דהמדות אין מעכבות, כל שכן ממדת המזבח, היינו אף דודאי דמעכבות להקרבה, מדין הכל בכתב, אבל מכל מקום ל"ה פסול בחפצא של המזבח והמנורה. ועוד דהרי הגר"א מיירי על דברי השו"ע, דקאי על זה"ז, וכבר נתבאר דבזה"ז, בליכא בית, בלאו הכי ליכא דינא דהכל בכתב וכנ"ל, ולהכי ביאר הגר"א דבעושה מנורה שאינה כגובה מנורת המקדש עובר בלאו דעשיית תבנית, דחשיב שעושה כתבנית כלי המקדש, ועובר בלא תעשה, דיסוד האיסור דעשיית תבנית הוא מדין מורא מקדש, וזה תלוי אם עושה צורת כלי הקיימת במקדש, ולא תליא דוקא אם אותו כלי ראוי כעת לעבודה, ולהכי הלאו נוהג גם בזה"ז כיון דלכ"ע איכא דין מורא מקדש בזה"ז. [וזה תלוי במה שיש לדון בגדר איסור כתבניתם לא תעשו, אם הוא רק בעושה ככלי המקדש הראוי גם לעבודה, או גם בעושה כלי שאינו ראוי לעבודה, והדברים תלויים ביסוד הך איסור, אם הוי מדין מורא מקדש, או איסור נפרד כמו שדן החשק שלמה בע"ז מג, ראה בדברי אאמו"ר הגאון זצ"ל בספרו תורת הקודש ח"ב]. נמצא דדברי הגר"א אין סותרין כלל לדברי הגר"ח, דלכ"ע מדות הבית והכלים מעכבים את הקרבנות מדין הכל בכתב, אלא דל"ה פסול בחפצא של הכלי, ודוקא היכא דאיכא קרא מיוחד, דזהו צורתו במקדש, כדילפי' דבעי' מזבח עם קרן ויסוד, וכן מנורה של שבעה קנים, בזה כל היכא דמשנה צורתו ל"ה חפצא של כלי המקדש, ושפיר אין איסור לעשות כיו"ב. [וזהו שהוסיף הגר"א דדוקא לגבי תבנית איסור עשיית היכל בעי שיהא כמדתו, דאל"כ הוי בית גרידא ואינו ניכר כעשיית היכל].
♦
נפחתה תקרה של היכל
ובעיקר דברי הגר"ח, דבנדלדלה אבן מרצפת העזרה פסול מדין הכל בכתב ואי אפשר להקריב קרבנות, יש לי הערה עצומה שלא עמדו בה, והיא מהגמ' בזבחים מ. דבנפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, ואיכא קרא לכך, וצ"ע תיפוק ליה דפסול מדין הכל בכתב, דמ"ש אם נפחתה תקרה של ההיכל או נדלדלה אבן מאבני רצפת העזרה. א"כ אמאי קתני רק דבנפחתה תקרה לא יזה במזבח הפנימי, הא באותו זמן שנפחתה תקרה באהל מועד יהיה פסול להקריב בכל בית המקדש, גם במזבח החיצון, מדין הכל בכתב, ובגמ' קתני לה לדין נפחתה תקרה דלא היה מזה במזבח הפנימי, והרמב"ם הביאו לענין הזאות יוהכ"פ, ומשמע דעל מזבח החיצון יכול להקריב, וליכא בכה"ג חסרון מדין הכל בכתב.ונראה בזה, דהנה בהא דקתני דבנפחתה תקרה לא היה מזה, החידוש דהוי פסול בעיקר "שם אהל מועד" ולא רק מדין הכל בכתב, ונ"מ בזה, דהנה יש מהאחרונים שדנו דבקרבנות מזבח הפנימי בעי' אהל מועד ול"א בהו מקריבין באין בית, וזש"כ הר"מ בהל' ביה"ב דמקריבין באין בית על המזבח "הזה", (ראה בארוכה בתורת הקודש ח"א סימן ד). ונראה דזה החידוש, דלא היה מזה היינו דאיכא פסול באהל מועד, אך שוב הוי כאין בית, ונמצא דלענין קרבנות מזבח החיצון יכול להקריב כדין מקריבין אע"פ שאין בית. [ונ"מ דבנדלדלה האבן פשוט דבמתקנה אין צורך לחנך את המקדש מחדש, כיון דל"ה פסול במקדש עצמו, אבל בנפחתה התקרה, דבטל דין אהל מועד, הרי כשמתקנה צריך לקדש המקדש מחדש, כיון דבמקדש חסר דין אהל מועד].
נוסיף עוד, דכבר נתבאר דביש בית מעכבים תבנית הבית וכליו ולהכי לירושלמי הנ"ל השלחן המנורה וכו' מעכבים את הקרבנות, אך כשאין בית ליכא דין הכל בכתב ומקריב על המזבח אף דליכא שאר הכלים, ומ"מ כשיש בית וחסר מהכלים הקבועים או בנדלדלה הרצפה ל"א דיקריב מדין אין בית, דביש בית איכא עיכוב בכל הכלים והמדות מדין הכל בכתב, ושפיר י"ל דכיון דנפחתה תקרת ההיכל ליכא דין אהל מועד והוי כאין בית קיים, ולהכי הקרבנות על מזבח החיצון אפשר להקריב מדין מקריבין באין בית. [וכמו כן בגוונא דנפחתה התקרה, אם יחסר השלחן והמנורה או אם גם נדלדלה אבן מהרצפה, יוכלו להקריב על מזבח החיצון, מדין מקריבין באין בית, כיון דבנפחתה תקרה נחשב כליכא לבית, וממילא ליכא דין הכל בכתב וכנ"ל], אבל על המזבח הפנימי לא היה מזה, כיון דאיכא פסול בדין אהל מועד, ובהזאות הפנימיים ל"א דמקריבין באין בית, וה"נ גם לא היו מקריבין קטורת כיון דל"ה אהל מועד, ונקטה הגמ' דלא היה מזה, לומר דגם הזאות לא היו עושין, ולא נימא דיזה מדין זריקה שלב"מ וכקו' האחרונים דיהני מדין הזאות על מזבח החיצון (ראה תורת הקודש ח"א סימן ד אות ג). ובכתבי הגרי"ז בזבחים שם כ' דדוקא במשכן, דליכא קדושת מקום, בזה אמרי' דבגללה הרוח את היריעה ל"ה אה"מ, אבל במקדש דיש קדושת מקום לא נתבטלה קדושת היכל ע"י מה שנפחתה התקרה, ורק לענין הזאות ממעטי' דפסול. וכפי הנראה נקט הגרי"ז דנפחתה התקרה ל"ח דליכא אהל מועד, אלא דהוי פסול לענין הזאות מז' הזאת פנים, אך תמוה דמאי עדיף נפחתה תקרה של היכל, מנדלדלה אבן מהרצפה, דכ' הגר"ח דא"א להקריב בבית המקדש את כל קרבנות מדין הכל בכתב, וע"כ צ"ל כמש"נ.
וברמב"ם הביא דין דנפחתה התקרה לענין הזאות יוהכ"פ, ויל"ע דלפי דברינו דבנפחתה התקרה הוי כאין בית, ומקריבין הקרבנות מדין מקריבין באין בית, והרי בדעת הרמב"ם והחינוך מבואר דבמקריבין אע"פ שאין בית הוי הקרבת רשות, וביארנו לעיל דמה"ט בקרבן תמיד בזה"ז אינו דוחה שבת ומועד, א"כ ל"ש כה"ג כלל קרבנות ביוהכ"פ דהא אינו דוחה יוהכ"פ, וצריך לדחוק דמיירי דהקריב הקרבנות ורק אח"כ נפחתה תקרת ההיכל.
אמנם נראה עוד בזה עפ"י המבואר בסוף אות א' דכל דברי החנוך דבמקריבין באין בית הוי רשות, היינו רק בזה"ז דחרב הבית וליכא ריח ניחוח וכו' וכמש"כ החנוך דעתה בעונותינו כשחרב הבית וכו' הוי רשות, אבל בנפחתה התקרה אפי' נימא דנידון כאין בית מחמת דליכא אהל מועד, מ"מ ל"ה כבזמן החורבן, ובזה אם מקריבין בו כדין מקריבין באין בית, ה"נ הוי קרבן חובה, דהרי בלא"ה חייבין לתקן המקדש, ועכ"פ כשמקריב הוי מחובת הקרבה, ובזה יהא דינו דדוחה שבת ויו"ט ככל קרבן תמיד, ונמצא דחלוק דין מקריבין באין בית בחורבן הבית, למקריבין כשיש בית ונידון כאין בית, או בזמן בניית הבית ועדיין לא הושלם הבנין, דבזה שייך לומר דההקרבה הוי חובה וכמש"נ.
♦
ג. כהן גדול שאינו צם אם יכול להקריב קרבנות יוהכ"פ
רמב"ם (עבודת יהכ"פ פ"א ה"א) ביום "הצום" מקריבין וכו' וצ"ע מ"ש ליום הצום והל"ל ביום הכפורים, ומשמע לכאורה בר"מ דעבודת כ"ג ביוהכ"פ ה"ד אם הוי ביום הצום, ולפ"ז אם הכ"ג חולה ואינו צם אינו מקריב קרבנות היום וצ"ע בטעמא דמילתא.ונראה בזה ובהקדם דברי הר"מ שם בה"ב. הנה שי' הר"מ כבעה"מ ביומא ריש פ"ג דהכ"ג מקריב כל הקרבנות כולל התמיד, אף שאינו חובת היום, והכס"מ הביא את דברי הריטב"א יומא, בשם הרמב"ן, דמדאורייתא אין חובה בכ"ג אלא בעבודות היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ"ג. ורבינו שמשון כ' דאפי' תרוה"ד שהיתה עבודת לילה אינה כשרה אלא בכ"ג, ולדעת רבינו שמשון והרז"ה אין פייסות ביהכ"פ לפי שכל העבודות בכ"ג, אבל הגאונים בפיוטיהם הזכירו פייסות ביוהכ"פ, לכן כ' הרמב"ן במלחמות דאף ביוהכ"פ היו פייסות אחד לתרומת הדשן וכו' עי"ש. ובאמת גם בר"מ (להלן פ"ד ה"א) מבואר דהיו פייסות לתרומת הדשן, וכמש"כ הלח"מ שם דס"ל כרמב"ן הנז'.
ובד' בעה"מ דס"ל דגם דשן הוי עבודת כ"ג, צ"ל דס"ל דכיון דמקדש ידו"ר לדשן והוי כתחילת עבודת יום כדאי' בזבחים כ: נחשב כעבודת היום. וע"ע ברש"ש יב, ובד' רש"י ותוס' יש סתירות בזה עי' תוס' כ: וברש"י בכ"ד.
ועי' או"ש (שם פ"ד) שכ' על הא דמבואר בר"מ, דגם המוספין של שבת מקריב הכ"ג, וביאר שם דקדושת יוהכ"פ חל על המוספין דשבת ומיקרי מוסף דיוהכ"פ ועי"ש חידושו לגבי קידוש ביוהכ"פ שחל בשבת.
והנה השעה"מ שם הסתפק אם כהן הדיוט שעבד בעבודות הנ"ל חייב מיתה כדין זר, או דהוי רק בלאו אבל לא נחשב כזר, ובס' עיני דוד [נדפס באיזמיר שנת תמא] העיר דכיון דעבודת כהן הדיוט פסולה שוב חייב כרת מצד חילול יוהכ"פ.
ונ"ל להעיר דבר חדש, דכיון דלמצוה לכ"ע הוי בכהן גדול, שוב בהקריב כהן הדיוט ביוהכ"פ חייב משום חילול יוהכ"פ. ויסוד הדברים עפי"מ שביארתי לעיל על הרש"י ביבמות לג:, דזר ששחט בשבת ק"צ חייב משום שבת, וכ' הבית הלוי הטעם דהמצוה היא הדוחה והמצוה היא על הכהנים, והיינו דכל דחיית קרבנות בשבת ויו"ט הוא רק על מי שנצטווה בהקרבה וכמש"נ לעיל. ומעתה י"ל דכיון דביוהכ"פ לכ"ע המצוה על הכהן גדול, שוב לכה"ד יהיה איסור מצד יוהכ"פ, דלית ליה היתר דחייה, כיון דעליו ליכא המצוה, ואפי' אם איכא קיום מצוה מ"מ החיוב הקרבה הוא על הכ"ג, א"כ הדין דחיה נאמר רק על הכ"ג.
אכן, נראה לחלק דדוקא בזר בשבת, דעליו אין מצוה כלל, ומדין הקרבן מצותו בכהנים, אבל ביוהכ"פ הוי חובת היום שיהיו עבודות הקרבנות ביום הצום על הכהן גדול, ולרמב"ן הוי לכתחילה, אבל זה לא משוי הפקעה לכה"ד דליהוי מופקע כזר לחייבו משום יוהכ"פ, דלא הוי אלא מעלת קדימה לכהן גדול שהוא יהיה המקריב ביום זה, והרי גם כה"ד יוכל להיות כ"ג אם יתמנה א"כ ל"ה מופקע כזר.
ולפי המבואר נראה לחדש במש"כ לעיל בכוונת הר"מ דכ"ג מקריב ביום הצום, דאם הכ"ג אינו צם אינו מקריב, וי"ל הטעם דאף דהוי בקדושת כ"ג מ"מ באינו צם ליכא עליו החיוב הקרבה ומש"ה אינו דוחה יוהכ"פ.
ובעיקר הנידון בכהן גדול שלא צם אם יכול להקריב ביוהכ"פ, שאלתי את הגרח"ק שליט"א ונעניתי כי ודאי מקריב ולשון הר"מ אינו מוכרח. אך ראיתי מובא בס' ויקהל משה בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהסתפק בזה, והסיק דיכול להקריב. ונ"מ גם לש"צ שאינו צם דיכול להיות ש"ץ אף בתפילת המוספין, וכבר דן בזה בפסקי תשובה (ח"א סימן קב בהגה, ובח"ג סימן רצד) והסיק דפסול לעבודת כ"ג ולש"צ, אמנם העיר ממועד קטן (ט.) דבחינוך מקדש ראשון היו אוכלים ושותים ביוהכ"פ ומסתמא היו עובדים עבודת יוהכ"פ וכו', אך במצבת משה במו"ק שם לרמב"ל זצ"ל כתב דלא עשו עבודת יוהכ"פ, וכ"ה מפורש במאירי מו"ק שם שכ' דאז הקריבו ביוהכ"פ רק קרבנות של שמחה לבד ר"ל שלמים עיש"ה. ונראה ראיה לזה מהא דהתורה כתבה צווי התענית גם בפ' אחרי בהדי עבודת הקרבנות [נוסף על הנאמר בפ' פנחס], ומשמע דהתענית שייכא גם לעבודת יוהכ"פ, ומתאימים הדברים למש"כ בספר החנוך במצות יוהכ"פ דהצום והקרבנות מכפרין.
♦ ♦ ♦