האם ניתן להביא ביכורים בחג השבועות?
המשנה בביכורים (א, י) אומרת: "ואלו מביאין וקורין מן העצרת ועד החג". בפשטות הכוונה היא שמחג השבועות עצמו ניתן להביא ביכורים[1]א). אולם בבכורות (כ"ו, ב') מצאנו בראשונים דעה אחרת. הגמרא שם מוצאת בפסוק היקש בין בכור אדם לבכור בהמה דקה ובין ביכורים לבכור בהמה גסה, ומסיקה מכאן שכשם שבכור אדם נפדה אחרי שלושים כך דינו גם של בכור בהמה דקה להינתן אחרי שלושים יום, וכשם שביכורים מובאים חמישים יום אחרי העומר, כך דינו של בכור בהמה גסה. כותב תוס' בד"ה "מלאתך ודמעך": "דהיינו נ' ימים מיום הבאת העומר בפסח, שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין שתי הלחם להתיר חדש במקדש וא"ת האי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים". ומדבריו משמע שמביאים ביכורים בשבועות[2]ב) ותירץ בשטמ"ק (אות כ"ט) את קושיית התוס': "וי"ל דבכורי יחיד לא מייתי עד לאחר עצרת". ולדבריו אין להביא ביכורים בשבועות.
♦
הסבר המהרי"ט אלגזי
כך נוסחה התמיהה ע"י המהרי"ט אלגזי (הלכות בכורות פרק ד'): "וצריך להבין דמנ"ל דבכורי יחיד אינו מביא בעצרת עצמו, דאחר הקרבת שתי הלחם כבר הותר להביא בכורים אפילו בו ביום, והר"ם בפ"ב מהל' בכורים דין ו' כתב אין מביאין בכורים קודם לעצרת וכו' ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד שתבא עצרת ויקרא עליהם..."
וכתב לישב: "אולי דס"ל להתוס' דהיינו דוקא בדיעבד שכבר הביא מקודם, אבל להביא לכתחילה ביום עצרת עצמו לא והיינו טעמא דכיון דהבאת הבכורים טעון קרבן עמהם כמו שכתב הר"ם בפרק ג מהל' בכורים בדין י"ב, ואפשר דכיון דכתב הר"ם שם דאין הבאת הקרבן מעכבת אינו בסוג קרבן חגיגה ושמחה שמקריבים ביום טוב מפני שהן חובה, אלא הוי כנדרים ונדבות דאין מקריבין ביום טוב כמ"ש בפ"א מהל' חגיגה דין ח', ואפילו את"ל דקרבן זה קרבן חובה מקרי, מ"מ כיון דאין זמנן קבוע ביום טוב כמו שלמי שמחה אינו דוחה יום טוב, וכיון דעיקר המצוה לכתחילה להביא הבכורים עם הקרבן בבת אחת ודאי דלכתחילה לא יביא בעצרת כדי להביא הקרבן עמהם".
כיוון דומה ניתן לראות בדברי הטורי אבן (חגיגה ז, ב) האומר שלדעת האוסרים הקרבת נדרים ונדבות ביו"ט, נאסר הדבר בכל גווני גם אם מתכוון גם לשם שמחת הרגל, כיון שעיקר השחיטה אינה לשם שמחת הרגל וז"ל: "ונ"ל דאע"ג דיוצא י"ח שלמי שמחה בנדרים ונדבות בכל ענין אפילו הכי אין קרבין בי"ט דהא בלא"ה כל הנדרים ונדבות חוץ מעולה יש בהן צורך הדיוט דהא הבשר נאכל ואפ"ה אין קרבין בי"ט מטעמא דמפרש בפ"ב דביצה (דף כא ע"א) דכהנים דכי זכו משלחן גבוה זכו. פי' דעיקר השחיטה משום צורך גבוה נעשית ולא משום אכילת הדיוט, ונעשה צרכי הדיוט טפל לשל גבוה ה"נ אף על גב דיוצא ידי חובת שלמי שמחה בנו"נ. מ"מ עיקר השחיטה נעשית לשם נו"נ שמחוייב ועומד כבר. אלא שממילא יצא י"ח שלמי שמחה דהא יש לו בשר במה לשמוח נמצא צרכי הדיוט דשמחה נעשה טפל לשם גבוה. משא"כ באם הביא שלמים מיוחדים לשם שלמי שמחה דהשתא עיקר הקרבן נעשה לצרכי הדיוט שיהא לו בשר במה לשמוח. אלא שהתורה הקפידה על בשר שמחה זה שיהא של קרבן דווקא, נמצא עיקר שחיטה נעשה לצורך אוכל נפש דהדיוט אלא שצורך הדיוט זה א"א בלתי הקרבה הלכך נעשה צרכי גבוה טפל לשל הדיוט ומותר להקריב בי"ט דה"ל כאלו חלק גבוה זוכה משלחן הדיוט ממצות המקום".
והנה בחגיגה (ז, ב) תמהו תוס' (ד"ה "עולות") מדוע נדרים ונדבות אינן קריבין ביו"ט לכו"ע והרי יוצא בהן ידי חובת שמחת החג. בתירוץ ראשון תירצו שאה"נ וכאן מדובר שכבר הקריב שלמי שמחה, ובתירוץ שני החמירו וכתבו:"דלא אמר בסמוך דנפיק בשלמי שמחה בנדרים אלא היינו היכא שהקריבום משום שמחה אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם". לפי"ז לכאורה יהיו תלויים דברי המהריט"א בשני התירוצים, בעוד שלפי הראשון יהיה מותר להקריב קרבן הבא עם הביכורים כל עוד לא יצא יד"ח שלמי שמחה, לתירוץ השני יאסר הדבר שכן אין הבאת הקרבן לשם שמחה.
♦
קרבן הביכורים כקרבן שמחת הרגל
בדברי המהריט"א יש לדון מכמה צדדים. המנחת חינוך חולק על האמור לעיל וסבור שלכולי עלמא יהיה מותר להקריב את קרבן הביכורים ביו"ט וז"ל במצוה צ"א: "כיון דבקרבן זה כתיב שמחה אפשר יכול להקריב בי"ט כי יכול לצאת ידי חובה בשלמי שמחת י"ט ע' חגיגה ז' ע"ב תוס' ד"ה עולות אף לתי' השני כיון דמביא לשם נדר ע"ש ובט"א מ"מ כיון דנפ"ל קרבן בביכורים מושמחת מה שמחה ברגלים ה"נ קרבן א"כ אפשר יצא ידי חובת שמחת חג ויכול להקריב משום זה". הוי אומר, כל דברי התוס' והטורי אבן נכונים בקרבן שיסודו אינו קשור לשמחה, אבל בקרבן בנלמד מהמילה ושמחת, אין הדין כן ומותר להקריבו ביו"ט ולקיים בו גם את שמחת החג.
הבנה זו המחדדת את ראייתו של קרבן זה כהיכי תימצי לשמחה, עולה גם מדברי הגר"א. המשנה בביכורים (ב, ד) אומרת שהביכורים טעונים קרבן ולינה ובירושלמי שם מצינו: "ולינה. דכתיב (שם טז, ז) ופנית בבוקר והלכת לאהליך הא כל פינות שאת פונה לא יהו אלא בבוקר. אמר רבי יונה הדא דאת אמר כשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן". משמע שיש אפשרות של הבאת ביכורים בלי קרבן ועליה נאמר שצריך לינה מדין הביכורים. ויש להבין הרי צריך קרבן. על דברי הרמב"ם הפוסק שאין קרבן מעכב כתב הכ"מ (ביכורים פרק ג' הלכה י"ב): "ומ"ש ואין הקרבן מעכב טעמו מדאמרינן שם בירושלמי גבי טעונים לינה דכתיב ופנית בבקר הא כל הפונות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר אמר ר' יונה הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן נראה בהדיא שאין הקרבן מעכב". אמנם הגר"א בביאורו לירושלמי כתב שמשכחת לה בלא קרבן כגון שהביא הקרבן קודם יום הבאת הביכורים. ולא ר"ל כרמב"ם שהמשמעות היא שאין הקרבן מעכב. אלא שתמה עליו בתורת זרעים, שהרי קרבן זה הוא חובת הביכורים ואיך יתכן שיהא רשאי להביאו קודם. ותירץ שמש"כ ביכורים טעונים קרבן נלמד ממש"כ ושמחת בכל הטוב ולומדים ומושמחת בחגך שהכוונה היא לקרבן, "לפי"ז ..רשאי להקריב השלמים מאתמול ולהניח הבשר למחר ואז להביא הביכורים ויקיים מצוות שמחה באכילת בשר השלמים". והוסיף עוד שנראה לומר שאם יהיה לכהנים חזה ושוק או לישראל נדרים ונדבות יצאו בזה ולא יצטרכו להביא שלמים[3]ג),[4]ד). דרך זו תואמת להדגשתו של המנחת חינוך הרואה בקרבן זה דרך לשמחה ולא חיוב עצמי.
♦
האם יש כאן בעיה של עירוב שמחה בשמחה?
בשו"ת אגרות משה (קדשים וטהרות א, א) חולק על סברת המנחת חינוך [ונמצא מגן על סברת המהריט"א] וכותב: "פשוט לע"ד שאסור מדין אחר שאין מערבין שמחה בשמחה כיון שהקרבן ילפינן משום שנאמר ושמחת א"א להביאו ביום טוב שחייב בשמחה מצד יום טוב, ולכן אף אם נימא שהבכורים עצמן אינם שמחה ומותר להביאן מצד עצמן מ"מ הקרבן שחייבה התורה להביא ביום הבאתו הבכורים לשמחה ודאי אין יכולין להקריבו ביום טוב ולערב שמחת בכורים בשמחת היום[5]ה).. אלא שיש להעיר שאף שמסברה ניתן לומר כגרמ"פ, אבל אין בכך קושיה שכן אם נעיין בדין אין מערבין עצמו נראה שאחד מהסברי הראשונים לכך שעושים סעודת ברית בחוה"מ הוא שאין מערבין נאמר דווקא בשמחת נישואין הנחשבת שמחה גדולה ולא בשאר שמחות [תוס' מו"ק ח,ב ד"ה מפני], ובוודאי לתירוץ אחר שם: "ונראה לי דקיימא לן כרב אשי דדריש בפרק קמא דחגיגה (ח:) בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה". אין שום בעיה בנד"ד. ושמא נאמר עוד ששתי השמחות קשורות זו בזו כעין מש"כ האדר"ת לעיל הערה ב'[6]ו).
♦
זריזות או הידור
עוד העיר האדר"ת על דברי המהריט"א, שאין זו סיבה לאחר את הבאת הביכורים שהרי יכולים להקריבם למחרת "דלא חמירי מנסכים שמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד לאחר עשרה ימים, ומשמע אפילו לכתחילה". ובאר הסברא בזה שזריזין מקדימין מלמד שכל הקדמה עדיפה. ולפ"ז ר"ל שדברי המהריט"א תואמים לשיטות שהידור עדיף על זריזות[7]ז), ולכן לא מקובלת עליו דחיית הקרבן, שכן ההידור הוא להביאו יחד עם הביכורים.
♦
שלשה הסברים נוספים לדברי השטמ"ק
שני הסברים נוספים כתב המנחת חינוך (מצוה יח): "ואפ"ל דמילתא דפסיקא דהתורה כתבה דמביא ביכורים בעצרת, וכשחל עצרת בשבת ודאי אינו רשאי להקריב כי הקרבנות הללו אין דוחים שבת ע"כ ביום שלאחר עצרת היא מילתא דפסיקא ע"כ צריך ג"כ חמשים שלמים כאן היינו ליתנו ביום נ"א אבל פדיון הבן מה"ת אינו אסור אפילו בשבת ע"כ יום ל"א מלת' דפסיקא כנלע"ד"[8]ח). לפי זה ניתן לנסח את הכלל כך לעולם ניתן להביא ביכורים לא יאוחר מחמישים יום לאחר העומר [שיעורי דרך חיים הנ"ל].
ואח"כ הוסיף: "ועוד אפ"ל כיון דבמשנה מבואר דהיו מביאים עם הביכורים גוזלי עולות א"כ העולות ודאי אין מקריבין ביום טוב א"כ לכתחלה לא היו מביאים ביום טוב", אך הקשה ע"ע: "אך באמת דגוזלי עולה לא מצינו חיוב בתורה, וע"ש במשנה בביכורים ובר"מ רק הקרבן שלמים היה מצוה מה"ת". והאדר"ת דחה אפשרות תירוץ זו מכיוון אחר: "דהא גם הגוזלות מצי להקריבם לשם מצוות עולת ראיה. וזאת לאור דברי הרמב"ם (חגיגה א,א) שמביאים עולת ראיה מן העוף"[9]ט).
תירוץ נוסף הובא בכמה אחרונים שאין להביא ביכורים כיון שמתקן בכך את הפירות שכן קודם הנחתן בעזרה אסורים הם אף לכהנים ודומה הדבר למפריש תרו"מ ביו"ט, לפי"ז י"ל שתוס' לא תירצו כך שכן זהו רק איסור דרבנן ומדברי הגמרא השתמע להם שעוסקים בדין תורה. [שיעורי דרך חיים הנ"ל].
♦
הוצאה האסורה ביו"ט
גם הגרח"ק בדרך אמונה (ביאור ההלכה הלכות ביכורים פרק ב הלכה ו) נקט "דבדאורייתא איירי דהא אקרא קאי" ובאר: "ואפשר משום דההבאה מרה"ר לרה"י הוא איסור דאורייתא דהר הבית מקורה הוא ומדאורייתא הוא רה"י דפי תקרה יורד וסותם". אלא שכידוע הותרה הוצאה ביו"ט לצורך אוכל נפש ואף מעבר לכך, ע"פ הכלל שמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ואם כן מדוע ישנה בעיה בהעברת הביכורים מרשות לרשות? מתרץ הגרח"ק: "צורך מצוה גרע וכמש"כ התוס' בשבת כ"ד ב' גבי שרפת קדשים ביום טוב..ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שרפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שרפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה, ולהכי לא דחיא יום טוב מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבין ביום טוב למ"ד משלחן גבוה קא זכו וכן שתי הלחם לדידיה אין אפייתן דוחה יום טוב אף על פי שיש בהן אוכל אדם משום דעיקרן לצורך גבוה, ולמ"ד קריבין ביום טוב היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם אבל שרפת תרומה טמאה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה הלכך אסור ביום טוב כשאר קדשים[10]י) וההוצאה הוא רק לצורך גבוה שזה לא התירה תורה ביום טוב[11]יא)".
הנה מובא בברכי יוסף ובשערי תשובה בסימן תצ"ד, הנותן ספר תורה חדש לבית הכנסת בעצרת כאלו הקריב מנחה חדשה לה' בזמנה [עוללות אפרים סי' ק"מ], ולא הוזכר כאן האם צריך להמנע מהוצאה מרשות לרשות. אמנם בחוט השני (מזוזה ברכות נזיקין עמוד תה) כתב הגר"נ קרליץ: "וצ"ל דאיירי שמביא את הספר תורה במקום שיש עירוב שאין בו חששות דבמקום שאין בו עירוב הרי אסור להוציא את הס"ת אא"כ קורין בו ביו"ט משום שאין זה צורך היום של היו"ט, כמו שמילה שלא בזמנה לא דוחה יום טוב, אף שזו מצוה, מ"מ אין זה צורך היום, וה"ה בהכנסת ס"ת דאין להוציאו דאין זה צורך היום ,ואין להוציאו אלא במקום שיש עירוב וכנ"ל. וסיים: "שוב הראני ח"א דבשטמ"ק איתא דאין מביאין ביכורים בשבועות עיי"ש ואפשר דזה מהאי טעמא"[12]יב).
הגרד"מ אייזנשטיין (כרם ציון י"א) מסביר את הבעיה בהבאת ביכורים בשבועות בדרך זו, התורה אומרת שחג הקציר הוא הזמן של מצוות ביכורים על כל חלקיה, ומשמע מדברי הרשב"ם (בב"ב פ"א, ב) ש"ולקחת" היינו בצירה, לפי זה לבצור קודם עצרת אי אפשר כי אין זמן לקיחה, ולבצור בעצרת אי אפשר שהרי בצירה אסורה ביו"ט, ולכן אין אפשרות לדעת השטמ"ק להביא ביכורים בשבועות. מוסיף הרב אייזנשטיין ואומר שגם אם נאמר שבצירה ביו"ט מותרת מן התורה, כמשתמע ברמב"ם, עדיין תהיה בעיה בכך שכן אין הבצירה מוגדרת כמותרת מדין או"נ או מתוך, שכן היא לגבוה. בכך דומה הבנתו לגרח"ק ולגרנ"ק.
לעומת זאת בשו"ת ויען יוסף (אורח חיים סימן שיז) כתב שזה מותר גם ללא עירוב: "וע"פ זה מובן היטב מה שכתבו התוס' בכתובות (דף ז' ע"א ד"ה מתוך) דאף מצוה דרבנן שרי מטעם מתוך, והא דהמוצא חמץ ביום טוב אינו רשאי לשורפו, אין הטעם משום דמיירי שביטלו ואין מצוה לשורפו אלא מדרבנן, דמצוה דרבנן נמי שרי היכא דאיכא למימר מתוך, אלא הטעם משום דאסור לטלטלו משום מוקצה" עכ"ד. ולכאורה לשיטת התוס' דשלא לצורך היום אסור מדאורייתא איך אתי מצוה דרבנן ומפקיע מידי איסור דאורייתא. אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר דשוב לא מקרי מלאכת עבודה, אחרי דחכמים ציווהו על זה, ועושהו משום דמצוה לשמוע דברי חכמים[13]יג) ..ונראה לענ"ד דאף כדי לקיים מנהג ישראל הקבוע ליום טוב ג"כ שרי מטעם מתוך, על כן הא דנוהגין להדר מי שמחנך ספר תורה חדשה, להביאו לבית הכנסת ביום טוב של שבועות בשירה ובזמרה דרך רשות הרבים להראות כבוד התורה, נראה לענ"ד דאין לפקפק ולומר כיון דאינו אלא מנהג לא מקרי צורך היום הואיל ואפשר לעשותו מערב יום טוב, דכיון דמצד מנהג ישראל הוקבע הדבר להדר להביאו בחג שבועות ביום מתן תורה, כמו שכתב בספר עוללות אפרים (חלק שני, סוף מאמר ק"מ), מקרי מצוה דיומא, ולא דמי לשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה דאף דהוי מצוה כיון דאינן מצוה דיומא לא שרי מטעם מתוך, ותו נראה דלא גרע מהוצאת קטן לטיול דקיימ"ל (סי' תקי"ח סעיף א') דשרי משום דהוי בכלל עונג יום טוב, וה"נ בזה כיון דנוהגין לשמוח בשירה וזמרה בהבאת הספר תורה הו"ל בכלל שמחת יום טוב דלא גרע עונג רוחני מעונג גשמי".
♦
אי אפשר להקריב ללא ידיעה ששתי הלחם כבר הוקרבו
בסוף דבריו מתרץ הגרח"ק באופן אחר: "ויותר נראה דכונת התוס' אינו מצד איסור יום טוב, אלא משום שצריך להמתין עד שיקריבו שתי הלחם והקרבת שתי הלחם כשרה כל היום, וכיון שלא ידעו מתי הקריבוהו לא הביאו עד למחר ובעומר אמרי' הרחוקין מותרין מחצות היום ולמעלה שיודעים שאין ב"ד מתעצלין בו והיינו לפי שמוטל עליהן כדי שלא יצא תקלה כדאמרי' בעירובין ל"ב א' אבל בשתי הלחם דל"ש תקלה שהרי לביהמ"ק מביאין אותן ושם יודעין אם הקריבו או לא לא מיהרו ועי' סוכה נ"ה ב' שהיו מחלקין שתי הלחם ולחה"פ יחד ובזיכין בחמש או בשש עי' פסחים נ"ח א' מ"מ אינו חובה לעשות כן, ולא היו רגילין היחידים להביא עד למחר ושפיר ילפי' מיני' לענין בכור".
יתרון מסויים קיים בפירוש זה, שאינו בנוי על דינים מסוימים בהלכות יו"ט וכדומה, שאינם רמוזים בדברי השטמ"ק. ונראה לבאר ע"ד דברי הגרח"ק אך מעט אחרת. מלשון הפסוק המשווה בין הבאה של דברים שונים וקובע להם זמן יש ללמוד שמדובר על קביעת יום באופן קבוע, ולא על בדיקה בתוך יום מסוים האם נעשה כבר משהו. כלומר, אם אפשר היה להביא ביכורים לפני שתי הלחם היה אפשר לומר שקביעת היום היא בשבועות, אבל כיון שזה תלוי במשהו שיעשה, וממילא אי אפשר לומר שכל היום כשר להבאת ביכורים שהרי יש פרק זמן בו אמור להיעשות קרבן שתי הלחם, ויותר מכך - אפשר שלפעמים תתאחר הקרבת שתי הלחם זמן רב, ולכן אין לנו אלא לומר שנקבעה תחילת הבאת הביכורים, ליום אחר שכן דרכה של תורה בדינים רבים לקבוע זמן, דהיינו מסגרת של יום [ולכן אצ"ל שאיננו יודעים אם כבר קרבו שתי הלחם, כדברי הגרח"ק[14]יד)].
ושמא ניתן למצוא מעט חיזוק להבנה זו בדברי רש"י כת"י מנחות (פד, ב) על האמור בגמרא: "מנין שתהא שתי הלחם קודם לבכורים ת"ל וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים" שכתב: "שתהא שתי הלחם קודמת לבכורים" - שלא יביא בכורי תבואה קודם לה, "וחג השבועות תעשה לך" - תחילה ואח"כ מותר להביא בכורי קציר חיטים". משמע שרק אחרי שנגמר חג השבועות יכול להביא ביכורים[15]טו), ואף שאפשר כמובן לפרש, אחרי שתקריב את קרבן חג השבועות דהיינו שתי הלחם, תוכל להביא בכורים של יחיד, עכ"פ בלשון הדרשה יש קצת משמעות ששבועות מיוחד לקרבן שתי הלחם ואחרי יום זה, אפשר להביא שאר בכורים. ובספר טוב סחרה כתב נפ"מ בין ההסברים שלפי רש"י זה אין בעיה להביא ביכורים בחג הסוכות, משא"כ לפי המהריט"א, ויש להוסיף שגם לפי שאר ההסברים אין הדבר מיוחד לשבועות אלא נכון בכל יו"טטז).
♦ ♦ ♦[16]טז)
________________
"שנאמר בפרשת בכורים ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך וכו', ונאמר ושמחת בחגך, ואמרו מה שמחה האמורה כאן קרבן שלמים אף שמחה האמורה כאן קרבן שלמים". וכיון שיש אחרונים הסוברים שחובת שמחת הרגל כוללת חובת הקרבה [יעויין אבי עזרי הלכות חגיגה, צל"ח חגיגה ו] י"ל כן אף בביכורים.
הערות שוליים
- ↑ . והדבר מתאים גם לאמור בבמדבר (כ"ח, כ"ו): "וביום הביכורים בהקריבכם.." "משמע מזה שמצוות הביכורים להביאם ביו"ט של עצרת" [לשון האדר"ת בחשבונות של מצוה תחילת מצוה צ"א], אולם קודם שנראה את דברי הראשונים בעניין, יש להוסיף כלשון האדר"ת שם: "אולם אין הדבר מוכרח מזה, שי"ל שנקרא יום הביכורים על שם הבאת שתי הלחם שנאמר בהם ביכורים לה', שהם ביכורים קודם לכל המנחות והנסכים שבמקדש מחדש" [ויעויין רש"י ויד רמ"ה סנהדרין י"א, ב].
- ↑ . וכתב האדר"ת על שיטתם לעומת המובא לקמן: "לענ"ד דטפי עדיף לקיים קרא כדכתיב בביכורים ושמחת בכל הטוב, שהוא לזמן שמחה, כבפסחים ל"ו, ב ואין לנו זמן שמחה כעצרת דכולו לכם, כמו"ש בפסחים ס"ח, ב [נדצ"ל - שלכו"ע בעינן לכם א. ב.] וזולת זה הרי יאכלם אז בשמחה ובטוב לב כדת של תורה".
- ↑ . בשיעורי דרך חיים (עמ"ס קידושין לרב מאיר ברקוביץ סימן ל"א) העיר שבניגוד לרש"י בסוכה מ"ז ממנו משמע שחיוב הקרבן נלמד מג"ש מושמחת הנאמר בהר גריזים, הרמב"ם בפרוש המשנה כתב:
- ↑ . העיר המנחת חינוך (צ"א) שלפי הסבר המהריט"א יצא שעכ"פ אם אין לו קרבן, דהקרבן אינו מעכב כמבואר בר"מ פ"ג מביא אף בעצרת, ויש להוסיף שלפי דברי הגר"א יצא שאין בעיה לאור ההבנה העקרונית של המהריט"א בשטמ"ק, להביא קרבן מוקדם ואת הביכורים בשבועות, ומה שלא הזכיר זאת מהריט"א, היו שר"ל שלדעתו הקרבן אינו מדין שמחה אלא חיוב עצמי או שנאמר בסגנון אחר שס"ל כמשתמע בפשטות בכ"מ בדעת הרמב"ם שהירושלמי אינו מקור לחידוש זה, וממילא אין לו מקור.
- ↑ . והוסיף: "וגם היה מקום לומר דהבכורים שגורמים לחייב בשמחה הוא בדין אין מערבין שמחה בשמחה, אבל כיון שהרמב"ם משמע שסובר דמביאין הבכורים ש"מ שאין הבכורים עצמן בשם שמחה אבל הקרבן נראה שגם להרמב"ם אין מביאין ביום טוב מטעם זה, וא"כ יקשה מ"ט מביא הבכורים להרמב"ם בעצרת הא אין להביא לכתחלה בלא הקרבן".
- ↑ . וכעין מש"כ הגרש"ז אויערבך (שלמי מועד עמוד קפ"ד) על עירוב שמחת תורה בשמחת שמיני עצרת: "דדוקא בשמחה דחדא מצוה הוא דאמרינן הכי [אין מערבין] משא"כ ושמחת בחגך ושמחת תורה חדא מילתא היא והשמחה שאנו שמחים ביום זה עם החג ועם התורה היא חדא שמחה בקרבנו אל ה'". אף שיש לחלק בין הנידונים ואכ"מ.
- ↑ . יעויין תרומת הדשן (סימן ל"ה), מג"א (סימן כ"ה סק"ב), שבות יעקב (ח"א סימן ל"ד) ועוד.
- ↑ . העיר על כך האדר"ת שתירוץ זה אינו מתאים למ"ד שגם בזמן שמקדשים ע"פ הראיה היו נזהרים שלא לעשות בד"ו פסח. כמבואר בפסחים (נ"ח, ב) ברש"י (ד"ה בשני) בדברי האית דאמרי: "יומא קמא דשבתא דחזי לארביסר נקט, וחד בשבתא לא חזי לארביסר, דלא בד"ו פסח". אמנם רש"י דחה אותם: "ולאו מילתא היא, שהרי על פי הראייה היו מקדשין".
- ↑ . והוסיף, שאין בזה משום כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין שכן עולות אינן חובה אלא באות לעטר את הביכורים כמו שנאמר במנחות (נ"ח, א).
- ↑ . והמשיך בציטוט דברי התוס': ולר"י נראה דל"ש בשרפת תרומה לומר משלחן גבוה קא זכו ולא דמי לשתי הלחם שהאפייה היא לצורך גבוה שהרי אחר אפייה צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושין מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין ממנה לגבוה כלום וליכא למימר בה משלחן גבוה קא זכו כו' והכי מפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב פי' גזרו תרומה אטו קדשים. לומד מכאן הגרח"ק: א"כ בבכורים שיש בה תנופה שייך לומר משלחן גבוה קא זכו.
- ↑ . ומסיים: ואף על גב דבירושלים קודם שנפרצו בה פרצות הוי כרמלית כמ"ש בעירובין ק"א א' מ"מ הי' זמן מרובה שהי' רה"ר וגם בשילה נהג ביכורים וי"א גם בנוב וגבעון ושם לא הי' מחיצות כלל ולא יתכן שהתורה תצוה להביא בעצרת ביכורים שיש בזה איסור וע"כ דכונת התורה מיום שאחר עצרת אולם בודאי שבדיעבד אם הביא אחר שתי הלחם שבדיעבד יצא אף בעצרת וגם התוס' מודים לזה אלא שאין מצותו כן לכתחלה.
- ↑ . כעי"ז הובא במשמר הלוי (זבחים קלג, ב) בשם הגר"ד לנדו וראה שם אריכות בבירור השאלה אם בביכורים נכון לומר משולחן גבוה קזכו. ויעויין תשובות והנהגות (כרך א' סימן שמ"ח) שכתב: ..ויש מוציאים השופר בר"ה כדי לתקוע עוד תקיעות להידור וחומרא, ולכאורה כשם שלא התירו להוציא לפינוק שאינו שוה לכל נפש, כך הוצאה לצורך חומרא בעלמא לא נקרא צורך גמור להתיר הוצאה, ובשאג"א שם (ס' ק"ח) אוסר להוציא השופר אף לצורך אדם ששמע תקיעות דמיושב ולא שמע תקיעות דמעומד או להוציא הלולב לצורך נענועי ההלל, הובא בשע"ת סימן תקפ"ט, וכן לא התירו הבערה לשריפת קדשים שאינו אלא מצוה ולא חיוב, וע"כ נכון להוציא מוקדם כשמה"ת יש סברת הואיל.
- ↑ . והוסיף: "ומדברי התוס' הללו מבואר דלא כמו שהעלה השאגת אריה בסי' ק"ח דאסור להוציא שופר בראש השנה בשביל תקיעות שעל סדר הברכות דהם מדרבנן, וכן להוציא לולב בשביל נענועים דהלל, או בשביל חינוך קטן, וחידוש שלא העיר דהוא דלא כהתוס' דכתובות הנ"ל, ובסי' פ"ג הביא בעצמו דברי התוס', וכבר כתב בספר קצה המטה (סי' תקפ"ט סק"ה) שעל ספר מטה אפרים דלא נהיגי עלמא כהשאגת אריה בזה".
- ↑ . ועוד, כיון ששני הדברים נעשים בבית המקדש מדוע שתהיה בעיה לבדוק אם זה הוקרב, ואז להביא ביכורים, אלא ע"כ לומר כמוש"כ.
- ↑ . על דברי רש"י עמדו בספר מנחת אברהם לרב גרבוז בכורות (כ"ו) ובספר טוב סחרה (סימן י"ג).
- ↑ . בקטע קדמון שנמצא בגניזה (מובא ע"י הרב י"י סטל בספר ירושתנו ב' עמוד ס"ב) נכתב: "ראיתי בני אדם מקשים, למה אין אנו מזכירין הבאת ביכורים בשבועות דכתיב ביה, כמו שאנו מזכירין חירות בפסח ושמחה בחג הסוכות דכתיב בהו, וגם בראש השנה אנו מזכירין תרועה דכתיב ביה, וביום הכיפורים אנו מזכירין מחילה וסליחה. ונ"ל, דכל הני שייכי כל חד וחד ביומיה, אבל הבאת ביכורים לא היו בשבועות, לפי שאינו [מובא] לא שבת ולא יו"ט, אבל הוכשר שבועות להביא ביכורים מכאן ולהבא, אבל קודם שבועות לא היו יכולים להביא, לפיכך אין מזכירין אותו בשבועות, דלא שייכי ביה כלל אבל מתן תורה שהיתה בו ביום –מצווה עלינו לזוכרה שנאמר יום אשר עמדת בחורב, צריכין אנו להזכיר כמו שחייבנו להזכיר יציאת מצרים ומעשה בראשית, חייבנו להזכיר יום מתן תורה". נראה שהדברים תואמים לשיטת השטמ"ק, אף שעדיין צריך להבין מה הכוונה במילים "אינו מובא לא בשבת", כי אם ביו"ט של שבועות אינו מובא, מה פשרה של שבת כאן, ושמא הכוונה לשבתות אחרות שאינן יו"ט, אך א"כ מדוע נכתב הדבר כאן, אא"כ נאמר שהכוונה כדברי המסבירים שמדובר על בעיה הנובעת מל"ט מלאכות וממילא הובאו יחד שבת ויו"ט כדי להדגיש זאת וצ"ב.