כולל ישיבת שעלבים
בעלות אורח על מאכלו
האם אדם המוזמן לאכול אצל חבירו – נחשב כבעלים לגבי מה שמונח בצלחת שלו? האם יש הבדל אם לוקח בעצמו או שבעל הבית מניח בצלחתו? שאלת הגדרת בעלות זו חשובה לעניין היכולת לקיים במאכלים אלו מצות משלוח מנות, לצאת יד"ח מצוות מצה (למ"ד שצריך שהמצות מ'שלכם'), וכן להפריש תרומות ומעשרות כאשר מתארח אצל אדם שיש לחשוש שלא הפריש.להלן נעמוד בעז"ה על הדעות השונות בשאלה זו.
♦
א. זכיה בעצם ההזמנה
מדברי כמה מהראשונים ניתן להבין, שבעצם הזמנת האורח לאכול על שולחנו, נחשב המאכל כשייך לאורח, ואפי' ללא מעשה קנין.בגמרא (פסחים כט,א) מתבררת דעת ר' יהודה (אליבא דרש"י), שחמץ של נכרי מותר באכילה בפסח. תוספות (ד"ה בדין) הקשו: "וקשה דאי אפשר אם לא יהא שלו בשעת אכילה, דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו", ובחידושי שפת אמת (שם) הקשה: "ולכאורה יש לתמוה על קושית התוס' דאטו ע"י שנתנו לו העכו"ם נעשה שלו גם בלי קנין וא"כ שפיר י"ל שהעכו"ם נתנו לו כדי לאכלו והישראל מסתמא אינו חפץ לקנותו כיון דכשהוא שלו אסרה התורה ואוכלו בלי קנין ומנ"ל לתוס' דע"י אכילה קונה גם במכוין שלא יקנה". כלומר, ברור הדבר כשאדם אינו רוצה לקנות, הוא אינו קונה[2], ולכאורה מדברי התוס' נראה כשאדם מזמין אדם לאכול אצלו, גם ללא מעשה קנין האוכל נחשב שלו (והגם שאפ"ל שמעשה האכילה נחשב כמעשה קנין), וצ"ע כיצד דבר זה פועל.
משיטתו של רש"י (המפרש) בנדרים (לד, ב) ג"כ נראה כדרך זו. הסוגיא דנה באדם שאמר "כיכרי [אסורה] עליך", ולדעתו של רש"י שם, "כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה", ולכאורה ג"כ משמע כנ"ל, שבעצם ההזמנה המאכל נקנה לאורח.
ושיטה זו אכן תמוהה, כמו שהקשה עליה המאירי (נדרים שם): "וגדולי הרבנים פרשו בזו דברים שלא נתישבו לי, ומתוכם אתה למד שאם הזמין ראובן את שמעון לסעוד עמו אינו יכול לאסור עליו עוד חלקו מאותה סעודה מפני שכבר זכה ודברים מתמיהים הם ובמחילה מהם אין ראוי לסמוך עליהם".
דוגמא נוספת, עפ"י ביאור התוספות לגמ' בעירובין (עג, ב) בבני חבורה שהיו יושבים וקידש עליהם היום, שיכולים להשתמש בפת שעל השולחן לצורך עירוב חצרות. וכתבו התוס' (ד"ה בני חבורה): "סתמא דמלתא איירי שבעל הבית זה הזמינם לסעוד אצלו ואף על פי שלא זיכה סומכין על פת שעל השלחן דכזכו בו דמו" וגם כאן משמע שלא עשו מעשה קנין לזכות בו[3].
ע"מ לנסות להבין שיטה זו, נלך עפ"י חידושו של רבי אליעזר זוסמן סופר, בעל ספר המקנה (ח"ב, כלל ב פרט י, וחידושו הובא בשו"ת של אחיו, מחנה חיים, חו"מ סי' מ"א):
כי ידוע שאין שום דבר יבוא לרשות אדם אם לא שעושה או בעצמו או בשלוחו קנין בו עי"ז מביא לרשותו. ונ"ל סברא אחת: שרק בדבר אשר יש כוח גם לאדם אחר לזכות בו כמו במציאה, מכ"ש להוציא מרשות בעלים ראשונים גילה התורה שאי אפשר בלא קנין לקנות. אבל אם רק הוא לבדו יש כח לזכות בחפץ זה ואין לשום אדם זכות בו, כמו אדם הראשון שאחז"ל אדם כי יקריב מכם קרבן – בלא גזל. כי אדה"ר לא היה צריך קנין כי הארץ נתן לבני אדם ושלו היה בלא קנין. אם כן, חפץ זה שלו ממילא בלא קנין. וכן מצאתי בבית אפרים יו"ד סי' סו שכתב הסברא על מכירי כהונה כיון דכהנים אחרים אסחו דעתייהו ממתנו שלו ממילא הם בלא קנין כמו שאין בעולם רק בן לוי אחד[4] [5].
נראה דעפ"י דבריו יתבארו דברי הראשונים הנ"ל, שבשעה שאדם מזמין את אורחיו לאכול על שולחנו, כיון שאין איש אחר בעולם שיכול לזכות בהם – ממילא הם נחשבים כשלו, ואין צורך במעשה קנין מיוחד[6] [7].
♦
ב. אין זכיה כלל
מאידך, יש מדברי הראשונים שנראה מהם, שאין לאורח כל זכיה במאכלים. דבפשטות אמרינן שאין דעת בעל הבית להקנות לאורח את מאכליו, אלא נותן להם רשות לאכול ותו לא. כך נראה לדייק מדברי הר"ן בסוגית הגמ' הנ"ל בנדרים, הסובר שאדם שאמר "כיכרי אסורה עליך" – כוונתו שהכיכר תעבור לבעלות חבירו היא לא תיאסר, אבל כשמזמינו לאכול אצלו, כיון שהכיכר עדיין ברשותו של המזמין – נאסרת על האורח. וכלשונו (ד"ה אמר): "לאפוקי דאי אזמניה עלה תתסר ליה דההיא שעתא נמי[8] ככרו היא" וכן כתב הרשב"א: "אבל אזמני' עליה כי אכיל משל מדיר אכיל".[9] ואפשר שזוהי גם שיטת רש"י בפסחים דלעיל, הסובר אליבא דר' יהודה שהאוכל חמץ של נכרי בפסח אינו עובר, ואף שאכלו לא קנה אותו.והנה הרשב"א אזיל לשיטתו במקום נוסף (ב"מ פח, א ד"ה ולוקח) דהביא קושית הפוסקים אליבא דרבינו תם, הסובר דפטור לוקח מהתורה הוא לאחר מירוח: "ויש מקשין לדבריו דא"כ למה גזרו על הדמאי והלא לדבריו אפי' לא עשרן ע"ה המוכר אינם חייבין מדאורייתא והילכך ה"ל ספק בדרבנן ולקולא וכ"ש דרובן מעשרים הן, וי"ל דשאני התם משום דאיכא למיגזר משום דזימנין דאורחים על שולחנו", מוכח דס"ל דאורח אינו כלוקח, וחשיב כאוכל משולחנו של בעל הבית (וע"ע קה"י ב"מ סי' מח).
כזאת נראית גם דעת השפת אמת בחידושיו (סוכה לה,א) שכתב שמסקנת הגמ' שם שע"מ לצאת יד"ח במצת מצוה, יש צורך שהיא תהיה שלו: "ולאורח על שלחן הבעה"ב צריך ליתן לו הבעה"ב המצה במתנה ולא סגי מה שהרשהו לאכול דצריך להיות שלו ממש".
הט"ז (אה"ע סי' כח ס"ק לד) הוכיח מהגמ' (חולין צד,א) שהמאכלים נחשבים של בעה"ב: "ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעה"ב - אא"כ נטלו רשות מבעה"ב" וכ"ש שלא ייתן לאחרים– אך האחרונים דחו דבריו, דשאני התם שהטעם הוא מפני הבושה, כמבואר בסיפור המובא שם בגמרא, אבל לאחרים, שאין חובת בעל הבית לתת להם מזונותיו אין בכך איסור, ועוד שאם יש מאכלים רבים על השולחן מותר לתת גם לבנו ובתו.
♦
ג. האורח יכול לקנות
כתב ריא"ז (פסקי ריא"ז פ"ב דקידושין הלכה ח אות ב): "ונראה בעיניי בבעל הבית המזמן אורחים בשולחנו וחלק להם מנות, ולקח אחד מהן מנתו וקידש בה את האשה מקודשת, שאין בעל הבית מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם", והובאו דבריו ברמ"א (אה"ע כח,יז). משמע מדבריו, שהאורח שמגביה מעל השולחן את מאכלו – קונהו, שהרי יכול לקדש בו אישה[10] [11].מהרי"ט (ח"א סי' קנ) ג"כ סובר שיש רשות לאורח לקנות, אלא שהסתפק מתי: "ועוד יש להסתפק באורחים המסובין אצל בעל הבית אם זוכים במתנותיהם משיגביהום[12] או עד שיתנו לתוך פיהם ונפקא מינה שאם אחד מהם ברר והניח לפניו ובא אחד ונטלו אם יכול לאוסרה עליו אי נמי אם בעל הבית עצמו נטלה או שקדש בם את האשה אם היא מקודשת דמסתברא שאינו מזכה להם אלא משיתנו לתוך פיהם"[13].
♦
ד. ביאור המחלוקת
יל"ע במה נחלקו השיטה הראשונה והשלישית הסוברות שהאורח קונה (או ממילא או רק ע"י מעשה קנין) והשיטה השניה שהאורח כלל לא קונה. ומסתבר, שאין זו מחלוקת במציאות, שהרי אין אנו בודקים דעתו של כל מארח בנפרד.הלכה ברורה היא, שעל מנת שאדם יוכל לבצע מעשה קנין – יש צורך בדעת המקנה[14], ובדעת הקונה. אך יש לעיין מהי דעת המקנה הנצרכת, האם צריך כוונה מפורשת של המקנה להקנות, או שמספיק בזה ש"לא יעכב הקנין", כלשונו של החלקת יואב (חו"מ סי' ה)[15].
אחת מהוכחות החלק"י היא מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פ"ה ה"ח): "הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו אשה...ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק", דין זה הובא גם בשו"ע (אה"ע כח,יז) ומפרשיו נח' מדוע היא מקודשת מספק, האם מפני החשש שמא בעה"ב מקפיד, או שמדובר שקידש בדבר שהוא שווה פחות משו"פ שדינה כספק מקודשת. אך לדברי כולם נראה, שאם ברור שבעה"ב אינו מקפיד – האישה מקודשת וודאי. בנודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' נט) כתב על דברי הרמב"ם: "והנה גוף דין זה שהמציא הרמב"ם לחדש שבדבר שאין בעה"ב מקפיד הוי ספק קידושין חידוש הוא, ולא זכיתי לבוא על מקורו מאין המציא חידוש זה, וכל נושאי כליו לא הראו לנו את מוצאו. ואלמלי לא נאמר בדברי הרמב"ם שאחריו אין להרהר הנה הדבר תמוה מאוד, ומה בכך שאין בעה"ב מקפיד, מ"מ כל זמן שלא הפקירו בפירוש במה יצא החפץ או האוכל מחזקת מרא קמא"[16].
הנו"ב הבין שהרמב"ם דן בזה מדין הפקר ותמה כיצד דבר הנמצא בבעלות אדם מקבל דין הפקר. אך החלק"י הבין שמדובר כאן על הקנאה, ודעת מקנה איננה כוונה להקנות, אלא אי מניעה מכך שחבירו יקנה[17], ועיין הערה שכן היא דעת אחרונים נוספים[18].
נראה, שהחולקים על הרמב"ם והמסבירים אותו בדרכים אחרות, אינם מקבלים את סברת החלקת יואב, וסוברים שדעת מקנה צריכה להיות דעה חיובית להקנות.
לאור מחלוקת זו נראה להסביר, שבוודאי מארח המזמין את האורח לאכול ממאכלו, דעתו שיאכל ממאכליו. הדעות הראשונה והשלישית סוברות, שע"מ להקנות אין צורך בדעה חיובית, אלא באפשרות שימוש גמורה, וכיוון שכך האורח קונה את המאכל[19]. אך לדעה השניה, צריך דעה מפורשת להקנות, ובמארח מסתבר שדעה כזו אינה קיימת, ולכן היא מחשיבה את האורח כאוכל ממאכלו של בעל הבית.
♦
סיכום
ראינו ג' שיטות בדברי הפוסקים ביחס לבעלות על מאכל: א) האורח זוכה בעצם ההזמנה. ב) האורח אוכל משל בעל הבית. ג) לאורח ישנה אפשרות לזכות. כמו שכתבנו בפתיחה שאלה זו יכולה לבוא לידי ביטוי למעשה בכמה אופנים[20].♦ ♦ ♦