ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
הערות בהלכות ועניני בין המצרים
א. בגדר תעניות מי"ז בתמוז עד ת"ב
שו"ע (אור"ח ס' תקס"ב ס"ב): "יש אומרים שמי שרגיל להתענות עשי"ת כיון שאין רגילות לקבלם בתפילה, אין צריך להתענות עד צאת הכוכבים אלא עד שיצא מביהכ"נ. הגה: ...אבל מי שמתענה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב צריך להשלים אע"ג דאינו צריך קבלה".ובמ"ב (שם ס"ק י"ג) הביא מדברי התה"ד (ס' קמ"ו), דהא דצריך להשלים שלא כבתעניות של עשי"ת, משום שמתענים בהן על העבר והחורבן, דלא כתעניות עשי"ת דהן לקריעת גז"ד ולצעורי בעלמא ולא בעי בהו השלמה.
ומה שאין צריך קבלה לאלה הנוהגים להתענות מי"ז בתמוז עד ת"ב, כתב שם בשם הלבוש שהוא משום דמקובל הוא ועומד מפני שרגיל בזה כל שנה, [וכן משמע קצת מלשון התה"ד עצמו עי"ש].
אולם בשעה"צ נתפלא ע"ז מאד, דמי עדיף זה מתעניות בה"ב דהיו רגילים בהם כלל ישראל כמש"כ הט"ז (ס' תקס"ו סק"ג), ובאלו שלושה שבועות הוא רק אחד מני אלף, ואפי' הכי בעי בהו קבלה או לפחות בענית אמן כשאומר הש"צ מי שברך בשבת שקודם בה"ב ועמד בצ"ע.
וע"ד אפשר חשבתי שיתכן היה לומר, שמנהג תעניות אלו שמי"ז בתמוז עד ת"ב הן סוג בפ"ע, וע"ד שבארו המג"א והגר"א המנהג שלא לאכול בשר מר"ח אב [או מי"ז בתמוז לנוהגים כן], שהוא ע"ד מה שנא' בשלהי חזקת הבתים (ב"ב ס'.) על אותם פרושים שרצו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מאחר שבטלו הנסכים והקרבנות, ואמרו להם שא"כ גם לא נאכל לחם ולא נשתה מים כי גם מהם מביאים קרבנות, אלא שלהתאבל יותר מדאי א"א וכו' עיי"ש. ובזמן קצר כזה אפשר להימנע מאכילת בשר ושתית יין וע"כ נהגו בזה.
ויתכן היה לומר שאף תעניות אלו שקרא להם התה"ד תעניות על העבר ועל החורבן היו מטעם זה, שבזמן קצר כזה נהגו הפרושים להימנע אפי' מאכילה של לחם ומים לקיים מה שאמרו להם שאילו היה בנו כוח כן היה דינינו, וע"כ השלמה בעי שאל"כ אין מראה כלל ענין זה של מניעה גמורה אף מלחם ומים. אבל קבלה אין צריך, שאין כאן תענית לשם תענית, רק להזכיר מה שהיינו צריכים להימנע מלאכול כלל רק א"א לנו.
אולם מהתה"ד עצמו ל"מ כן, שבאר שתעניות אלו הוו כד' תעניות מדברי קבלה שעל החורבן. וככלל מחודש קצת לדון על דין תענית כן, ואף הפרושים שם לא נהגו כן ורק אמרו להם ע"ד ניצוח שלדבריכם כך היה ראוי לנהוג.
♦
ב. בדין קריעה על הקודש והמקדש
בסתירת השו"ע בהל' קריעה על ירושלים ומקדש (ס' תקס"א), שבסעיף ב' כ' שהקריעה טפח, ובסע' ד' כתב שהקריעה היא כעל אביו ואימו כל הבגדים שעליו, וא"כ היה בעי קריעה כדי לגלות את ליבו עיי"ש.ובשם החת"ס שמעתי לחלק, ששם כ' שהשיעור הפחות הוא עכ"פ טפח ולא מהני לגלות את ליבו בפחות מזה, ולכא' נראה דוחק גדול.
אמנם הוא לא כ"כ דוחק לכא', שבסעיף ב' בא להשוות מי שראה ירושלים ואח"כ המקדש או להפך, וכ' שאם ראה קודם המקדש ואח"כ ירושלים מוסיף כל שהוא, וע"ז כ' דאם הוא להפך שראה קודם ירושלים ואח"כ המקדש כל קריעה היא לפחות טפח, אמנם בעי עכ"פ לגלות ליבו, כ"נ.
♦
ג. בדין ד' תעניות בזמן הזה
מתני' ר"ה (י"ח.): "על ששה חדשים שלוחים יוצאים וכו', ובגמ' וליפקו נמי אתמוז וטבת מפני התענית דכתיב צום הרביעי וגו' יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה, אין שלום צום וכו'. אמר ר"פ הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש (גזירת מלכות) [שמד] צום אין גזירת מלכות רצו מתענין רצו אין מתענין".והיינו שמשמע לגמ' שמעולם לא פסק לגמרי דין התענית דאילו כן היה, לא היה חוזר לאחר מכן לעולם, והרי המנהג בזמנינו להתענות, ועל כרחך שבאמת לא היתה גאולה שלימה, וכדחזינן משאלתם אבכה אנזר וגו', ולכן דייקה הגמ' מהלשון שגם אז קרא לזה צום וגו' שלא נתבטל מעולם כל הצומות הללו ועי' עוד.
ודעת הרמב"ן בתורת האדם (עניין אבילות ישנה, הובא בר"ן במס' ר"ה שם בסוגיה), שכשיש צרה הדר מעיקר דינא חיוב התעניות מעיקר דברי קבלה וחומרתם כת"ב לכל החמשה עינוים ומפסיקים מבעוד יום [וכמו שבארנו שמעולם לא נתבטל], אלא שיש לעיין לעניין להכניס אצבעו במים אם הוה ממש כת"ב או דין תענית ציבור כתעניות גשמים שלא נאסר לרחוץ אלא ראשו ורובו [ולא מיבעיא למשמעות הריטב"א מו"ק שכ' שהכנסת אצבעו למים בת"ב היא מליתא דאבילות עיי"ש, שלפי"ז פשיטא שאין כאן בית מחוש כלל, אולם אין הפשטות כמו הריטב"א, אלא כמש"כ המנ"ח (בסוף מצוה שי"ג) ובחידושי מרן רי"ז הלוי זלה"ה על הרמב"ם הל' תענית, שהוא מליתא דתענית כיוה"כ].
אולם מ"מ יש לעיין כנ"ל, והגה"מ ר' שריה דבליצקי שליט"א אמר לי שהסתפק בזה והכריע מלשון הרמב"ן שהוא כת"ב לכל דבריו. אבל המעיין שם במקור יש מקום עיון עוד, שיש שם כפי הנראה לשונות סותרים ועוד חזון למועד בל"נ, ויהפוך ה' לששון ושמחה [ויש לציין שבשעה שריחפה גז' הגיוס על בני הישיבות היה סבור שכו"ע יש להם לנהוג כרמב"ן, כי הגז' על קיום הישיבות כמוה כסכנה ממש לקיום כלל ישראל (ונהג אז אף בחליצת המנעל), והזכיר שכאשר הישוב היהודי בארץ היה בפחד גדול מפני הצורר הנאצי ימ"ש, גזרו תענית ותקעו בכמאה שופרות והלכו לקבר אור החיים הקדוש וסוף ריחם עליהם ה' אלוקי אבותיהם ולא עזבם, והישועה לאחר זמן לא רב, שרומל ימ"ש החליט לסגת ולא פלש לתחומי ארץ ישראל].
♦
ד. הלכות תענית
יל"ע במה שכתב הרמ"א בהלכות קבלת תענית (הג' ס' תקס"ב ו') שרצוי טפי לקבל תענית לפני יהיו לרצון, ולא בשמע קולנו, כדי לא להפסיק בתפילתו. ויש לעיין דכיון דמפורש בגמ' תענית (י"ב.) שמקבל בתפילת המנחה, משמע שמקבלו בתפילה, מהכי תיתי דבעי לקבלו דווקא אחר התפילה קודם יהי לרצון. ואכן עי' שם במפרש (שכידוע אינו רש"י) דמקבלו בתחנונים של אחר התפילה וכהרמ"א כאן וצ"ע.ונראה לבאר קצת, דהנה זה הלא ברור שעיקר הטעם שהקבלה גופא שייכת לתפילה, משום שהקבלה של תענית איכא בה גופא ריצוי ותחנונים [וכמו נוסח הקבלה שבסידורים יהי רצון שתהיה תפילתי בתעניתי מקובלת לפניך ותרצני], אלא שכיון ועיקר הנוסח הוא מה שאומר הריני בתענית יחיד למחר שאין בה רצוי ותחנונים, על כן או דנימא שבכהאי גוונא יש לחוש שאין כוונתו לתחנונים אלא סתם לקבלת נדר תענית והוי כהפסק בתפילתו כלשון רמ"א, או דנימא דבעי להסמיך זאת לתחנונים אחרים שמוסיף שעי"כ אף היא תכלל בכללם ותהיה כתחינה (ויל"ע בסברא זו). אלא שלפי זה לכא' אם היה מסמיך לתחנונים שהיה מוסיף בשמע קולנו וכמו הנוסח יהי רצון שתהיה תפלתי ביום תעניתי מקובלת לפניך ותרצני, היה יכול לקבל בשמע קולנו נמי, ולכא' לא משמע כן ברמ"א וצ"ע.
♦
ה. הפטרה בתענית ציבור במנחה
לעניין הפטרה בת"צ עם צירוף ספרדים, אמר הגה"מ ר' שריה דבליצקי שליט"א שדי בששה אשכנזים [אבל ראיתי לו שחיפש עשרה אשכנזים למנחה של תענית עשרה בטבת עש"ק תשע"א], ועוד אמר בשם החיד"א ראיה מהגמ' ער"פ שספרדי עולה אם יקראו אותו, כמו ר"א שגחין ולחיש לאמר קידושא רבה אף שבודאי לא נהג כן מעולם. אך לכא' אינו ראיה כ"כ, ששם בא ללמוד שכן יש לנהוג אולי גם בעצמו מכאן ואילך[2], אולם באמת יותר נראה שבא לנהוג מנהג המקום [ובאמת אינו מובן מה היתה ההו"א שלו, מפני מה יאמרו גם בבוקר וגם בערב קידוש וצ"ת שם].♦ ♦ ♦