חידושי רמב"ם להגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים [האדר"ת][1]*)
סימנים קט - קיז
סימן קט
צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות. [שבועות יב, ח].
הרמב"ם (פ"ח) [פי"ב] משבועות ה"ח כתב צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת, והוא מגמרא יבמות ס"ג, א', כי גדל חייא בריה אפיך ליה כו' את לא תעבד הכי דכ' למדו לשונם (ל)דבר שקר, ועי' בהגהת הגאון ר' הירש חיות בסוכה מ"ו, ב'[2], שכתב דמשם הוציא הרמב"ם, וג"ז נכון, אכן מש"ש דזולת מקום הנ"ל אין מקור לדבריו – אינו.
♦
סימן קי
...נעשית בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה שנאמר אשר לא עובד בה שאם עובד בה לרצונו ה"ז כמי שעבד בה, לפיכך אם שכן עליה העוף כשירה עלה עליה זכר פסולה ואצ"ל שהמעוברת פסולה. הכניסה לרבקה ודשה מאליה כשירה הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשה לרצונו וכן כל כיוצא בזה. [פרה א, ז].
הרמב"ם פ"[א] מפרה הל"[ז] כתב דכ"ש פרה מעוברת דפסולה, והקשה הכ"מ דהרי אצ"ל היא ולמה כתבה [ד]היא היא[3], ונלע"ד דיכול להיות שבאמבטי עיברה כמ"ש בחגיגה י"ד, ב', ט"ו, א', א"כ יכול להיות מעוברת דפסול בלא עלה עליה זכר, ואולי לא יכול להיות זה בבהמה, וצ"ע[4].
♦
סימן קיא
כבוד אב ואם מצות עשה גדולה וכן מורא אב ואם שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו כתוב כבד את אביך ואת אמך וכתוב כבד את ה' מהונך ובאביו ואמו כתוב איש אמו ואביו תיראו וכתוב את ה' אלהיך תירא כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צוה על כבודם ומוראם. [ממרים ו, א].
הרמב"ם פ"ו מממרים ה"א, ובאביו ובאמו כתוב איש אמו ואביו תראו וכ' את ה' אלקיך תירא, עי' בכ"מ שכ' ברייתא פ"ק דקדושין [ל' ב'] בל'[5] רבינו. – ע"ש שמה שהזכיר הרמב"ם מורא – לא נזכר שם, והוא מירושלמי קדושין פ"א (הי"ג) [ה"ז], כלשון הרמב"ם, יעו"ש. ועי' בהגה' הגאון ר' הירש חיות בב"מ ל"ב, א', הקשה על תוד"ה כבד, דהקשו למה לא נקט היקש דמורא – דהרי אין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו – וע"ש שהאריך, ובמחכ"ת נעלם ממנו דאין זה מעצמו דהרי הירושלמי גמיר לה באמת, וקו' התוס' כיון דהירושלמי ס"ל לאותו ג"ש והבבלי ראה הירושלמי [עי' רי"ף סוף עירובין ובמק"א[6] הארכתי בזה בס"ד] א"כ למה לא נקט הגמ' ג"ש דמורא, וע"ז תירצו דניחא ליה לאתויי קרא דכבוד דאיירי שם בהא וק"ל.
♦
סימן קיב
היה טריפה פסול שנאמר יעמד חי. [ה, יח].
הרמב"ם [עבודת יו"כ פ"ה הי"ח] פסק דשעיר המשתלח טריפה פסול שנאמר חי. והקשה עליו הגאון ר' הירש חיות ביומא מ', ב', דמקשה שם חי ל"ל, ואי כדברי הרמב"ם א"כ למה ל"א דאתי לשלא יהי' טריפה, ונלע"ד דע"כ לא כ' הרמב"ם זה רק משום דקיי"ל טריפה אינה חיה, א"כ שפיר אמעיט טריפה מדכ' חי, משא"כ לר' יהודה דס"ל בתמורה יא', ב', [אליבא דרבא דהכי קיי"ל] דטריפה חיה, א"כ שפיר הקשה הגמ' ביומא שם אליבא דר"י חי ל"ל, וק"ל.
ועפי"ד מתיישב גם קו' הגאון הנ"ל בחולין יא', ב', דהקשה ל"ל אמר הגמ' שם דלכך פסול שעיר המשתלח טריפה משום שנאמר חי ע"ש, דלפי"ז א"ש דמרא דשמעתא שם הוא רב אחא בר יעקב, ואיהו ס"ל בחולין נז', ב', דטריפה יולדת ומשבחת, א"כ טריפה חיה ס"ל דשפיר ליכא למעטו מחי והוצרך למנקט לימוד אחר ודברי הרמב"ם נכונים.
♦
סימן קיג
המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת. קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה באותה המדינה שוה פרוטה הרי אלו קידושי ודאי ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קידושי ספק. יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא שוה פרוטה ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו. [אישות ד, יט].
הרמב"ם פ"[ד] מאישות ה[י"ט] חילק בין דבר המתקיים לשא"מ והקשו עליו מנא ליה, ונלע"ד דס"ל להרמב"ם כפי' הגאון [ביאור הגר"א אבהע"ז סי' ל"א אות ט'] שפירש אפי' למדי ששם זל מעות אפ"ה צריך להוליכו לשם, א"כ בקידשה בתמרה צריך להוליך ג"כ במדי, א"כ שפיר צריך דבר המתקיים וק"ל.
עפ"י דברי הגאון מיושב קו' תוס' בב"ק קד', (א') [ב'], ד"ה חוץ דלמה אצטריך לאשמעינן דפחות משווה פרוטה א"צ להוליכו אחריו דכבר נדע מהרישא [ע' מהרש"א מה שהקשה על דברי תוס' ולק"מ דזה כבר רבותא גדולה דעל שווה פרוטה דהוא דבר מועט צריך להוליך למקום רחוק מאוד אפי' לסוף העולם וא"כ כדי רבותא בזה וג"ז הוא חידוש גדול הלכך א"ל בו אלא חידושו ולמה הוצרך לאשמעינן דפחות משווה פרוטה פטור הלא מעצמנו נדע כי פטור ודוק כי נכון הוא וקיצרתי] אבל לפי דברי הגאון א"ש דאף שהוא פחות משווה פרוטה כאן עכ"פ לפ"מ ששם זל המעות אפשר דשוויא כמה וכמה פרוטות ע"ז אשמעינן דאעפ"כ פטור.
♦
סימן קיד
נשים ועבדים פטורין מן הראייה וכל האנשים חייבים בראייה חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומא וחגר וטמא וערל וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן כל אלו האחד עשר פטורין ושאר כל האנשים חייבין בראייה החרש אף על פי שהוא מדבר אפילו חרש באזנו אחת פטור מן הראייה וכן הסומא בעינו אחת או חגר ברגלו אחת פטור האלם אע"פ שהוא שומע פטור טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק אשה מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבים בה ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים ונאמר בבוא כל ישראל לראות כשם שהן באין להראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו להוציא סומא שאינו רואה אפילו נסמית עינו אחת שהרי אין ראייתו שלימה ושם נאמר למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה ולמען ילמדו להוציא מי שאינו מדבר שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד ונאמר בעלותך ליראות את פני ה' מי שיכול לעלות ברגליו להוציא חגר וחולה וזקן וענוג וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא. [חגיגה ב, א].
הרמב"ם בפ"(א)[ב] מחגיגה ה"[א] לא כ' דאיירי בטומטום כשביציו מבחוץ ונראה דהגמ' מקשה איצטריך קרא למעוטי ספיקא ע"ש והנה מקשים לשיטת הרמב"ם סוף הל' כלאים [פרק י' הכ"ח] דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא א"כ למה איצטריך קרא למעוטי טומטום ת"ל דבלא"ה ספיקא לקולא, ונלע"ד דלק"מ די"ל דאי לא הוי כ' מיעוטא אז הו"א דמדאורייתא לקולא, עכ"פ מדרבנן לחומרא כדין כל ספיקא דמדאורייתא לקולא ומדרבנן לחומרא ע"ז אשמעינן קרא להדיא דפטור וכיוון דאשמעינן בהדי אדפטור שוב אין רבנן יכולים לחייבו כנודע ממ"ש הט"ז באו"ח [סימן תקפ"ח סק"ה] וביו"ד [סי' קי"ז סק"א] [...] דדבר המפורש להיתר בתורה אין כח ביד חכמים לאוסר הוא"כ א"ש דלהכי איצטריך קרא וא"כ א"א לומר דצריך קרא להיכי דביציו מבחוץ כתי' אביי דע"כ ל"צ לתרץ כן רק אי נימא ספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ הרמב"ם בלא"ה פוטר וא"כ שפיר לא כתב וק"ל.
♦
סימן קטו
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם. [מלכים ט, יד].
הרמב"ם פ"ט ממלכים הי"ד פסק דדינין שנצטוו ב"נ היינו להושיב ג' דיינין שידונו כפי דיניהם, והקשו א"כ איך למדו הלכות לשבור מלכא בשלמא אי נימא כשנצטוו בכל הדינין כישראל א"כ י"ל דבשבע מצוות דידהו מותר כתי' הגמ' סנהדרין נז' א' משא"כ לשיטת הרמב"ם אין זה מז' מצוות וא"כ הו"ל חייב מיתה, ונלע"ד דבאמת דצריך ג"כ לשבור מלכא שהיה בקי באיסורי ע' סוף ע"ז [דף ע"ו ב'], וע"ע ע"ז ל', א', שמואל ואבלט הוו יתבי כו' ולכן נראה דתוס' בחגיגה י"ג, א', ד"ה [אין מוסרין] הקשו ת"ל שנכרי שעוסק בתורה ח"מ ונראה דר' יוחנן אמר כל העוסק ול"א כל הלומד והיינו כמ"ש הט"ז באו"ח סי' [מ"ז] ס"ק [א'] דלשון עוסק שייך היכא שהוא עוסק ביגיעה ולומד הוא לימוד בעלמא [הגה"ה: בד' הט"ז הללו פרשתי בס"ד מש"כ בקידושין כ"ט, ב', דר"י אמר שם נוש"א ואח"כ לומ"ת ורי"א ריחיים בצווארו ול"פ הא לן והא להו, וע' רש"י ותוס' מה שפירשו בזה ועל רש"י ק' מאוד מהא דיבמות ס"ב, ב', דבמערבא א' כל השורה בלא אשה שורה בלא תורה ולרש"י אדרבה לבני א"י אר"י שלא ישא וצע"ג ואין להאריך ונלע"ד לפרש דר"י א"ש נקט בלישניה לעולם ישא ואח"כ ילמוד תורה ורי"א רחיים בצווארו ויעסוק בתורה, והיינו דבני בבל לומדים ביגיעה הרבה בחריפות ע' סנהדרין כ"ד, א', דדריש וחובלים על ת"ח שבבבל שחובלים זל"ז בהלכה ומזה רוחא שמעתתא ע' ב"מ פ"ד, א', וס"ל לר"י שם דבבל בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בגמרא וז"ש רחיים בצווארו ויעסוק בתורה ר"ל לב"ב שלומדים ביגיעה איך ילמד כן כשיהי' לו אשה, אך שמואל אמר ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר"ל לבני א"י שהם אינם לומדים ביגיעה שמנעימין זל"ז בהלכה א"ש אף כשישא אשה יוכל ללמוד וז"ש הא לן והא להו וכפי' התוס' ודו"ק]. א"ש דבאמת דווקא עוסק הוא דאסור דכשעוסק ביגיעה שפיר הוי כאילו גוזל לישראל וע"כ ח"מ משא"כ כשלומד פ"א בארעי בעלמא אין כאן ח"מ כלל וע"ז קיי"ל דאעפ"כ אסור שעובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב ודו"ק וא"כ א"ש מה שלימדו לשבור מלכא הלכות דאין זה בקביעות וגם לא שעסק בהם רק דרך ארעי בעלמא וגם דין א', ועפ"ז שפיר יש ליישב קושיית הגאון ר' הירש חיות, בהגהות בחגיגה שם [י"ג, א'[7]] על הרמב"ם שהשמיט לדר' אסי, ולפ"מ שכ' א"ש שממה שלמדו לש"מ הלכות ועו' נשמע שם דליתא לדר' אמי וק"ל.
♦
סימן קטז
כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה כגון שקצים ורמשים ודם ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלו מותרין בהנאה מפי הקבלה אע"פ שהן אסורין באכילה. [מאכלות אסורות ח, טו].
הרמב"ם [מאכ"א פ"ח הט"ו] פסק כר' אבהו דכל מקום שנא' לא יאכל הנאה במשמע ופסק ג"כ דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא[8] ופסק ג"כ [הל' ע"ז פ"י ה"ד] כר"י דדברים ככתבן, והוא תמוה גדולה דסתרי אהדדי כמבו' במס' פסחים כ"ב, א', יעו"ש בכל הסוגיא[9]. ונראה דעוד ק' על הרמב"ם דכתב פ"ד מע"ז הל"י דאין ליתן לנכרי מתנת חינם דכתיב לנכרי במכירה והיינו כר’ יהודה בע"ז כ', א', אבל ק' דהל"ל משום לא תחנם כדדריש שם, ונלע"ד דתוס' [ע"ז שם ד"ה רבי יהודה] הקשו למה צריכי תרי קראי לא תחנם וג"כ הא דגבי נבילה, ונראה דבאמת ליתא תרי קראי דהרי לא תחנם איצטריך ללא תתן חניה בקרקע ולא תתן עליהם חן, רק לדעת ר"י דס"ל דברים ככתבן י"ל דלכן צריך האי קרא דבעלמא לא סבירא ליה דברים ככתבן רק הכא – ולכן צריך קרא כדי שנדרוש דברים ככתבן, משום דבעלמא לא דרשינן – זהו לר"י – משא"כ לדידן דס"ל להלכה דבעינן קרא כדכתיב עי' סנהדרין מ"ה, ב', א"כ לא בעינן לא תחנם ללא תתן להם מתנת חינם, דבלא"ה נדע לדרוש דברים ככתבן משום דס"ל בעלמא ג"כ דבעינן קרא כדכתיב, וא"כ א"ש שלא כ' הרמב"ם דאין ליתן מתנת חינם משום לא תחנם דבאמת לא נדרש כלל על מתנת חינם אלא על דיני אחריני דחשיב שם. ובהיות כן לק"מ קו' הגמ' בפסחים כלל דמקשה דלר"י צריך קרא דנבילה לדברים ככתבן ומכח זה מוכיח דפליגי בפלוגתת חולין שנשחטו בעזרה אי דאורייתא או לא – דכ"ז לר"י [ד]איצטריך קרא לדברים ככתבן, משא"כ לשיטת הרמב"ם דבכל מקום בעינן קרא כדכתיב, א"כ לא נכתב כלל קרא דנבילה לדברים ככתבן וא"כ א"ש [ש]פסק ככל הנזכר ודו"ק.
♦
סימן קיז
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה. ואף על פי שנתנו לו משחשיכה מותר מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו. ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים יבא להביאו בידו ועובר על מלאכה של תורה. במה דברים אמורים בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה בפחות פחות מארבע אמות. [שבת ו, כב].
היה עמו חרש שוטה וקטן מניח כיסו על החמור ואינו נותנו לאחד מהן מפני שהן אדם מישראל. היה עמו חרש ושוטה ואין עמו בהמה נותנו לשוטה. שוטה וקטן נותנו לשוטה. חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה. לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מארבע אמות. אבל קודם שתבא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות. [שבת כ, ז].
הרמב"ם פ"[ו] משבת ה[כ"ב, ופ"כ הל"ז] פסק במציאה דמותר להוליך פחות פחות מד' אמות, ועי' בנו"כ, ונראה ראיה לדעתו דבשבת קנ"ג, ב', א"ר יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו לגלותה [מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מד' אמות] מ"ט [לא רצו לגלותה] דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר, וק"ל מאוד למה לא רצו לגלותה, מ"ט משום שמא יבא להעביר ד"א ברה"ר, הלא אם לא גילו נמי הא קיי"ל אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וא"כ אם לא יגלו נמי יבא לאתויי ד"א ברה"ר וא"כ מה הועילו אם לא גילו, ולכן נראה לפרש דאיירי במציאה וא"כ א"ש שאם לא גילו אז היה אפ"ל שלא יבא לאתויי ד"א ברה"ר מכיון שאין זה מעותיו רק שמצאם, ורק עתה שגילו בזה יש חשש שמא יבא לאתויי ודו"ק, וע"ש ע"א בתרי לישני דרבא. ועי' רא"ש ב"מ פ"א סי' (כ"ג) [כ"ב][10], וחידוש שלא הזכיר דברי רבא שבשבת שם, וע' שו"ת חתם סופר או"ח סי' פ"ב, מה שנסתפק תלמידו בנידון שמצא מציאה אם מותר לטלטלו, וחידוש עליו שלא הזכיר כלל מדברי הרא"ש הנ"ל, יעו"ש.
♦ ♦ ♦
________________
וק"ו זו כבר הק' הלח"מ הל' שחיטה שם ועוד אחרונים.
הערות שוליים
- ↑ כתב היד נמסר למערכת באדיבותו הרבה של הרב מנשה לוינגר הי"ו ונעתק ונערך בס"ד ע"י הרב מאיר אופנהיימר, הרב אריאל דוד והרב משה בוטון.
- ↑ . על מה שאמרו שם, א"ר זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנאמר למדו לשונם דבר שקר.
- ↑ . ז"ל הכסף משנה: "והראב"ד כתב א"א אומר אני שר"א שמכשיר במעוברת מודה וכו'. כלומר משיג על רבינו שסובר שמי שפוסל במעוברת פוסל בעלה עליה זכר ומי שמכשיר במעוברת מכשיר בעלה עליה זכר והראב"ד סובר שכבר אפשר שמי שמכשיר במעוברת יפסול בעלה עליה זכר ואין דבריו מוכרחין ומ"מ לשון ואין צ"ל שכתב רבינו אינו נוח לי דכיון דמעוברת לא מיפסלה אלא משום דעלה עליה זכר ל"ש למיתני ואצ"ל דהיא היא".
- ↑ . עיין היטב במשנה אחרונה פרה (פ"ב משנה א').
- ↑ . בכס"מ: "קרובה ללשון רבינו".
- ↑ . ראה ספר שבת אחים שער שלישי חלק כלל גדול אות י"א.
- ↑ . ז"ל: "נ"ב הכל תמהו על הרמב"ם שהשמיט דין זה בספרו. עי' שו"ת באר שבע בהשמטות סימן י"ד ובשמים ראש סימן שכ"ז ושו"ת דבר שמואל סימן ע"ה ועי' מדרש פ' משפטים ותנחומא פ' שופטים שמבואר דגם הדינים ומשפטים לא נמסרו אליהם דלא כמהרש"א ובאר שבע דדוקא סודות אסור וגם לא התעוררו על החילוף דלפנינו הגירסא אין מוסרין לבד ובתוס' ב"ק ל"ח ע"א ד"ה קראו מובא הגירסק כל המלמד ד"ת לאחרים עובר בעשה והדין דאין מוסרין ד"ת לעבד מובא ברמב"ם מהל' עבדים ועי' שיטה מקובצת ספ"ב דכתובות דמחלק ג"כ בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ והארכתי בזה בתשובה".
- ↑ . אינו מפורש ברמב"ם, ובכס"מ שחיטה פ"ב הל"ג מדייק כן מד' הרמב"ם אישות פ"ה ה"א, והלח"מ המצויין לק' ועוד הרבה אחרונים חולקים עליו, ומ"מ גם בלא"ה ד' הרמב"ם בהל' מאכ"א ובהל' ע"ז סותרים זא"ז.
- ↑ . דמבו' שם דפליגי תנאי בהא דלר"מ קרא דנבילה להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי, ולר"י קרא למימר דדברים ככתבן לגר דווקא בנתינה ולנכרי דווקא במכירה, ואמרי' דלר"מ מדאיצטריך קרא למישרי נבילה בהנאה הא כל איסורים שתבורה אסורין בין באכילה בין בהנאה, ולר"י נפק"ל מקרא אחרינא, ומבו' דלר"מ חנ"ב דאו' ולר"י מדרבנן. - וא"כ ב' דינים הראשונים כר"מ ודין השלישי כר' יהודה.
- ↑ . וז"ל: "מכאן מוכח דאם מצא ארנקי בשבת דאסור לטלטל אע"פ שהיה ירא שמא יקדמנו אחר כו' והא דאמרי' בריש מי שהחשיך דוקא כיסו אבל מציאה לא, לאו דוקא ליתן לנכרי או להוליכו פחות מד"א אבל להגביה שרי, אלא אף להגביה אסור משום איסור מוקצה".