הלכות נדרים
פ"ג ה"ט: "האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום. עשה שליח להפר או לקיים לה אינו כלום שנאמר אישה יקימנו ואישה יפירנו וכן האב בעצמו ולא בשלוחו".
הנה יש לי בזה מקום עיון, דבנדרים דף ע"ב ע"ב בעי רמי בר חמא אם צריך שמיעה, או לא צריך שמיעה, ושמע אישה דכתיב בקרא לאו דווקא, והגמ' דנה מהאי פלוגתא דר' יאשי' ורבי יונתן אם יכול לעשות שליח להפרה, ואם צריך שמיעה, הא לא שמע הבעל, וכתב שם הרא"ש ששמיעת השליח אינה כשמיעת הבעל דבמידי דממילא שייך מינוי שליחות, וביאור דבריו בזה הוא ששליחות שייך על פעולה, שמעשה שליח נחשב כאילו עשה המשלח, אבל אין מועיל שליחות על מה שאין בה מעשה, אלא שהוא דין שהבעל או האב צריך שישמע הנדר כדי להפר, וע"ז לא שייך שליחות שהרי אין גוף השליח כגוף המשלח ואין השליח הבעל או האב שיספיק שמיעתו של השליח.
ועתה קשה לי שמזה הטעם עצמו בדין שאף על הפרה ג"כ לא תועיל שליחות שהרי בפשוטו כל מה שפועל בדיבור אין זה שהדיבור הוא הפועל, וכמו בקנינין, שהקנין הוא הפועל לקנות, אבל בדיבור אינו כן, אלא שהדין הוא שהבעל או האב יכולין להפר. ואיך מפירין, ע"י מה שאומר מופר לכי. ולהפר צריכין שיהא האב או הבעל שמיפר. וא"כ ע"י מינוי שליחות לא נעשה השליח לבעל או לאב ואיך מועיל הפרה של השליח.
ויש לבאר בזה יותר, דהנה מפורש שאם אמר שיהא מופר למחר ג"כ הוא הפרה כמפורש בנדרים דף ע' ע"א, וכן מפורש במשנה שם דף ע"ה א' דאם אמר לאשתו כל נדרים שתדורי הרי הן מופרין, שנחלקו ר"א וחכמים, לר"א הן מופרין, ולחכמים אינו מופר רק מגזיה"כ כמו שכתב הרמב"ם כאן, ואמאי לא נימא שכלתה דיבורו כבר בזמן שצריך לחול ההפרה, ובהכרח שהטעם הוא, שרק בקנין שהקנין הוא הפועל בהקנאה, בזה בעינן שיהיה הקנין קיים בזמן חלות של הקנין, ואם כלתה הקנין אינו מועיל, משא"כ דאם מועיל בדיבור, אין הדיבור קנין, אלא שהדין הוא שיכולין להפר כשמפר, ואיך מפירין ע"י מה שאומר מופר לכי, ועל כן שפיר יכול להפר אף על אח"כ שכמו שיכול להפר על היום כן הוא יכול להפר על אח"כ, ואין בזה משום כלתה ודו"ק, וביארתי את זה במקום אחר יותר בארוכה.
ולהמתבאר קשה שא"כ [ש]אין מועיל שליחות על עצם הפרה, מאחר שאין זה פעולה מה ששייך שליחות, אלא שהוא דין שהבעל יכול להפר, והלא השליח אינו הבעל, ואין גוף השליח כגוף המשלח, ואיך יועיל הפרה של השליח. ונראה שזהו ג"כ הטעם מה שהר"ן בריש פסחים כתב שאין מועיל שליחות בהפקר, שאם יאמר לשליח הפקר את נכסי, אין השליח יכול להפקיר, והוא מהאי טעמא, מאחר שהפקר הוא ע"י דיבור, ואין הדיבור מעשה הקנין על ההפקר, אלא שהדין הוא שבעלים על שלו יכולים להפקיר וע"כ לא שייך בזה שליחות. וזהו ג"כ הטעם מה שהגרעק"א בריש פרק השולח הביא את המהרי"ט בתשובה שאין מועיל הקדש ע"י שליח, ומה שכתב המהרי"ט בתשובה קכ"ז ח"א הטעם משום הדין דמילי לא מימסרי לשליח ועיין בדברי הגרעק"א שם בפרק השולח שתמה על זה הלא הדין דלשליח ראשון יכול למסור אף מילי, נראה שביאורו של המהרי"ט הוא משום הטעם שכתבתי שלא שייך שליחות במידי שאין זה עשי', ומשום שהרי אין גוף השליח נעשה כגופו של המשלח, ואין הוא נעשה הבעלים שיהא יכול להקדיש ולהפקיר, ולזה הוא שמוכיח מהא דקיי"ל אין מילי מימסרי לשליח שני ומה טעם יש בדבר, ובהכרח שהטעם הוא שמאחר שלא נמסר לשליח שום מעשה אין לו עוד שום דין שיוכל למנות אחר במקומו ומזה יוצא שאין השליח נעשה כמותו ממש, אלא שהמעשה שלו נחשב כעשייתו של המשלח, וכ"ז שלא עשה אין הוא כמו המשלח וע"כ אינו יכול למנות שליח אחר, אבל אם השליח נעשה כמותו של המשלח בדין שיוכל למנות שליח אחר, ומשום כך כתב המהרי"ט שאם עשה שליח להקדיש אין השליח יכול להקדיש, שעצם ההקדש אין זה עשיי' ולא שייך שליחות, וכן אין יכול לעשות שליח להפקיר כמו שכתב הר"ן בריש פסחים הנ"ל,
ומעתה קשה א"כ למה מהני שליחות בהפרה וכן הקשה הבית מאיר באה"ע סימן ק"כ וכן הקשה הגרעק"א הנ"ל מ"ש שמהני שליחות בביטול הגט כדאיתא בריש פ' השולח.
ונראה בזה שמוכח שלאו כל הדברים שמהני ע"י דיבור לבד שוין הן. ויש מה שדינו שאין האמירה היא הפועלת כמו קנין, אלא שהדין שהוא יכול לעשות את זה, וכמו בהקדש והפקר, שעצם הדבר הי' צריך קנין שהרי זה יציאה מרשותו ואין האמירה היא קנין, אלא שהדין הוא שהבעלים יכולין להקדיש ולהפקיר, וע"כ לא שייך בזה שליחות שאין גוף השליח כגופו של המשלח ואין הוא הבעלים, וזהו גם טעם מה שאין יכול לחזור אף אם הקדיש לאחר שלושים יום, ולא שייך בזה כלתה וכמו שביארתי לעיל ובמק"א בארוכה, ויש כאלו שהאמירה היא היא הפועלת וכמו בקנין שהקנין הוא המעשה שקונה ומקנה, גם יש בדברים מסוימים כמו ביטול השליחות ובהפרה והקמה, שאין צריכין לזה קנין, האמירה היא הפועלת, והאמירה עושה ההפרה וההקמה וביטול השליחות, ולכן שייך ע"ז שליח לעשות שליח על הפרה והקמה וביטול השליחות, שהאמירה היא העשי', ומה"ט מהני שליחות בתרומה אף אם תורם ע"י אמירה, והוא ע"פ מה שכתבו תוס' בריש פרק האומר בקידושין שלכן אינו מועיל ביטול בתרומה לאחר שהופרש מטעם שאתי דיבור ומבטל דיבור, משום דרחמנא אחשבי' למעשה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. והביאור הוא, שהאמירה החשיבתה התורה למעשה הפרשה, ועיין שם במהרי"ט שמה"ט כתב לחלק בין הקדש שאינו מועיל שליחות משום דמילי נינהו ובתרומה אין זה מילי שהחשיבה התורה האמירה והמחשבה כמעשה. ולפי מה שכתבתי הביאור הוא שהאמירה היא כמעשה הפרשה, וא"כ האמירה היא הפועלת, וכמו במקום שצריך קנין שהקנין פועל, וע"כ שפיר מהני שליחות בתרומה ודו"ק.
אלא שא"כ יקשה שבהפרה יהא בה משום כלתה אם עשה הפרה שתחול אחר שעה, וכן בתרומה אם עשה שתחול התרומה אח"כ יהא משום דין כלתה, מאחר שהאמירה היא הפועלת וכמו קנין. והי' אפשר לומר שבדיבור לא שייך כלתה שחשיבא שגם אח"כ יש הדיבור ואין הדיבור כלתה כל עיקר, שרק במעשה שייך [לומר] שאח"כ אין המעשה אבל לא כן הוא בדיבור ולכאו' פשוט, אלא שצ"ע מהר"ן בנדרים דף כ"ט מה שהקשה בהקדש אחר ל', הא מאח"כ כלתה ויש לעיין.
♦ ♦ ♦
________________
הערות שוליים
- ↑ צילום כתב היד נמסר למערכת באדיבות הרב רפאל ברוך טולדנו ב"ב, ונעתק ונערך על ידי הרב מאיר אופנהיימר והרב יוחנן ברנשטיין.