לדמותו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג
מפי הגאון רבי אשר וייס שליט"א
ליום ההילולא – ט' בתמוז[2]
זכיתי לשמש את האדמו"ר מאז גיל הבר-מצווה. לא רק למדתי בישיבתו אלא הייתי אחד מתלמידיו הקרובים. והקשר הזה נמשך עד שעלה בסערה השמימה.הוא תמיד סיפר שכשהיה נער צעיר היה מבקר אצל האדמו"ר מאוסטרובצה, שהיה מצדיקי פולין המופלאים[3]. הוא בחן את מו"ר האדמו"ר, ואמר לו שלעתיד הוא יהיה מאור גדול, פוסק גדול, וביקש שיקרא לספר שלו 'דברי יצי"ב', ראשי תיבות "יקותיאל יהודה בן צבי".
♦
למעלה בקודש
אי אפשר להבין את ה'דברי יציב' בלי להבין את ה'דברי חיים', של הרבי מצאנז, מגדולי פוסקי דורו לפני 200 שנה. ה'דברי חיים' היה מאדמו"רי גליציה. חתנו, האדמו"ר מהורנוסטייפל, אמר עליו שהוא חסיד כמו בעל התניא ומתנגד כמו הגר"א. והיה בזה משהו. הרבי מקלויזנבורג היה דור רביעי ל'דברי חיים', ורוב דבריו והליכותיו ודרכיו היו מבוססים עליו. תמיד הרגשתי שכשרוצים לראות את הבבואה של ה'דברי חיים' צריך לראות את נכדו הגדול. הוא הרבה לצטט אותו, כמעט בכל שיחה, ואמר עליו שהוא גדול כאחד הראשונים.אומרים בשם ה'דברי חיים' (את זה לא שמעתי מהרבי מקלויזנבורג) שאמר בשעתו ש"הגיע הזמן לחזור אחורה". משל למה הדבר דומה? לאדם שלבש חליפה במשך עשור, עד שהיתה מלאת כתמים. נמלך בדעתו שאולי כדאי להפוך את החליפה וללבוש אותה כך שהצד הפנימי, הנקי, יפנה כלפי חוץ. עבר עוד עשור, וגם הצד הפנימי נעשה מלוכלך. אמר אותו אדם, אם בלאו הכי שני הצדדים מלוכלכים, אולי אפשר ללבוש את החליפה כרגיל! הבעש"ט ראה עולם מלוכלך וראה צורך לתקן ולהפוך. אבל עברו הרבה שנים ואנחנו מלוכלכים כמו קודם, אז אולי כדאי להפוך. ואכן במידה רבה ה"דברי חיים" החזיר את החסידים לבית המדרש, ואת החסידות לשולחן ערוך (הדברים נאמרים לחכמים וצריך להבינם היטב). בראשית דרכיה של החסידות הייתה התנגדות גדולה, וברור שחלק ממנה הייתה ההרגשה שחסידים מזלזלים בהלכה. באופן כללי זה לא היה נכון, אבל במידה מסוימת – ודאי שזה היה נכון. החסידות הדגישה בעיקר את הרגש שבלב, את האהבה, את השמחה, את ההתלהבות – וממילא מטבע הדברים דקדוק הדין נפגע במידה מסוימת. עובדה היא שבמשך מאה שנה בחסידות פולין לא הקפידו על זמן תפילה. אמנם החששות של המתנגדים התבדו כולן, ועובדה שהחסידות לבדה עמדה כחומה בצורה נגד חומות ההשכלה והמודרניזציה והרפורמה. אבל ה"דברי חיים" בא להחזיר את החסידים לביהמ"ד ואת החסידות לשו"ע[4].
ה'דברי חיים' לא היה רק אדמו"ר ומנהיג לחצר גדולה, חסידות צאנז, אלא גם היה מגדולי הדור. ה'שואל ומשיב', ר' יוסף שאול נתנזון, והרבה אחרים, התכתבו איתו והעריכו אותו מאוד.
כשהוא נפטר, כל בניו נהגו באדמורו"ת. את החלק העיקרי קיבל ה'דברי יחזקאל', הרבי משינווא. הרבי מקלויזנבורג היה נכד של הבן הבכור, ר' ברוך מגורליץ. בנו ר' צבי הירש, הרבי מרודניק, הוא אביו של מורי ורבי הרבי מקלויזנבורג.
הרבי משינווא אמר על אביו: לומר שאין גדול בתורה כמותו בדור – איני יכול, יש גדולים רבים. לומר שאין צדיקים כמותו – איני יכול, וכך גם לגבי גמילות חסדים. אבל השילוב המושלם בין שלושתם – ודאי שאין כמותו.
במידת החסד אמרו על ה'דברי חיים' שמעולם לא לנה פרוטה בביתו. בכל לילה חילק כל מה שהיה בביתו לעניים. בביתו תמיד שרתה העניות, וכל מה שנכנס לבית חולק באופן מיידי לעניים. בעיניו כסף היה כמו קדשים, שהיה בו פסול 'נותר'...
בעבודת התפילה הוא היה ממש כמו רבי עקיבא, שאדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת.
♦
ילדותו
הרבי מרודניק (עיירה לא גדולה בגליציה) עלה בסערה השמימה כאשר בנו, הרבי מקלויזנבורג, היה רק בגיל בר מצווה, ואעפ"כ היה מדהים לשמוע כמה זיכרונות נשארו לו מאביו. אחד הסיפורים המדהימים ששמעתי ממנו הרבה פעמים: כאשר היה ילד קטן, כבן שש או כבן שבע, הוא ישב על ברכי אביו, ואביו בכה בדמעות שליש. כילד, הוא נחרד, ושאל: אבא, למה אתה בוכה? ענה לו אביו: כי אני מקנא בך. אמר לו: אתה מקנא בי? אתה אדמו"ר גדול ויש לך הרבה חסידים, אני ילד קטן! מה יש לקנא בי? השיב לו: אני מקנא בך, כי אתה לא ראית את ה'דברי חיים'. שוב היה הבן מבולבל: אדרבה, אני צריך לקנא בך! אמר לו אביו: אתה לא הכרת את הסבא, אז לאחר מאה ועשרים מה יוכלו לתבוע ממך? אבל לי יאמרו – אתה הכרת את ה"דברי חיים", וכך אתה נראה?! לא נדבק בך מאומה?! כנראה שסיפור זה עשה עליו רושם גדול.♦
רבנותו בקלויזנבורג
בגיל שלוש עשרה התייתם, ובגיל שש עשרה כבר נתמנה לרב בקלויזנבורג. זו לא היתה עיר של חסידים, רב הקהילה היה הרב גלאזנר, אבל היו מעט חסידים שעשו אותו לרבם. סיפר לי על תקופה זו חמי, הרב זלמנוביץ' זצ"ל[5]. הוא היה בין מעט התלמידים שלמדו אצל הרבי בקלויזנבורג לפני השואה. זו היתה ישיבה קטנה, ורוב התלמידים נכחדו בשואה. חמי היה בין המעטים מהם ששרדו. הרבה דברים מעניינים שמעתי ממנו על אותן השנים, כשהרבי מקלויזנבורג היה רב צעיר ולא מפורסם בקהילה קטנה עם ישיבה קטנה. אבל ההליכות שלו היו קודש קודשים, בצורה מבהילה. רוב הלילות הוא היה יושב בבית הכנסת על ספסל ולא הלך לביתו. בביהכ"נ היה תנור – שרק לידו היה חם. בלילה היה שוכב ליד התנור, ואחרי מעט שעות היה קם, שם את רגלו על התנור ודוחף את הספסל עד שהתהפך, וכך קם בבוקר בשאגה גדולה – "מודה אני לפניך"! חמי זכה לשמש אותו הרבה לילות.♦
בשואה
אחד הפרקים המזהירים בתולדות חייו של הרבי היה בשואה. היתה לו משפחה גדולה, 11 ילדים, והוא נשאר לבדו כערער בערבה. בנו הגדול מחמד עינו, ליפא, שרד את השואה, ואחרי המלחמה מת ממחלת הטיפוס. זה היה שבר עצום, כיון שהוא היה היחיד ששרד.ברגע אחד של גילוי לב אמר לי מו"ר, לרגע אחד לא הרהרתי אחר מידותיו של הקב"ה. קיבלתי הכל באהבה.
אבי מורי (שליט"א) [זצ"ל] פגש את האדמו"ר בבירקנאו. הרבי הגיע יומיים לפניו ומיד נוצר קשר מדהים ביניהם[6]. ביחד הם נשלחו לווארשה לפנות את ההריסות אחרי שהגטו נחרב. רב חשוב שגר בארה"ב סיפר (וכתב) שהיה עם הרבי בעבודת הפרך, כאשר סחבו אבנים כבדות על הגב. האכזרים ימ"ש לא חלקו כבוד לאף אחד, ואדרבה, אהבו להשפיל את מי שזיהו כרבנים וגדולים. הרבי עבד עם כל האנשים, וכל הזמן היה מצטט את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". כל זמן עבודתו היה מזמר את זה.
גם שם הוא נהג בקדושה יתירה. השתדל לא לאכול את האוכל המבושל, ותמיד היה משתדל להחליף את המרק תמורת פת לחם[7], כדי לשמור כמה שאפשר על גדרי מסירות הנפש באותם הימים. אני יודע שהתפרסמו סיפורי בדים כאילו הוא לא אכל דבר איסור וכו'. ודאי שהוא אכל – אדם לא יכול להתקיים בלי לאכול, ופיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. אבל השתדל תמיד למעט כמה שאפשר, ולשמור במסירות נפש על קדושת הפה.
סיפור נוסף היה לפני פסח. הרבי דאג מאיפה ייקחו מצות. כשהלכו לעבודה, הפציצו בעלות הברית רכבת גרמנית וכמות גדולה של קמח התפזר על פני השדה. בכל יום בדרכם חזרה מהעבודה הם היו קושרים את מכנסיהם וגונבים לתוך המחנה קצת חיטה. לפני פסח כתשו את גרגרי החיטה באבנים ואפו מצות. כמובן שהם עשו זאת רחוק מעיני הגרמנים, במסירות נפש, כי מי שהיה נמצא היה נהרג מיד. וכך זכו לאכול מצות. אינני יודע איך הן נראו, אבל נחת רוח בשמים הן ודאי עשו יותר מכל המצות המהודרות ביותר היום.
בצעדת המוות הארוכה שבשלב האחרון של השואה, כאשר הנאצים הוליכו אותם מעיר לעיר, הם חנו בלילה ליד נהר, וברשעותם הנוראה הנאצים אמרו לאנשים שהיו צמאים ויבשים כסלע ומים לא באו לפיהם במשך ימים שמי שיעבור את הקו ייהרג מיד. וחנו דווקא 300 מטר מהמים. היו יהודים שלא יכלו לשלוט ברוחם שרצו למים ונקטלו בירייה. הרבי אמר לכולם לשבת במקומם ולחפור, וה' יעשה להם נס. כולם ישבו וחפרו, ויצאו להם מים, ושתו לרוויה.
♦
לאחר השואה
עברו ימי השואה והוא מצא את עצמו גלמוד, בלי משפחה. באותם הימים כולם היו שבורים ורצוצים. אינני חלילה מתכוון למעט בגדולתם של שאר גדולי ישראל, אבל גם גדולי ישראל היו לגמרי חסרי אונים, שבורים ברוחם. הרבה מהם לא בדיוק האמינו בעתיד. אבל הרבי התנשא כארי, ובכוחות שקשה להאמין מנין באו, כוחות רוחניים על-טבעיים, התמסר מיד לשיקום ולבניין מחדש של שארית הפליטה. הוא הפיח רוח עוז וגבורה באלה שנשארו. יש עליו הרבה סיפורים מדהימים של הניצולים. אחד התפקידים המרכזיים שלקח לעצמו היה שדכנות. הוא דאג להשיא ולדאוג לשארית הפליטה, אודים מוצלים מאש. גם הוריי היו יחד עם הרבי לאחר השואה ונישאו בזכותו.יש הרבה סיפורים מדהימים מאותה התקופה. בימי הסליחות, זמן קצר אחרי השחרור, מסופר על דרשה שהוא נשא – אבי נכח בה – ובדרשה זו עבר על כל ה'על חטא', ודיבר אל הקב"ה[8] ואמר: אני לא רואה פה שום דבר שאנחנו צריכים לומר! וכך היה מדבר ועושה חשבון עם הקב"ה. ואעפ"כ הוא אומר – דבר אחד אולי חטאנו בכל התקופה הארוכה הזו: אמונה ובטחון. לפעמים חשבנו אולי שהקב"ה הפקיר אותנו. הוא הרבה לדבר בתקופה זו על האמונה בה' ועל הביטחון, להתחזק באהבת ה' ובאמונה שהקב"ה באמת אוהב אותנו. וכך חיזק את רוח הניצולים, שברובם היו שבורים ורצוצים בגופם ובנפשם.
מלבד מאות הצעירים והצעירות שהוא הכניס לחופה, הוא גם דאג מאוד לקבור מתים שנשארו כדומן על פני השדה. היו מאות גופות של יהודים שהיו מושלכות בצידי הדרכים וגם ברחבי המחנה. הוא חיפש מתנדבים שיעזרו לו. אף אחד לא רצה, בגלל מחלת הטיפוס שהשתוללה. הגופות היו בחלקן הגדול במצב של רקב, והיה חשש גדול של הידבקות במחלות. אבל הוא לא היה יכול לראות מצב של מתי ישראל שלא זכו לקבורה. רק אבי מורי התנדב מכל המחנה. הם עברו וקברו את כולם, והרבי הבטיח לאבי מורי שבשכר זה יזכה לבנים תלמידי חכמים[9].
האדמו"ר דאג בעיקר לחזק את רוחם של הניצולים ולהחזיר אותם לקב"ה. אחרי השחרור, בערב יוה"כ, האדמו"ר יושב בביתו, בחדרו, ומתכונן ליום הקדוש. מישהו מקיש בדלת. עומדת שם ילדה קטנה, בוכייה. היא זוכרת שבכל שנה בערב יוה"כ אביה היה מברך אותה. "עכשיו אין לי אבא. אז אני מבקשת, אולי הרבי יכול לברך אותי?" הוא לקח משהו, הניח על ראשה (כי לא רצה לגעת בראשה), וברך אותה כברך אב את בתו. היא יצאה מהחדר בחיוך גדול. אבל אחרי חמש דקות עוד נערה הקישה בדלת וביקשה את אותה ברכה, ועוד אחת, ועוד אחת. כל אחה"צ בערב יוה"כ הוא היה עסוק בדבר אחד: לברך את ילדי וילדות ישראל שבאו לאבא היחיד שנשאר להם, כדי שיברך אותם בערב יוה"כ.
סיפור ששמעתי פעם מאבי: פעם נכנסה אליו אישה צעירה עם בקשה כלשהי. שאל אותה הרבי, למה אין לך גרביים? בת ישראל צריכה שיהיה לה גרביים! מי חשב בכלל על גרביים? כולם חשבו רק הקיום היומיומי, רק לברוח רחוק! היא ענתה שאין לה גרביים. האדמו"ר לבש גרביים לבנות כמנהג בית אביו, ובמקום הוא הוריד את הגרביים שלו ונתן לה אותן במתנה.
זו היתה תקופה אחת של תפארת בתולדות ימיו של הרבי. ראש וראשון היה, לאלו שהקדישו את כל כוחם ואונם ומרצם בתעצומות נפש לשקם מחדש את עולם התורה ועולם היהדות ולהפיח מחדש חיים בעצמות היבשות שנשארו אחרי החורבן הנורא, חורבן אירופה.
♦
שיקום החסידות
אחרי שדאג קודם כל לשארית הפליטה, ואחרי שרוב רובם של יושבי המחנות כבר היגרו, הוא היה מהאחרונים שנטשו את אדמת אירופה הרוויה בדם יהודי, והיגר לארה"ב. שם הוא התחיל לשקם את חצרו. אדמו"רים רבים כבר הגיעו למקום מבטחים, בארץ ישראל או בארה"ב, תקופה ארוכה קודם לכן, וכל אחד כבר בנה את עצמו, והוא היה מהאחרונים. שם הוא הקים מוסדות, תלמודי תורה, ישיבות. כמו שאר מנהיגי ישראל שהגיעו אחרי החורבן לארצות הנ"ל.♦
לארץ ישראל
אחרי קצת יותר מעשור בארה"ב, הוא הגיע לארץ ישראל. אמרתי קודם שאמרו על ה'דברי חיים' שהוא היה חסיד כמו התניא ומתנגד כמו הגר"א. הרבי מקלויזנבורג היה ציוני מאד מצד אחד, וקנאי כמו בן משפחתו הרבי מסאטמר מצד שני. שילוב מאוד מעניין. הוא אהב את ארץ ישראל בכל לבו ונפשו. כשהחליט לעלות ארצה, עם קבוצה גדולה של חסידיו, זה עורר זעם רב נגדו מהחוגים שמטבעו הוא היה עצם מעצמם ובשר מבשרם. חמיו של הרבי מקלויזנבורג [בזיוו"ר], ה'עצי חיים', היה אחיו של הרבי מסאטמאר. היה קשה לו מאוד להפרד מחצרו וממקורביו, אבל הוא החליט לעלות לא"י, לחונן את עפרה, ולבנות כאן את ביתו ואת חצרו.הוא אהב את ארץ ישראל ואת העם היושב בציון בכל נפשו. מצד אחד היה היחיד מהאדמו"רים יוצאי הונגריה וגליציה שהחליט לעלות ארצה. ומצד שני הקפיד עד מאוד על שפת היידיש בביתו. הקפיד עד קוצו של יו"ד בכל מנהגי אבותיו. אף אחת מבנותיו וכלותיו לא לבשה פאה, כי ה'דברי חיים' כידוע התנגד בחריפות לפאות נכריות.
♦
אהבת תורה
אהבתו את התורה היא אולי גולת הכותרת, לפחות מזווית הראייה שלי כתלמיד, כי אני אמנם בן לניצולי שואה אבל אני רק כלי שני לאותם הסיפורים. מה שאני זכיתי לחוות במחיצתו זו אהבת התורה הבוערת שלא ראיתי כדוגמתה.אמרו חז"ל בירושלמי[10], שאמרו אחרי מיטתו של ר' יוחנן: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה, בוז יבוזו לו. בברכות (ה' ע"ב) מצאנו שר' יוחנן כשהיה מחזק שבורי לב אמר "דין גרמא דעשיראה ביר" – ר' יוחנן שיכל עשרה ילדים, והיתה באמתחתו עצם קטנה של בנו העשירי שקבר בחייו, וכשהיה רואה אנשים שבורי לב היה מוציא את העצם ומראה להם. כך שר' יוחנן ידע מהו שכול ואבל. אבל בבבא מציעא (פד ע"א) מסופר שהוא למד עם ריש לקיש, וכשריש לקיש נפטר היה ר' יוחנן צועק "היכא את בר לקישא", כי לא היה לו עם מי ללמוד. אמרו לר' אלעזר בן פדת, החריף שבדור, שיחליף את ריש לקיש. כל דבר שר' יוחנן אמר, ר' אלעזר הביא לו "תניא דמסייע לך". ר' יוחנן כעס ואמר שרגיל לריש לקיש שהיה מקשה עליו עשרים וארבע קושיות! וחזר וצעק "היכא את בר לקישא", "עד דשף מדעתיה" – אחז בו שיגעון. אז החכמים התפללו עליו שימות, וכך הוא נפטר.
אני תמיד שואל, למה הם לא התפללו שיבריא? והתשובה היא שהם הבינו שאין טעם – הוא יבריא, וילמד תורה, ויחזור לזעוק "היכא את בר לקישא"! ר' יוחנן ידע לסבול, אבל את הסבל הזה הוא לא יכול היה להכיל. לא פלא שאחרי מיטתו אמרו "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה, בוז יבוזו לו".
ואני אומר, שכך אפשר לומר גם על הרבי מקלויזנבורג. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שהוא אהב את התורה, בוז יבוזו לו. הוא היה האדמו"ר הראשון שהנהיג בעריכת שולחנו בליל שבת אמירת פלפול גדול על סוגיה בפרשת השבוע. אחרי 300 שנה נפל דבר בעולם החסידות. אומר את האמת – זה די התיש את החסידים... אבי מורי היה מן היחידים שנהנה מזה ופלפל בזה... האחרים או שתרדמת נפלה עליהם, או שרק המתינו שייגמר. בכל זאת ליל שבת, והשעה שתיים לפנות בוקר... אבל הוא בעקשנות שלו המשיך בזה, אע"פ שלפעמים ראה שאף אחד לא מקשיב לו. אני חושב שהוא רצה להעביר מסר חשוב מאין כמותו. כל מי שמעביר שיעורים יודע שזה לא נעים כשלא מקשיבים לו. אבל הוא רצה להעביר מסר ברור: חסידות זה תורה, ואהבת תורה, ואת המסר הזה הוא רצה להעביר באלף דרכים שונות.
הוא היה גדול בתורה, גולת הכותרת של מפעלו בעיניו הן תשובותיו שנקבצו בששת כרכי שו"ת 'דברי יציב'. פלפלן גדול כמנהג גליציה והונגריה של אותם הימים. אהב את התורה בכל נימי נפשו. בקי עצום היה. אבל יותר מכל דבר אחר – אהבת התורה נשקפה מכל רגע בימי חייו.
היה באירופה איש חסד גמור שבהרבה ממפעליו של הרבי עמד לצדו וסיפק את המשאבים הדרושים. פעם הרבי ביקש ממנו לבוא אליו ב-8 בבוקר, הלה אמר שזה לא אפשרי כי יש לו טיסה ב-11:30 (הרבי היה ידוע כמי שאינו שולט בזמן שלו... וששמונה יכול בקלות להגיע עשר). אמר לו הרבי, תבוא ב-8 ואני מבטיח שאהיה מוכן בזמן, וזה יהיה רק כמה דקות. הוא הגיע, והגבאי לא הכניסו – הרבי בשיעור. המתין כמה דקות ושוב שאל, וסיפר שהרבי הבטיח לו וכו'. הגבאי פקח עיניים תמהות, ואמר – רק בעשרה לשמונה הוא נכנס לשיעור, והשיעור בדרך כלל נמשך כשעה וחצי... אם אתה רוצה, אמר לו הגבאי, תמתין. הוא המתין. השיעור באמת היה קצר מהרגיל, והסתיים בשעה 8:30. אני הייתי נוכח באותו שיעור. זה היה שיעור לקבוצה קטנה של תלמידים, שהתחיל לפעמים ב-8, לפעמים ב-10. כשהסתיים השיעור, נכנס אותו יהודי. את הדברים הבאים ראיתי בעיניי: הרבי מיהר להתנצל בפניו מאוד על העיכוב. "לא שכחתי אותך", אמר. "זכרתי שאתה צריך לבוא, וזכרתי שהבטחתי לך. אבל מה יכולתי לעשות, היה לי כזה כאב ראש, חשבתי שאני הולך למות". הוא סבל הרבה מכאבי ראש. "לקחתי תרופות, שום דבר לא עזר. לא היתה לי ברירה אלא להכניס את התלמידים וללמוד"...
ובאמת ראו את זה, כשהוא התחיל ללמוד כאילו נהרה היתה שפוכה על פניו, כאילו כוחות נשגבים מעולמות טמירים נכנסו בו. הוא הפך להיות אדם אחר. רענן, צעיר ברוחו ונפשו ושכלו. כשגמר את השיעור – כאילו התמוטט, כאילו התמסמס כל כולו, והיה נראה כמו שבר כלי. ראיתי את הדברים בעיניי, וזה עשה עלי רושם כביר.
♦
כלל ישראלי
הרבי היה איש שתמיד כלל ישראל עמד לנגד עיניו. הוא לא הקדיש הרבה כוחות לבנות את חצרו. כל כוחותיו היו למען הכלל. מעטים הבינו מה פתאום אדמו"ר לוקח על עצמו לבנות בית חולים. החסידות היתה קטנה, דלת משאבים. מה לאדמו"ר בבתי חולים? משאבים עצומים נכנסו לבית החולים, ואני לא חושב שהוא הצמיח הרבה חסידי קלויזנבורג... אבל זו היתה השקפתו. הוא היה חד ביטוי, ופעם הוא התבטא ואמר שהוא מאמין שהיהדות החרדית לא יכולה לצפות שהחילונים יבנו את הבניינים ויזמינו אותנו לקבוע את המזוזות. זה לא יעבוד. אם אנחנו רוצים לקבוע את המזוזות, אנחנו צריכים גם לבנות את הבניינים. כך הוא ביטא את השקפתו. זו הארץ שלנו, ואנחנו צריכים לבנות את עם ישראל בארצו. זו היתה השקפתו, בימים שהשקפה זו היתה מאוד לא מקובלת.כך גם כשהקים את מפעל הש"ס, שהיה מפעל כלל ישראלי שלא נועד כלל לתרום לחצר ולבנות את החצר אלא לזכות את עם ישראל. כי דרך הלימוד הישיבתי מאוד הטרידה אותו כל ימי חייו. וראה כמטרה נכספת להחזיר את לימוד הבקיאות והשינון לעולמה של תורה, ובמידה רבה זה עלה בידו. כך שכל פועלו היה במבט כלל ישראלי ולא במבט מצומצם רק לדאוג לעצמו, לביתו ולחצרו.
♦
התפילות
תפילותיו היו בהשתפכות הנפש שלא ראינו דומה לו. תפילת שמונה עשרה ביום חול, במנחה, היתה יכולה להיות חצי שעה. כמעט בכל פעם שהתפלל שמונה עשרה הוא בכה בדמעות שליש. באמצע התפילה היה מרבה לדבר אל הקב"ה. לפעמים הפסיק בתפילה. היו לו דיבורים שונים, כמו "הייליגער טאטע!", ואפילו באמצע תפילת העמידה[11].מסופר שכשהוא היה צעיר, הרבי ממונקאטש, ה'מנחת אלעזר', רצה לבקר אותו. הוא שלח את הגבאי לראות איפה הוא עומד. הגבאי חזר ואמר שהוא עומד ב"ויברך דוד". שאל אותו הרבי ממונקאטש: אבל איפה, ב"ויברך" או ב"דוד"? היה ידוע שהתפילה שלו ארוכה מאוד...
ואם כך בחיים חיותו, וחז"ל אמרו שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, אני מאמין שבעולם האמת הוא עומד ומליץ טוב על ישראל.
יהי רצון שזכותו תגן עלינו, שנזכה ללמוד מדרכיו וממעשיו הגדולים, ושיהיה מליץ יושר. ונזכה לתחיית המתים, עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים! אמן.
♦ ♦ ♦