כולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
דבר שאינו מתכוון
א. חילוק דבר שאינו מתכוון למתעסק
דעת רבי שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר בשבת ובשאר דיני התורה. וכתב רש"י דאע"פ שנעשה ע"י מלאכה כנעשה ממילא חשוב. והביאור דלר"ש דאזיל בתר כוונה, כוונתו מגדירה את שם המעשה, ומה שיש בכוונתו הוא המעשה דידיה, ומה שאינו מתכוון אינו חשוב מעשה דידיה.אמנם לאו בכל מקום מהניא כוונתו להחשיבו לקבוע את שם המעשה ומחמת זה מותר הדבר האחר שגם נעשה, דהנה נתכוון להגביה תלוש וחתך מחובר קרי' ליה (כריתות י"ט:) מתעסק ומודה בהא ר''י דפטור. ולהרע''א (בתשו' ח') רק פטור מחטאת אבל איכא ביה שם עבירה מדאוריי' אפי' לר"ש [בכה''ת ובשבת פטור דלאו מלאכת מחשבת], אפי' שלא התכוון כלל לתלוש, וביותר לפרש''י (שבת ע''ד:) דנתכוין להגביה סכין ותלש דאין לו שום ענין אפי' בהגבהת הירק, וילפי' ליה מקרא דאשר חטא בה לפוטרו, וכל א''מ לר''ש מסברא יליף ליה, וצ"ב מאי שנא הא מהא. (כך הקשה בקובץ שיעורים ח''ב)
והביאור הוא, דעניין אינו מתכוון בא לתת שם למעשה שעושה ע''י כוונתו, וזה שייך רק היכא שעושה דבר א' ומתלווה אליו עוד מעשה, דבזה אמרי' דע''י כוונתו מגדיר את המעשה רק כעיקר המעשה ולא לדבר שהתלווה אליו, כגון גורר מיטה וספסל דעיקר המעשה הוא גרירה ומתילד ממעשה הגרירה חרישה, וחידש ר''ש מנפשיה דבכל מקום שהתורה לא הקפידה על תוצאת המעשה כגון ברציחה ומזיק, האדם העושה המעשה הוא שנותן שם למעשה, והיכא דהמעשה הוא רק מתלווה לעשייתו מהניא כוונתו להגדירו כנעשה ממילא, אבל היכא שכל המעשה שיש כאן במציאות הוא עשיית מלאכה כגון תולש מחובר אין מהניא כוונתו להגדיר תלישה לאי תלישה דע''כ תולש הוא ושפיר יש כאן מעשה תלישה ברור, אלא שהוא לא ידע שעושה תלישה וזהו פטורא דמתעסק, דענינו שחשב שעושה דבר א' ועשה דבר ב' ובמחשבתו התעסק במלאכה אחרת אבל מצד המציאות באמת אין כאן מתעסק דהא רק תלישת מחובר הוא. וכן בהיפוך בחופר גומא וא''צ אלא לעפרה דכדי שיהיה לו עפר חורש הגם שאין לו שום ענין ותכלית מ''מ מתכוון לגמרי לחרישה, ולא שייך ביה לדון בה מחמת דינא דאינו מתכוון.
♦
ב. פסיק רישיה כמתכוון
אמרו בגמ' (קלג.) דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דחייב דכמתכוון דמי. ובטעמא דהאי מילתא העלו בזה תרי אנפי, (יעי' בשערי יושר שע"ג פכ"ה ובחי' הגרש"ר כתובות ס"י) אופן אחד וכן נקט השער"י, דרק מעשה שלא בטוח שיעשה שייך להגדירו כא"מ, דכלפיו כאילו לא נעשה, אבל מעשה שוודאי יעשה א"כ המעשה מוגדר מצד עצמו כגון גורר ספסל כבד דודאי יחרוש א"כ מעשה הגרירה הוא ממילא גם מעשה חרישה וכל מה דמהני כוונתו לא להתיחס למעשה שנעשה ע"י דוקא היכא שהמעשה לא בטוח יעשה דאז המעשה שעושה מוגדר מעשה גרירה שחרש.ויתכן באופן אחר, דלעולם גם מעשה שודאי יעשה שייך לא להתכוון אליו ולהגדיר את שם המעשה רק כמעשה גרירה ולא כמעשה חרישה המתילד מכח מעשה הגרירה, אלא דאמרי' דהיכא דהוי פ"ר ויודע בודאי שהגרירה תוליד חרישה ע"כ דמתכוון גם לחרישה, אמנם שלא צריך עתה לחרישה ולא זה מגמתו בגרירה, מ"מ כיון שהחרישה מונחת בגרירה, ממילא חשיב בגרירה ככוונה לחרישה.
והנה דעת הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה [היינו דלא איכפת ליה] שרי לר"ש, ומה דמודה ר"ש בפ"ר דוקא בניחא ליה, דרק משום דיש לו ניחותא בדיעבד ממעשהו חשיב כמתכוון, והיינו דמה דמודה ר"ש בפ"ר לאו משום דהיכא דהוי פ"ר א"א להיות בגדר אינו מתכוון, אלא דכיון דהוי פ"ר דיעשה אמרי' דמתכוון הוא, אבל היכא דלא ניחא ליה כלל במעשה כגון תולש עולשין בארעא דחבריה דאין לו ענין כלל ביפוי הקרקע, חשיב כאינו מתכוון כלל לחרישה דמה לו ולחרישה.
ומבואר להדיא כהצד הב', דאין הפי' דהיכא דהמעשה מוכרח שיעשה הוא מוגדר מצד עצמו ואינו צריך כוונה, אלא לעולם אזלי' בתר כוונתו ורק משום שמתכוון שייך לומר דעושה מלאכה, ולהערוך עיקר המעשה נקבע לפי ניחותא דידיה, דמה שניחא לו הוא עיקר עשייתו ולה מתכוון ומה שנסרח ממנה ולא ניחא ליה בה כממילא חשיב.
ובדעת הראשונים דחולקים על הערוך וס"ל דאסור פ"ר אפי' במקום דלא ניחא ליה, יל"ע, אי ס"ל דכיון דודאי יעשה מלאכה הרי הוא כעושה ב' מעשים, א. גרירה ב. חרישה, ולא מהני מה שא"מ, דהמעשה מוגדר בעצמו כחרישה, או דס"ל דלעולם כיון דעיקר מעשהו גרירה שייך ביה תורת אינו מתכוון, אלא דלעולם חשבי' ליה מתכוון לחרישה כיון שיודע דגרירה מולידה חרישה ורוצה הגרירה דכה"ג חשיבא שמתכוון לגרירה וחרישה שהם ב' דברים שא"א להפרידם, ולכך אפי' דלא ניחא ליה הוי כמתכוון בע"כ.
והנה כל תורת אינו מתכוון לאו בכל מקום שדינן ליה, דהיכא דיש עשייה ישירה של מעשה מלאכה לא מקריא אינו מתכוון, כמש"כ הרמב"ן בשם הראב"ד (סוף פרק תולין במלחמות) על דברי הבעה"מ שכ' דהא דאמרו בגמ' דאסור להניח על גופו שמן בשיעור עיבוד העור ולהתעגל על טבלא, דהיינו לר"ח אליבא דרב דפסק כר"י, אבל אנן דקיי"ל כר"ש שרי כיון דאינו מתכוון אלא לסוך גופו (ואיירי דאינו פ"ר). והשיג הראב"ד מה לנו ולמחלוקת כיון דסך גופו ומתעגל ע"ג טבלא בשיעור עיבוד, הלא בידים הוא מעבד ומה לי מעבד בידו מה לי מעבד בגופו, ואינו כדבר שא"מ אלא כעושה בידים, דהיינו דאפי' אי לא הוי פ"ר שיעבד העור כיון דמתעגל בנחת קצת היה אסור ככל ספיקא דאורייתא לחומרא דלא שייך כאן אינו מתכוון, דהמעשה שעושה הוא מעשה עיבוד להדיא, והגם שמשנה לעבד בגופו מה לי מעבד בידו מה לי מעבד בגופו, ול"ש ענין א"מ רק כשעיקר מעשהו דבר א' ומתלווה דבר ב', אבל כשהמעשה שעושה הוא עשייה ישירה שלו יש כאן כוונה להדיא ועדיפא מפסיק רישיה דהתם כיון דודאי יעשה חשיב מתכוון גם לדבר הב' אבל כאן יש רק דבר אחד.
וכן מפורש וביותר ברשב"א (שבת קלג.) גבי קציצת בהרת במקום מילה, דהקשה מה שייכא קוצץ בהרת במקום מילה לפ"ר דמודה ר"ש, הא אין כאן פ"ר אלא קציצת בהרת להדיא. ומבואר שכשהמעשה מתייחס באופן ישיר לאיסור שנעשה כגון חיתוך לקציצת הבהרת, א"א לקרוא לזה כלל אינו מתכוון אפילו כשתכליתו היא המילה, שהוא מעשה אחד החיתוך והקציצה, ואין זה שייך לדינא של אינו מתכוון, [ולכן גם אי לא ניחא ליה אסור אפי' לערוך].
♦
ג. דעת הרמב"ן דגם בפסיק רישא שייך אינו מתכוון
הרמב"ן (שבת קי"א.) הביא ראיה לערוך מהא דמוכרי כסות לובשין כלאים ובלבד שלא יתכוון, והא הוי פ"ר ואפ"ה שרי כיון דלא ניחא ליה חשיב כאינו מתכוון, ודחה דשאני התם דכיון שאינו מכוון שיהא לו מלבוש הרי הוא כמשאוי ואינו מלבוש כלל, והתורה אסרה מלבוש שיש לו בו הנאה בלבד. וצ"ב א"כ למה ר"י פליג (בדף כ"ט.), הא גם ר"י מודה דאסרה תורה מלבוש ולא משאוי.עוד כ' דראייתו מהא דממעטין ענבין מהדס ביו"ט לאוכלן אע"פ שמתקנו בכך כיון דאית ליה אושענא אחריתי לא ניחא ליה ושרי, ודחי דהכא דאית ליה אחריני הרי הוא כממעט ענבין מהדס בפסח. וגם כאן צ"ב א"כ למה אמרו שם (בסוכה ל"ג) דר"א ס"ל כאבוה דהיינו ר"ש דמתיר בא"מ, דאם באמת מי שאין צריך לתיקון הדס חשוב לגביו כמיעוט ענבים בפסח גם ר"י מודה בהא דמותר דאין כאן עשיית מלאכה.
אמנם הביאור דבאמת מצד התוצאה והדבר הנפעל יש כאן מלאכה שלימה, אלא דכוונתו מפקעה מיניה שם עשיית מלאכה דידיה, ודווקא ר"ש אזיל בתר כוונה דכוונה מגדירה מעשה, אבל לר"י המעשה מוגדר לפי מה שפועל ולא מהניא כוונתו, ולכך לובש כלאים מצד הפעולה נפעל כאן מלבוש, דהא יש בה צורת מלבוש של חימום, וכן יש בפועל תיקון בהדס, אלא דכוונתו מגדירה את המעשה שלא יהא שם מלבוש אלא משאוי, ומיעוט הענבים לא יהא מעשה תיקון ההדס אלא מעשה נטילת ענבים לאכילה, ולכך דווקא לר"ש שרי, ואפי' דהתיקון ושם מלבוש הוי פ"ר שיהיה מ"מ כוונתו נותנת שם למעשה שאינו מלבוש, ונמצא דהגם דלבסוף נהנה ממשאוי וזה לא אסרה תורה, וה"נ בהדס הגם שיש כאן תיקון מ"מ כלפיו יש כאן מעשה לקיטת ענבים מהדס בפסח דאינו מחשבו לתיקון והתיקון ממילא קא עביד, ולכך אפי' בפ"ר מהני כוונתו, אבל בשאר המקומות דנחלקו ר"י ור"ש באינו פ"ר כגון גורר מיטה, דהתם לחרישה שנעשית אגב הגרירה לא כיון להגדירו לד"א דהמעשה נעשה אגב מעשה אחר ובזה רק אינו מתכוון ולכך דווקא באינו פ"ר מהניא מה שאינו מתכוון אבל פ"ר חשיב כמתכוון, אבל אם בא לתת שם והגדרה למעשה בחיוב מהניא אפי' בפ"ר, ודווקא לר"ש, אבל ר"י ס"ל דהמעשה מוגדר לפי מה שפועל וכיון שפועל חימום הוא ממילא חשיב מעשה לבישה וכן מיעוט ענבים שפועל תיקון ההדס הוא חשיב מעשה תיקון, [ומה דמודה ר"י היכא דלא אפשר כמבואר בדף כט: ובפסחים צ"ל דהיכא דלא אפשר בלאו הכי ואינו מתכוון לה הוי כנעשה בע"כ ויש כאן כמו כוונה הפכית שלא רוצה בדבר שמתיילד ממעשהו ובזה מודה ר"י דמהניא כוונתו להפקיע מיניה שם מעשה ומה שנעשה נעשה ממילא].
ולפי"ז נראה דהערוך ס"ל דלא רק היכא דיש לו הגדרה חיובית למעשה דמהניא כוונתו להפקיע מיניה שם מעשה כגון בכלאים, דהגם דיש כאן פ"ר דחימום מהניא כוונתו להפקיע מיניה שם מלבוש שמתכוון למשאוי, ה"נ כל א"מ שאפי' שפ"ר שיהיה עוד מעשה שיעשה מלאכה כיון שלא ניחא ליה במה שמתלווה למעשה ואינו מתכוון לה, הרי הוא מגדיר את המעשה כלפיו רק כעיקר מה שבא לעשות, כגון תולש עולשין בארעא דחבריה ומיפה הקרקע בכך, כיון דכוונתו רק לכך דרוצה העולשין ואין לו כוונה כלל במה שמתיפה הקרקע חשבי' ליפוי הקרקע שנעשה ממילא דהמעשה מוגדר רק כתלישה ולא כיפוי ומהני להגדיר את מעשה התלישה רק כמעשה תלישה הגם שמסובב עוד דברים אחרים.
ומצינו דוגמא לדבר דגם היכא שודאי המעשה שעושה יגרור עוד מעשה אחר מ"מ יש חשיבות רק לעיקר המעשה והוא בתרומת הדשן המובא ברמ"א (סי' רנ"ג, ה'), ובסי' של"ז דשרי אמירה לעכו"ם בפ"ר, והוא דאומרים לשפחה להניח הקדירה בבית החורף ואח"כ אומרים לה להדליקה דמותר, דהכל חולים הם אצל צינה, אפי' דמתכוון בהדלקתה גם לבית החורף וגם לקדירה מ"מ עיקר המעשה הוא הדלקת בית החורף ומתלווה אליו חימום התבשיל ופ"ר בדרבנן שרי באמירה לעכו"ם. הרי לנו דפ"ר אפי' במתכוון אינו כעושה מעשה גמור במתכוון, דעניין פ"ר הוא דעיקר מעשהו הוא דבר א' שעי"כ נעשה עוד מעשה ואי הוי מתכוון אסור דחשיב עושה לשניהם, אבל באינו מתכוון ס"ל להערוך דס"ס כיון שא"מ הרי המעשה הוא רק מה שמתכוון אליו ולא מה שנסרך מחמתו אפי' בודאי שיהא.
♦
ד. אינו מתכוון בלבישת כלאים
רמב"ם (כלאים פ"י הלט"ז) תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה וכו', ובהלכה י"ח כ' לא ילבש אדם כלאים עראי וכו' ואפי' להבריח המכס ואם לבש כן לוקה, והקשו דסתר דבריו דלגבי מוכרי כסות התיר בלבישה משום שאינו מתכוון וכר"ש, ומ"ש להבריח המכס דאסור הא א"מ, ותי' הכס"מ וכן כ' בב"י דבלבישה גמורה ס"ל להרמב"ם דאסור גם לר"ש ולכך אסור בלבישה גמורה להבריח המכס אבל גבי מוכרין דאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוון, וכן פסק בשו"ע סי' ש"א. והש"ך שם הקשה דמה בכך שלובש ממש מ"מ דבר שא"מ הוא, ופי' דלבישה להעביר המכס חשיב כוונה דהמכס פוטר מלבוש, ועל כן כוונתו שיהא מלבוש כדי להפטר מהמכס.והגר"א בשנו"א (כלאים פ"ט מ"ב) כתב דבלבישה ממש כדרכו דיש כאן איסור גמור אסור גם באינו מתכוון לרבי שמעון, ובזה פליג עליו ר"ע (ב"ק קיג.) דאפ"ה שרי כיון שא"מ אבל ר"ש לא מודה לו בזה, אבל בדינא דמוכרי כסות דאיירי דנושא אותן על כתפיו ס"ל לר"ש דמותר בא"מ אע"פ דיש כאן העלאה כיון שא"מ שרי, וביאר שם בהג"ה הרי"פ דלבישה בע"כ הוי לבישה גמורה ולא שייך להפקיע אותה ע"י כוונה אבל העלאה דאסורה רק אם יש בה הנאה דאז ההעלאה גופא נחשבת כלבישה (ועי' ירושלמי הובא בר"ש ריש הפרק ובטור) דאסרה תורה העלאה דומיא דלבישה אמנם אי א"מ לא נחשב העלאה דלבישה אלא משוי ולכך שרי.
ור"ע דס"ל דאפי' לבישה גמורה מותרת, יתכן דס"ל כש"כ הרמב"ן בס"פ שמונה שרצים דגם לבישה גמורה לא מקריא לבישה, אלא א"כ באה לחימום, ור"ש פליג עלה בהגדרת שם לבישה, דכל היכא דיש לבישה גמורה בכלל שם לבישה היא אפי' אינה מחממת כלל, וכדעת הראשונים דאפי' בגדים קשין דאין מחממין אסור מה"ת.
נמצא דעת הרמב"ם והשו"ע דהיכא דיש מעשה לבישה ברור לא מהניא לר"ש כוונה להפקיע מיניה שם מעשה לבישה ואסור, וכשנ"ת לעיל בביאור הרשב"א דכל היכא שהמעשה מוגדר מצד עצמו אין שייך כלל לפטרו משום אינו מתכוון, ופליג אר"ע דס"ל דאפי' במעשה לבישה ברור יכול ע"י אי כוונה להפקיע מיניה שם מעשה לבישה והוי כמשוי, אבל כשיש העלאה שמהנה דכה"ג בעלמא אסורה כלבישה בזה מהניא לר"ש כוונה להגדיר את המעשה כמשוי ולא כלבישה כיון שאינו מעשה ברור המוגדר מעצמו.
ודעת הר"ש והרא"ש והסמ"ג (הובא שם ברמ"א דאפי' בלבישה גמורה מהניא כוונה להבריח המכס לאפוקי מיניה שם לבישה ומותר לר"ש ככל א"מ. ובפשוטו טעמם כמש"כ הרמב"ן דלבישה דאסרה תורה היא רק לבישה של חימום והוא הקרוי לבישה ובלא הנאה קרוי משוי. אמנם ז"א דהא הרא"ש סוף הלכות כלאי בגדים (נדה פ"ט) כתב דאפי' בגדים קשין שאין בהן הנאה אסור מה"ת הרי דלבישה מקריא כל מה שלבוש על האדם, וא"כ צ"ב היכי שרי להעביר המכס דמה שייכא כוונתו היכא שבמציאות לובש ובע"כ מתכוון וצ"ב. ויתכן דס"ל להרא"ש דהגם דלבישה בסתמא חשובה לבישה אע"פ שאין בה הנאה מ"מ כשיש לו סיבה למה שלובש שלא לשם לבישה כגון להבריח המכס כה"ג מהניא מה שאינו מתכוון ללבישה להפקיע מיניה שם לבישה, אבל בלבישה כדרכו לא צריך לכוונתו, ודעת הרא"ש דאפילו בלבישה כדרכו מהניא כוונה להפקיע מיניה שם מעשה לבישה, והש"ך למד בדעת הרמב"ם דגם בלבישה כדרכו מהניא כוונה להפקיע מיניה שם מעשה לבישה ואפ"ה אסור להבריח המכס דחשיב מתכוון מפני שצריך שם לבישה כדי לפטרו ממכס כנ"ל.
♦
ה. הגדרת מעשה גמור ופסיק רישא
רע"א במערכה י' (דו"ח ביומא) הקשה על מש"כ תוס' (שבת ק"ג.) להקשות על הערוך מהא דמפיס מורסא התירו רק במקום צער ומשום דהוי מלשאצל"ג, והא לערוך הוי פ"ר דלא ניחא ליה ומותר, והקשה דהא כאן הוי מתכוון ממש דומה לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דמודה הערוך דאסור דרוצה בחפירת הגומא, וה"נ כאן רוצה בעשיית הפתח כדי להוציא הליחה, ואי"צ לפתח בשביל שיהא פתח הראוי להכניס ולהוציא אך מתכוון לכל מה שעושה דהא מתכוון לאותה ניקוב היבלת להוציא הליחה, והניח בצ"ע. [ועי' בגר"ח שכ' כן בדעת הרמב"ם גבי צידה שצד כדי שלא יזיקנו הוי פ"ר דלא ניחא ליה ומותר להערוך, והרמב"ם ס"ל כהערוך ולכך אע"פ שפוסק כר"י דמלשאצל"ג חייב מותר לצוד נחש שלא יזיקנו, והשיג עליו החזו"א בגליונות שם דכאן לא הוי פ"ר אלא צד ממש והוי מתכוון אלא שא"צ לה וממש כקו' הרעק"א על תוס', ולכא' לא על הגר"ח תלונתו אלא על תוס'].ותירץ אאמו"ר זצ"ל בספרו נתיב חיים שע"ה סי' א' דאמנם דמתכוון לעשות פתח, מ"מ כיון שהוא רק צריך פתח העשוי להוציא ואין לו שום ענין במה שיהא ראוי גם להכניס הרי הוא מגדיר מצד כוונתו דמעשה דידיה רק כפתח שעשוי רק להוציא ומה שיכול גם להכניס כממילא חשיב' ליה, וה"נ צד נחש כדי שלא יזיקנו הגדרתו כסילוק המזיק וממילא יש כאן צידה וזה דווקא לר"ש דאזיל בתר כוונה, דומיא למש"כ הרמב"ן גבי לבישת כלאים דרק לר"ש חשיב א"מ דהכוונה מגדירה את שם המעשה, והוא חידוש של תוס' בהבנת דברי הערוך דגם במעשה אחד ממש שצריך רק את חלקו מהניא כוונתו שצריך לדבר אחד ולשאר א"מ להחשיבו להך חלק ממעשה א"מ ואין כאן שם פתח ואין כאן שם צידה. ושאני מחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דהתם נטילת העפר הוי תולדה מעשיית הגומא ולא שייך להגדיר את כל עשייתו כלקיחת עפר דכלפי הקרקע יש כאן עשיית גומא להדיא שהיא מולידה לו עפר, ולא יתכן להגדיר את עיקר המעשה בדבר שהוא מתיילד מהמעשה ועיקר מעשהו הוא מלאכה ולכך כמתכוון חשבי' ליה.
ובעיקר קושית תוס' על הערוך מההיא מורסא באמת י"ל דההיתר לאו משום מקום צער אלא משום פ"ר דלא ניחא ליה ומה דאמרו בגמ' דפטור משום דמלשאצל"ג ההוא רב ס"ל הכי דס"ל כר"י דבדבר שא"מ חייב וכש"כ הגר"ח בדעת הרמב"ם. ובקושייתם מקוץ דמבואר שם בסנהדרין להדיא דלר"י פטור משום מקלקל ולר"ש משום משצל"ג ולא אמרי' דמותר משום פ"ר דלא ניחא ליה, י"ל כמש"כ שם הר"ן דחיישי' שמא יתהפך הקוץ בתוך הבשר ויצטרך לעשות חבורה להדיא כדי להגיע לקוץ, (ובאמת היה אפשר בלא החבורה ולכך חשיב חבלה באביו) וא"כ יש כאן מעשה אחד ישיר של חבורה כדי להוליד ממנו הוצאת קוץ, וכה"ג הוי כמתכוון ממש ודומה לחופר גומא בשביל העפר ועדיפא מיניה.
♦
ו. ספק פסיק רישא
הט"ז סי' שט"ז יצא לחדש דהסוגר תיבה שספק לו אם יש בה זבובים ובסגירתו צדם מ"מ הוי דבר שא"מ, שאינו פ"ר דהא לא יודע בודאי שיש כאן זבובים ושרי לר"ש כיון שא"מ. והביאור הלכה העיר דשאני מכל א"מ דהתם הדבר ספק אם יעשה להבא חרישה ובזה מהני מה שאינו מתכוון דאמרי' כאילו נעשה הדבר ממילא החרישה, אבל בדבר שהמציאות קיימת דאם יש כאן זבובים נמצא דבאמת יש כאן מעשה צידה גמור והוי ככל ספיקא דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא, והביא לדברי הט"ז ראיה מהרמב"ן גבי מצרף דלא ידעינן אי הגיע לצירוף והוי א"מ אע"פ דאם הגיע לכלל צירוף יש כאן מצרף מהני מה שא"מ דאינו פ"ר. [ובמשנ"ב סתם כהט"ז במילי דרבנן כגון בזבובים דהוי דבר שא"מ לצוד אבל במילי דאורייתא החמיר אע"פ דהוי משאצל"ג הוי דרבנן דמחמירין ביה].והנה לערוך דאפי' בפ"ר ממש אם לא ניחא ליה שרי, הרי דעניין פ"ר דחשיב מתכוון הוא רק משום דכלפי הגברא הוי פ"ר ויש לו ענין בהכי ובהכי חשיב מתכוון, ולדידיה פשוט לכא' דמותר לסגור התיבה דהא לא ניחא ליה כלל בצידת הזבוב ולא חשיב מתכוון, דכיון דודאי יעשה מלאכה מה לי יעשה להבא מה לי ודאי בשעת המעשה גופיה ס"ס א"מ. ורק לחולקים על הערוך דבפ"ר לעולם הוי מתכוון יש לדון אי פליגא בעיקר הדבר על הערוך דהיכא דהדבר יעשה בודאי ממילא חשיב מתכוון דהמלאכה מונחת בגוף מעשהו, וא"כ ה"נ בספק פ"ר דלשעבר כיון דבאמת יש כאן זבובים יש כאן מעשה צידה, והגם שהוא מסופק אם הוא צד מ"מ יש כאן מעשה מבורר מצד עצמו ובע"כ הוי מתכוון, ודומה לתולש וא"י שתולש, אבל אפ"ל דמודו להערוך בהאי ענינא דגם כשהדבר מבורר שייך להיות בו א"מ כיון שהוא רק מעשה מתלווה ואינו עיקר המעשה, אלא דס"ל כיון שיודע שיעשה בודאי ממילא הוי מתכוון, אבל היכא שלא יודע שעושה שלא יודע שיש זבוב בזה יש מקום לדברי הט"ז דגם בזה מהני א"מ.
[אמנם מצד אחר יש להעיר דבסגירת תיבה אם באמת יש בה זבוב אין זה פ"ר לצידה אלא הוי צידה להדיא דענין א"מ הוא שהמעשה מוגדר גרירה ותו לא אבל סגירת תיבה אם יש כאן זבובים היא גופה מעשה צידה ישיר ומה שייך כאן דינא דא"מ, ויל"ע. ובאמת משמע בלשון הביאה"ל דבא לומר דא"מ שייך היכא דהמעשה לא ברור שיעשה ולכך ע"י שא"מ לו לא חשוב מעשה מלאכה, אבל סגירת תיבה הוי ודאי מעשה מצד המעשה סגירה אלא דאם אין שם זבוב אין כאן צידה א"כ שם הספק הוא ספק צידה משא"כ בגורר שם הספק ספק מעשה חרישה דאם יגררנו בנחת ודאי לא יחרוש. אמנם יעוי' בב"ח סי' שט"ז גבי דמותר לכסות כוורת שיש בה דבורים שבי' כוונת הטור דשרי משום א"מ אע"פ דהוי פ"ר כהערוך וכן בחיי אדם שם התיר לסגור דלת הבית מפני הצינה כשיש ציפור וסמך על הערוך יע"ש, הרי דסגירת תיבה ובית אפי' שודאי צדים חשיב פ"ר ולא מעשה צידה גמור דבזה ל"ש דינא דהערוך, והביאור דכיון דכוונתו לסגור לתומו בשביל הבית או התיבה ולא מתייחס לדבר הניצוד אין בזה מצד עצמו שם מעשה צידה ורק הוי פ"ר דצידה. אמנם במש"כ הביאה"ל לדחות דל"ד לממעט ענבים דהוי להבא שמא יצטרך להם אח"כ משמע כהצד הראשון דעיקר דחייתו דרק בלהבא שייך א"מ וכן מבואר בחי' רעק"א יור"ד סי' פ"ז דרק בספיקא דלהבא שייכא א"מ].
♦
ז. דעת רש"י בפ"ר דלא ניחא ליה כהערוך
דעת רש"י לכא' כהערוך, דרש"י פי' (קג.) בתולש עולשין בארעא דחבריה דחייב רק משום תולש ולא גם משום חורש דלא איכפת ליה בהאי חרישה, ולכא' כוונתו כהערוך דהגם דהוי פ"ר כיון דלא איכפת ליה בהא לא חשיב מתכוון.ובדף ע"ה. גבי פוצע חילזון דהק' הגמ' ליחייב משום נטילת נשמה ואמרו דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, והק' הא מודה ר"ש בפ"ר, ותי' שאני הכא דכל כמה דחי טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה, ופרש"י דמתעסק דהכא היינו דלא הוי מלאכת מחשבת, והקשו דמודה ר"ש בפ"ר דכל דבר שודאי יעשה חשיב כוונה גם בשבת, ומלאכת מחשבת קרי ליה, וע"ז תירצו דשאני הכא כיון דכל עצמו טורח שלא ימות מיתתו אינה מלאכת מחשבת, כיון שיש לו צורך הפוך שיחיה והמיתה מזיקתו. והנה לכאו' להערוך פי' הגמ' כפשוטו דהוא בא להוצאת הצבע ולא להוצאת נשמתו והוי פ"ר דלא ניחא ליה דאינו כמתכוון.
ונראה דרש"י ס"ל דלאו בכ"מ שיש ב' תוצאות שייך לומר דהאחד הוא פ"ר דלא ניחא ליה ושרי, דהנה תוס' שם פי' דתרי דמי נינהו יש את דם צבע שאותו צריך ויש את דם הנפש, ובפציעה אחת יוצאין ב' הדמים א' דם הצבע ב' דם הנפש, וכיון דצריך הפציעה עצמה בשביל דם הצבע חשיב מתכוון במעשה הפציעה גופא שהוא נמי פציעה בדם הנפש, ורק היכא שיש ב' מעשים מכח פעולה אחת כגון גורר מיטה, שמכח מעשה הגרירה נולד עוד מעשה חרישה, בכה"ג שיך לומר דהגם דהוי פ"ר לא ניחא ליה וא"מ, אבל במעשה אחד ממש הוי מתכוון ממש ואין כאן פ"ר, וכקו' רעק"א ממפיס מורסא, [ולפי"ז חותך ראש תרנגול כדי שישחק בו התינוק וא"מ להורגו דכה"ג קרי' ליה פ"ר ולא ימות בזה מודה הערוך דאפי' אי לא ניחא ליה בהריגת התרנגול הוי מתכוון דיש כאן מעשה אחד וצורך לחלקו הוי צורך לכולו, וא"כ הוא דוגמא בעלמא דנקטו פ"ר אפי' במקום דהוי ב' מעשים, ובלא"ה צ"ל למ"ד מלאכה שאצל"ג פטור דהכא אי"צ למלאכה וא"כ ע"כ דוג' בעלמא אמרו].
ונראה מוכח כן ברש"י זבחים צא. גבי מזלפין יין ע"ג האישים דאמרו במסקנא שם דלר"ש דדבר שא"מ מותר, מותר לזלף יין ע"ג מזבח אע"פ שמכבה וקעבר בלאו דלא יכבה דא"מ, והק' רש"י הא מודה ר"ש בפ"ר, ותי' דלאו פ"ר הוא דמזלף טיפין טיפין ולא בטוח שיכבה. והנה הרמב"ן הביא שזו ראיית הערוך דשרי פ"ר דלא ניחא ליה, וא"כ צ"ב לרש"י דלכאו' ס"ל כהערוך מה איכפ"ל אי הוי פ"ר. אמנם לפמשנ"ת דרש"י ס"ל כהערוך רק בשני מעשים שמעשה מוליד מעשה, אבל במעשה אחד שעושה ב' דברים בעשייה אחת לאו פ"ר קרי ליה אלא יש כאן מעשה ישיר וע"כ מתכוון אליו שיודע מה שעושה, וה"נ הזילוף ע"ג האישים דהיינו אכילת מזבח והכיבוי הם מעשה אחד דהכיבוי בא ע"י אכילת מזבח ולא שייך לומר דהמעשה הוא אכילת מזבח ומתיילד עוד מעשה דכיבוי ובו א"מ ולכך פי' רש"י דאינו פ"ר. אמנם הערוך עצמו ס"ל דאפי' כה"ג חשיב פ"ר דלא ניחא ליה וא"מ ולא דמי לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דהתם מתכוון ממש לנטילת העפר ע"י עשיית גומא, אבל כאן כיון ששיך אכילת האש בלא כיבוי כגון בטיפין טיפין א"כ מעשה הכיבוי הוא לא הגדרת מעשה דידיה, דהוא עושה אכילת אשין וממילא נעשה עוד מעשה שמוגדר כיבוי. והענין הוא דגם במעשה יבש שייך לפצל אותו לב' שמות של מעשה ובאחד מתכוון ובמה שנגרר א"מ, משא"כ חופר גומא דיש מעשה אחד כלפי הקרקע והוא עשיית גומא, דצורך העפר מתיילד מעשיית הגומא, דהעפר בא ע"י עשיית גומא א"כ יש כאן מעשה אחד דעשיית גומא בשביל עפר ומתכוון הוא.
אמנם גבי מסוכרייתא דנזייתא (שבת קיא:) רש"י פי' דהוה בדופן החבית בברזא וחייב משום סוחט גם לר"ש דהוי פ"ר, וא"כ בפשטות דלא כהערוך דהא אזיל לאיבוד, אם לא נאמר דס"ל כהרמב"ן דיש ביין מלבן וחייב בסחיטה משום מלבן.
המורם מהנ"ל, דעת תוס' והרמב"ן בדעת הערוך דגם במעשה אחד שיש לו שתי פנים שייך ביה א"מ כיון שלא ניחא ליה, ודעת רש"י דרק היכא דאפשר לומר דיש כאן ב' מעשים שייך לומר דלהאחד אינו מתכוון, אבל במעשה אחד שיש לו ב' הגדרות לא שייך דכוונה תפקיע ממנו שם עשייה דיש כאן עשייה ברורה ומוגדרת מצד עצמה.
♦
ח. דעת הרשב"א דהערוך התיר רק בשבת
הרשב"א והרא"ש בסו"פ שמונה שרצים (קי:) כתבו דהערוך התיר פ"ר דלא ניחא ליה דווקא בשבת דמלאכת מחשבת בעי' אבל בשאר התורה מודה דחשיב מתכוון, והוכיח כן מהא דאמרו שם דאסור לכו"ע לשתות כוס של עקרין לרפואה כיון דמיעקר וקא עבר על ובארצכם לא תעשו, ומיהו דווקא לר"ש משום מלאכת מחשבת אבל לר"י אסור דלא אזיל בתר כוונה כלל, ואין כוונתם דההיתר משום מלאכת מחשבת גרידא, דא"כ גם לר"י נמי דלא נחלקו ר"י ור"ש במחלוקתם דא"מ לגבי מלאכת מחשבת, ועוד דבכולהו פטורא דמלאכת מחשבת אסור מדרבנן כגון מקלקל ומשאצל"ג וכלאחר יד ולמה כאן שרי כמש"כ הערוך גבי מסוכרייתא דפ"ר דלא ניחא ליה שרי, אלא ע"כ כוונתם דבמקום דבעי' מלאכת מחשבת מחשבתו תופסת מקום ושייך ביה מחמת א"מ להיות מותר אפילו בפ"ר, אבל בכל התורה דלא בעי' מחשבתו לא מהניא כוונתו שאינו מתכוון במקום פ"ר, דהיינו דכל פ"ר דחשבי' ליה מתכוון משום דהמעשה מוגדר מצד עצמו ולא שייך ע"י כוונה לעקור את שם המעשה, וזה בכל התורה אבל בשבת דבעי' גם מלאכת מחשבת דהמעשה יהא מוגדר מעשה גם כלפי הגברא העושהו, דנתכוון לצד זה והלכה לצד אחר יש כאן מעשה שלם וידע שעושה המלאכה אלא שכלפיו לא נתקיימה מחשבתו, ובזה מהני מה שהוא אינו מתכוון לעשות המלאכה כמתכוון לד"א לר"ש דאזיל בתר כוונה, דע"י כוונה אפשר להגדיר מעשה, אבל לר"י דכוונה לא מגדירה מעשה יש כאן מלאכת מחשבת דיש כאן כוונה דפ"ר דיודע שעושה מעשה זה שהוא מעשה מלאכה והמעשה מוגדר מאליו גם כלפי הגברא העושהו שהוא עושה ממלאכה בדעת שלימה.♦
ט. פלוגתא דרעק"א והגר"ח בדעת רבי יהודה בפ"ר דלנ"ל להערוך
רעק"א (דו"ח יומא במערכה אות י') הקשה לערוך דפ"ר דלא ניחא ליה חשוב א"מ, א"כ לר"י בשבת יהיה פטור, דהא כתבו תוס' (סנהדרין פה. ויומא לד: ובהמצניע צד.) דלר"י בשבת פטור בא"מ דלאו מלאכת מחשבת היא כיון דלא ניחא ליה חשיב ליה כא"מ. ולפי זה הקשה רעק"א שם מהגמ' בכריתות (כ:) חיתה בגחלים וכיבה העליונות והבעיר התחתונות דחייב שתים ומוקי לה ר"א כר"י דנתכוון להבעיר ולא לכבות ולר"ש פטור דא"מ, והא הוי פ"ר דלא ניחא ליה להערוך, ולר"י נמי יהיה מיהא פטור דלאו מלאכת מחשבת היא.אמנם בחידושי הגר"ח כ' דדוקא בדבר שאינו פ"ר שיתכן שלא יעשה הדבר בזה פוטר ר"י דלא הוי מלאכת מחשבת שגורר מטה בשביל שתעבור ממקום למקום וא"י אם גם תחרוש אין בזה מלאכת מחשבת כמו היתה לו אבן בחיקו ולא ידע ונפלה דפטור, דאין כאן קיום מחשבתו, אבל ענין מתכוון הוא שע"י כוונתו מגדיר את המעשה שמעשה גרירה יהא שם מעשה גרירה ולא שם מעשה חרישה אע"פ שחורש בפועל, והיכא דהוי פ"ר רק לר"ש יש בזה שם א"מ כיון שכוונה יכולה להגדיר מעשים, אבל לר"י דכוונה לא יכולה להגדיר את מעשהו דהמעשה מוגדר מצד עצמו א"כ יש כאן שפיר מלאכת מחשבת כיון שיודע ודאי שיעשה ואין משמעות לכוונתו כלל.
ובאמת שדברי רעק"א לכאו' צ"ב, דאטו נימא לתוס' וש"ר דפליגי על הערוך דכל פ"ר חשיב מתכוון אפי' דלא ניחא ליה, מי נימא דלר"י ולר"ש פטור דלאו מלאכת מחשבת כיון שא"מ, הא זה אינו, דודאי כיון דחשיב מתכוון הוי נמי מלאכת מחשבת, דאין מקום לכוונתו לחול כיון דהמעשה ודאי יעשה, ה"נ לר"י גם לערוך דלר"ש ע"י כוונה אפשר להגדיר מעשה בזה אמרי' התם שהוא פ"ר חייל ביה שם א"מ אך לר"י דלא אזיל בתר כוונה גם לענין מלאכת מחשבת כמתכוון חשיב לה. וביותר דהא מבו' בגמ' בפסחים כה: ובשבת כט. דמודה ר"י היכא דאי אפשר ולא מכוין דפטור הרי דגם ר"י מודה דהכוונה יש לה משמעות בהגדרת המעשה אלא דס"ל דרק כשנעשה בע"כ אז חשיב כנעשה ממילא אבל בשאר מקומות לא מהניא כוונתו בפועל להגדיר מעשה כנעשה ממילא, וממילא כמתכוון חשיב לה לענין הגדרת שם המעשה, ואפ"ה ס"ל לר"י בשבת דפטור דלאו מלאכת מחשבת, וע"כ דמה דכתבו תוס' דל"ח מלאכת מחשבת לאו משום כוונה אלא מחמת חוסר ודאות בעשייתו, אבל בפ"ר יש ידיעה ודאית שיעשה ויש כאן מלאכת מחשבת.
ונראה לבאר דבריו, דלכל הראשונים דפליגי על הערוך דכל פ"ר הוי מתכוון ס"ל דכיון דמונח בודאי במעשה הגרירה שיחרוש אין זה מוגדר ב' מעשים גרירה וחרישה אלא הוי מעשה חרישה ע"י גרירה ובכלל כוונתו לגרירה מונח כוונת חרישה ולכך חשיב מתכוון ומודה ר"ש, ולכך ודאי דחייב בשבת בין לר"ש ובין לר"י דיש כאן מלאכת מחשבת ודומה לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, דהגם דל"צ כלל במלאכה מ"מ עשה חרישה בדעת ויש כאן שפיר מלאכת מחשבת לולי דינא דמלשאצל"ג, אבל להערוך דחידש דגם במעשה שודאי יעשה בלא ניחא ליה פטור, הלא חזינן דסבר דהמעשה מוגדר רק גרירה ולא חרישה כלל והוי כנחרש ממילא, הלא בזה אמרי' דהגם דר"י בכל התורה מחייב בא"מ דהמעשה מוגדר מעשה חרישה מצד פעולתו שפועל דנפעל חרישה, דשם המעשה נקבע לפי התוצאה שמוליד ולא ע"י כוונת העושה אותו, מ"מ כיון דיש כאן ב' עשיות דעיקר מעשהו גרירה ונחשב גם מעשה חרישה כשבאנו לדון בשבת דבעי' מלאכת מחשבת כיון שא"מ הוא הגברא לעשיית החרישה כלל לאו מלאכת מחשבת קרי' ביה דחייל ביה שם אינו מתכוון כיון שאינו בא לעשות כלל להך מעשה וכאילו נעשה בע"כ, ול"ש לומר דנעשית מחשבתו דלא חשיב כלל בהך עשייה, וא"כ לענין כל התורה שם המעשה נקבע לפי פעולתו, ולענין שבת דבעי' גם מלאכת מחשבת דשם המעשה לפי הגברא העושהו גם לר"י, הבין רעק"א דיפטר מדינא דמלאכת מחשבת שהוא לא מתכוון לו ומ"מ אסיר מדרבנן דכל פטורא ממלאכת מחשבת אסור מדרבנן.
תוס' סנהדרין (פה.) כתבו דלפי ר"י א"מ פטור בשבת דלאו מלאכת מחשבת, והוכיחו מסוגיא דהמצניע גבי כיבוד דר"ש מתיר ור' יהודה דהיינו חכמים אומרים שהוא שבות, אמנם הרשב"א שם כתב דיתכן דרק בחלות דבש נחלקו דהוא שבות, עוד כתבו דדומה למתעסק המבואר בכריתות כ. שאינו מכוין למלאכה פטור כ"ש היכא דא"מ אלא לגרירה. והק' רעק"א במערכה שם הא מתעסק פטור בכל התורה והכא באנו לפטרו רק משום מלאכת מחשבת ומה הדמיון.
אמנם לכא' קו' קשה לשיטתו דמה דלר"י פטור משום דחייל ביה תורת אינו מתכוון, אבל להגר"ח דהפטור משום שלא יודע שתיעשה המלאכה דלא זה מה שבא לעשות ולכך לא קרי שנתקימה מחשבתו, אפ"ל דדימו למתעסק דגם במעשה שהוא מוגדר מעשה מלאכה שלם בעי' ידיעת הגברא דאי לא יודע כלל שעושה מתעסק ואינו עושה קרי' ביה ה"נ לענין שבת דבעי' מלאכת מחשבת הגם דלר"י א"מ כמתכוון דהמעשה מצד עצמו מוגדר מעשה חרישה כיון שלא יודע בודאי שיעשה אפי' שיודע שיתכן שעושה אין כאן קיום מחשבה ודימו למתעסק הא דידיעת האדם לחודא מגדירה את מחשבתו לעושה.
♦
י. דעת תוס' בטעמא דפ"ר כמתכוון
פסחים כה: לא אפשר ולא מכוין לכו"ע שרי ולחד לישנא גם רבי יהודה מודה דשרי, דהא דלא אזיל בתר כוונה בעלמא היינו היכא דאפשר, אבל בלא אפשר הוי כנעשה בע"כ ומהניא כוונתו להפקיע משם המעשה את הפעולה הנלוית, וכתבו שם תוס' (ד"ה לא) דהיינו דווקא באינו פ"ר אבל בפ"ר הא מודה ר"ש, ואע"פ דבעלמא דמחייב ר"י בא"מ הכא בלא אפשר מודה דהכוונה מכרעת מ"מ בפ"ר לא שייך לילך בתר כוונה גם במקום דא"א, והביאור דהבינו תוס' דכיון דהוי פ"ר שיעשה עוד מעשה המעשה מוגדר מצד עצמו ולא שייך לא להתכוין למה שעושה.ומבואר דלא כהערוך בהבנת פ"ר דחשיב מתכוון, דהערוך ס"ל דבמקום פ"ר בלא ניחותא דידיה מחשבי' כוונתו לעיקר המעשה והדבר האחר כמתלווה ע"י מעשהו ומהניא כוונתו להגדיר את שם המעשה לפי עיקרו, אבל תוס' למדו דכה"ג הוי ב' מעשים גמורים ולא שייך ביה תורת כוונה, ובחי' הגרש"ש כתובות סי' ד' הוכיח כן נמי מהא דאמרו רוב בקיאין בהטייה משמע דמחצה ע"מ חשיב ספק פ"ר, ואיך שייך לומר מתכוון על דבר שלא יודע אם יעשהו וע"כ כיון דיתכן דהוי פ"ר הוי מעשה מוגדר מצד עצמו ולא בעי' לכוונתו להגדירה בתורת מעשה, אמנם יעויין שם ברמב"ן ובריטב"א שפי' רוב בקיאין דאצל כולם משכחת לפעמים בא בהטייה דכל אחד ואחד מספקא לן אולי הוא בקי ואין אחד שנוכל לומר שהוא ודאי אינו בקי שרובן בקיאין לפעמים ובבקי אינו פ"ר ובאינו בקי הוי פ"ר.
♦
יא. העולה מהנ"ל
הנקודות העולות. ר"ש ס"ל דבמקום דהקפידה תורה על שם מעשה העבירה ולא על מציאות האיסור בזה ע"י כוונתו קובע שם למעשה ולכך א"מ שרי דאין כאן שם מעשה איסור, ובמקום פ"ר חידשו אביי ורבא דמודה ר"ש. דעת תוס' בפסחים מבואר טעמא דכה"ג דודאי יעשה מעשה איסור מעיקרא שם המעשה הוי עשייה ישירה של איסור ולא צריך כאן כוונה להגדירה, והערוך ס"ל דע"י שבפעולה אחת ניחא ליה ובפעולה אחת לא ניחא ליה ניחותא דידיה קובעת את שם עיקר המעשה ולה נתכוון ולדבר השני לא מתכוון ושרי, ורק היכא דנח"ל חשיב מתכוון לשניהם.דעת הט"ז והביא לו הבאה"ל מקור מהרמב"ן דספק פ"ר דלשעבר שרי, דהגם דאי באמת יש כאן הדבר האוסרו הוי פ"ר דמלאכה מ"מ אזלי' בתר ידיעת האדם דידיעתו נותנת שם למעשהו דכל קפידת התורה הוא על עשייתו כלפי העושה ולא כלפי הנפעל ולכך חשיב כאינו פ"ר ושרי.
וכן מתבאר מהרמב"ן שכ' דלבישת כלאים להעביר המכס דשרי ר"ש איירי בפ"ר ושרי, ואין מכאן ראיה להערוך, דלר"ש הכוונה מגדירה את מעשהו אין כאן מעשה לבישה אלא העברה על גופו.
ונמצא דעיקר חידושו של ר"ש הוא דאין קפידא במה שמתפעל ע"י מעשה אדם מלאכה או עשיית איסור אחר, אלא האיסור הוא על מה שהעושה עשה שם מעשה מלאכה ומעשה איסור כלפיו, וע"י שא"מ אין כאן שם מעשה מלאכה.
ומ"מ רק היכא דמתכוון לדבר אחד וכוונה זו מגדירה את מעשה דידיה שרי במה שנפעל גם ע"י, שאין זה שם מעשה כלפיו אבל כשיש עשייה ישירה המעשה מוגדר מצד עצמו ולא מהניא כוונתו להפקיע שם מעשה רק יש בו פטורא דמתעסק דילפי' לה מקרא.
♦
יב. מקומות שמצינו דלכאורה יש בהם רק עשייה ישירה, ואפ"ה שדי' ביה תורת א"מ
נתבאר דתורת אינו מתכוון שייכא רק היכא דיש עיקר מעשה שאליו מתכוון והדבר השני נגרר מאליו מכח מעשהו דע"י דמתכוון לדבר א' הוי א"מ לדבר ב', אבל היכא דיש עשייה אחת גרידא ל"ש בה א"מ כיון שעושהו ושייכא בה רק פרשת מלאכת מחשבת או מתעסק, ובפשטות הגדרת מעשה אחד וב' מעשים נמדד לפי התוצאה, דהיכא דיש ב' תוצאות חשיבא ב' מעשים כגון גורר מטה ועביד נמי חרישה דכוונתו רק לגרירה ולא לחרישה ואין כאן שם מעשה חרישה, אבל חופר גומא וא"צ אלא לעפרה לא שייך כאן תורת א"מ לחרישה כיון דחורש להדיא אלא שא"צ לה. וכמו שכתבו הרמב"ן גבי מתעגלין בעור והרשב"א גבי מילה במקום בהרת שאינם ענין לפ"ר דיש כאן מעשה ישיר של מלאכה.אמנם לכא' לא בכל דבר שנפעל דבר אחד חשבי' ליה לעשייה אחת ומצאנו בזה כמה חילוקי דינים:
א. תוס' (כתובות ו.) כתבו גבי מסוכרייתא דנזייתא דסותם החבית ומבטל הסתימה לימים הרבה והוי רק פ"ר דבונה, דאין כוונתו לעשיית דופן אלא לסתום היין שלא יצא ופ"ר דעושה כלי וכ"כ הרמב"ן שבת קיא: והנה הכא יש עשייה אחת של סתימת הגיגית וכוונתו שלא יצא היין ונמצא עושה דופן ואפ"ה חשבי' ליה רק פ"ר דבגמ' אמרו דמשום מודה בפ"ר אסור, ולכא' אין כאן ב' מעשים אלא יש כאן עשייה ישירה של דופן כדי שלא יצא היין וצ"ל דשם המעשה נקבע לפי כוונתו, וכוונתו לסתום היין שלא יצא ולא לאשווי דופן לחבית, ונמצא דהכוונה נותנת למעשהו שם של עיקר המעשה ולכך עשיית דופן הוי רק פ"ר.
ב. תוס' שם כתבו ראיה להערוך דמתיר פ"ר דלא ניחא ליה מהא דמותר לסחוט כבשים לגופן דאע"פ דמפרק כיון שא"מ שרי, והנה לכאורה יש כאן עשייה ישירה של סחיטה לצורך גופן ולא לצורך מימן ויותר דומה לכא' לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, וצ"ל כיון דמלאכת דש מתייחסת לדבר היוצא מחיבורו וכה"ג בכבשים המלאכה היא ביצירת המים וכיון דכוונתו היא ליבוש השלקים ולא ביצירת המים בתורת מים כוונתו מגדרת לעיקר המעשה כיבוש השלקים וממילא נוצר עוד מעשה והוא ביחס למים והוי רק פ"ר דלא ניחא ליה ושרי, וה"נ מבואר בביאה"ל ס"ס ש"כ בשם האחרונים בנשפך משקה על מפה ורוצה לנקותו לפי הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה שרי יכול לגרור סכין בכח אע"פ שסוחט המים מהמפה. ולכא' יפלא למה חשיב פ"ר הא יש כאן סחיטה להדיא אלא שא"צ למימיו, ולהנ"ל י"ל כיון דהמלאכה דסוחט מתייחסת ליצירת המים מתוך חיבורן והכא כוונת עשייתו היא עשייה במפה לסלק ממנה המים ולא במים שיהיו בפנ"ע, כוונתו מגדרת לעיקר מעשהו במפה ולא במים, וכלפי העשייה במים הוי פ"ר דלא ניחא ליה וא"מ ושרי.
ג. שבת מג: ביצה לו. פורסין מחצלת ע"ג דבורים אע"פ שצדן ובלבד שלא יתכוון, וכ' הטור סי' שט"ז דטעם ההיתר דא"מ וכר"ש, וכ' הב"י דפ"ר בדרבנן (דאין במינו ניצוד שרי) הרי דהחשיבו את פריסת המחצלת על הדבורים כפ"ר דצידה ולא כצידה ישירה, ולכך שרי בדרבנן דפ"ר דלנח"ל שרי בדרבנן, וכן מבו' בר"ן ס"פ האורג שכ' דסוגר דלת ביתו לשומרו וצבי היה בביתו וידע ליה אסור דפ"ר הוא ומודה ר"ש בפ"ר, ומבו' דלא הוי סגירת הדלת כצידה גמורה אלא כפ"ר דמודה ר"ש, וכן מבואר בחיי אדם הובא במשנ"ב סי' שט"ז דשרי במקום הקור לסגור דלת ביתו שנכנסה ציפור דיש כאן צידה מדרבנן לפי שנשמטת, ופ"ר דלא ניחא ליה שרי בדרבנן וכהערוך, הרי דחשיב סגירת דלת הבית רק כפ"ר דצידה ולא כצידה ישירה. והביאור כיון דיש לו הגדרה בחיוב בסגירת הדלת גם לולי הצידה שסוגר ביתו לשומרו כוונתו זו נותנת שם לעיקר המעשה דהוא סגירת דלת בית לשומרו אלא דפ"ר עושה עוד מעשה והוא צידה, ומסקנת הש"ס דמודה ר"ש בהא דחשיב מתכוון, וה"נ גבי פריסת מחצלת דכוונתו שלא יכנסו מים או חמה ועיקר מעשהו מתייחס לצד החוץ שלא יכנס מבחוץ ואין בכלל שם מעשה דידיה צידה לדבורים ולכך חשיב רק פ"ר דצידה ושרי בדרבנן.
ד. המשנ"ב (שכ"א ס"ק נ"ז) כתב גבי הא דאסור ליתן מים ע"ג טיט דהוי התחלת לישה ואסור מדרבנן, וכ' דאפ"ה שרי להשתין מים על טיט שאינו שלו דודאי לא ניחא ליה, ופ"ר דלא ניח"ל באיסור דרבנן שרי, וצ"ב דלכא' יש כאן עשיה ישירה של נתינת המים ולמה החשיבו לפ"ר, אלא דעיקר מעשהו הוא הוצאת המים מגופו ואפי' שאין מציאות להוציא מים בלא שיונחו ע"ג קרקע מ"מ אין כאן שם מעשה נתינת מים על טיט אלא יש כאן שם מעשה סילוק מים ממקום שהיו וגם נתינתם על הטיט הוא בתורת סילוק המים אלא דפ"ר דמתחלת לישה, דהנחת מים ע"ג טיט מוגדרים כסוף מעשה דסילוק המים ולא כמעשה ישיר דהנחת מים דעיקר כוונתו לסלק המים ולכך הוי פ"ר דלישה מדרבנן.
ה. עוגה שכתוב עליה אותיות כ' הרמ"א (ש"מ, ג'), דאסור לשברה דהוי מוחק. והביא המשנ"ב מהדגול מרבבה דמצדד להקל דהוי פ"ר בדרבנן ולא ניחא ליה והוי מקלקל, ומלשאצל"ג וכיון דאינו מתכוון שרי וסיים ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דהוי כלאחר יד, ורק במקום שמתכוון למחיקה אסור.
והק' אאמו"ר זצ"ל (סי' ב') בכה"ג דיש אותיות על העוגה ומשברה במקום אותיות ומוחקן למה החשיבוהו האחרונים לפסיק רישיה והקילו מחמת כן בא"מ, הא הוי מחיקה להדיא דיש כאן פעולה ישירה בגוף הכתב ששוברו ומוחקו ודמיא לכא' לקוצץ מילה במקום בהרת שהקשה הרשב"א דאינו ענין לפסיק רישיה כיון שקוצץ בהדיא הבהרת והמילה, וה"נ שובר ב' דברים העוגה והאותיות.
וחזי' חידוש בדבריהם דכיון דהאותיות כתובות על גוף העוגה ועיקרו של הדבר הוא העוגה ולא הכתב נמצא עיקר חשיבות מעשהו הוא חתיכת העוגה, ושבירת האותיות היא מעשה שולי במעשהו ושייך בזה רק תורת פסיק רישיה דודאי דבמעשה חתיכת העוגה נמי ימחוק משא"כ במילה במקום בהרת חיתוך הערלה וחיתוך הבהרת שווים ואין סיבה להגדיר יותר את עיקר מעשהו כחיתוך המילה ולא גם כמעשה קציצת בהרת, וחתיכת העוגה דומה למש"כ התה"ד המובא ברמ"א סי' רנ"ג, ה, גבי אמירה לעכו"ם להדליק תנור החורף כשמונח עליו קדירה ומתכוון דחשיב פסיק רישיה ולא כעשייה ישירה לקדירה דעיקר המעשה הוא הדלקת התנור להתחמם בו, ודומה לזה נתבאר באות ד' בדעת תוס' דלכך מפיס מורסא חשיב רק פסיק רישיה ולא עשייה ישירה והוי מלשאצל"ג דעיקר המעשה כלפי דידיה הוא רק הוצאת הליחה.
ו. גמ' שבת קי: אמרו דחולה ירקונא אסור לו לשתות כוס של עקרין לרפואתו כיון דמיעקר וקא עבר על ובארצכם לא תעשו, וכתבו תוס' והרא"ש שם דאפי' דלר"ש דא"מ שרי הכא מודה דאסור אע"פ שודאי אינו מתכוון לסרסו דמודה ר"ש בפ"ר והכא הוי פ"ר, והקשה הרא"ש דלהערוך דבפ"ר דלא ניחא ליה שרי לר"ש קשה דה"נ לשרי, וכתב דהערוך ס"ל דשרי רק בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אמנם בפ' הבונה מפו' ברא"ש דראיית הערוך מקוצץ מילה במקום בהרת וממזלפין יין ע"ג האישים הרי דהערוך איירי בכל התורה, והחזו"א תירץ דהכא הקפידה תורה על תוצאת הסירוס ולא שייך ביה תורת כוונה ודומה למזיק, אמנם צ"ב דבגמ' למדו מקרא דמעוך וכתות אם על מעוך חייב על כתות לא כ"ש דמסרס אחר מסרס חייב, ואי קפיד קרא אתוצאת הסירוס לא הועיל כלום בתוצאתו, וע"כ דעיקר קפידה דתורה הוא על מעשה הסירוס ובכל גווני שמוסיף יש מעשה סירוס, ויתכן דהערוך ס"ל דכה"ג אינו ענין לפ"ר כלל דשתית המשקה דעקרין פועל ב' פעולות א. ריפוי חולה ירקונא ב. מעקר, ואין עיקר מעשה יותר לרפואה כיון דפועל בשני דברים בשווה ויש כאן ב' מעשים ברורים ושאני ממחמם התנור דחשיבא בישול הקדירה פ"ר דהתם בישול הקדירה הוא בתוצאה מחימום התנור שעיקרו הוסק לשם חימום גופו.
♦
יג. פסיק רישא בתרי דרבנן
האחרונים נקטו להיתר א"מ אפי' בפ"ר במקום דאיכא תרי דרבנן, בסי' שט"ז ס"ג כ' הרמ"א דיש להזהר שלא לסגור תיבה קטנה שיש בה זבובים, דהוי פ"ר שיצודו. וכ' המג"א והפרמ"ג דדוקא קטנה אסור אבל גדולה דלא מטי לה בחד שיחיא שריא דהוי תרי דרבנן דבר שאין במינו ניצוד, ולא מטי בחד שחיא, וכן בסי' שי"ד ס"א דסכין התקוע בחדות מותר להוציאו ולהכניסו שהרי א"מ להוסיף וכ' המג"א דאף בכותל שרי מטעם דהוי תרי דרבנן, שא"צ להגומא ומקלקל וכלאחר יד שרי, (כך ביאר דעתו המחה"ש, והלב"ש יעי' במשנ"ב), והמקור להאי דינא מהגמ' קיג. דעמודין התחובין בארץ מותר להוציאן אע"פ שבהוצאתו מרחיב הגומא ושרי דממילא קא עביד, וטעם ההיתר דחשיב ממילא לפי שא"מ והוי תרי דרבנן. וכן הביא המשנ"ב בסי' ש"מ סקי"ז מהדגול מרבבה שהתיר מה"ט לאכול עוגה שע"ג כתוב אותיות דהוי מקלקל ומוחק שלא ע"מ לכתוב וכלאחר יד.ונראה לבאר קצת האי קולא שהקילו בתרי דרבנן אפי' בפ"ר, דהנה מצאנו ב' סוגים של איסור דרבנן יש שראו חז"ל לגזור גזירה, להרחיק האדם מהעבירה דאם לא ישמור דבר זה עלול לבוא לידי דאוריי', ויש שרבנן אסרו כעין של תורה דנתנו שם מעשה איסור כהתורה, יעוי' תשוב' רעק"א (קמא ח') שכתב דבכל איסורא דרבנן בדברים שחסר בהם מלאכת מחשבת גדר האיסור היה דחשוב מלאכה מדרבנן, ולפי"ז ענין תרי דרבנן דהמעשה רחוק מלהיות מוגדר מלאכה כיון דהוא רחוק בתרתי משם מלאכה דאורייתא, כגון צד זבובים בתיבה גדולה יש חסר מעשה צידה רחוק באיכותו, דצד דבר שאין במינו ניצוד חסר במהות הצידה, אלא שאפ"ה החשיבוהו רבנן לצידה ויש כאן מלאכת צידה מדרבנן ולכך אסור, ועוד דצידה בדבר שיכול לצידו רק ביותר מחד שיחיא חסר נמי במהותו מלהיות צידה כיון שאינו מזומן לאדם כ"כ, ואפ"ה החשיבוהו למלאכה, אמנם כיון שרחוק הוא מלהקרא צידה שייך ביה תורת א"מ אפי' במקום פ"ר, דכוונתו מגדרת לכל המעשה רק כמעשה סגירת תיבה לשמור שאר החפצים שיש בתוכה, ואין כאן יחס של מעשה צידת זבובים והוי ככל א"מ דשרי לר"ש.
♦ ♦ ♦