היזהרו בזקן ששכח תלמודו
בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ולמדנו בברכות (ח, ב): "והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". ובמנחות (צט, א) בלשון מעט שונה: "אשר שברת ושמתם בארון - תני רב יוסף: מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון; מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון". מדברי המאירי בברכות נראה שלא ראה הבדל בין שני המקורות: "זקן ששכח תלמודו מחמת אנסו מוזהרים אנו שלא לנהוג בו בזיון אלא שנכבדהו כאלו לא שכח אמרו חכמים לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". והעיר בעיניים למשפט שהראבי"ה והמאירי הביאו זאת, אבל הרמב"ם ושאר פוסקים השמיטו[2] "ואפשר שס"ל שהוא רק ממידת חסידות"[3]. לאמור כאן ישנן שתי אפשרויות או כבוד גמור או מדת חסידות[4].אמנם מצאנו אפשרות שלישית, ובה דרך ביניים, ברשימות שיעורים (להגרי"ד סולובייצ'יק מארה"ב) בברכות שם שכתב: "יש להסתפק אם חיוב הכבוד לת"ח ששכח תלמודו באונס הוא לכבדו כאילו לא שכח תלמודו וחייבים לכבדו כת"ח, או דהוי חיוב כבוד בפני עצמו ודין כבוד לת"ח ששכח תלמודו אינו שוה לת"ח". ומצא בזה נפ"מ: "ואולי תהא נפ"מ לגבי חיוב מורא - די"ל דבת"ח ששכח תלמודו חל רק חיוב כבוד וליכא חיוב מורא". ור"ל שזו מחלוקת בבלי וירושלמי: "והנה עיין בגמ' במנחות דף (צט, א) וז"ל 'אשר שברת ושמת בארון תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחות בארון מכאן לת"ח ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגים בו מנהג בזיון' עכ"ל. ומשמע דהוי חלות דין כבוד בפני עצמו דהיינו שאין לבזותו, אבל מ"מ אין חיוב כבודו שוה ממש לת"ח. אמנם בירושלמי במס' מועד קטן (פ"ג ה"א) איתא: "זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגים בו כקדושת ארון", ומשמע דחייבים בכבודו ממש בשוה לת"ח שלא שכח תלמודו". והוסיף: "ואולי י"ל דזה תלוי במחלוקת בין ר' יהודה ורבנן האם היו שני ארונות או ארון אחד, די"ל דלשיטת ר' יהודה שהיה ארון בפ"ע לשברי לוחות י"ל דחל חיוב כבוד בפ"ע לת"ח ששכח תלמודו, משא"כ לרבנן דשברי לוחות מונחות בארון אחד עם הלוחות י"ל דחייב בכבודו בשוה לת"ח שלא שכח תלמודו"[5].
קדם לו הגרי"מ חרל"פ[6] שהסתפק בדין שמושיבין עד ת"ח, אע"ג דכתיב ועמדו, "דהאי עשה והאי עשה", ועשה דכבוד התורה עדיף, האם זה נוהג גם בזקן ששכח תלמודו, כי אף שאמרו שיש להזהר בכבודו יש מקום לומר ש"אין זה אלא עניין זהירות אבל לא מספיק לדחות עשה אחר". ובאר שהשאלה תלויה בגדר החובה לכבד ת"ח. שהנה "יש להסתפק ..אם הכבוד הוא לאישיות התלמיד חכם, שמתוך שיגע הרבה בתורה, שהרי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, וממילא אין קנין התורה שבו מצד ידיעת התורה בלבד, אלא נובעת היא מקדושת התורה שרק על ידי יגיעה רבה ומסירות לקדושה היא נקנית לו, ובשביל כך נתקדש גם הוא, והרי זה כעין קדושת הקלף של הס"ת, או שעיקר הכבוד חולקים לגדולת התורה האצורה בת"ח זה, כלומר, לא לאישיות התורנית של בעל התורה, כי אם לתורה עצמה שהוא נושא בקרבו"[7]. מדבריו משמע שאין כאן רק שאלה מקומית של הבנת דברי חז"ל בברכות ומנחות ופסיקתם או אי פסיקתם להלכה, אלא שאלה מהותית שאחד מביטוייה הוא גדרו של דין זה.
♦
שכח מחמת פשיעה
הגמרא הדגישה שמדובר בשכח תלמודו מחמת אונסו, ופרש רש"י: "מחמת אונסו - שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות". וביד רמ"ה סנהדרין (צ"ו, א) גרס בגמרא: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שהרי הלוחות ושברי הלוחות היו מונחין בארון אבל שלא מחמת אונסו מתחייב בנפשו הוא דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים כו'". כתב בברכת אברהם (עמוד רצ"ה): "מסתבר שאילו היה דין ת"ח על מי שהיה ת"ח ולא על מי שעכשיו ת"ח, לא היה מתבטל בזה שהוא מתחייב בנפשו, כל זמן שעושה מעשה עמך, ובע"כ משמע דאין חיוב ודין ת"ח אלא מעלה שראוי לכבד, ואולי מידת חסידות בעלמא, ומי שפשיעתו גרמה לו, אין צורך לכבדו". עולה מדבריו, שהסוברים שדין זקן ששכח תלמודו כדין ת"ח ממש יצטרכו להסביר כיצד פוקע דין זה, כאשר שכח שלא לאונסו.עסק בזה גם הגרי"ד סולובייציק (רשימות שיעורים ברכות שם). בתחילה הגדיר את הת"ח כחלות קדושת הגוף: "..משנשתברו הלוחות פקעה מהם חלות קדושת ס"ת דהויין כס"ת שחסר בו יריעה אחת דליתא ביה חלות קדושת ס"ת. אמנם עדיין נשאר בלוחות חלות קדושת הגוף, דלגבי קדושת הגוף קיי"ל שקדושת הגוף לא פקעה בכדי.. ונראה דאף בת"ח חלה חלות קדושת הגוף, ומשום דלימוד התורה מקדשת את גוף האדם הלומד תורה.. כתב הרמב"ם (פ"ג ה"א מהל' ת"ת) וז"ל בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, ו..צ"ב מהו המובן של "כתר תורה". ונראה דלגבי כתר כהונה וכתר מלכות המובן של כתר הוא דחלה חלות קדושת הגוף נוספת בגברא. דהרי כהן גדול נמשח בשמן המשחה ונתקדש בקדושת הגוף וכן במלך המשיחה מקדשת את המלך בקדושת הגוף נוספת, וכמו שאמר שמואל לשאול (שמואל א' י, ו) "וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר..לפי"ז נראה דהמובן "כתר תורה" היינו שע"י לימוד התורה חלה חלות קדושת הגוף בגברא, דהאדם הלומד תורה מתקדש ומתעלה..".
ולפי זה תמה: "אמנם עדיין צריך ביאור דבגמ' מבואר שרק אם שכח את תלמודו באונס אזי חייבים בכבודו, ומשמע דאם שכח ע"י פשיעה אין חייבים לכבדו, ולפימש"כ צ"ע דהרי קדושת הגוף לא פקעה ממנו בכדי, וא"כ לכאורה אף כששכח ע"י פשיעה יהיו חייבים לכבדו מחמת חלות קדושת הגוף שחלה בו". ולא מצא תירוץ אלא בדימוי לקדושת המקדש: "ונראה דבגמ' במס' ע"ז (דף נב ב) איתא: "גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון אמר ר' פפא התם קרא אשכח ודרש ובאו בה פריצים וחיללוה" ..עיין ברמב"ן במלחמות ה' ש..סובר דבאמת אבני מזבח נתקדשו בקדושת הגוף דהויין כלי שרת ואף על פי שבכל דבר שאין לו פדיון יש מועל אחר מועל מ"מ יצאו לחולין ע"י עובדי כוכבים מגזה"כ ד"ובאו בה פריצים וחיללוה", והבית המקדש עצמו יצא מקדושתו ונעשה חול אף על פי שאין בו מעילה דאין מעילה בקרקעות מגזה"כ ד"ובאו בה פריצים וחיללוה". ומבואר מדברי הרמב"ן דחילול קדשים ע"י "ובאו בה פריצים וחיללוה" מפקיע אפילו קדושת הגוף. ולפי"ז י"ל דת"ח ששכח תלמודו מחמת פשיעה שהסיח דעתו מדברי תורה ועבר על לאו "פן יסורו מלבבך" הוי בגדר "ובאו בה פריצים וחיללוה" ופקע ממנו קדושת הגוף ואין חייבים בכבודו".
והנה בתרומת הדשן (סימן ה') כתב: "שאלה: עירונים או פקידים, שלחו אחריו או שהלך מעצמו אליהם, מחמת חוב שיש לו על ארמאים, והאריכו עמו בדברי ויכוח ופשרות, ולא היה יכול ליפטר מהם, אא"כ בא לידי הפסד באותו חוב, ונזקק לשתות עמהן עד שעבר זמן תפלת המנחה, יכול כה"ג להתפלל ערבית שתים או לאו? תשובה: יראה, דשפיר דמי להתפלל ערבית שתים, אף על גב דכתבו רברבתא: הזיד ולא התפלל תפלה א' בזמנה, שוב אין לו תשלומין, דמעוות לא יוכל לתקון הוא. נראה, דכה"ג לאו מזיד מקרי, ודמי לאונס..ואמרינן נמי בפ"ק דברכות: הזהרו בת"ח ששכח תלמודו מחמת אונס. פירש"י: שהוא חולי או נטרד בטורח דוחק מזונות". והובאו דבריו בשו"ע או"ח (ק"ח, ח) והגר"א ציין גם הוא לרש"י בנד"ד.
והעיר הגריד"ס: "לפי דברינו ..לכאורה יש לחלק בין חיוב כבוד לת"ח ששכח תלמודו לבין תפלת תשלומין, דבת"ח ששכח תלמודו רק אם פשע והסיח דעתו מד"ת אין צריך לכבדו דפקע ממנו קדושת הגוף והוי בכלל "ובאו בה פריצים וחיללוה". ולכן אם שכח מחמת טרדת מזונותיו דלא פשע בהסיח דעתו מהתורה אזי חייבים לכבדו דלא פקע מיניה קדושת הגוף. אולם בנוגע להל' תפלה ותשלומין יתכן דטרדת מזונותיו לא חשיבא כאונס ואינו יכול להתפלל תשלומין". ונראה מזה שתרומת הדשן והגר"א למדו אחרת. אפשרות אחת היא להסביר שסברו שאין בת"ח ששכח דין כבוד מעקר הדין וכמו"ש בברכת אברהם הנ"ל, ולכן כל מקרה שאינו אונס, פוטר מלכבדו, אבל אולי אפשר לפרש באופן אחר ובהקדם דברי המהר"ל בנתיב התורה (פרק יב): "כי המדריגה שקנה האדם על ידי התורה אין לומר שבטלה מעלה זאת כאשר שכח תלמודו. כי לא נחשב שהתורה מסתלקת מן האדם.. כי זה ענין האדם בעל גוף אשר מצד גוף שלו אי אפשר שתהיה התורה עמו תמיד, וכן אף שנסתלקה ממנו התורה לאונסו בשביל הגוף המקבל אין נחשב שהתורה מסתלקת ממנו, ולעולם הבא כאשר אין מונע אליו מצד הגוף כמו שיהיה לעתיד תהיה תורתו עמו". אף שדבריו אינם דברי הלכה, משמע קצת מהם שכאשר אדם שכח תורתו לאונסו לא ירדה מעלתו, אבל כאשר לא נאנס פוגע הדבר במעלתו הרוחנית, וממילא אין חובה לכבדו, אף אם היה כבודו מעיקר הדין, והגריד"ס שהגדיר הגדרה חדשה של קדושת הגוף ודימה לקדשים ממש, נדחק בזה, אבל בפשטות א"צ כן אלא שחובה לכבדו מפאת מעלתו הרוחנית, ולפי הגדרת הגרי"מ חרל"פ בגלל אישיותו, וכאשר שכח מחמת זלזול, ירדה מעלתוז).ח)
♦[8]
חובת כבוד לבעל מעשים ומשמעותה לדין זקן ששכח[9]
והנה כתב הרמב"ן בקידושין (לב, ב): "ויש לומר לפי שאין מצות קימה שיעמוד חכם אלא לפני מי שגדול ממנו בחכמה כדאמרינן (לק' ל"ג ב') דאתון חכימין ואנא חבר, וכדבעינן בבנו והוא רבו, הלכך בזקן ואינה לפי כבודו שיעמוד מפני עם הארץ פטור, משום הכי נקיט תלמודא קימה בתלמידי חכמים ונקיט נמי קימה מפני רבו, והיינו נמי דאמרינן בדרב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאים מקמיה, לומר שאין בו משום זקן ואינה לפי כבודו, ואפי' לשמואל, הילכך חייב לעמוד מפני שיבה שלו, דאלו משום מעשים אין עומדין". הרי שלדעתו אין עומדים מפני בעל מעשים מצד עצמו, אלא שזה נאמר רק כדי להסביר למה אין כאן פטור של זקן ואינה לפי כבודו, וכתב הר"ן (על הרי"ף): "ואין זה מחוור.. ולפיכך נ"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בעניינו כרב יחזקאל עומדין מפניו שלא צוותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים, אלא שלא פרשה תורה במעשה כמו שפרשה בחכמה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל". ותמה הגראי"ל שטיינמן (אילת השחר עה"ת ויקרא י"ט) לפי דברי הר"ן שחובה לכבד בעל מעשים לא פחות מחכם: "א"כ בשכח תלמודו למה סלקא דעתך שלא יהא חייבין בכבודו, ובשלמא אם תלוי בחכמה שלו, ס"ד דכיון דכעת אין בו חכמה אין מחוייבין לכבדו, ואיצטריך לאשמועינן דבכל זאת חייבין כמו בשברי לוחות אבל להר"ן צ"ע", ויש לחדד שאלתו, דלפי האמור לעיל שיש אומרים שחובת הכבוד בזקן ששכח אינה כעקר דין כבוד ת"ח, קשה יותר, כי השאלה היא על המסקנה ולא רק על ההו"א, מדוע אין חיוב לכבדו לגמרי, וכי מעשיו נפגמו? מאידך, לאור קושייתו יש לומר הסבר נוסף לאי הבאת דין זקן ששכח בחלק מהפוסקים, כי אם צריך לכבד גם בעל מעשים, אז פשיטא שגם ת"ח ששכח ונשאר בעל מעשים, צריך לכבדו, ולכן לא הזכירו דין זה. אלא שכל זה נכון אם נפסק כר"ן, משא"כ אם נפסק כרמב"ן. ונחלקו בזה הפוסקים. הבית יוסף (יו"ד סימן רמד) כתב: "וכן [כדעת הרמב"ן] נראה שהוא דעת הפוסקים שהשמיטו הא דעומדים מפני בעל מעשים", לעומת זאת הב"ח שם כתב: "אלא חייבין לעמוד מפני חכם בעל מעשים אפילו איננו זקן אפילו היה גדול בדורו כמר שמואל ודלא כמ"ש ב"י כאן. וכ"כ בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן רלג): "נחזור לענינינו הנה מסברא נראה דברי הר"ן לקום מפני בעל מעשים טפי דהתלמוד מביא לידי מעשה ..דאע"ג דבפי' הש"ס נראה כהרמב"ן מ"מ בגוף הדין הלכה כבתראי כהר"ן דראה דבריו ופליג עליו".ונראה לישב קושית איילת השחר בכמה אופנים. ראשית, הר"ן בעצמו כתב שקשה לדעת מי בעל מעשים, ויש מקום להבין בדבריו בשתי דרכים. מחד אפ"ל שכל ת"ח הוא בעל מעשים ולכן אף שמכבדים אותו מחמת תורתו, הרי פשיטא שאם ישכח את תורתו, יש לכבדו בגלל מעשיו, וכך הבין הגראי"ל, אבל שמא אפ"ל שכיון שאין יתרון המעשה גלוי, גם אם מכבדים ת"ח, ומניחים שהוא בעל מעשה, אבל סו"ס כשתורתו אינה, חזרנו למצב בו איננו צריכים לכבדו מדין בעל מעשים, שהרי אין זה בהכרח ידוע כמו שהיה ידוע לגבי רב יחזקאל, ולכן צריך לחדש שאף ששכח תורתו יש לכבדו מדין ת"ח.
עוד יש לתרץ לפימש"כ הברכי יוסף (יורה דעה סימן רנא): "ולפי שיטת הר"ן יש לומר דהגם ששנינו (הוריות יג, א) ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ, ומפיק ליה מקרא דיקרה היא מפנינים, ה"ה בעל מעשים דקדים נמי לכהן גדול עם הארץ ..ונקט ת"ח משום דהחכם בחכמתו ניכר, וה"ה בעל המעשים המפורסם שאין להסתפק במעשיו הטובים ...הן אמת דאפשר דהר"ן וסיעתו לא אמרוה אלא כשבעל מעשים חכים קצת. והכי נמי לפי מה שכתבנו לאקדומי בעל מעשים לכהן גדול עם הארץ - צריך דליהוי חכים קצת". ולדבריו א"ש שכן בלא חכמה, אין לעמוד בפני בעל מעשים וזה ששכח תלמודו אין בו חכמה אילולי דין הזהרו בזקן וכו'[10].
אגב, יש להזכיר שהמושג בעל מעשים שנתפרש ע"י הר"ן כאדם המקפיד לקיים את כל דברי התורה, נתפרש בתשובות הגאונים (מוסאפיה-ליק, סימן ב') אחרת וז"ל: "ששאלתם מהו בעל מעשים. בעל מעשים הוא טוב עין בצדקה ובצרכי צבור ובמדות טובות אף על פי שאינו מופלג בחכמה חייב אדם לנהוג בו כבוד ולעמוד מפניו כרב יחזקאל אבוה דרב יהודה שהיה בן תורה כדאמרי' מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנסקלין כנשרפין וכו' ואף על פי שלא היה מופלג בחכמה היה עומד מפניו מר שמואל. (קידושין לג, ב) ואפי' אנשי מעשה שמכניסים אורחים ומהנין ת"ח ומשיאין בתם לת"ח עליהם הכתוב אומר ולדבקה בו. וחשובים הם כאילו נדבקו בשכינה. וחייב אדם לנהוג בהם כבוד ולעמוד מפניהם כי חכמים הראשונים אף על פי שהיו חכמים גדולים משתבחין היו במעשים טובים ובמדות טובות". לפי זה ברור שלא כל ת"ח הוא בהכרח בעל מעשים ולכן דין זקן ששכח תלמודו משמעותי גם אם נאמר שיש לכבד בעל מעשים. אמנם זה לא נוגע לשיטת הר"ן שפירש בעל מעשים אחרת, אלא יכול להיאמר אם ישנן שיטות הסוברות כר"ן לעומת הרמב"ן שיש לכבד בעל מעשים, אך מפרשות בעל מעשים, כגאונים.
♦
דיין סמוך ששכח תלמודו, רבו מובהק ששכח
כתב המנחת חינוך (מצוה סט): "והנה לאו זה דקללת דיין אינו אלא בסמוכין דנקראים אלהים כמבואר בסנהדרין והאידנא דליכא סמוכים אין לאו זה נוהג.. ונראה פשוט אף שהיה סמוך ונולד לו פסול שפסול מלהיות דיין כגון שנסמא או שכח תלמודו בודאי אין לו דין סמוך כי פשוט אצלי אם נפסל מלהיות דיין לא מהני הסמיכה ובטלה גם כן". נראה מדבריו שגם אם נגיד בת"ח שמעלתו נשארת אף אם שכח, זה לא שייך אלא במעלת התורה, אבל הסמיכה היא גדר אחר, ואף שנאמרה רק בחכם, היא בעלת תנאים אחרים, ואינה נשארת כאשר שכח תלמודו.כתב בברכת אברהם שיש להסתפק אם נאמר שאין חיוב כבוד ת"ח בשכח תלמודו, אם גם דין כבוד רבו אין עליו או שדין זה אינו תלוי בהיותו ת"ח וכבודו אינו בגלל תורתו, אלא מחמת מה שלימד לתלמידו. וכתב שמחד יש להוכיח כצד השני ממה שמצינו שעקר דין כבוד רבו נלמד בק"ו מדין כבוד הוריו שהם מביאים אותו לחיי עוה"ז, ורבו לעוה"ב, [ע' רמב"ם ת"ת ה, א], ואין זה קשור להיותו ת"ח אבל מאידך מה שמורא רבך כמורא שמים לומדים מאת ה' אלוקיך תירא, לרבות ת"ח ויעו"ש עוד בזה.
♦ ♦ ♦