כולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
בענין שצריך להקדים מאכל לבהמתו
איתא בגמ' (ברכות מ.): "רב ששת אמר גביל לתורא גביל לתורא נמי אינו צריך לברך. דהיינו שאם אמר "גביל לתורא, בין המוציא לאכילה לא הוי הפסק ולא צריך לחזור ולברך - דאמר רב יהודא אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת". והכי איתא גם בגמ' בגיטין (סב.) וכך נפסק להלכה בטוש"ע (קס"ז, ו') וברמב"ם (ברכות פ"א ה"ח) שאם שח בין ברכת המוציא לבין אכילתו ואמר "גביל לתורי'" א"צ לברך דהוי צורך סעודה כיון שאסור לאכול קודם שנותן לבהמתו.♦
א. ב.
ומלשון הטוש"ע והרמב"ם הנ"ל נראה דהוי רק איסור אכילה אך אין איסור טעימה קודם שיתן מאכל לבהמתו דלא הוזכר אלא לשון אכילה, וכן דקדק בט"ז (סק"ז) שם. אמנם בגמ' בגיטין (שם) הגרסא אסור "לטעום", והרא"ש גרס כן גם בגמ' בברכות הנ"ל, וכ"כ המג"א (סקי"ח) בפשיטות ש"אסור לטעום". הרי שנחלקו בזה הפוסקים אם יש איסור טעימה ג"כ.והב"י כתב להוכיח מרש"י שיש איסור טעימה שכתב רש"י (בסוגיא בברכות שם) שכל הנך שלא הוו הפסק הוא משום שהם צורך "פרוסה הראשונה" של ברכה, ולכאורה אם לטעום שרי אז יכול לאכול פרוסה הראשונה גם בלי לתת לבהמתו. והשדי חמד (כללים אלף אות ק') דחה ראיית הב"י שיתכן שכיון שבא לאכול סעודה אז גם פרוסה הראשונה חשיב "אכילה" ולא "טעימה".
♦
עוד נחלקו בענין זה האם נאמר דין ההקדמה לבהמתו גם לגבי שתיה או רק לגבי אכילה, דבספר חסידים (תקל"א, הובא במג"א הנ"ל) כתב, שבשתיה אדם קודם, ומקורו עמו מאליעזר ורבקה דכתיב (בראשית כד, יד): "ואמרה שתה וגם גמליך אשקה". ואליהו רבה חולק עליו וכתב דל"ש אכילה ושתיה לענין זה. ובשו"ת כתב סופר (או"ח ל"ב) הקשה בשם אביו החת"ס שלכאורה אין כלל ראיה מרבקה שהרי שם גם גבי אכילה אין דין להקדים בהמתו, שהרי גם אליעזר לא אכל אלא משל רבקה ולא משל עצמו ואפשר שרק באוכל משל עצמו שייך הדין להקדים. ועוד הקשה מסברא מה חילוק יש בין מאכל למשקה לענין זה. ואי"ה נבאר לקמן סברת הספר חסידים.
♦
ג. ד.
והנה ביסוד וטעם האיסור, כתב הרמב"ם (עבדים פ"ט ה"ה) שהוא מדת חסידות ומנהג חכמים הראשונים שהיו מקדימים מאכלם לעבדיהם ולבהמתם. ובאבודרהם (הלכות ברכות) כתב שהטעם הוא שכמו שהקב"ה הקדים מאכל הבהמות שנתן להם עשבים שאינם חסרים תיקון משא"כ אדם דצריך הכשר בישול ואפייה לאכילתו כן צריך להקדימם גם האדם לנהוג במנהג הבורא. והמג"א (או"ח רע"א, סקי"ב) הביא בשם תשובות מהר"ם שכתב בשם ריצב"א דהוי דין דאורייתא. והנה, יתכן לענ"ד שגם האבודרהם סבר דהוי דאוריתא, שהרי טעמו מתאים לפסוק של "ונתתי עשב" וכו' שהובא בגמ' (ועיין ספר חרדים הנ"ל שהביא עוד פסוק מאליעזר שנתנו לגמלים קודם תבן ומספוא ע"ש).אך וודאי שהרמב"ם לא ס"ל כן אלא כמ"ש דהוי מידת חסידות, וכן האבודרהם וודאי לא ס"ל כהרמב"ם, שהרמב"ם כתב דין זה גם גבי עבדים, וטעמו של האבודרהם לא שייכא בעבדים רק בבהמות.
♦
ובדעת רש"י בסוגיא בברכות שם נראה דסבירא ליה דהוי איסור דאורייתא כהריצב"א (או עכ"פ איסור דרבנן אך וודאי לא מידת חסידות בעלמא) וכמו שיבואר, דהנה שיטת רש"י שם בהנהו שלא הוו הפסק בין ברכה לאכילה שהם רק דברים דהוו צורך ברכה, וכמ"ש הכא גבי מלח שהוא לצורך טיבול פרוסה הראשונה של ברכה, ועוד עי"ש שחוזר ע"ז כמה פעמים שכל הנך הוו צורך ברכה ולכן לא הוו הפסק. ולפי"ז יל"ע בגביל לתורי למה נחשב צורך ברכה דאם הוא צריך שיהיה סעודתו באופן של "מידת חסידות" אין זה מובן כלל מה זה שייך לברכה. אמנם הרמב"ם כתב שסגי בכל הנך כדי שלא יהיו הפסק שיהא "מענין מה שמברכים עליו" וזהו לשיטתו ש"גביל לתורי" הוא מידת חסידות וא"כ הוי צורך סעודה דהיינו דבר שמברכים עליו, אך לרש"י משמע דצריך שיהיה ממש מענין הברכה, ועל כן נראה דס"ל לרש"י דהוי איסור גמור (דאורייתא או דרבנן), וכיון שכן איכא עכ"פ חסרון בברכה, כיון שיש כאן איסור בפרוסה הראשונה שבירך עליה והוי בבחינת אין זה מברך אלא מנאץ כעין מה שאמרו (ב"ק צ"ד.) גבי הגוזל, והבן.
♦
ה. ו.
וכעת נבא לבאר מחלוקת הספר חסידים והאליה רבה, דהנה הבאנו לעיל תמיהת החת"ס ע"ד ספר חסידים שהקשה א. מה הסברא לחלק בין מאכל למשקה לענין הקדמת בהמתו. ב. מה הראיה שיש ממעשה דרבקה הרי שם גם אליעזר שתה מה שהיתה היא משקה אותם, ומסתבר דבשל אחרים ל"ש האי דינא, ומה"ת לספר חסידים שהוא משום שיש לחלק בין מאכל למשקה. אמנם י"ל דלפי טעמו של האבודרהם שהבאנו מתרצי תרוויהו, דכיון שסברת האיסור היא שצריך לנהוג כמנהג הבורא בבריאת העולם שהאוכל מזומן לבע"ח קודם לבני האדם, י"ל דזה אינו שייך אלא במאכל אך במשתה אינו כן שהמים מוכנים לאדם ולבהמה כאחד וא"כ כלפי משקה שייך שפיר לחלק ולומר שליכא דין הקדמה. וכיון שזה נלמד מצורת הבריאה א"כ הוא דין כללי שתמיד הבהמות צריכים להיות קודמים ול"ש משלו ל"ש מאחרים, כיון שהוא סברא שכך צריך להיות המהלך כמנהג שנהג הבוי"ת בבריאת העולם ואין סברא כלל לחלק בין משלו לשל אחרים, ותמיד כשצריך להאכיל בהמותיו יש לו להקדימם, ושפיר מייתי הספר חסידים ראיה מרבקה.אך האליה רבה שפליג על דברי הספר חסידים נראה שלמד הטעם כהרמב"ם דהוי מידת חסידות, וי"ל שמידת חסידות לא הוי חסרון אלא כשאוכל קודם משלו אך משל אחרים ל"ש זה, כיון שאינו נראה שדואג תחילה לעצמו אלא כיון שכך נתנו לו כסדר הזה אוכל, וממילא אין ראיה מרבקה כמ"ש החת"ס, וגם אין סברא לחלק בין מאכל למשקה, שבשניהם לא הוי מידת חסידות אם דואג לעצמו קודם לבהמתו.
♦
ז.
ועיין במשנ"ב (שכ"ד סקל"ב) שפסק להלכה שמצוה קצת להאכיל כלב של הפקר ואפי' בשבת והוא ע"פ סוגיא בשבת (קנה:), ויל"ע אם בכה"ג יש ג"כ דין הקדמה. ונראה שלטעמו של האבודרהם שכן הוא סדר בריאת העולם, יש לומר דכל שיש עליו דין להאכילו צריך להקדימו כסדר הבריאה כמנהג הקב"ה. אך לטעמו של הרמב"ם דהוי מידת חסידות, יל"ע אם בכה"ג יש מ"ח דאפשר שרק בחיוב גמור כבהמתו בעי לדאוג לנפש המוטלת עליו לפרנסה קודם שדואג לעצמו, אך כלב של הפקר אינו נראה כ"כ חסרון במ"ח כיון שאין עליו חיוב גמור, וכמ"ש המשנה ברורה מצוה "קצת". והשי"ת יאיר עינינו בתורתו.♦ ♦ ♦