מח"ס 'פתחי דעת' על סדר טהרות
ירושלים
בענין מורא מקדש בזמן הזה
א. הילפותא דמורא מקדש נוהג בזה"ז
בגמ' יבמות (ו, א): "יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ואי זו היא מורא מקדש, לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו בפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מק"ו. ואין לי אלא בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין, ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם".ודברי הברייתא דיליף מגז"ש שמורא מקדש נוהג אף בזה"ז דומיא דשבת, צריכים ביאור. דהנה איכא פלוגתא דתנאי בכמה דוכתי אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא או לא קדשה לעתיד לבוא, ומעתה קשה כמאן סברה הך ברייתא, דאי סברה דלא קדשה לעתיד לבוא, א"כ אין כאן מקדש בזה"ז, ואין לדמותו לשבת בגז"ש ולומר שיהא נוהג בו דין מורא לעולם, דכיון דבזה"ז לאו מקדש הוא, אין שייך בו דין מורא. ואי סברה הברייתא דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ומקום המקדש עומד בקדושתו אף בזה"ז, ומקריבין בו קרבנות, א"כ מילתא דפשיטא היא שיהא בו דין מורא, ואטו משום שנהרסו קירותיו מגרע גרע, הרי מ"מ הוא קדוש בקדושה חמורה כמו שהיה, ומאי ס"ד דלא ינהג בו דין מורא מקדש, וכבר עמד בזה בערוך לנר שם.
♦
ב. דברי האחרונים בבירור מקור דין קדשה לעתיד לבוא
ובטורי אבן מגילה (כח, א ד"ה שנאמר) כתב לפרש דברי הברייתא, דס"ל להך תנא דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ומהך קרא הוא דיליף לה, דממה דהוקשו שבת ומקדש להדדי משמע שבא הכתוב ללמד שמורא מקדש נוהג בזה"ז, וע"כ הטעם שהוא נוהג הוא משום דהמקדש בקדושתיה קאי, וממילא ס"ל דמהך קרא ילפינן דמקריבין קרבנות אע"פ שאין בית. וכתב עוד, דלמ"ד דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, אה"נ דליכא דין מורא מקדש בזה"ז, כיון שבטלה קדושתו, וסתמה הך ברייתא כמ"ד קדשה לעתיד לבוא.והקשה ע"ז הטורי אבן, דבמגילה שם מבואר דיליף ר' יהודה מקרא ד"והשימותי את מקדשכם" שבתי כנסיות שחרבו עדיין הן בקדושתן, ואסור להשתמש בהן לצרכי חול, והרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז) הביא הך ילפותא לענין בית המקדש, וכתב דמהך קרא ילפינן דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ומהסוגיא ביבמות משמע דלא מהך קרא ילפינן לה להא מילתא, אלא ממה שהוקשה שבת למקדש. וכתב ליישב, דאה"נ מ"ד דקדשה לעתיד לבוא יליף לה מההיא דיבמות, ודברי המשנה במגילה דילפינן מ"והשימותי את מקדשכם" הם למ"ד דקדושה ראשונה בטלה, והך קרא הוא אסמכתא בעלמא ואינו דרשה גמורה.
אמנם כבר תמה הערוך לנר ביבמות שם, שהרי הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"ו הט"ז) הביא הך קרא ד"והשימותי" לבאר מקור וגדר הדין דקדושה ראשונה לא בטלה, ומשמע דס"ל דדרשה גמורה היא, ותיקשי לדידיה קושיית הטורי אבן למה הוצרך ללמוד מקרא אחרינא הך דינא דמורא מקדש נוהג אף בזה"ז. ולהלן שם (פ"ז ה"ז) הביא הרמב"ם הך דרשה דמורא מקדש נוהג בזה"ז מההיקש לשבת.
ויש להוסיף, דבהל' תפילה (פי"א הי"א) שהביא הרמב"ם דינא דמתני' דמגילה שם שאסור להשתמש תשמיש חול בביהכ"נ שחרב, לא הביא הרמב"ם כלל להדרשה ד"והשימותי", אע"פ שעל דין זה הוזכרה במשנה הך דרשה, ורק לענין המקדש הביא הך דרשה, ומשמע שסובר שעיקרה נאמר לענין המקדש, וא"כ אמאי הוצרך לדרשה מיוחדת דמורא מקדש נוהג בזה"ז.
♦
ג. הקולא בדיני מורא מקדש בזמן הזה
והנה הטורי אבן במגילה שם הקשה ע"פ דבריו הנ"ל, דכיון דרבי יהודה דריש מקרא ד"והשימותי" שלא בטלה קדושה ראשונה, אף בזמן חורבן המקדש, א"כ אמאי תניא בברכות (סא, ב): "הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום וכו', רבי יהודה אומר בזמן שבית המקדש קיים אסור בזמן שאין בית המקדש קיים מותר", והיאך שרי ר' יהודה בזמן שאין ביהמ"ק קיים, הרי איהו ס"ל דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, וא"כ קדושת המקדש נוהגת אף בזה"ז.והנה על קושיא זו היה אפ"ל, דבמגילה שם מיירי בעיקר דין קדושת המקדש וביהכ"נ, שלא בטלה קדושתן בחורבנן, ולכן אין לעשות בהן תשמיש של חול. אך הא דאסרינן בברכות להיפנות כנגד צדדי מקום המקדש, אינו מעיקר דיני קדושתו, שהרי אינו נמצא במקום המקדש, אלא הוא מדיני מורא מקדש, שאם נפנה כנגד מקומו יש בזה חסרון מורא. ומעתה י"ל, דכיון דהברייתא ביבמות מצריך קרא לזה שיהא נוהג מורא מקדש בזה"ז, א"כ אם נימא דמאיזה טעם שיהיה חלוק דין מורא מקדושה, וי"ל שאע"פ שלא בטלה קדושתו מ"מ לא יהיה בו דין מורא, כהמבואר מפשטות הברייתא ביבמות, [ולא כמש"כ הטו"א דהך ילפותא היא מקור עיקר הדין דלא בטלה קדושת המקדש, או אסמכתא בעלמא היא, אלא אם נימא דגם למ"ד דלא בטלה מ"מ בעי קרא דאף דין מורא איכא, וכמו שיבואר להלן], א"כ ליכא סתירה בדעת רבי יהודה, די"ל דאיהו ס"ל דלא בטלה קדושת המקדש בזה"ז, ומ"מ לית ליה הך ברייתא דיבמות דדריש מקרא דאיכא בזה"ז אף דין מורא, ואיהו ס"ל דליכא מורא בזה"ז מדאורייתא, ואינו אלא מדרבנן, ולכן דינו קל יותר, ולא אסרו להיפנות כנגד צדדי מקום המקדש בזה"ז.
אכן מ"מ קשה כעין קושיית הטו"א, דהרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"ז ה"ח) כתב: "בזמן שהמקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים שהוא חוץ לירושלים ולפנים, והוא שיהיה רואה את המקדש, ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש". ומקורו בברכות שם דקאמר הכי רבי יוחנן שם, דלא אסרו אלא בזמן שהשכינה שורה, ומפרש הרמב"ם דמה"ט שרי בזה"ז. וקשה דהא הרמב"ם פסק להלכה הך ברייתא דיבמות, דמורא מקדש נוהג בזה"ז כמו בזמן שהיה בנוי, וכמו שכתב בהלכה ז', ונראה מלשונו שם שדרשה גמורה היא, ומדרגת קדושת מקום המקדש עתה היא כמו שהיה בבניינו, וא"כ אמאי הותר להקל ראשו מן הצופים ואילך בזמן הזה.
ובקרית ספר על הרמב"ם שם כתב, שדין זה שלא יקל ראשו כנגד מקום המקדש הוא רק מדרבנן, ולא תיקנוהו אלא בזמן שבית המקדש קיים. אמנם עדיין צריך ביאור, דכיון שיסוד דין מורא הוא מחמת קדושת המקום, והיא קיימת אף בזה"ז כמו בבניינו, א"כ אמאי הקילו חכמים טפי בדיני מורא המקדש, והתירו איסור זה לאחר חורבנו, וצ"ב[2].
♦
ד. מורא מקדש בזמן שבטלה קדושתו
והנה למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא קשה איפכא ע"ד הגמ' ביבמות שם, היכא יליף מקרא דאיכא דין מורא אף בזה"ז, והא בזה"ז אין בו קדושה, ואמאי יהא בו דין מורא. וכבר הובאו לעיל דברי הטו"א במגילה שם, שנקט שבאמת הך ברייתא סברה דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ודין זה דקדשה לעתיד לבוא נלמד מהך דרשה. ולפי"ז מ"ד דלא קדשה לעתיד לבוא, פליג על הברייתא, וס"ל דאין דין מורא מקדש נוהג בזה"ז. אמנם קשה על זה, דהראב"ד בהל' בית הבחירה (פ"ו הט"ז) ס"ל דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, וליכא כרת על הנכנס בזה"ז למקום הר הבית, ומ"מ בדין מורא מקדש (פ"ז ה"ז) לא השיג על הרמב"ם, ומשמע דמודה לדעת הרמב"ם דמורא מקדש נוהג בזה"ז כמו בשעה שהיה המקדש בנוי.ובערוך לנר (יבמות שם) כתב די"ל דהברייתא דיליף מקרא דמורא נוהג בזה"ז אזלא כמ"ד לא קדשה לעתיד לבוא, ומ"מ ילפינן מקרא דכיון דהיה למקום זה דין מקדש קודם לכן, נוהג בו דין מורא גם עתה. ולפי דבריו מיישב עיקר הברייתא, דהא דצריך קרא ללמד שמורא מקדש נוהג בזה"ז, היינו אע"פ שבטלה קדושתו, ומסברא היה צ"ל שאין בו דין מורא.
אמנם לדעתו צ"ב היאך ילפינן לה משבת, שכשם שהיא לעולם כך מורא מקדש לעולם, הרי אליבא דאמת השתא לאו מקדש הוא, ואין כאן הטעם שהיה בו בזמן בניינו לחייב במורא. ועוד צ"ע, דא"כ היה צ"ל כן אף לענין הבית שבנו בנוב וגבעון לפני שבנו המקדש, והיה ראוי שתהא בו קדושה אע"פ שחרב, כיון שקודם לכן היה שם מקדש. ולא מצינו כן, אלא בטלה קדושתו לגמרי. [ושמא נתבטלה קדושתו רק לאחר שבנו המקדש במקו"א, ובזה נתבטל דין מקדש מהמקום שהיה בו קודם לכן, וצ"ע].
והמנ"ח (מצוה רנד אות טו) דן בזה, ובתחילה צידד מסברא שלהראב"ד אין מורא מקדש נוהג בזה"ז כיון שבטלה קדושתו, וכדברי הטו"א הנ"ל, ושוב כתב די"ל דמודה הראב"ד דנוהג מורא מקדש בזה"ז, כיון דעכ"פ קדושת ירושלים אין אחריה היתר, וגם עתיד להיות במקום הזה הבית השלישי במהרה בימינו, א"כ גם האידנא מדאורייתא יש בו דין מורא. ולא דמי לשילה דליכא בה מורא השתא משום שנתבטלה קדושת המקום, ונבחרה ירושלים, אבל ירושלים היא נחלה לעולמי עולמים, ולכן גם האידנא נוהג בה מורא מדאורייתא.
אכן אכתי צ"ע דברי הברייתא ביבמות, והילפותא מקרא דמורא מקדש נוהג אף בזה"ז, דהא קרא מקיש מורא המקדש לשבת, שהוא נוהג לעולם, ומשמע שגם מורא המקדש נהג לעולם. וקשה דהא עכ"פ בזמן חורבן בית ראשון היה ראוי שלא יהא נוהג דין מורא, כיון שבטלה קדושתו בזמן החורבן לדעת התוס' בזבחים (ס, ב ד"ה מאי). ונהי דהתוס' שם ס"ל דמ"מ לא הותרו הבמות אף בחורבן בית ראשון, ולדידהו י"ל כמש"כ המנ"ח לדעת הראב"ד, דמה"ט נוהג מורא מקדש אף בזמן החורבן, מ"מ אכתי תיקשי לדעת רש"י (זבחים קיט, א ד"ה זו וזו שילה) שלמ"ד שבטלה קדושה לאחר חורבן בית ראשון, הותרו הבמות, א"כ היכי מקשינן לשבת דמורא מקדש נוהג לעולם, הרי בדין הוא שלא תנהג קדושה במקום המקדש לאחר שהותרו הבמות, וחזר דין מקום הר הבית להיות כמו לפני שנתקדש. ואם נימא דבאותו זמן לא נהג בו דין מורא מקדש, א"כ ליכא לאקושי מקדש לשבת, דמורא מקדש אינו נוהג בכל הזמנים.
♦
ה. אם מורא המקדש הוא ממנו או מהשכינה השורה בו
והנה יש לדון אם דין מורא מקדש הוא לירא מהמקום המקודש עצמו מחמת קדושתו [כעין דין מורא אביו ומורא ת"ח], או יסודו הוא לירא מהשכינה הנמצאת בו, ולא תלי דין המורא במקדש עצמו כלל, אלא יסודו הוא לירא מהשכינה, אלא דהוא דין מורא מיוחד מהשכינה במקום זה שהוא מקום השראת השכינה המיוחד, ולכן יש לנהוג מורא שכינה שם טפי מבשאר דוכתי.והערוך לנר (יבמות שם) כתב שדין המורא הוא מהמקום עצמו, וכתב לבאר בזה הסוגיא ביבמות לענין מורא בזה"ז, דקאי למ"ד קדושה ראשונה לא בטלה, ולהס"ד היה המורא תלוי בהשראת השכינה, וכיון שאין השכינה שורה שם לאחר החורבן [ועכ"פ אינה שורה שם כמו שהייתה שורה לפני החורבן] ס"ד שאין דין מורא נוהג בזה"ז. והא דיליף מקרא שמורא מקדש נוהג בזה"ז, הגדר והטעם בזה הוא דהמורא הוא מחמת קדושת המקום, ולכן נוהג הוא אף בזה"ז כיון שלא בטלה קדושת המקום.
אך בשם הגרי"ז מבארים, דהא דילפינן ביבמות (ו, א): "יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש", היינו דילפינן מקרא דאין המורא מהמקדש עצמו, אלא מהשכינה השורה בו. ולפי"ז ביאר דמה"ט אין דין המורא תלוי בקדושת המקדש כלל אלא בשכינה השרויה בו, ועפי"ז ביאר הא דכתיב בריש פרשת ויצא, שהיה יעקב יירא כשהקיץ משנתו והבין שהשכינה שורה שם, ואמר "ואנכי לא ידעתי", ופירש"י שאם היה יודע לא היה ישן, וביאר הגרי"ז שהטעם שלא היה ישן הוא מצד דין מורא מקדש, שאסור לישן במקומו, ודין זה היה נוהג בו אף באותו הזמן, כיון שהייתה השכינה שורה שם.
ולפי דרכו מיושבים דברי הגמ' דבעי קרא לחיוב מורא מקדש בזה"ז, דנהי דכבר מייתי הברייתא הא דלא מהמקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, וכבר ידעינן מעיקרא דדין מורא הוא מחמת השראת השכינה, מ"מ י"ל דהס"ד היא דכיון דהקדושה תליא בשכינה א"כ אינה נוהגת בו בזה"ז אף למ"ד קדשה לעתיד לבוא, וכביאור הערול"נ הנ"ל, והא דמסקינן דנוהג מורא בזה"ז, הוא משום דבאמת השראת השכינה היא במקום המקדש אף בזה"ז. [ואף אם נתמעטה מדרגת השראת השכינה שם וכנ"ל, מ"מ י"ל שאף במדרגה זו המועטת מ"מ איכא חיוב מורא מקדש].
וכמו"כ יש ליישב דברי הגמ' לשיטתו אף למ"ד דבטלה קדושת המקדש בזה"ז, דמ"מ איכא דין מורא בזה"ז, וכמו שנקט הגרי"ז שאף יעקב נהג בדין מורא מקדש אף לפני שנבנה, ומשום השכינה שבו, ה"נ בזמן שבטלה קדושת המקדש לגמרי, מ"מ השכינה שורה במקום זה, ומה"ט איכא בו דין מורא מיוחד, וזהו דילפינן מההיקש לשבת דמורא מקדש נוהג לעולם[3].
♦
ו. מו"מ בדברי הגרי"ז בדין מורא במקום המקדש
אמנם יש להעיר, דמלשון הרמב"ם נראה לכאורה שלא כדברי הגרי"ז, שבתחילת הל' בית הבחירה מנה המצוות שבו, ובאות ד' כתב ליראה מן המקדש, וכן בסהמ"צ (עשה כא) כתב שהמצוה היא לירא מן הבית הזה, ומשמע שלא כמ"ש הגרי"ז דדין המורא הוא מהשכינה שבו. ובפ"ז מהל' בית הבחירה (ה"א) כתב הרמב"ם וז"ל "מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר ומקדשי תיראו, ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציוה על יראתו". ובלשון הרמב"ם שם איכא סתירה, שבתחילה כתב שהמצוה לירא מהמקדש, ואח"כ כתב שהיראה היא ממי שציוה על יראתו, אכן מ"מ אין בזה חזרה ממה שכתב בתחילת ההלכה שהמצוה היא לירא מן המקדש, דא"כ אמאי כתב כן בתחילה, אלא משמע שהיראה היא מהמקדש, וכמו שכתב בשאר דוכתי, וצריך ליישב לשונו במה שסיים "ולא מן המקדש אתה ירא".עוד יש להעיר, שלגבי גילוי השכינה שהיה למשה בסנה נאמר (שמות ג, ה): "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא". ובמדרש רבה שם (פרשה ב אות יג) מבואר שמחמת גילוי השכינה היה אסור לילך שם במנעל, כדין מורא מקדש הנוהג בביהמ"ק עי"ש[4]. ובפירוש הרמב"ן שם כתב וז"ל "אף על פי שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר וכו', והסנה היה בראש ההר, והנה כולו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל", הרי שהביא ע"ז דברי המדרש רבה שם דמדמה הדבר לאיסור נעילת הסנדל בהר הבית מטעם מורא מקדש. ומלשון הרמב"ן מבואר להדיא דהוא מחמת דין הקדושה שחל על המקום בעצמו, ואין המורא מחמת השכינה הנמצאת שם, אלא משום שנתקדש המקום ונעשה אסור במנעל.
ובעיקר מש"כ הגרי"ז לחדש שאף בזמן יעקב היה נוהג דין מורא, עיין בספר פנים יפות עה"ת (ריש פר' ויצא) שג"כ נקט כן, אלא שכ"כ מטעם אחר, שנתקדש המקום ע"י אברהם, עי"ש בדבריו. ויש להעיר בזה, שמדברי הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"ז ה"ז) נראה דדין מורא מקדש נוהג במקומו כמו שהיה בבנינו, ואע"פ שעתה הוא חרב, וכל לשונו משמע שלא נתחדש דין מורא אלא ע"י שנבנה המקדש, אלא שאע"פ שחרב לא נתבטלה ממנו הקדושה, אבל לא תלה דין המורא בעצם קדושת הקרקע, ומשמע דמעיקרא נתקדש רק ע"י בניינו.
ומש"כ הגרי"ז דהא דאמר יעקב שאם היה יודע שהוא מקום המקדש לא היה ישן, יש להעיר, מלשון הגמ' בסנהדרין (צה, ב) שאמר הקב"ה "צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה". והרי לפי"ד הגרי"ז מן הדין היה ראוי שלא יישן שם, ומשמעות דברי הגמ' היא שהקב"ה רצה בזה משום שכן הוא מהדרך הראויה ליעקב לפי מעלתו, ולא שהיה בזה דבר איסור, וסיבב הקב"ה ליעקב כן מחמת טעם מיוחד אע"פ שהוא דבר איסור. וביותר צ"ע, דודאי כשראה יעקב ששרתה עליו שכינה שם, הבין שכן היה רצון הקב"ה שיעשה, וכהמבואר מדברי הגמ' שם, וא"כ אף אם נימא שהיה טעם מיוחד לעשות כן נגד הדין, מ"מ מהו שאמר ואנכי לא ידעתי, ואילו היה יודע לא הייתי ישן שם, הלא ממה שנגלה ה' אליו שם ראה והבין שכן היה רצון ה' לסבב שיישן שם, ומה לו לפרש עתה שאם היה יודע לא היה ישן.
וממ"נ קשה, אם אכן לא היה ראוי לעשות כן ע"פ הדין, ונכשל בזה יעקב כיון שעשה כן ללא הוראה מפורשת מהקב"ה, א"כ אמאי סיבב לו הקב"ה נס זה שיצא לו ממנו מכשול וחסרון, שיעבור על מה שהיה רגיל לקיים כל התורה אף שלא נצטווה עליה. ואם לפי האמת בזה חסרון, אמאי אמר אם ידעתי לא ישנתי.
ועיין בפירוש הספורנו שם שכתב לבאר מה שאמר אילו ידעתי לא ישנתי, שאם היה יודע שהשכינה שורה שם, היה עוסק להכין עצמו לנבואה, ולא הולך לישן. ומשמע מלשונו שלא אמר כן משום שאסור לישן, אלא שהיה ראוי יותר לעסוק שם בהכנה לנבואה. ומכל זה נראה שלא היה נוהג בהר המוריה דין מורא מקדש לפני שנבנה בו המקדש, וא"כ צ"ע אמאי נוהג בו מורא לאחר שנחרב למ"ד שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, וכמו שהוקשה לעיל.
עוד קשה על מה שנתבאר ליישב דברי הגמ' ע"פ דרכו של הגרי"ז, דהא דצריך קרא לומר שמורא מקדש נוהג בזה"ז, הוא משום שמורא מקדש תלוי בהשראת השכינה בו, ומה"ט ס"ד דלאחר החורבן בטלה או נתמעטה השכינה בו, ולכן לא יהא בו דין מורא, וכל זה קשה ממה שכתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז) וז"ל "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וכו', לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים", הרי שכבר ביאר טעם וגדר הא דלא בטלה קדושת המקדש, דהיינו משום שקדושתו מחמת השכינה שבו, והיא אינה בטלה, ומבואר מדבריו, שלולי זה לא הייתה קדושת המקדש קיימת בחורבנו, והא דקיימא קדושתו משום שלא בטלה השכינה ממנו. וא"כ כיון דכבר ילפינן מקרא דלא בטלה קדושתו, והיינו משום שלא בטלה השכינה, ונשארה במדרגה שראוי שתשאר הקדושה מה"ט לגמרי, א"כ מה"ט יהא נוהג דין מורא מקדש בזה"ז מסברא למ"ד דקדושה ראשונה לא בטלה, דאף אם נימא דמורא מחמת שכינה הוא מ"מ הא גם השתא קיימא השכינה ובדין הוא שיהא נוהג מוראה, ולמה מצריכה הגמ' קרא לזה.
♦
ז. גדר קדושת מקום המקדש בזה"ז לדעת הרמב"ם
ונראה ליישב הא דבעינן קרא לדין מורא מקדש בזה"ז לדעת הרמב"ם, ובהקדם ביאור הא דלא בטלה קדושת המקדש אע"פ שחרב, שכתב הרמב"ם דהיינו משום שקדושתו מחמת השראת השכינה בו, ושכינה לא בטלה, ונראה שאין כוונתו שהשכינה שורה בו עתה כמו בבניינו, דודאי אין הדבר כן, דא"כ לא היה צריך קרא דנוהג מוראו בזה"ז, וע"כ דהשתא אין השראת השכינה בו כמו בזמן שהיה בנוי. וא"כ קשה, דכיון שנתמעטה עתה השראת השכינה, מ"ט פשיטא ליה דלא בטלה קדושתו משום ששכינה אינה בטלה, הא מ"מ אינה שורה עתה כמו בזמן בנינו.אלא נראה שכוונתו היא, שקדושת המקום היא מחמת שהוא נבחר ומיועד ועומד להיות מקום השכינה, ודין זה שתשרה בו השכינה והוא מקומה לא בטל לעולם. ואף שצורת השראתה בהר הבית הוא ע"י הבית שבו, וכשחרב י"ל שאינה שורה כ"כ בפועל, מ"מ עדיין דין המקום הוא להיות מקום השראת השכינה עם הבית, ויכולים לחזור ולבנותו, ולא נתבטל בחירתו להיות משמש מקום השכינה ע"י שתשרה בבית הבנוי בו, ולכן הוא קדוש ומיוחד להיות מקום בית השכינה, ומה"ט פשוט שיש בו קדושה אף בשעה שאין השכינה שורה בו בפועל.
ונראה סמך לזה, דהנה מבואר בספר החינוך (מצוה תמ) דאע"ג דלא בטלה קדושה ראשונה, מ"מ הא דמקריבין אע"פ שאין בית הוא רשות ולא חובה. וכן משמע לשון הרמב"ם (הל' מעה"ק פי"ט הט"ו) "שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית", ומשמע דהיתירא בעלמא הוא ולא חובה. וכן משמע מלשון הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א) שכשיבוא מלך המשיח חוזרין כל המשפטים וכו' ומקריבין קרבנות, ומשמע שעתה איכא שינוי בדין הקרבת הקרבנות, ואע"פ שלהלכה מקריבין אע"פ שאין בית, ומשמעות לשונו ששינוי דין זה הוא לגבי כל הקרבנות, ונראה כוונתו כנ"ל שכשיבוא ויבנה המקדש יהיה דין הקרבת הקרבנות נוהג בתורת חובה, ועתה הוא רק היתר בעלמא[5].
ובספר קהילות יעקב (זבחים סי' לב) הכריח כן בדעת הרמב"ם, ליישב קושיות האחרונים על הא דבזה"ז חשיבי הקרבנות שאינם עומדים להקרבה, אע"פ שמקריבין על מקום ביהמ"ק, וביאר הטעם לזה עפי"ד החינוך הנ"ל, שכיון שרשות היא ולא חובה, נחשב שאין קרבנות אלו עומדים להקרבה. ויש להוסיף ראיה לזה, דמצינו בגמ' (מו"ק ד, א) שאין תוספת שביעית נוהגת בזה"ז, משום דההל"מ נאמרה דומיא דניסוך המים דהוי בזמן שביהמ"ק קיים, ופסק כן הרמב"ם להלכה (הל' שמיטה ויובל פ"ג ה"א), ותמוה טובא, הא קדושת המקום קיימת, וראוי הוא לניסוך המים. ולפי הנ"ל י"ל ג"כ דבעינן דומיא דניסוך המים דהוי חובה, והיינו בזמן שביהמ"ק קיים דאיכא חובת הקרבה.
והנה כבר תמה בקה"י שם, מה הטעם לדבר, דאם לא בטלה הקדושה, וכשר המקום להקריב בו קרבנות, למה לא יהא נוהג חיוב להקריב אף בזה"ז. ונ"ל שהטעם לזה הוא, ע"פ הנראה מלשון הרמב"ם ריש הל' בית הבחירה (פ"א ה"א): "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש", ועי"ש שפירט כל המקומות שבהם שרתה שכינה לפי שעה, ומבואר בדבריו דמ"מ לדורות ובדרך קביעות, השראת השכינה היא ע"י בית, והיא הדרך הראויה להקרבת הקרבנות, ולכן עיקר מצות בנין הבית היא כדי שיהא מוכן להקרבת קרבנות. וי"ל דמה"ט אחר החורבן ליכא חיוב הקרבה, כי חובה זו נאמרה לפי הדרך והאופן הראוי להקריב בבית. אמנם מ"מ מותר להקריב קרבנות, וכלשון הגמ' "מקריבין אע"פ שאין בית", והיינו היתר ורשות להקריב, דכיון דלא בטלה הקדושה מהמקום, ועדיין הוא עומד וראוי לדינו שתשרה בו שכינה בבית הבנוי בו, א"כ גם עתה נחשב הוא מקום הקרבנות. ונהי דחיוב הקרבנות אינו נוהג עתה, מ"מ רשאי להקריב, כי אינו כמקריב חוץ למקומו כיון שלא בטלה קדושת המקום, ועדיין מקום זה הוא מקום הבית שבו תהא השראת השכינה.
והדברים מתאימים עם מש"כ, שאמנם אף להרמב"ם ליכא בפועל השראת השכינה עתה במקום המקדש, אלא דמ"מ הוא מקום העומד והראוי להשראת השכינה ע"י שיהא בו בית, וגם כשאין הבית בנוי מ"מ המקום מיועד ומקודש לכך, ולא נשתנית מדרגת קדושתו כלל, משום שלא בטל דינו להיות מקום המקודש ומיועד להשראת השכינה, ולכן מותר להקריב בו כיון שאינו חוץ למקום המקודש, אך מ"מ אין חובת הקרבה כיון שאין השכינה שורה בו בפועל בזמן שאין בית[6].
♦
ח. מורא מקדש בזה"ז לדעת הרמב"ם
ובזה מיושבת הסוגיא ביבמות דבעי קרא לחייב במורא מקדש בזה"ז, וכבר הוקשה דהא להרמב"ם קדשה לעתיד לבוא, ומאי ס"ד דליכא דין מורא בזה"ז. ולפי הנ"ל א"ש, דאף דמבואר ברמב"ם שלא בטלה שכינה, ומה"ט איכא קדושה, היינו דמצד עצמותו עדיין המקום מקודש ועומד לכך שתהא בו השראת השכינה ע"י בית, ולא נתבטלה קדושה זו ממנו כלל, אך מ"מ ליכא השתא השראת השכינה בפועל, ומשו"ה הוה ס"ד, דבזמן דליכא שכינה בפועל כיון דליכא בית, אע"פ שלא תתבטל קדושת המקום, מ"מ לא יהא בו חיוב מורא, דהמורא תלוי במה שמקום זה הוא מקום השכינה, ואה"נ דלהרמב"ם המורא הוא מהמקדש עצמו וכלשונו בכמה מקומות, מ"מ אין המורא מחמת קדושתו בלבד, אלא משום שהוא מקום המקודש להשראת השכינה. וזה מה דילפינן להרמב"ם לא מהמקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, והיינו שאין המורא מעצם הבית והמקום בגלל קדושתו, אלא בגלל הסיבה שעבורה נתקדש, שהוא מקום השכינה. [ומ"מ המורא הוא מהמקום המקודש, ולא מהשכינה לחוד כמ"ש הגרי"ז, וא"ש סתירת לשון הרמב"ם]. וממילא ס"ד דאף דבזה"ז לא נתחללה קדושתו, מ"מ כיון שאין השכינה בו בפועל, לא ינהג בו מורא. וילפינן מגז"ש משבת, שאף בזה"ז נוהג בו מורא, דאף בזה שמקום זה הוא מקום השראת השכינה ע"י בית, סגי דחשיב מקום השכינה, ולכן יש דין מורא ממנו אף בזה"ז. ומובן היטב הא דמקישים לשבת, דזה ילפינן דכשהמקום מקודש לצורך השראת השכינה, הרי הוא מקום שיש לירא ממנו מחמת שאף עתה הוא מקדש וכמש"כ, ואע"פ שאין בו השכינה בפועל. [וכל זה במקום הר הבית שנבחר להיות מקודש שלעולם תשרה השכינה בבית שיהיה בנוי בו, משא"כ מקום גילוי השכינה בסנה, ומקום המשכן, אף שהיה בהם דין קדושה על המקום עצמו כל זמן שהייתה בו שכינה, וכמש"כ לעיל, מ"מ בטלה קדושת המקום לגמרי כשנסתלקה השכינה משם, כי כבר לא היה עומד מעתה לכך שתשרה בו השכינה, ופשוט].ובאמת לפי"ז נראה יותר כמש"כ לעיל, שלא נהג דין מורא אלא מאז שנבנה הבית ונתקדש ונעשה מקום המקודש לצורך השכינה, ובזה ילפינן דמאז נוהג בו מורא כיון שראוי הוא להשראת השכינה, וכמו שכתב הרמב"ם שנוהג בו מורא בחורבנו כמו שהיה בבניינו, ולשונו מדוקדק היטב, דסיבת המורא מחמת מצב היותו בנוי, שאז שורה בו שכינה בפועל, אלא שדין מורא נוהג במקום אף בחורבנו, מחמת היותו ראוי להיות בנוי. אבל כל זמן שעדיין לא נתקדש, לא הוי בכלל "מקדש", ואין בו דין מורא.
ומעתה מיושב היטב מה שהוקשה לעיל לדעת הרמב"ם, אמאי חלוק דין מורא מקדש בזה"ז ממורא מקדש בזמן שהבית בנוי, והא להרמב"ם קדושת המקום קיימא גם בזה"ז. ולפי הנ"ל א"ש היטב, דבאמת דין מורא אינו תלוי בקדושה לחוד אלא בשכינה, אלא דכיון דמקום המקדש הוא ראוי להשראת השכינה, וקדושה זו קיימת בו לעולם אף בזה"ז, אע"פ שאין השכינה שם, א"כ מחמת דינו להיות מיוחד להשראת השכינה יש לנהוג בו מורא. ולכן כל דיני המורא שבמקום המקדש עצמו נוהגים אף בזה"ז, דאף דדין המורא תלוי בשכינה, מ"מ שייך הוא בזה"ז, כיון שהמקום הוא מקום המיוחד לשכינה וכנ"ל, ולא נשתנה יחוד זה מהמקום בזה"ז. אבל דיני המורא שלא יפנה כנגד מקום המקדש, או לא יקל ראשו מהצופים ואילך, שהוא נמצא במקום שאין בו קדושה כלל, א"כ כל שייכות מקום זה לשכינה היא משום שהוא כנגד השכינה, וכל זה שייך בזמן שהשכינה שורה בפועל, אך בזמן שאינה שורה אין שייכות בין הנמצא שם לבין השכינה, ולכן אינו מחוייב במורא בזה"ז, כיון שכשאין בית אין השכינה שורה בפועל וכמו שנתבאר.
♦
ט. גדר מורא מקדש בזמן הבית ובזה"ז לדעת הראב"ד
ולפי"ז יש ליישב לדעת הראב"ד הסוגיא ביבמות דיליף מקרא דאיכא דין מורא מקדש אף בזה"ז, ומשמע שהראב"ד מודה לזה, מדלא השיג על הרמב"ם שפסק דין זה להלכה. וצ"ל דמריבויא דקרא ילפינן דשייך מורא אף בזה"ז, ואע"פ שבטלה הקדושה. והנה לדעת הראב"ד אין לומר כמש"כ לעיל שהמורא הוא מהמקדש עצמו כמו שנראה מלשון הרמב"ם והרמב"ן, דא"כ היה צ"ל דאין המורא נוהג לאחר שבטלה קדושתו, ולהראב"ד הרי בטלה הקדושה וליכא איסור כרת לטמא הנכנס לשם, וגם א"א להקריב שם.ונראה שלדעת הראב"ד דין המורא הוא מהשכינה, והיינו דילפינן ממי שהזהיר על המקדש, וכדברי הגרי"ז המובאים לעיל, וכן מפרש הראב"ד הך ילפותא, כמו שנראה מלשונו בפירושו לתו"כ (קדושים פרק ז ה"ז), דהתם מייתי הך קרא דהמורא הוא ממי שפקד על המקדש, ופירש הראב"ד שם וז"ל "אותי תיראו במקדש ולשמי תתפללו ולפני תעבדו בתוכו, ולא למקדש עצמו". ונראה מלשונו, שאמנם כל ענין המורא הוא מהקב"ה עצמו ולא מהמקדש, דומיא דעבודה ותפילה דודאי הם לה' ולא למקדש, ואף המורא אינו מהמקדש ומקדושתו אלא מהקב"ה, וחילוק הדין הוא, שבמקום המיוחד לו איכא דין לירא ממנו טפי משאר המקומות שבעולם, אבל מ"מ יסוד היראה היא ממנו עצמו. ואין המורא תלוי בקדושת המקום, אלא במה שהוא מיוחד להקב"ה, ולכן יש לירא מהקב"ה במקום זה טפי, כיון שהוא נמצא בהיכלו של מלך.
וא"ש דמהאי טעמא ילפינן דאף כשבטלה קדושת המקום לגמרי, מ"מ כיון שלא נתבטלה בחירתו וכמש"כ המנ"ח דאסור להקריב בבמות לאחר החורבן, ואף להסוברים ובאופן שמותר להקריב בבמות לאחר חורבן ראשון, מ"מ עצם בחירת המקום לא נתבטלה, שאין לבנות בית קבוע לה' אלא בו בלבד, ממילא נחשב הוא מקומו של הקב"ה, ולכן ראוי לירא מהקב"ה במקום זה טפי משאר מקומות. ואה"נ דלהראב"ד שאין דין המורא מחמת הקדושה כלל אלא מחמת השכינה, אפ"ל שהיה המורא נוהג אף לפני שנבנה ביהמ"ק, וכמ"ש הגרי"ז בביאור קרא דיעקב, שאף בזמנו היה אסור לו לישן שם, אע"פ שלא חלה קדושה על המקום[7].
ואמנם גם להראב"ד יש מקום לחלק בין מורא במקום הר הבית עצמו דנוהג אף בזה"ז, לבין מורא מחוצה לו שאינו נוהג אלא בזמן שהמקדש בנוי, והוא משום דהשתא ליכא השראת השכינה בפועל במקום הר הבית, וכמו שנתבאר להרמב"ם. והראב"ד סובר דמ"מ יש לירא מהקב"ה טפי בהר הבית, כיון שהוא המקום המיועד והראוי להשראת השכינה, לכן יש לירא טפי מהקב"ה כשנמצא במקום המיועד לשבתו. אך כל זה באותו המקום עצמו, אבל מחוץ להר הבית, במקום שבלא"ה אינו עומד להשראת השכינה, מה שיש לירא שם מהקב"ה יותר, הוא משום שנמצא כנגד השכינה, וכל זה שייך בזמן שביהמ"ק מקודש והשכינה שורה שם בפועל, ולא בזה"ז.
♦ ♦ ♦