הרב ד. חרותי

מאמר זיכרוןלדמותו של הג"ר עקיבא קיסטר זצ"ל

"אשריך ר' עקיבא אשריך, אוי ר' עקיבא, אוי מה היו לנו".

לדמותו הנערצת והבלתי נשכחת של מורינו ורבינו הגאון הצדיק רבי עקיבא קיסטר זצללה"ה, ר"מ בישיבת "יד אהרן".

ביום ראשון ג' בסיוון, בשלושת ימי הגבלה הקודמים לחג מתן תורה, נלקח מאיתנו לב"ע אחד ומיוחד שבעמלי תורה הלא הוא מו"ר הגאון הצדיק רבי עקיבא זצ"ל. שבועות ספורים עברו עלינו מני אותו היום, והנני להעלות על הכתב ולפרוש לפני הקוראים שביבים מדמותו ולזכרו, ויהיו הדברים לע"נ הטהורה:
לו הייתי רוצה להגדיר את מו"ר זצ"ל הייתי אומר שני מאפיינים ואלו הם: 'עמל' ו'למדנות' ('לומדות').
אני יודע שזה נשמע נדוש לגמרי, הלא כולנו מכירים עמלי תורה ולמדנים מופלגים. אבל אני רוצה לומר לכם שר' עקיבא שלנו היה משהו אחר. אחר.
כשאזכיר את שמו לכל מי שזכה להכירו, לא כל שכן לכל מי שזכה לקבל ממנו תורה, הרי ששני המאפיינים הללו מיד יעלו לנגד עיניו.
רבים הם העמלים ורבים הם הלמדנים, וכבודם של כל תלמידי חכמים במקומו מונח, אבל ר' עקיבא.. מה אומר לכם? אצל ר' עקיבא לא היה בשתי המילים הללו שום קמצוץ של סופרלטיבים, שום קמצוץ של הגזמה, אפי' לא פירור... אינני צריך לקשור את שני הכתרים הללו לראשו, משום שהם פשוט כבר קשורים ומונחים שם בלעדיי...
♦
יושב לו יהודי כבן שבעים שנה ומתייגע על סוגיא כמו בחור צעיר, בהתלהבות, בשאגות, במרץ נעורים, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, כחשיכה כאורה, אין לו יום ואין לו לילה, אינו במאכל ואינו במשתה, אינו בכבוד ואינו בשררה, כל העולם בטל ומבוטל, ור' עקיבא לא ינוח ולא ישקוט עד שלא תישאר ולו פינה אחת בדברי התוס' שלא תהיה ברורה כל צורכה, ולו פינה אחת שלא תהיה מוגדרת במילים חותכות. האמינו לי, הוא כבר למד את הסוגיא עשרות פעמים בשנה זו, ועוד עשרות פעמים, אולי מאות, בשנים עברו, אבל הוא אינו מגלה שום סימני תשישות, שום סימני לאות בשעה שהוא מתחיל אותה פעם נוספת מן ההתחלה...
אצל ר' עקיבא לעולם לא תהיה חלילה מילה מיותרת בתוס' או ברמב"ן, זו לא היתה רק 'הצהרה', זו היתה התייחסות של מציאות חיה ונושמת, הוא יחשוב בראשונה וישנה וישלש עוד ועוד ועוד, עד שהעקוב יהיה למישור והערפל יתמוסס כמו לא היה. הוא יסחט את לשד עצמותיה של הסוגיא בכל כוחותיו כשהוא כולו מלא חיוניות, מה לי בשעה תשע בבוקר מה לי בשעה שלוש בלילה, עוד פעם את רש"י, עוד פעם את תוס', עוד פעם את דברי הרמב"ם הרמב"ן הרשב"א והריטב"א, רעק"א והקצוה"ח ר' חיים ור' שמעון… וכולו בוער בשמחת התורה.
הלא הוא כבר מזמן שולט בכל המהלכים שה'אחרונים' התוו בסוגיא, שום דבר כבר לא חדש לו, ובכ"ז... הכל חדש! כל יום יהיו בעיניך כחדשים, כפשוטו, לא כאידיאל אלא כמעשה, לא כהצהרה כ"א כדרך חיים. כל מילה של ש"ס, ראשונים, ואפי' אחרונים, טומנת בחובה כה הרבה פנינים, ור' עקיבא, הו ר' עקיבא, הוא האיש הוא הגבר שלא יתן מנוחה לעפעפיו עד שיפרוש אותם לעיני תלמידיו מחוורים כשמלה, מאירים כחמה, בהירים כלבנה.
♦
והלילה נוצץ כולו מכוכבים, והשחור השמימי ממלא את הכל.. הרחובות ריקים אין נפש חיה... השעה היא כמעט שלוש לפנות בוקר, ובביהמ"ד הקטן של הישיבה הקדושה בשכונת קטמון, יושב לו ר' עקיבא ומחדש מהלך נוסף... ומגדיר הגדרה מחודשת, הסכיתו ושמעו! אחרוני השקדנים כבר עומדים בפתח ביהמ"ד ובעיניים לאות נשענים על המשקוף... שם בפתח ביהמ"ד יושב לו ר' עקיבא כשומר הסף, שם מקומו... כאן נמצא כאן היה... והבחורים? הם כורים אוזניהם לשמוע, ור' עקיבא מדבר, בקולו הגדול, בקולו החזק, הוא מנסר את חלל האוויר, את הרוח המנשבת פנימה מן הדלת הפתוחה... והם מתלהטים ומתווכחים... ור' עקיבא מסביר, חותך באיזמל מנתחים שני משפטים של התוס', מחזיק אותם כמו במלקחיים ולא נותן להם להישמט.. למה התכוונו התוס' בשני המשפטים הללו? ר' עקיבא לא מרפה... יש לו הגדרה, יש לו ביאור, צריך להטות אוזן, הלא דברי התוס' מדוייקים הפלא ופלא... והבחורים? קשה.. הראש כבר מעורפל... מה לא מובן? מרעים ר' עקיבא, ומסביר שוב... נו מילא מחר נדבר בשיעור...
והבחורים? נו הם עולים אל הפנימייה לנום את שנתם ולהחליף את כוחותיהם. ור' עקיבא? עתה הוא אץ רץ לעצור מונית באישון לילה, להגיע לביתו טרם יעלה השחר… ותפילת שחרית שלו היכן תהיה ואימת? בישיבה כמובן! בשבע בבוקר! יום יום! הלא הוא אחד מבני הישיבה, אחד מן ה'חבורה'...
♦
וכמו תמיד, כולם כבר מורגלים: בעוד הכל עוסקים בכריכת רצועות ה'של יד' בזרועותיהם ובהידוק ה'של ראש' בראשיהם, ר' עקיבא פונה בשקט אל אחד מן הבחורים ומשאלתו הקבועה בידו- 'ברכות השחר'? לאמר: התוכל להוציאני בברכות השחר?... בחור צעיר מן החדשים ניגש בלאט אל אחד הוותיקים ואומר לו בפנים סמוקות ונרגשות: "השמעת? ר' עקיבא לא ישן גם הלילה.. שוב הוא ביקש את פלוני אלמוני שיכוון להוציאו בברכותיו.." אלא שהבחור הוותיק מניף את ידו בביטול: "מה לך מתפלא? הלא כך הוא מדי יום, אין חדש תחת השמש, ר' עקיבא שב לביתו לפנות בוקר אחרי יום של עמל מפרך, וכרגיל הוא מתיישב בספרייתו כדי להשלים עוד איזו "הבנה" וליישר עוד איזה "קמט" כביכול כמעט בלתי נראה שנותר בסוגיא..."
פעם גילה בפנינו טפח מהנעשה בשארית לילותיו: "אני שב הביתה, מתיישב בסלון, פותח שוב את הסוגיא, רק עוד הצצה קטנה..בלתי ניתנת לדיחוי… אסיימה ואלך לישון... מפעם לפעם אני חש איך שהראש נשמט והעיניים נעצמות.. פוקח את העיניים ומעיין פעם נוספת בדברי ה'בעל המאור', מעלעל במחברת ישנה שלי מצהיבה מיושן שם כתבתי את שיעורי רבותיי... ושוב הראש נשמט... ושוב העיניים נפקחות... עוד עיון קל ואלך לישון… להחליף כח, הלא המחר הוא גם יום... אלא שלפתע, מבלי להתכווין, אני מבחין בנצנוץ של אור בוקע ועולה מעבר לחלון... השחר עלה..."
♦
ולמחר? יושב ר' עקיבא בשיעור, ומסביבו כל בני החבורה, כבר בתחילת זמן 'אלול' הוא הודיענו: כאן בשיעור אנחנו לומדים ביחד, מלבנים את הסוגיא ביחד, כולנו ב'חבורה' אחת, "מדברים בלימוד", מקשים ומתרצים, מגדירים ומבארים... אין מקום כאן לשקט... כאן חדוות התורה מפכה בקול שאון רם... ר' עקיבא לא יכול לסבול שקט של דברי תורה... קול ה' בכח! קול ה' שובר ארזים! אם משתרר לו השקט, ר' עקיבא מאבד את השקט: מדוע אתם לא שואלים? הכל מובן? הכל ברור? אין לכם שום הערה? הא כיצד?! 'שניים אוחזין' של שקט לא יתכן, 'מרובה' של שקט לא מתקבל על הדעת... הלא התורה נתנה בקולות ובברקים... וכי כיצד ניתן להישאר רגועים כאשר ההבנה בדבריו של הרמב"ן ב'מלחמות' לא חדה דיה?
ובכל זאת... כשר' עקיבא מתחיל "לדבר בלימוד" ולומר את הגדרותיו המורכבות, כשר' עקיבא מלטף מילה אחת של תוס' כמי שמטמון טמיר חבוק בזרועותיו, כשר' עקיבא לא נרגע עד שהכל דהיינו הכל! ממש הכל יהיה מחוור כשמלה, אזי השקט בעל כורחו שמשתרר, והכל מטים את ראשיהם ואת ליבם, שלא לפספס אף מילה, לקלוט ולעבד היטב את כל המהלך, לרדת לסוף דבריו, להגדרותיו שהן לעיתים בבחינת דק עד דק... וכאשר הברק מנצנץ בעיניהם, ר' עקיבא מחייך, נהרה נשפכת על פניו, וכאשר הויכוח הסוער 'את והב בסופה' מתפרץ לו ומתלהט, ר' עקיבא שש עליו ושמח כמוצא שלל רב, ומיניה ומינייהו התקלס עילאה.
♦
וכאשר ר' עקיבא נאלץ לעצור את השיעור, כן, לעצור.. מפני שהשיעור אף פעם לא יכול באמת להיגמר... תמיד יש לו לר' עקיבא מה לחדש עוד ולומר... אלא שמבעד לחלונות נוהרים בני הישיבה אל ביהמ"ד, ועוד רגע קט וקול איש"ר של תפילת מנחה יהא נשמע בחלל, ור' עקיבא מסיים את השיעור בחופזה, לא לפני שמבטיח להשלים את החסר בשיעור הבא.. ורגלי הכל מדשדשות בזריזות להכין את עצמם לתפילה ולהיכנס בהיכלה...
ור' עקיבא רץ ככולם, מכין את עצמו ופונה אל עבר ביהמ"ד, אך אוי... הציבור כבר התחיל את תפילת העמידה, שוב אין אפשרות להיכנס אל תוך ביהמ"ד, לבל יעבור חלילה לפני המתפללים. אמנם ניתן להתפלל גם בחדר ה'אוצר' אחורי ביהמ"ד אשר גם אותו ממלאים הבחורים בתפילתם, דא עקא שגם פתח הכניסה של ה'אוצר' נחסם ע"י צורבים העומדים בצקון לחשם, ור' עקיבא אנה הוא בא?
והנה, לחדר ה'אוצר' חלון נמוך הקבוע בשוליו, ראו כמה בחורים כי טוב וידלגו בקלילות מעל החלון ויחדרו פנימה. ור' עקיבא? הוא לא מהסס... גם הוא מדלג אחריהם בעד החלון ומיד פותח בתפילתו ההומה... הבחורים מחייכים בביטול... נו ר' עקיבא, הלא מבחינתו הוא ככל אחד מבני הישיבה... שיקולים של "נכבדות" אינם מוכרים לו… כבוד אמיתי הלא ידענו... אין כבוד אלא תורה.
♦
וכשם שר' עקיבא היה אות ומופת לכולנו בעמלו הבלתי נלאה בכל סוגיא וסוגיא, כן היה הוא לנו לעיניים בתפילתו הנרגשת, הפשוטה, הטהורה, כולו אומר כובד ראש, כעבדא קמיה מריה... איננו מתייאש מלשוב ולהפוך פעם אחר פעם את כסאו שב'מזרח' ע"מ שפניו לא יהיו מופנים אל בני הישיבה בשעת התפילה כ"א אל הקיר קדמה לנוכח יביטו, עיניו וליבו אל ה'...
וכשר' עקיבא זעק בכל כוח: אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא! דומה היה עלינו אותה שעה שגם קירות ביהמ"ד הצפופים נהדפים והולכים צפונה ונגבה, מזדעזעים מן התחינה.
וכשר' עקיבא קיבל על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע של שחרית וערבית ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, לא לפני ששיווע "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך" בקול רטט אדירים, וכשר' עקיבא בברכת החודש מפציר בשיחו לפני בורא עולמים "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים" ובקולו הרם מטלטל את נפשם של התלמידים, וכשר' עקיבא של 'ימים נוראים' שוב מרטיט בקולו האדיר חוצב להבות אש מרעיד את אמות הסיפים… וכשר' עקיבא של 'תשעה באב' נעמד על רגליו מקונן באמירת 'אלי ציון ועריה' וקולו מנסר בחלל העולם 'כמו אישה בציריה'...
וכשר' עקיבא, וכשר' עקיבא… וכשר' עקיבא... כמו בחור צעיר ועול ימים המתרפק בגעגועים, עובד את בוראו בכל כוחותיו, באמונה, בקדושה, בסילודין, גם לעת ערב כשיסורי הגוף אותו היו מלפפים, בעמל התורה נפשו סערה, אשריך, אשריך ר' עקיבא שגופך היה טהור בכל מיני טהרה.
♦
מו"ר הג"ר עקיבא קיסטר זצללה"ה נולד בל' בניסן התש"ד לאביו הר"ר יצחק ז"ל ולאימו מרת גיטל ע"ה ונקרא ע"ש סבו- אבי אימו הר"ר עקיבא שווימר ז"ל. עודנו פעוט רך בשנים כבן שנתיים ימים, נלקחה אימו לב"ע והיא בשנת הל"ז לימי חלדה, וייוותר ר' עקיבא עם אחיו ועם אחותו הגדולים לאביהם. ויקח לו אביו לזוו"ש את מרת שרה סימה ע"ה בת הר"ר יעקב ניסן מה יפית ז"ל ממשפחות הרבנים המיוחסות שבלטביה, ותהי להם לאם. ברבות השנים כאשר הוציא ר' עקיבא לאור את הספר "יקר תפארת" ובו מחידושי תורתו אשר העלה לדפוס לע"נ אביו, העמיד בפתח הספר זכרון עולם לשתי האימהות גם יחד: את אימו הביולוגית אותה לא זכה להכיר הוא מכנה "אמנו הורתנו", ואת אימו החורגת הוא מכנה "אמנו מורתנו" כשהוא מוסיף בשבחה והולך: "שגידלה אותנו במסירות מופלאה בחן בחסד וברחמים".
אכן, אם יש המונים גדולי תורה ויראה אשר ערש ילדותם היתה בצל היתמות, ומתוך השכול והכאב צמחו ועשו פרי הילולים, הרי שאת מו"ר הג"ר עקיבא ניתן למנות ביניהם.
אביו ר' יצחק היה אישיות יוצאת דופן, יהודי ירא אלוקים דבוק בחכמים ונכנע להם אשר שימש בחיי היום יום בתפקיד שופט בבית המשפט העליון. כמדומה שעד היום מונים אותו כשופט העליון היחיד שהיה יהודי חרדי באורח חייו האישי, מקובל לומר שטרם קיבל עליו את התפקיד נועץ בדעתו של פאר הדור מרנא החזון אי"ש נ"ע אשר הורה לו להיתר חרף השאלה ההלכתית כבדת המשקל, בהכירו את הנפש הפועלת ואת תומתה.
משפחת קיסטר התגוררה בשכונת זכרון מאיר שבעיה"ק בני ברק, ופרשת ידידותו האמיצה של אבי המשפחה ר' יצחק עם ישיבת פוניבז' וגדוליה היתה לשם דבר, הוא השתתף ועמד בראש בכל מאורע חגיגי של הישיבה, ומקום מושבו היה קבוע איתן ב'כותל המזרח' של היכלה. אהוב היה, נעים ונחמד על כל ראשיה. קירבה יתירה נודעה לו ממרן הרב הגאב"ד דפוניבז' זצוק"ל, הוא היה לאיש סודו של הרב, מידידיו הנאמנים ביותר וממקורבי נפשו, הוא אף היה האיש שערך את צוואתו.
גם ממרנן הגראמ"מ שך הגר"ד פוברסקי והגר"ש רוזובסקי זצוק"ל זכה ר' יצחק לנשיאות חן יוצאת מגדר הרגיל.
ר' יצחק היה ת"ח אשר הרבה לעסוק בתורה בכל שעותיו הפנויות, והיה מקדיש זמנים קבועים של עיון ולימוד בנושאים שונים שעלו על הפרק בערכאות, ברצותו לכווין את פסיקותיו שיעלו בקנה אחד עם ההלכה. בעניינים רגישים נוהג היה הוא להתייעץ עם גדולי התורה: עם רבינו הגדול החזו"א אשר קירבו, עם מרנן הקהלות יעקב והגר"י אברמסקי, וכמו"כ עם גדולי הדיינים הגרש"ב ורנר והגר"א גולדשמידט זצ"ל. בניו כותבים על התבטלותו המרשימה אפי' בפני ת"ח שהיו צעירים ממנו בשנים, כמו הגר"ש ברמן זצ"ל שהיה יושב לצידו בהיכלה של ישיבת פוניבז' ותדיר היה דן עימו בד"ת, עוד כותבים הבנים על היחס ועל ההערכה המופלגים שהיו בו כלפי יבל"ח מרנן הגר"ג אדלשטיין והגרב"ד פוברסקי שליט"א ראשי הישיבה הצעירים דאז של ישיבת פוניבז'.
ידידות חמה נקשרה בינו ובין מרנא הגאב"ד דטשעבין זצוק"ל, והערצה מיוחדת היתה חקוקה בליבו כל ימיו לרבינו החזו"א ולחבר תלמידיו. ר' יצחק ז"ל היה נוהג לומר כי קבלה בידיו מאמו ע"ה להתנהג בכבוד עם ת"ח והנהגה זו טבועה בנפשו. כאשר נודע לו על פגיעה בכבודם של ת"ח, היה הדבר כה נוגע לליבו עד שהיה מדיר את שנתו מעיניו במשך כמה לילות בצערו ובעגמת נפשו.
רבינו הקה"י (הסטייפלער) זצוק"ל אמר על ר' יצחק ז"ל בזה"ל: "ד"ר קיסטר הוא יחיד, יחיד בכל ארץ ישראל" ועוד התבטא אודותיו: "הוא קידש שם שמים הרבה, כמה שרק יכל".
מרנא הגראמ"מ שך זצוק"ל כתב אודותיו: "היקר באדם, איש ירא שמים". מרן הגר"ש וואזנר כתב: "הכרתי את האיש בידידות כמו יובל שנים, ועל אף תפקידו נשאר ת"ח והעיקר ירא אלוקים מתחילה ועד סוף, נכנע לתורה ונושאי התורה, וחי חייו הפרטיים ע"פ ד"ת והיראה".
הגרש"ב ורנר זצ"ל אב"ד ת"א, כתב לבניו של ר' יצחק אחרי פטירתו: "וי לארעא דישראל דחסרה גברא רבא, ענק הזכויות וכביר המעשים למען משפט התורה ולחיזוק היהדות התורנית והערכים המקודשים, אשר קידש שם שמים בהרבה ממשפטיו, אשר נשא ברמה רוח התורה ולחם כגיבור חיל נגד הפורצים".
♦
בין קורות ביתם של אביו הנערץ ואמו החורגת המסורה, גדל ר' עקיבא ויגמל, ראשית חינוכו בת"ת רבי עקיבא בעיר בני ברק, חמש שנות לימוד נוספות ב'הישוב החדש' בת"א, ויהי ר' עקיבא לאיש, ובהיותו כבר ח"י שנים עלה והתעלה לעסוק בתורה על טהרת הקודש עת נכנס בשעריה של הישה"ק דפוניבז' מכורת עלומיו.
"כשהגעתי לפוניבז' היה מרן המשגיח זצוק"ל אומר לי: עכשיו צריך להפוך את השרוול, להתהפך".
ור' עקיבא? הוא אכן הפך את השרוול. "אני ידעתי בילדותי להתלוצץ לא מעט... אבל המשגיח זצוק"ל הוציא ממני חצי מרוח ההתלוצצות", ומה עם המחצית השניה? ר' עקיבא מחייך... אבל אנו תלמידיו יכולים להעיד עליו את קירות בית המדרש הספוגים בלהט תורתו, שלא ידענו לחיוכו מה זו עושה.
פעם הקריא לנו ר' עקיבא במהלך השיעור כמה שורות מתוך שיעורי רבו מרן הגר"ש רוזובסקי כדי לדקדק עימנו במילותיו. הגר"ש ביאר את סברתו אולם בסוף דבריו הוסיף הגר"ש ואמר: "וסברא זו אינה משמחת אותי"... "אתם שומעים?", צוהל ר' עקיבא, "וסברא זו אינה משמחת אותי"! חסר ב"פיקודי ה'... משמחי לב", מדוע הגר"ש ציין זאת? מותיב לה ר' עקיבא ומיד מפרק: מפני שאצל ר' שמואל סברא שאינה משמחת, הרי שצ"ע אם היא אכן סברא נכונה... סברא אמיתית צריכה לשמח! "משמחי לב" אמר רחמנא!
היה ובאישון ליל, עת רק אחרוני הבחורים עוד עמדו בביהמ"ד על משמרת משאם, ור' עקיבא נושא ונותן עם כמה מהם בכובד ראש, חותר באיטיות אל הבהירות הנכספת בדבריו של חד מקמאי או מבתראי, והנה הנה ההבנה מבצבצת ומנצנצת... עוד ליטוש זעיר ועוד ליטוש קטנטן, והרי לכם יהלום זוהר, סוגיא בוהקת, ר' עקיבא שפיר קאמרת! שפיר קאמרת! והלב עולה על גדותיו ולפתע קול עב נשמע בחלל:
"נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה! נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה"... כמה מן הבחורים היושבים לפני הבימה קדמה נושאים עיניים עייפות ומחייכות אחורנית, ור' עקיבא? קולו גובר והולך: "נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה"!... אור של חדווה ננסך על פני הצורבים והם מצטרפים לשירתו המתרוננת אל תוך הלילה העבות, ומן הפנימיה הסמוכה נפתחים החלונות, ופנים צוהלות של בחורי חמד מביעות בלי מילים את שאין צריך לבטא בשפתיים… אוי ר' עקיבא, אוי מה היה לנו...
אמנם כן ר' עקיבא שהכרנו היה שש ושמח בדברי תורה "והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני", אך קלות ראש מעולם לא נראתה במחוזותיו, דמות דיוקנו של רבו המשגיח הקוה"ט הגר"י לווינשטיין זצוק"ל כמו היתה חקוקה בכל הוויתו, אשרי האיש שכה הרבה זכה להיות מושפע מרבותיו. "אני זכיתי ל"רעבע'ס" שהיו מלאכים", כך אמר, קיימתי בנפשי את לישנא דקרא: "...תורה יבקשו... כי מלאך… הוא".
ובכל זאת, ואעפ"כ, פעם בשנה, ביומא דפוריא, בהיותו יושב בביתו עוסק במצוות היום "עד דלא ידע" ומסביבו נעים וחגים תלמידיו, או אז נחשפה לעינינו מעט מן אותה רוח התלוצצות של ימי נעוריו, אלא שגם היא היתה ספוגה בדברי מוסר מטלטלים וביראת שמים לוהטת. כל מי מאיתנו שניחן באמיצות הלב, היה נדחק ומסב לפניו, או אז היה שומע ממנו את דברי תוכחתו שלעולם נעו וחגו סביב עמל ויגיעת התורה עוז החיים עלי חלד: "מילא מה שר' עקיבא אומר בשיעור לא חשוב... נו מילא... אבל את הרמב"ם, את ה'לחם משנה' את דברי הרמב"ן, את ה'אבני מילואים', את רעק"א ור' חיים חייב כל אחד ואחד מכם לראות בפנים הספר ולברר וללבן את עומק דבריהם!" מנענע ר' עקיבא באצבעו כלפי התלמידים העולצים בשמחת הפורים... הדר קבלוה בימי אחשוורוש...
אכן, ר' עקיבא חידש וביאר כיד ה' הטובה עליו, אבל בראש ובראשונה דאג וחרד שמא מי מתלמידיו ישתמט מלעיין היטב בדברי הראשונים וגדולי האחרונים. כיצד יתכן ללמוד סוגיא מבלי לראות את דבריהם המחכימים? מבלי לדקדק בכל אות ובכל תג מתיבותיהם? "מילא את חידושיי אם יהיה תלמיד שלא ילבן, אבל את דברי רבותינו?" מאן דכר שמיה...
וכמה התייגע כמה התייזע ר' עקיבא עצמו על דברי רבותיו? הוא היה תלמידם האמיתי, הוא עמל על שיעוריהם, על תורתם, מימי נעוריו ועד זיבולא בתרייתא.
כהיום כן אז בהיותו עלם צעיר, היו מן הבחורים שהעדיפו את שיעוריהם של ר"מ או ר"י פלוני שהיה בהם הרבה מן הברק, והזניחו את שיעוריהם של ר"מ או ר"י אלמוני שסגנון אמירתם היה פשוט יותר וממוקד בסוגיה המקומית פנימה כדרכם של מרבית ראשי הישיבות מן דור העבר.
אבל לא כן היתה עם ר' עקיבא, הוא נכנס לשיעורים כולם, והתייגע על כל דברי תורתם, הן בעת לומדו בין כתלי ישיבתם והן במשך עשרות השנים הבאות בהן לא זז מחבבם. "בפוניבז', החלק הראשון של סדר שני היה מוקדש לחזרה על השיעורים. הו הו כמה סוגיות, ראשונים ואחרונים, ר' שמואל (הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל) היה מעמיס בשיעוריו, אבל אנחנו פתחנו את כל הספרים,התאמצנו לעיין ולראות את הכל, לא הזנחנו אף מראה מקום" כך ר' עקיבא, שב ומפציר בנו לתפוס גם אנו דרך זו, לייקר כל ראשון וכל אחרון אשר הוזכר בשיעור, ולעיין היטב בדבריו. לייקר כל בדל סברא, לשוב ולהפוך בה, להתעמת עימה חזיתית, להבריקה ולצחצחה, כאדם האוחז בידיו זהב ופז רב.
"כשלמדתי בפוניבז' היו רבותינו מרנן הגר"ג אדלשטיין והגרב"ד פוברסקי שליט"א עודם צעירים לימים, בפרט הגרב"ד שהיה מבוגר מאיתנו בשנים מעטות יחסית, ובכ"ז הייחס שלנו אליהם היה כשל תלמיד לרב לכל דבר ועניין, הם היו הרעבע'ס שלנו, ייקרנו את כל דבריהם", כך שוב ר' עקיבא, מזכיר לנו פעם נוספת את דרכי קנייניה של חכמת התורה העוברת בכל דור ודור מרב לתלמיד.
ור' עקיבא? כשם שהיה נאה דורש, כן היה נאה מקיים, ידענו זאת גם ידענו, והידיעה הכנה הזו חדרה היטב במעמקי לבבנו. את שהוא ביקש מאיתנו, דרש גם מעצמו, הוא עמל על התורה שקיבל מרבותיו בימי חורפו, והמשיך לעסוק בדבריהם כל ימיו לרבות לילותיו. אכן גם רבותיו הגדולים לא זזו מחבבו כל ימיהם: "ידידי ורב חביבי יקר היקרים ברוב עמלו ויגיעתו בלימוד התורה, עוד בהסתופף אצלנו בישיבה יגע ומצא" (לשון רבינו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל במכתבו אליו, תשנ"ג).
♦
קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, וגם זיווגו של העלם ר' עקיבא התמהמה, ר' עקיבא הולך ומתבגר, ואבידתו טרם נמצאה...
"וכשהייתי עובר לפני מרן המשגיח זי"ע בראש השנה", כך ר' עקיבא: תחת להבטיחני כי אתארס בזו השנה, מה היה אומר לי? "וואס שפעטער איז בעסער!" "כמה שיותר מאוחר יותר טוב"...לאמר: אל לך להתייסר על העיכוב, אלוקים חשבה לטובה, כמה שבידך לחסות תחת כנפיה של הישיבה הקדושה ללא ריחיים על צווארך, כן יטב... ור' עקיבא? הוא אכן ניצל את שנותיו הארוכות בישיבת פוניבז' עד תום, סופג וסופן בקרבו את תורת רבותיה גדולי הדור עד אשר יגע ומצא כדי מידתו.
קרוב לשנתו השלושים היה כאשר נישא בשעטו"מ עם זוגתו הרבנית הצדקנית תחי' בת הר"ר ביינוש ומרת פרומט לוין ע"ה הלא הם בעלי החסד הנודעים מהעיר ארוזה שבשוויץ. ר' עקיבא בונה את ביתו בעיה"ק ירושלים, ופונה ללמוד בישיבת מיר, שם הוא דבק במרנא הגר"ח שמואלביץ, ואף לומד בחברותא עם בנו, לימים תיאר את מחזה ההוד לו נחשף בהיות רבו הגר"ח שוכב על ערש דווי, ויבוא ר' עקיבא לבקרו, והנה הגר"ח נר אלוקים טרם יכבה, הכרתו מעורפלת לגמרי, חושיו מטושטשים, אך הוא לא חדל מלנוע בחוסר מנוחה, שפתיו לא פוסקות מלרחוש דברי תורה: "התוס' בנזיר אומרים כך", "הרשב"א בכתובות אומר כך", "הבבלי" "הירושלמי" "הרמב"ם", קושיא כאן, "מרפסין איגרא" שם, ולפתע חיוך חלוש וכמעט צעקה "התירוץ הוא" דער תירוץ איז אזוי...
איי איי, כתב הרמב"ם: "ועד יום מותו חייב אדם ללמוד תורה" שנאמר "ופן יסורו… כל… חייך", עד יום מותו, אפי' על ערש דווי, לימים קיים כן אף ר' עקיבא עצמו בנפשו, שעה שעמל בתורתו מתוך צער וחוליים רעים עד זיבולא בתרייתא, לא מוותר על מסירת השיעור בישיבה בשום אופן, גם כאשר גופו מלופף ביסורים, מטיפול בביה"ח אל הישיבה ומן הישיבה לטיפול נוסף וחוזר חלילה. אם היה עליו לשהות בביה"ח ביום, הרי שמסר את השיעור בלילה, אפי' בשנה האחרונה לימי חלדו, עת כבר לא הותיר חוליו מתום בגופו המיוסר, לא הפסיד ר' עקיבא את מסירת השיעורים, עד שהגוף כבר לא עמד לו, ימים בודדים טרם הלקחו לגנזי מרומים.
מרן הגר"ח שמואלביץ' נלב"ע זצוק"ל, ור' עקיבא? הוא ממשיך לדבוק באדירי התורה, ומכל אחד מהם הוא יונק תמצית היניקה, שואב מלא חופניים, מספיג את כל חושיו בעושר תורתם. בהמשך לימודיו בישיבת מיר הוא דבק בהג"ר נחום פרצוביץ' זצוק"ל, לימים היו אומרים כי את הלמדנות המופלגת, זאת שאינה נותנת מנוס ומפלט לאף תיבה (כביכול זוטרה) של "ראשון", מבלי לנתחה ללבנה ולבארה תכלית הליבון והביאור, את הלמדנות הזו, כך היו אומרים, הביא ר' עקיבא מבית מדרשו של מורו ורבו הג"ר נחום זצוק"ל. ר' עקיבא לא מסתפק בגדולי התורה אשר הרביצו תורה בבתי המדרש בהם קנה את תורתו, כ"א הרבה להתקרב ולדבר בלימוד עם כל אדם גדול שנקרה בסביבתו, כך נשא ונתן בד"ת עם מרן הגרש"ז אויערבאך ועם הגרי"ז גוסטמן זצוק"ל, כמו גם עם יבל"ח הגר"ש אויערבאך הגר"מ ברניקר ועוד, כולם תושבי סביבת מגוריו בשכונת רחביה-שערי חסד.
מישיבה רבתא דמיר עובר ר' עקיבא ללמוד בכולל אברכים מופלגים בראשותו של הגרי"ב ז'ולטי זצוק"ל רבה של ירושלים, ה'כולל' שמצא מנוחה בביתו של הר"ר אהרן חיות ז"ל בשכונת רחביה, היה לביתו של ר' עקיבא אשר דבק גם בדברי תורתו הערבים של הגרי"ב ז'ולטי בעל "משנת יעב"ץ", ומני אז נמנה גם הוא בין מוריו ורבותיו. הגרי"ב ז'ולטי היה מוסר שיעורים תמידין כסדרן בהיכל הכולל, מסכתות מן הש"ס נלמדו מריש עד גמירא, ובימי שישי, אף האברכים מופלגי התורה, היו מוסרים בתורנות את שיעוריהם על הסוגיות הנלמדות. על האברכים נמנה גם חתנו הגדול של הגרי"ב ז'ולטי, יבל"ח הגר"י אייכנשטיין, בהמשך דרכם נקרא החתן לשמש בקודש כר"מ ולאחמ"כ כראש ישיבה בישיבת איתרי- חדרה, וכאשר גמר הגרי"ב ז'ולטי אומר להקים את ישיבתו על אדניו האיתנים של ה'כולל', קרא את חתנו הגר"י אייכנשטיין שליט"א והעמידו בראשה, הג"ר עקיבא זצ"ל התמנה לר"מ שיעור ב'.
ומני אז היו הישיבה ור' עקיבא לגוף אחד, תרי רעין דלא מתפרשין. את צילה חמד ובה ישב, באוהלה ספון יומם ולילה, כל עוד היה מיקומה של הישיבה בשכונת מגוריו רחביה-שערי חסד כמעט לא יצא את כתליה, וגם כאשר ברבות השנים עקרה ממקומה וקבעה את משכנה קודש בשכונת קטמון, גם אז איווה ר' עקיבא את בית מדרשה למושבו בטח. בשבתות היה מכתת את רגליו מביתו ברחביה לישיבה בקטמון וממנה לביתו וחוזר חלילה, בגשם הניתך ובכפור השלג, ברוח קדים ובשמש הקופחת, לעיתים כאשר רעיתו הצדקנית תבל"ח חרדה לבריאותו, הצטרפה עימו ללוותו ולהשגיח מקרוב על צעדיו. לא די היה לו לר' עקיבא בעול עמלה של תורה שנשא על שכמו בכל כוחות נפש וגוף, אלא שמעתה הטיל על עצמו עול נוסף, אשר גם אליו התמסר עד תמצית: עול הרבצת התורה לתלמידים. השיעור היה תמצית רוחו, קשה לתאר כמה זהיר היה שלא למעול חלילה בתפקידו. הוא האמין בכל ליבו שיש לו אחריות שאין למעלה ממנה: עליו ללמד את בני יהודה קשת, ללמד את אצבעותיהם למלחמה: איך לעיין בראשונים, כיצד לדקדק בכל תג של דבריהם. איך לקנות דעת מדברי האחרונים, כיצד לייקר את מילותיהם. איך להגדיר ואיך לנתח, כיצד לומר סברא ואיזו סברא יש להימנע מלומר. ועיקר העיקרים היסוד והשורש: להחדיר בקרב תלמידיו איך וכיצד שותים בצמא את דבריהם של כל רבותינו, מר' עקיבא ור' טרפון, ר' יהודה ור' מאיר, ועד הרב שך ור' שמואל, כיצד ואיך עלינו להתרפק על תורתם, לערוג על אפיקי מימיהם.
הרבה היה מעורר אותנו על החובה לעמול על השיעורים. באמצע השיעור, עת מתלהט הויכוח על דבריו של הגר"ד פוברסקי זצוק"ל, שולף ר' עקיבא מחברת נושנה בה כתב את שיעוריו של הגר"ד בימי עלומיו, "הנה, ר' דוד אמר זאת בנוסח כזה, במילים הללו... הלא אני כתבתי… אתם רואים, אני כתבתי את דבריהם של רבותיי, עמלתי לרדת לסוף דעתם והעליתי הכל על הכתב"...
ואנו ידענו: לא רק בין בתרי מחברותיו כתב ר' עקיבא את דברי רבותיו, כ"א גם על לוח לבבו חקקם כחותם, את חלבו ואת דמו נתן על קניין תורתם.
ואת כל שקיבל מרבותיו התמסר ר' עקיבא בכל כוחותיו להעביר הלאה לתלמידיו. בשבתות הקפיד ללמוד את הסוגיא בחברותא עם כל אחד מבני שיעורו לפי תורנות מסודרת. ובאמצע השבוע היה לומד עם המובחרים שבהם עד השעות הקטנות של הלילה. וכשבחור ניגש לר' עקיבא והודה בצער ש"השבוע לא הייתי מונח בעניינים" וביקש מר' עקיבא שימצא עבורו זמן ללבן עימו את הסוגיא עם כל מה שהתחדש בשיעורים, לא איש כר' עקיבא יסרב לבקשה מעין זאת... והוא מזמין את הבחור לבוא לביתו בליל שבת, ושם במשך שעות ארוכות למד ר' עקיבא עם הבחור את הסוגיא מן ההתחלה, מלבן עימו מחדש את כל מה שעמל למסור לתלמידים בשיעוריו במשך כל ימי השבוע שחלף... וכשחזר הצורב הצעיר וניצב בפתח הישיבה בשעת לילה מאוחרת, אור על פניו וחיוך פרוש על שפתותיו, "היכן היית, שרוליק" אנו שואלים, "הייתי אצל ר' עקיבא, למדתי איתו ביחד את הסוגיא, הוא חזר איתי על השיעורים של כל השבוע", ואנו כולנו פוערים את פיותינו בהשתהות, ומביטים בו בקנאת סופרים: "ר' עקיבא למד איתך את כל הסוגיא עם כל ה"רייד" והשיעורים מתחילת השבוע, מה אתה אומר? ככה?... "ממש 'חוטא נשכר'... אולי גם אנחנו נאמר לר' עקיבא ש"לא היינו בעניינים" כדי שהוא ילמד גם איתנו במשך כמה שעות את כל השיעורים של השבוע...
והנה, כעבור שבוע או שבועיים מעת שהתחלנו את הסוגיא, כלו כל הקיצין… רבינו ראש הישיבה שליט"א פונה לר' עקיבא כשחיוך של חן מוצק בשפתותיו ובשילוב תנועת יד קלה הוא אומר לר' עקיבא בקול שקט, כמו רוצה לרכך את הבשורה: "ביום ראשון- עלינו להמשיך לסוגיא הבאה, צריך להמשיך, מתקדמים". ור' עקיבא? אוי וי… השמים כמעט נופלים… הלא עוד כ"כ הרבה יש לו להוסיף בסוגיא הנוכחית, כ"כ הרבה סברות יש עוד למשמש לקרצף וללבן... אוי וי… איזו גזירה... צריך להתקדם לסוגיא הבאה... ור' עקיבא כ"כ אוהב את הסוגיא בה הוא כעת ספוג וטמון מלוא איבריו וגידיו… כ"כ דבוק בה בכל אחד מנימי נפשו... כיצד יעלה על הדעת להיפרד ממנה? מים רבים לא יוכלו לה לאהבה שאוהב ר' עקיבא את זו הסוגיא...
ולמחרת, ר' עקיבא מסתער, כמו קברניט הנלחם ברוחות הסוערות כדי להביא את האוניה אל החוף הנראה מבצבץ מרחוק, כך ר' עקיבא נלחם בימות השבוע המתקצרים והולכים כדי לגמוע את כל הים הבלתי נגמר של מימי הסוגיא, כדי לצלול לכל מעמקיה ולגלות את כל רזיה וספונותיה. השיעור אמנם נמסר עם תחילת הצהריים, אך ר' עקיבא החרד על כל בדל של סברא הגדרה או הרגשה שלא הובהרה או שחלילה הוחמצה, שולח בשעת לילה את אחד הבחורים לכנס שוב את כל בני ה'חבורה': "שיעור השלמה"...
כן, "שיעורי ההשלמה" של ר' עקיבא היו 'מושג' בישיבה... ר' עקיבא פשוט לא יכל, לא היה מסוגל להמשיך לסוגיא הבאה ללא שיעורי ההשלמה בלילה, ורק לאחר שמיצה גם את האפשרות הזאת שהיתה לו לצקת בידי תלמידיו את תמצית ליבו שנתן על הקפת הסוגיא מכל פניה, רק אז, כשהבעה של הכרח וחוסר ברירה נסוכה על פניו היגעות, רק אז נכנע ר' עקיבא ונפרד מן הסוגיא כאחד הנפרד מבן משפחה אהוב כשכבר בעת הפרידה ליבו מתרפק והומה בגעגועים...
ולמחרת? ר' עקיבא פותח בסופה ובסערה את משא הכיבוש החדש: הסוגיא הבאה! שוב ברעש, שוב ביסודיות, שוב בעמל, בהיקף, בעומק, שוב ממשש את הסוגיא בכל צדדיה וצדדי צדדיה, שוב שמחת התורה מפכה בכל עוז, שוב המעיין הבלתי נדלה שופע, ולבסוף- שוב הסתערות מחודשת של הימים האחרונים של הסוגיא, אוחז ולא מרפה, תופס ומסרב להניח... עד הסוגיא הבאה, וחוזר חלילה...
מלבד שיעוריו היומיים, היה ר' עקיבא גם מוסר שיעור על ענייני פרשת השבוע בשעת רעווא דרעווין של סעודה שלישית בישיבה, דן ומפלפל, מנתח וחוקר, מבאר ומגדיר, ודבריו מאירים באור יקרות באוזניהם הכרויות של הצורבים הצעירים, לקראת סיום הרצאת חידושיו, היה מקשר את הדברים עם דברי מוסר וכיבושין, מעורר את התלמידים לאחוז בעץ החיים, לדבוק בעמל התורה ולהתרחק מן המפריעים את שקידתה, באותה ההזדמנות היה מוסיף בליבותינו לקח מאת שראה וממה ששמע עת הסתופף בצל רבותיו הגדולים, והכל סובב והולך סביב ציר אחד בלבד: עמל התורה עוז החיים עלי חלד, תורה ותפילה, תורה ויראת שמים, תורה ומידות טובות:
"תורה", כך ר' עקיבא, "תורה צריך ללמוד באימה ביראה ברתת ובזיע" מי מאיתנו לא זוכר את המילים הללו יוצאות בטהרה מתוך ליבו ספוג יראת השמים של ר' עקיבא?
וכמה דיבר על "צורת הישיבה", ומה היא אותה צורה? "צורת ישיבתינו ללון בעומקה של הלכה והלימוד בעיון רב" מי מאיתנו לא זוכר את ר' עקיבא שב ומצטט פעם אחר פעם את דבריו אלו של המשגיח ממיר הגה"ק ר' ירוחם הלוי זצוק"ל?
בשבתות לפני היארצייט של רבותינו מרנן החזו"א והרב שך זצוק"ל, היה מרבה להאריך ולספר אודות גדלותם, הלא אפי' את מרן החזו"א עוד זכה להכיר בילדותו בהיות אביו מתפלל בבית מדרשו, ואת מרן הרב שך? מה יש לדבר, הלא הוא היה תלמידו המובהק, הלא הוא התייגע על כל מילה ועל כל אות מחידושי תורתו. שנים רבות לאחר שנישא ועזב באופן פיסי את הישיבה הקדושה דפוניבז' הלא עוד המשיך "לשאת" אותה עימו, ובכלל זאת גם הקשר המתמשך של דברי תורה פנים אל פנים או ע"י חלופת מכתבים ששמר לאורך השנים עם רבותיו הגדולים, ובאיזו חרדת קודש עסק בשמועותיו של רבו המשגיח הקדוש מרן הגר"י לווינשטיין זצוק"ל, שכל ימיו היתה דמותו חקוקה כנגד עיניו.
לפני החגים והמועדים היה מרבה לעורר על ההתחדשות בעמל התורה שהם נושאים בכנפיהם. בכלל "ההתחדשות", ההתחלה מחדש עם כל הכח, עם כל הלהט, היתה אבן יסוד במשאיו. בשבתות בהן ידידו ורעו יבל"ח מו"ר רה"י הגר"י אייכנשטיין נאלץ לשהות בחו"ל לטובת החזקת הישיבה, היה ר' עקיבא מנצל את ההזדמנות כדי לדבר בשבחו של רעהו האהוב ולהגביר את חינו בעיני התלמידים.
ומיד עם תום תפילת מעריב והבדלה, כבר היו טובי הבחורים נושאים ונותנים עימו על חידושיו, ר' עקיבא עומד על מקומו, קומתו הגבוהה מיתמרת, גוו כפוף קמעה בתנוחתו האופיינית מלאת החן והענווה, הבחורים מתגודדים סביבותיו, ידו האחת שעונה על מסעד הספסל, ידו השנייה עולה ויורדת הולכת ובאה, מסייעת את ר' עקיבא בהמחשת מאמריו. הצעירים שבחבורה היו פושטים את ספקותיהם בפני המבוגרים מהם, או מבררים חוליה כזו או אחרת של דבריו שנשמטה מדעתם טרם יהינו להקשות בפניו. אחרים היו נחפזים ליטול בידיהם נייר וקולמוס למהר ולהעלות את החידושים על הכתב, טרם תשלוט בהן ידו של שר השכחה...
כשלעצמו הלא היה ר' עקיבא מחדש פורה, פה מתגבר בדברי תורה, וכמה יופי של צניעות מרוממת היתה בו שעה שהיה מקפיד לעיין גם בחידושיהם של עמיתיו מרביצי התורה, מייקר את דבריהם אפי' של ת"ח צעירים ממנו שמא דווקא על ידיהם יזכה לעמוד על אמיתותה של תורה. לא מיבעיא שהיה נוהג לשגר את דברי תורתו לביקורת אצל רבותיו, אלא שהיה נוהג למסור את חידושיו העמוקים גם לשבט ביקורתם של ת"ח מופלגים בני גילו ידידיו ורעיו מני ימי שחרותו.
ואנחנו? לא רק תורה למדנו אצל ר' עקיבא. מפני שאצל ר' עקיבא, תורה עם יראת שמים, תורה עם מידות טובות, עם דרך ארץ, כל אלה תמיד משמשים בערבוביא: היה מספר כיצד שוחח רבו המשגיח זצוק"ל עם בנותיו, כיצד היה מתעניין בקניותיהן: "כמה עלו תפוחי האדמה, כמה עלו העגבניות, האם המחיר התייקר או הוזל...", "כן, כן" כך אומר לנו ר' עקיבא: "את המשגיח עניין מאד לדעת מה מחירן של העגבניות... כן, בטח, בוודאי... כשם שעניין אותו השלג דאשתקד... אלא מאי? צריך להיות בן אדם! אם אין ד"א אין תורה, צריך לתת לאחרים תחושה טובה, להביע התעניינות, התעניינות קלה... ויחזור לתלמודו!"
וכאשר במהלך השקלא והטריא של השיעור שמע ר' עקיבא את אחד הבחורים מכנה כשרות בלתי מהודרת במילה: "טרף", הקפיד ר' עקיבא ובמילים ספורות חינך אותנו: "לא אומרים 'טרף'! אומרים: אנחנו לא אוכלים, אנחנו מקפידים".
ובימי אדר העליזים, הזהירנו: כשאתם דופקים בדלתותיהם של אנשים להתרימם עבור הת"ת של הישיבה הקדושה, אל תדפקו בשעות מאוחרות, דרך ארץ! וכשבמסיבת ליל הפורים, כטוב לב התלמידים ביין, אירע שנדמה היה לו לר' עקיבא שכבודו של מי מעמיתיו רבני הישיבה לא נשמר כיאות, ר' עקיבא עצר את המסיבה ומחה נמרצות, מפני שאצל ר' עקיבא גם כששמחת הפורים עולה ומתפרצת, כבוד התורה יראת שמים, ודרך ארץ לא נידחות מפניה. אם חלילה אין כבוד התורה ואין דרך ארץ, לשמחה מה זו עושה.
♦
שלושת עמודי העולם התקיימו בו בר' עקיבא:
עמל התורה עד כלות, כאחד מיחידי הדור, מו"ר רה"י הגר"י אייכנשטיין שליט"א אמר בהספדו על ר' עקיבא, כי ר' עקיבא היה מיחידי הדור ממש בעמלו בתורה, בבחינה הנשגבה של "ממית עצמו באהלה של תורה". ואנו שראינו את עמלו מעורר ההשתאות יכולים רק להנהן בראשינו, אוי ר' עקיבא, אוי מה היה לנו...
תפילה בהשתפכות הנפש, כעני העומד ומבקש בפתח, תפילה פשוטה, מלאת רגש עד גדותיה, טבולה באמונה יוקדת וטהורה עד מעל ראשה.
וצדקה. ר' עקיבא כמובן לא דיבר, לא סיפר, אך מכאן ומשם גם על אוזנינו המקשיבות לא פסחו השמועות על הצדקות הרבות של ר' עקיבא, על גמילות החסדים, על האנשים הרבים שדפקו על דלתו ומעולם לא הושבו פניהם ריקם. וגם חסד בגופו: בנו הצעיר סיפר בהספדו שפעם ראה את אביו מהלך מחנות המכולת וסל עם מצרכים בידיו, הבן התמלא בתימהון: הלא אביו- ר' עקיבא מעולם לא היה עורך קניות, הרעיה הצדקנית האם המסורה יאריך ה' שנותיה בבריאות היא שתמיד עסקה בכל ענייני הבית מותירה את בעלה הגדול בלתי לה' לבדו, ומה אירע איפוא שהאבא החל עורך קניות? החידה באה אל פתרונה כאשר נודע הדבר שאיש זקן מאנשי השכונה אשר גם הוא לא היה מורגל בעריכת קניות במכולת נאלץ לעשות כן לעת זקנותו עקב נפילתה של רעייתו למשכב, ר' עקיבא כנראה הבין ממנו שהדבר עליו לקושי ולטורח, ופשוט נטל על עצמו את העול תחתיו...
♦
המראה האחרון העומד לנגד עיני כותב השורות מדמותו המרוממת של מו"ר הג"ר עקיבא זצ"ל הוא מאירוע התכנסותם של בוגרי הישיבה הקדושה בעיה"ק ב"ב לפני כארבע שנים. שתי תמונות צרובות בתודעתי מאותו האירוע, שתי תמונות המבטאות היטב את דמותו של מו"ר ר' עקיבא:
האחת, ר' עקיבא שאמנם אין כמותו לעמלה של תורה, ללמדנות ולעמקנות, אבל גם אין כמותו לפשטות ולענווה ולהתבטלות בפני החכמים.
והשניה, ר' עקיבא שלנו, ר' עקיבא שאין כמותו לתלמידים.
וכך הוא המראה:
באותה עת זכינו שרשכבה"ג מרנא הגראי"ל שטיינמן שליט"א השתתף עימנו בהתכנסותינו, רבינו רה"י הגר"י אייכנשטיין שליט"א יושב מצידו האחד, ומו"ר הג"ר עקיבא יושב מצידו השני. מרן הגראי"ל שליט"א פותח בדברים בפני מאות האברכים, ולפתע... מה אירע לו לר' עקיבא? הוא מחליק בזריזות מכסאו וכמעט משתטח מלא קומתו ארצה לעיניהם המשתאות של תלמידיו הרבים, כמו מקפל את קומתו התמירה תחת פניו הטהורות של גדול הדור, מאהיל בידיו על אוזניו עושה אותן כאפרכסת שלא להפסיד חלילה אף מילה מדבריו של יבל"ח רשכבה"ג... מעיד אני על עצמי: מחזה הוד כזה של התבטלות לא ראיתי עד אותה עת, וגם לא מני אז ועד היום, וזו היא התמונה הראשונה החקוקה בי, פלא פלאים.
והתמונה השניה? ר' עקיבא עומד בפאתי האולם, גוו שחוח קמעה, על זיו פניו כבר ניכר היטב שהבריאות האיתנה ממנו והלאה.. והוא פונה בקול שקט ומתעניין לכל אחד ואחד מן האברכים: "מה שלומך? מה נשמע?", "היכן אתה לומד? באיזו סוגיא אתם עוסקים?" וזה, זה היה "ר' עקיבא של התלמידים"[2].
♦ ♦ ♦