בענין הברכה על קריאת מגילת רות בחג השבועות

הרב בועז משה
ר"מ ישיבת 'בית אליהו' ב"ב
בענין הברכה על קריאת מגילת רות בחג השבועות
מנהג קריאת מגילת רות בחג השבועות
מנהג ישראל לקרוא מגילת רות בחג השבועות, ומקורו ב'ילקוט שמעוני' רות (רמז תקצ"ו): "ומה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני".
אלא שנחלקו המנהגים בזה: יש הקורין אותה בבית הכנסת מתוך קלף בברכה, ויש הקורין אותה בלא ברכה. ונתתי אל לבי לברר שורש מנהגים אלו.
♦
מהות הברכה על קריאת המגילה במועדים
במסכת סופרים (פי"ד ה"ג) איתא: "ברות ובשיר השירים באיכה ובמגילת אסתר צריך לומר על מקרא מגילה", ע"כ.
והנה הברכה שמברכים על קריאת מגילת אסתר הינה ברכה על מצות העשה מדברי סופרים לקרותה ביום הפורים, ו'ברכת המצוות' היא, אולם יש לדון בגדר הברכה שמברכין על שאר המגילות, אם היא ברכה על קיום המנהג שנהגו ישראל לקרותם, ואם כן ברכתם הינה גם כן 'ברכת המצוות', או דילמא ברכתם הינה מלתא ד'ברכת התורה', ואף על פי שכבר ברכו ברכת התורה בבוקר, צריך לחזור ולברך בשעת קריאתם בציבור, כמו שמברכים על כל קריאת התורה משום 'כבוד הציבור', כמבואר בתוס' ברכות (דף י"א ע"ב ד"ה שכבר).
♦
ברכה על מנהג
והנה בתוס' סוכה (דף מ"ד ע"ב ד"ה כאן במקדש כאן בגבולין) הובאו דברי רבנו תם, דאף על גב דאין מברכין על מנהג חיבוט ערבה, מכל מקום מברכין על מנהג קריאת ההלל בראש חודש, וזה לשונם: "דערבה אינה אלא טלטול, וכיון דלאו תקנתא היא, אלא מנהגא, לא חשיבא למיקבע לה ברכה, אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה", ע"ש.
וצריך ביאור בכוונת התוס' במה שכתבו לחלק בין מנהג חיבוט הערבה שאין מברכין עליו, לבין מנהג קריאת ההלל שמברכין עליו, ד'קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה', דהא פשיטא דלא איירינן הכא בברכת התורה על קריאת הכתובים, דאם כי הקורא פסוקי תהילים לא גרע מכל הקורא בכתבי הקודש שצריך לברך עליהם ברכת התורה, מכל מקום הא לא מיירי הכא בברכה זו, שהרי כבר בירך ברכה זו בבוקר, ולא שייך כאן לברך שוב מטעמא ד'כבוד הציבור' כמו בשאר קריאת התורה בציבור.
♦
גדר המנהג שראוי לברך עליו
ויעוין בחדושי מרן רי"ז הלוי (הלכות ברכות) שכתב לבאר דברי רבנו תם בזה, דמנהג חיבוט ערבה כל עצמו הוא רק משום חובת המנהג בלבד, דבלאו חיובא דמנהגא אינה אלא טלטול בעלמא, ולהכי לא חשיבא למיקבע עלה ברכה, מה שאין כן בהלל דאין הברכה על חובת קריאתו אלא על עצם ההלל עצמו, וכיון דעצם החפצא של ההלל הוא מידי דשייך בו ברכה, שפיר מברכין עליה, ולא איכפת לן במה דחובת קריאתו הוא משום מנהג.
ויעו"ש בדבריו שמביא מה שכתוב בהגהות מיימוניות (פ"ג מחנוכה) בשם רבינו שמחה שיש לברך על קריאת ההלל, דלא יהא אלא כעוסק בתורה, ואפילו במגילת רות וקינות ושיר השירים יש במסכת סופרים שמברכין 'על מקרא מגילה', ואף על גב שאין נזכרות בשום מקום בתלמוד, וכל שכן הלל שגם לחכמי התלמוד היה המנהג, ע"כ.
ומבאר שם, דהא דמייתי רבנו שמחה מחמש מגילות, היינו שאף על פי שאין בהם מדינא חיוב קריאה כלל, מכל מקום מברכין עלייהו, ובעל כרחך דהברכה נתקנה על עצם קריאתן, והכי נמי בהלל דכוותה, עצם ההלל עצמו תיקנו בו ברכה, וכיון דעצם החפצא הוא מידי דשייך בו ברכה, לא איכפת לן גם אם חובת עשיתו הוא משום מנהג, דגם על מנהג שייך לומר 'וצונו', אלא דלא חשיב למיקבע עליה ברכה, ולא שייך זאת גבי הלל דעצם החפצא הוא דבר שנתקנה בו ברכה.
ובהמשך דבריו כתב בדעת הרמב"ם דסבירא ליה דאין מברכין גם על מנהג קריאת ההלל, על כרחך צריך לומר דהברכה על קריאת המגילות אינה ברכת המצוות כלל, אלא כמו שביאר הגר"ח דברכת התורה אינה שייכת להמצוה של תלמוד תורה כלל, רק דהתורה עצמה טעונה ברכה, הכי נמי יש לומר בקריאת מגילות אלו דעצם הלימוד בעצמו הוא דבר שטעון ברכה, גם בלא דין המצוה שבזה, אבל מצד קיום המנהג כשלעצמו אין מקום לברך, אף על פי שעצם הקריאה הויא מצוה, ע"ש.
♦
שיטות הראשונים בענין הברכה על קריאת המגילות במועדים
ונמצינו למידים מדברי מרן הגרי"ז אלו, דנחלקו הראשונים בנידון זה, אם הברכה שמברכין על קריאת המגילות במועדים, הינה מלתא ד'ברכת המצוות', או דהיא מלתא ד'ברכת התורה', דלדעת רבנו שמחה הינה 'ברכת המצוות' כמו שמברכין על קריאת ההלל בימים שאין גומרין בהן את ההלל, דגם על מנהג שייך לומר 'וצונו', דהמנהגות הינם ככל דברי סופרים שנאמר בהם מצות 'לא תסור', כמבואר מדברי הרמב"ם בפ"א מממרים (ה"ב), וממילא שייך בהו ברכת המצוות כמבואר בגמרא שבת (דף כ"ג ע"א) לגבי הברכה על מצות הדלקת נר חנוכה, דפריך 'והיכן צונו', ומשני רב אויא, מ'לא תסור', ורק דמנהג כמו טלטול ערבה אף על פי שהוא ב'לא תסור', ושייך לברך עליו ברכת המצוות, מכל מקום לא תקנו בו ברכה, משום דחיבוט ערבה בלאו חיובא דמנהגא אינה אלא טלטול בעלמא, אבל קריאת המגילות דאיכא ברכה על עצם קריאתן, שפיר מברכין עליהן כשקוראים אותן בתורת מנהג.
אולם לדעת הרמב"ם הברכה על קריאת המגילות אינה 'ברכת המצוות' כלל, דמצד קיום המנהג כשלעצמו אין מקום לברך, רק דעצם לימוד המגילות הוא דבר שטעון ברכה, וכמו בכל לימוד התורה שמברכים על התורה עצמה, דהתורה עצמה טעונה ברכה, באופן דנמצא דברכה זו הינה 'ברכת התורה'.
♦
ביאור שיטת רבנו שמחה
ובאמת דגם לדברי רבנו שמחה דהברכה על קריאת המגילות הינה 'ברכת המצוות', צריכים אנו ליסוד הגר"ח, דברכת התורה אינה שייכת להמצוה של תלמוד תורה כלל, רק דהתורה עצמה טעונה ברכה, דאי נימא דברכת התורה הינה על המצוה של תלמוד תורה, וכמו כן הברכה על קריאת המגילות הינה על המצוה דתלמוד תורה שבזה, אם כן היכי מדמי רבנו שמחה מה דתקנו לברך על קריאת המגילות במועדים, למה דתקנו לברך על קריאת ההלל בימים שאין גומרין בהן את ההלל, הא מה דמברכין על קריאת ההלל בימים אלו הלא הוא משום דעצם החפצא של 'קריאת ההלל' הוא מידי דשייך בו ברכה, שהרי כבר תקנו ברכה על מצות קריאתו בימים שגומרים בהן את ההלל, וממילא שפיר מברכין על קריאתו גם כאשר חיובו אינו אלא מלתא דמנהגא, דהא ביסודן הינם דבר אחד, דהיינו 'קריאת ההלל', אלא שחלוקים הן הקריאות בחיובן, דזו חיובה בתורת 'מצוה', וזו חיובה בתורת 'מנהג', וכיון דעצם קריאת ההלל הויא מידי דשייך בה ברכה, לא איכפת לן גם אם חובת קריאתו הוא משום מנהג, אבל בקריאת המגילות הא תרי מילי נינהו, דהרי לא מצינו במקום אחר שתיקנו ברכה על עצם קריאתן, ורק דאיכא בהו ברכה מצד ה'מצוה' דתלמוד תורה שבזה, ובקריאת המגילות במועדים הרי שיטת רבנו שמחה דאין הברכה על ה'מצוה' דתלמוד תורה שבזה, אלא על 'מנהג' קריאתן בימים אלו, ואם כן הרי חלוקים הם ביסודם, דזה 'מצוה', וזה 'מנהג', ו'מנהג' זה – דאינו מצות תלמוד תורה - הא לא הוי 'מידי דשייך ביה ברכה'. ועל כרחך צריך לומר, דגם אליבא דרבנו שמחה אין ברכת התורה מצד המצוה של תלמוד תורה, אלא דהתורה עצמה טעונה ברכה, וכיסוד הגר"ח, ושפיר הוו קריאת המגילות בעלמא וקריאת המגילות במועדים ביסודם דבר אחד, דהיינו 'תורה עצמה', אלא שחלוקים הן הקריאות בחיובן, דזו חיובה בתורת 'מצוה', וזו חיובה בתורת 'מנהג', וכיון דעצם קריאת המגילות הויא מידי דשייך בה ברכה, דהרי תורה עצמה טעונה ברכה, לא איכפת לן גם אם חובת קריאתן במועדים היא משום מנהג.
♦
ביאור דברי המסכת סופרים על פי שיטת רבנו שמחה
והנה מדכללה הברייתא במסכת סופרים שם את כל קריאות המגילות בחדא מחתא, היה משמע כשיטת רבנו שמחה, דהברכה שמברכין על קריאת מגילת רות ושיר השירים ואיכה הינה 'ברכת המצוות', כמו הברכה שמברכין על קריאת מגילת אסתר בפורים, אולם מהמשך דברי הברייתא שם דהקורא בכתובים צריך לומר 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות בכתבי הקודש', משמע דברכת 'על מקרא מגילה' שתקנו לברך על קריאת המגילות, הינה דומיא דברכת 'לקרות בכתבי הקודש' שתקנו לברך על קריאת שאר הכתובים, שהיא לכאורה 'ברכת התורה'.
אמנם יעוין בתוס' בשבת דף כ"ד ע"א (ד"ה שאלמלא), שהיו מפטירין בכתובים בשבת במנחה, ומקורם בגמ' שבת (דף קט"ז ע"ב) דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים במנחתא דשבתא, ואם כן יתכן דהא דאיתא במסכת סופרים שם דהקורא בכתובים מברך 'לקרות בכתבי הקודש', הוה נמי 'ברכת המצוות' על מנהג קריאת הכתובים במנחתא דשבתא, ומיושבת שיטת רבנו שמחה, דכל דברי המסכת סופרים שם מיירו בענין הברכות שתקנו לברך על מנהג קריאת הכתובים בשבתות ובמועדים.
♦
ברכת 'שהחיינו' על קריאת המגילות
והנה בלבוש (סימן ת"צ סעיף ה') כתב: וקורין שיר השירים כו', ומברכין עליו 'על מקרא מגילה' ו'שהחיינו', דהא מזמן לזמן קאתי, ע"כ. וב'מעשה רב' (סימן קע"ה) מובא מנהג הגר"א: "בשבת חול המועד פסח וסוכות, ובשבועות יום ב' אחר יוצרות קודם 'אין כמוך', קורין המגילה בניגון וטעמים, ממגילה הנכתבת בגליון כספר תורה עם עמודים, ואחד קורא וכולם שומעין, והקורא מברך שתי ברכות 'על מקרא מגילה' ו'שהחיינו'", ע"כ. וכן מובא בהגהות הרש"ש על השו"ע או"ח (סימן ת"צ), שהגר"א הנהיג בעיר וילנא לברך על כל המגילות שתי ברכות 'על מקרא מגילה' ו'שהחיינו', לבד על איכה דלא שייך בה 'שהחיינו'. ויעו"ש בדברי הרש"ש שתמה על זה, דבמסכת סופרים משמע דאין לברך 'שהחיינו' על שאר מגילות זולת אסתר, דבהלכה ג' לא נזכר 'שהחיינו', ובהלכה ה' איתא: "במגילת אסתר אמרו שצריך להזכיר בה זמן", ומשמע להדיא דבאינך ליכא זמן, עכ"ד. וראיתי בספר 'מועדים וזמנים' (ח"א סוף סימן ל"ב) שעמד בזה, וכתב שם שהמהדר לברך 'שהחיינו' בפרי חדש דוקא, תבא עליו ברכה. אולם מאידך ראיתי בספר מנהגות וורמייזא (לרבי יודא ליווא קירכום) במנהגי שבת חול המועד פסח שכתב שאין אומרים 'זמן', ובהגהות שם תמה למה באמת לא אומרים זמן, הא מזמן לזמן קאתי, ע"ש.
והנה כל נידון זה אם ראוי לברך ברכת 'שהחיינו' על קריאת המגילות במועדים, הוא לכאורה רק לשיטת רבנו שמחה, דקריאת המגילות במועדים הוא קיום מנהג בפני עצמו, ואינו מלתא דתלמוד תורה בעלמא, וקיום מנהג זה הרי בא מזמן לזמן, ושפיר יש מקום לדון אי מברכין עליו ברכת 'שהחיינו', אולם לשיטת הרמב"ם דקריאת המגילות במועדים הינה מלתא דתלמוד תורה בעלמא, לכאורה לא שייך בזה ברכת 'שהחיינו' כלל, דהרי מצות תלמוד תורה מצוה תמידית היא.
אמנם להאמור יתכן ליישב התמיהה הנ"ל על המסכת סופרים, למה אין מברכים ברכת 'שהחיינו' על קריאת מגילות אלו, אף על פי שהן באין מזמן לזמן, גם לשיטת רבנו שמחה, על פי דברי התוס' בשבת שם שבימיהם היו מפטירין בכתובים בשבת במנחה, ואם כן יתכן שגם מנהג קריאת המגילות במועדים היה במנחה, אלא שבשאר שבתות השנה היו מפטירין במנחה בשאר כתובים, ובמועדים היו במנחה קורין מגילות אלו דוקא, מפני השייכות שיש להם עם המועדים, ואם כן הרי אתי שפיר היטב מה דלא נזכר במסכת סופרים לברך 'שהחיינו' על שאר מגילות, זולת אסתר, דשאר המגילות היו קורין באותה שעה שהיו מפטירין בשאר כתובים בשאר שבתות השנה, ומשום הכי לא היה מנהג זה חשוב אצלם כמצוה הבאה מזמן לזמן שמברכין עליה 'שהחיינו', ורק מגילת אסתר שקורין אותה בלילה, ואינה שייכת למנהג קריאת הכתובים במנחה של שבתות ומועדים, צריך לברך על קריאתה 'שהחיינו', כיון שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן, אבל לדידן שאין אנו מפטירין בכתובים בשאר שבתות השנה, שפיר יש לנו לברך 'שהחיינו' על מנהג קריאת המגילות במועדים, דמזמן לזמן קאתי, וכמו שכתב הלבוש, וכמנהג הגר"א.
♦
דברי הרמ"א בביאור המנהג שלא לברך על קריאת המגילות
על כל פנים מבואר דהמנהג לברך על קריאת המגילות במועדים מפורש הוא במסכת סופרים, ואם כן צריך ביאור טובא בטעם המנהג שלא לברך על קריאתן.
והנה הפוסקים הביאו בשם הרמ"א בתשובה (סימן ל"ה) שכתב שלא לברך על מנהג קריאת מגילות אלו, לפי שקריאה של מגילות אלו אינה אלא מנהג בעלמא, ואינן חיובא שיהא ראוי לברך עלייהו 'אשר קדשנו במצותיו וצונו', דהיכן מצינו שצוו חכמים על כך, שהרי לא נזכרו קריאות אלו בתלמוד ולא בשום פוסק מפורסם, כי אם בדברי האחרונים ובקצת מדרשות, ואף לרבנו תם שכתב לברך על הלל דראש חודש, ושמברכין על מנהג, שאני הלל שהוא מנהג קבוע בכל ישראל, מה שאין כן במנהג זה. ולכן כתב לפרש כוונת המסכת סופרים בענין אחר, ואעתיק לשונו בזה: "ולכן נראה שכוונת מסכת סופרים באחד משני פנים, או שנאמר שמה שכתב לברך על כתבי הקודש היינו בימיהם שהיו נוהגין להפטיר בכתבי הקודש במנחה בשבת, כמוזכר פרק במה מדליקין (שבת כ"ד א'), ובהכי מיירי שם סוף פרק י"ג. ואפשר שכמו שמנהג זה נשתנה, כך נשתנה מנהג של קריאת מגילות אלו. ואפשר שבימיהם היו רגילים שאחד היה קורא מגילות אלו לפני העם להשמיע קריאתם את שאינו בקי, ולכן כתב לברך עליהם כמו בשאר דברים שקורין או מפטירין בהם בציבור, ולכן בזמן הזה שאין נוהגין כן רק באיכה ובמגילה אין לברך על האחרים, כי מה שכל יחיד קורא מגילות אלו אינו אלא קריאה בדברי מגילות אלו כקורא בתורה בעלמא, ואין כאן כבוד ציבור לברך, מאחר שכל יחיד קורא בעצמו. ותדע, שהרי מה שמברכים העולים לקרות בתורה אינו אלא משום כבוד ציבור, כמוזכר בדברי התוס' (ברכות י"א ב' ד"ה שכבר), והרא"ש פרק קמא דברכות סימן י"ג, כל שכן בקריאות אלו שאין כאן כבוד ציבור מאחר שכל יחיד קורא לעצמו, וכי נסלק אדעתין שכל יחיד שקורא הפרשה כשאין ספר תורה בבית הכנסת לברך עליה, ולכן לא נזכר בשום פוסק לברך על מגילות אלו, זולת בדברי הג"ה הנזכרת [הגהות מיימוניות פ"ה מתענית אות ב']. ועוד אפשר לומר דמסכת סופרים לא מיירי אלא כשמשכים ללמוד במגילות אלו, דאז יש לברך על קריאתה 'על מקרא מגילה', וסבירא ליה כמאן דאמר פרק קמא דברכות י"א ב' דעל מקרא ומדרש מברכין אבל לא בתלמוד, ולכן כתב דנשתנה גם כן ברכה זו במגילות ובכתבי הקודש שלא לברך עלייהו 'לעסוק בדברי תורה', רק 'לקרוא מגילה' או 'לקרוא בכתבי הקודש', אבל לברך על קריאתן שאנו נוהגין, וכבר ברך ברכת התורה בהשכמה, לא מיירי במסכת סופרים", עכ"ל.
♦
ביאור דברי הרמ"א
והנה נראה דהא דכתב הרמ"א בתחילת דבריו שבימיהם היו נוהגין להפטיר בכתבי הקודש במנחה בשבת, ואפשר שכמו שמנהג זה נשתנה, כך נשתנה מנהג של קריאת מגילות אלו, הוא זה טעם בפני עצמו, והיינו דבימיהם היה מנהג קבוע בכל ישראל לקרא מגילות אלו, ולכן ברכו עליהם, אבל השתא שנשתנה הדבר ואין מנהג זה קבוע בכל ישראל, אין לנו לברך עליו. ומה שכתב הרמ"א שבימיהם היו רגילים שאחד היה קורא מגילות אלו לפני העם להשמיע קריאתם את שאינו בקי, ולכן כתב המסכת סופרים לברך עליהם כמו בשאר דברים שקורין או מפטירין בהם בציבור משום כבוד ציבור, הוא טעם אחר, והיינו דאפילו אם לא היה בימיהם מנהג קבוע בכל ישראל לקרא מגילות אלו, מכל מקום מכיון שקראום בציבור, והיה אחד קורא לפני העם, שפיר היו מברכים על קריאתם, וכמו בשאר דברים שקורין בציבור שמברכין עליהם משום כבוד ציבור. ועל שני טעמים אלו כתב הרמ"א בתחילת דבריו שאפשר לפרש כוונת המסכת סופרים 'באחד משני פנים', ומה שכתב בהמשך דבריו – ועוד אפשר לומר וכו', הוא זה טעם שלישי, דהמסכת סופרים מיירי ביחיד הקורא מגילות אלו כקורא בתורה בעלמא, ומכל מקום צריך הוא לברך על קריאתה ברכה בפני עצמה, משום דסבירא ליה כמאן דאמר דעל מקרא ומדרש מברכין אבל לא בתלמוד, והיינו דברכת התורה לא קאי על כל דברי תורה, אלא רק על מקרא ומדרש, שהוא קרוב למקרא, ומפרש הרמ"א דלהך מאן דאמר דרק ל'מקרא' צריך לברך היינו חומש, אבל נביאים וכתובים לא הוו בכלל 'מקרא', (וכהא דאיתא בברכות ה' ע"א: "מאי דכתיב 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם' – 'לוחות' אלו עשרת הדברות, 'תורה' זו מקרא, [ופרש"י, חומש, שמצוה 'לקרות' בתורה], 'והמצוה' זו משנה, 'אשר כתבתי' אלו נביאים וכתובים"), ולדידיה תקנו לברך על המגילות ועל כתבי הקודש ברכה בפני עצמה, אבל לדידן דברכת התורה כוללת כל דברי תורה, הרי גם המגילות וכתבי הקודש נפטרו בברכת התורה בהשכמה, ואינן טעונין ברכה בפני עצמה.
♦
העולה מדברי הרמ"א
ולהאמור נמצינו למידים מדברי הרמ"א דמתרי טעמי איכא לברוכי על קריאת המגילות במועדים, א' היכא דהוי מנהג קבוע בכל ישראל, דבכהאי גוונא הויא הברכה מלתא דברכת המצוות, ב' באופן שאחד קורא מגילות אלו לפני העם להשמיע קריאתם את שאינו בקי, דבכהאי גוונא הויא הברכה משום כבוד ציבור, וכמו בכל קריאת התורה בציבור.
וזה ממש כמו שהארכנו לבאר בשיטות רבנו שמחה והרמב"ם, דלרבנו שמחה הויא הברכה מלתא ד'ברכת המצוות', ולהרמב"ם הינה מלתא ד'ברכת התורה', אלא שהרמ"א סבירא ליה שאפשר לברך משני הטעמים, ומה שכתב שלא לברך הוא רק משום שאינו מנהג קבוע בכל ישראל, וגם אין קורין אותן בציבור, וזה כמנהג קהילות ישראל בזמנינו שאין קורין המגילות בציבור, אלא היחידים קורין אותן לעצמם, אולם למנהג הגר"א שקורין את המגילות בציבור בתורת מנהג קבוע, פשוט שצריך לברך עליהן.
♦ ♦ ♦