הרב אפרים זאב אברמוביץ
ירושלים
בירור האם מביאים ביכורים בעצרת עצמה, ובדין ביכורים בשמיטה
האם מביאים ביכורים בשביעית
ברש"י על התורה (שמות כג, יט) גבי ביכורים אקרא ד"ראשית ביכורי אדמתך" וכו' כתב: "אף השביעית חייבת בביכורים" וכו'. ובגור אריה ובמזרחי (שם) כתבו דודאי טעות סופר הוא בדברי רש"י, דעל כרחך אין נוהג ביכורים בשביעית שהפירות בהן הפקר. אמנם במנ"ח (מצוה צא) אף דמייתי מהאור החיים (דברים כו, ב) דשנת השמיטה אין בה ביכורים לפי שאינה שלו אלא מופקרת לכל. הביא דברש"י הנ"ל מבואר דביכורים אכן נוהג בשביעית. וכן דייק מדברי הרמב"ם והשו"ע מדסתמו ולא חילקו בין שנה לשנה ש"מ דנוהג בכל גווני ואפי' בשביעית. וכן מייתי בתשב"ץ (ח"ב רמז) דביכורים נוהג בשביעית וכמבואר ברש"י הנ"ל, יעו"ש.
והא דלא פטרינן מביכורים מטעמא דאילו מטמיא בת שריפה היא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה, כתב במנ"ח (שם) דילפינן מחלה דמבואר בגמ' (בכורות יב ע"ב) דטעמא דבכור לא ילפינן מחלה, דחלה עיקרה לאכילה משא"כ בכור שעיקרו לשריפה. ולכך ביכורים דעיקרם לאכילה ורק אילו מטמיא בעי שריפה מצינן למילף שפיר מחלה דכתיב ביה "לדורותיכם" (במדבר טו, כא) דנוהגת אף בשביעית.
וכדברי המנ"ח כתב נמי בחידושי הגרי"ז (בכורות יב ע"ב). והוסיף שם עוד דמהאי טעמא אף אילו מתרמי פירות המחויבין בתרומה בשביעית, וכגון שקנה מדמי שביעית פירות שנתחייבו בתרו"מ דחייב להפריש עלה תרומה, לא אמרינן דאילו מטמיא בת שריפה היא, דילפינן מחלה. אמנם בתשב"ץ (שם) כתב להדיא היפך דברי הגרי"ז, דכתב שם דיש לפטור בשביעית מתרומה מטעמא דאילו מטמיא בת שריפה היא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה, וליכא קרא בתרומה לריבויא כדאיתא בחלה. ודבריו צ"ב מ"ט לא ילפינן מחלה וכמבואר בגמ' לכאו' דמצינן למילף מינה לדוכתא דעיקרה לאכילה. וביותר קשיא דהא איהו כתב שם להדיא דביכורים נוהג בשביעית, ולכאו' היינו טעמא כדכתב במנ"ח דגמרינן מחלה ומאי שנא תרומה דלא גמרינן.
ושמא י"ל בזה דכתבו מקצת ממפרשי רש"י, דטעמיה דרש"י משום דלעיל מהאי קרא (שמות כג, יב) אקרא ד"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת", מייתי רש"י לדברי המכילתא: "אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה שלא תאמר וכו'". והילפותא הוי מדלעיל מינה איירי בדין השביעית ונקט בדידה להאי קרא דשבת, ש"מ דאף בשביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה. וכן להלן מינה (כג, יז) "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך", מייתי רש"י לדרשת המכילתא, לפי שהענין מדבר בשביעית הוצרך לומר שלא יסתרסו שלש רגלים ממקומן. וסבר רש"י דה"ה גבי ביכורים, מדקאמר רחמנא להאי קרא גבי שביעית לאשמעינן דאף בשביעית מחויב הוא בהבאת ביכורים וכשבת ומועדות. ועפ"ז נמצא דטעמא דביכורים באים בשביעית לא משום דגמרינן לה מחלה אלא ילפותא לעצמה איכא, ויבואר להלן.
ובמזרחי (שם) דחה להאי פירושא, דהא במכילתא לא הוזכרה האי ריבויא אלא לענין שבת ומועדות אך גבי ביכורים לא אמרינן לה, ואדרבא ילפינן במכילתא מהא דנאמרה פרשת ביכורים הכא דין אחר יעו"ש. וא"כ מנא ליה לרש"י למימר הא מילתא דנוהג ביכורים בשביעית.
♦
בדין שתי הלחם שהם מכלל דין ביכורים
ויתכן לומר בזה, שאין המכוון בדברי רש"י לומר דהיא דרשה לעצמה גבי ביכורים שחייבים בשביעית מדנאמרה פרשת ביכורים גבי שביעית, אלא היא בכלל הדרשה האמורה גבי מועדות שנוהגים בשביעית, והיינו דלעיל מהאי קרא (כג, טז) אקרא ד"וחג הקציר ביכורי מעשיך", כתב רש"י שהוא זמן הבאת ביכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא ביכורים למקדש. וכן מבואר במתני' מנחות (סח:) שאין מביאין ביכורים קודם שתי הלחם. ומבואר ברש"י דמשו"ה נקרא שמו חג הקציר ביכורי מעשיך, ומשמע בזה לכאו' דשתי הלחם אף הם בכלל הבאת ביכורים והם ראשית לביכורים של שאר הפירות. וסמך לזה נראה דבבכורות (כו:) איתא עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בדקה שלשים יום ובגסה חמישים יום. ובגמ' יליף לה מדכתיב (שמות כב, כח) "מלאתך ודמעך לא תאחר, כן תעשה לשורך". ומלאתך ודמעך היינו ביכורים, וכי היכי דביכורים הוי אחר חמישים יום שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין ביכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת. ובתוס' (שם) הקשו דהא בעצרת כבר מביאין ביכורים, וא"כ נמצא שאין יום החמישים בכלל. ובעינן למימר דה"ה גבי שור דילפינן מינה אין צריך ליטפל בה ביום החמישים, ונמצא שלא דמי לדקה דהיינו שלשים יום שלמים, וכתב עלה בשטמ"ק, וכן מייתי הרי"ט אלגאזי מתוס' חיצוניות, וז"ל: "י"ל דביכורי יחיד לא מייתי עד אחר עצרת" ע"כ, והיינו דלא ילפינן מביכורי ציבור אלא מביכורי יחיד. אך שמעינן מלשונם דאיכא אף ביכורי ציבור והם באים בעצרת, וע"כ היינו שתי הלחם, ומבואר בדבריהם דחשיב נמי בכלל הביכורים וכמבואר.
♦
אם מביאים ביכורים בעצרת
וביותר נראה, דהרי"ט אלגאזי (שם) נתקשה בדברי התוס' חיצוניות, מ"ט ביכורי יחיד אין קרבין בעצרת. וכתב שם די"ל דכיון דהבאת ביכורים טעון קרבן עמהם כמש"כ הרמב"ם (ביכורים פ"ג, הי"ב) אך קרבן זה אינו מעכב. ממילא י"ל דקרבן זה אינו דוחה יו"ט דאינם כחגיגה ושמחה שהם חובה משא"כ קרבן זה אינו מעכב. ואפילו את"ל דמיקרי חובה, מ"מ אין זמנו קבוע ביו"ט ואינו דוחה יו"ט, ולכך לכתחילה ביכורי יחיד אינם באים בעצרת שלא מצי להביא קרבן עמהם.
ומדברי התוס' דנקטי בסתמא דמביאים ביכורים בעצרת ואף ביכורי יחיד, מבואר דלא ס"ל הכי אלא באים אף בעצרת וקרבנם קרב עמהם, דהמביא ביכורים טעון קרבן. וכן דייק במנ"ח (מצוה צא אות יא) מדברי הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"ד ה"א), שכתב "כל המביא ביכורים טעון קרבן ושיר וכו', אבל הוידוי אינו שוה בכל לפי שיש שחייבין להביא ביכורים ואינן קורין עליהם". מבואר בדבריו דקרבן שוה בכל, ועל כרחך דאף המביא ביכורים בעצרת מביא קרבן עמהם, וצ"ב מפני מה דוחין הן יו"ט וכדקאמר הרי"ט אלגאזי.
וכתב במנ"ח (מצוה שז אות יז) דיש לומר דכיון דקרבן זה הבא עם הביכורים קרב שלמים כמבואר ברמב"ם הנ"ל, ממילא אתי שפיר. לא מיבעיא לתירוצא קמא דהתוס' (חגיגה ז ע"ב, ד"ה עולות) שבגוונא שלא הביא עדיין שלמי שמחה דמצי להקריב נדרים ונדבות דידיה ולצאת בהם ידי שמחה, דאף הכא י"ל הכי, אלא אף לשינויא בתרא דכתבו שם דבמקום שהביאום לשם נדרים ונדבות לא נפיק רק משום הקדישם ואין יוצא בהם ידי שמחה, י"ל דהכא שאני דכיון דעיקרו דהאי קרבן כתב הרמב"ם דילפינן לה מדכתיב בביכורים "ושמחת בכל הטוב" וברגלים אומר "ושמחת בחגך", מה שמחת החג בשלמים אף כאן בשלמים. לכך אף ששוחטן לשם חובתן כיון דעיקרו בא משום שמחה נפיק ביה נמי משום שלמי שמחה וקרבים ביו"ט. ונמצא על פי דבריו דקרבן זה דביכורים קרב בכל יו"ט בין דעצרת ובין דסוכות, כיון דעיקרו וטעמו משום דעל ידי זה יוצא בו ידי חובת שלמי שמחה. אך בלבד שלא קרב עדיין שלמי שמחה בפני עצמם, דבכהאי גוונא אין קרב קרבן דביכורים ביו"ט.
♦
בטעם שאין מביאים ביכורים קודם עצרת
וראיתי למו"ז שליט"א בס' מנחת אברהם עמ"ס בכורות (שם) שכתב לבאר עוד דרך אחרת בדעת התוס' חיצוניות, מפני מה אין ביכורי יחיד קרבים בעצרת. דאיתא במנחות (סח ע"ב) במתני' דאין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לשתי הלחם, ובביכורים (פ"א מ"ג) איתא דאין מביאין ביכורים קודם לעצרת. ובחידושי הגרי"ז עמ"ס מנחות (שם) כתב לדקדק שם מלשון הרמב"ם דמבואר בדבריו דשתי הלכות נינהו ותרי דיני נאמרו בזה, הא' והוא דין בכל הקרבנות דאינם ראויים להקרבה קודם שיביא שתי הלחם, ועוד נאמר דין מסוים בדיני ביכורים דאין מביאין ביכורים קודם עצרת. והנפק"מ בדין האמור בביכורים הוא שמחמת הדין האמור בכל הקרבנות מבואר במתני' במנחות (שם) שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר, אך בדין ביכורים נאמר עוד מלבד דין הבאה – דין קריאה על הביכורים, ולקרות אינו קורא קודם עצרת. וזהו שכתב הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"ב ה"ו): "אין מביאין ביכורים קודם עצרת שנאמר "וחג הקציר ביכורי מעשיך", וזהו קרא האמור בדין הביכורים, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהם". דקדק לומר בזה "ויקרא עליהם", משום דעיקר טעמא דאין מקבלין משום דאין יכול לקרות וימתין עד עצרת ויקרא עליהם כאמור.
ומעתה יש להסתפק בהאי דינא האמור מדיני ביכורים שאין קרבים קודם עצרת מהו זמנם. אי רק קודם עצרת אין קרבים אך עצרת כבר הוא זמנם, או דילמא דאף עצרת אינו מזמנם ורק מעצרת ואילך זמן הבאת ביכורים הוא. ובמנחות (פד ע"ב) כתב רש"י (ד"ה וחג הקציר ביכורי מעשיך) וז"ל, חג שאתה מביא ביכורים שתי הלחם יהא קודם לכל אשר תזרע בשדה וכו', והאי קרא דחג הקציר וכו' הוא המקרא שמיניה ילפינן דאין מביאין ביכורים קודם לעצרת כמבואר במתני' בביכורים הנזכר, ועלה פרש"י דמשמעות המקרא הוא שחג הקציר יהא קודם לכל וכו'. מבואר בזה דזמן הבאת הביכורים אינו אלא אחר עצרת ולא בעצרת עצמה.
ועל פי זה ביאר מו"ז שם די"ל דהכי אף סברי התוס' חיצוניות, שזמן הביכורים אינו אלא לאחר עצרת, ומשום הכי קאמרי דאין ביכורי יחיד קרבים בעצרת. אלא דנתקשה שם דאי הכי מפני מה הוזכר במנחות דאין ביכורים קרבים קודם לשתי הלחם, דמאי נפק"מ אית בה. דבשלמא אי אמינא דזמנו אף בעצרת אתי שפיר דנפק"מ דבעצרת עצמה קודם לשתי הלחם לא יביא הביכורים ומדין הקרבנות, אך לדעת התוס' חיצוניות שאין זמנו אלא אחר עצרת מאי נפק"מ בדינא דקודם לשתי הלחם. וכתב די"ל דנפק"מ בגוונא דביכרו קודם חנוכה העבר אך השרישו אחר שתי הלחם דשנה שעברה, דמדיני ביכורים לית בה מידי כיון דגבי ביכורים אינו חדש אלא משנה שעברה, ורק מדינא דקודם שתי הלחם אתינן עלה, יעו"ש.
♦
דעת תוס' שהביכורים הוא מדיני העצרת
ונראה מעתה, דבדברי התוס' מבואר דלא סבירא להו כדברים הללו, אלא סבירא להו דזמנו של ביכורים הוא אף בעצרת עצמה כדקאמרי להדיא דביכורים באים בעצרת. ונראה דאינהו סבירא להו דעיקר הילפותא שזמנן של ביכורים בעצרת ולא לפניה מבואר במתני' בביכורים דהוא מקרא ד"וחג הקציר ביכורי מעשיך". וברש"י על התורה הנזכר לעיל פי' המקרא הזה וז"ל שהוא זמן הבאת ביכורים ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין וכו', ונתבאר לעיל דמבואר בדבריו דסבירא ליה דשתי הלחם אף הן בכלל הבאת ביכורים וזמנו בעצרת. ועל פי המבואר במתני' דביכורים הנ"ל י"ל דילפינן מינה דאף זמנו של כל דין ביכורים הוא בעצרת, וזהו עיקר הילפותא שזמנו של ביכורים הוא בעצרת, ולכך כתבו התוס' דמביאין ביכורים אף בעצרת עצמה.
ולמבואר נראה דיש לבאר בזה אף דעת התוס' מסברת הרי"ט אלגאזי, שביאר דעת התוס' חיצוניות, דסבירא ליה דקרבן של ביכורים אין קרב ביו"ט. ובמנ"ח ביאר דעת התוס' דסבירא ליה דכיון דעיקרו משום שמחה קרב ביו"ט ויוצאים בזה ידי שלמי שמחה, ונתבאר דהיינו דוקא בלא הביא עדין שלמי שמחה. אך למבואר נראה לומר בזה ביתר שאת ויתר עוז, דסברי התוס' דכיון דילפינן מקרא שזמן הבאת הביכורים הוא בעצרת, שוב ממילא הרי זה קרבן שזמנו היום שזמנו ליקרב הוא בעצרת, והוי דומיא דשתי הלחם שזמנם היום ודוחים יו"ט, אף קרבן זה דביכורים זמן הבאתו הוא בעצרת ודוחה יו"ט, ואף שזמנו אף אחר עצרת עד חנוכה ואינו דוקא היום, הרי זה דומיא דעולת ראיה ושלמי חגיגה שדוחים יו"ט כיון שזמנם קבוע אף שאפשר להביאם כל הרגל. ואף שיש לומר דשאני הנך דכל הימים הוו תשלומים לראשון ועיקר זמנם בראשון משא"כ ביכורים זמנם אף אחר עצרת ואין זה תשלומין, אשכחנא נמי כי הא בשלמי שמחה, דאף הם דוחים יו"ט וקרבין ביו"ט וכמו שכתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א, ה"ח) על אף שבהן אין שאר הימים תשלומין לראשון וכמו שכתב הר"י קורקוס שם ה"ד, ואף במי שהיו לו שלמים נדר ונדבה ושחטן מערב יו"ט ואכלן ביו"ט יצא בהן ידי שמחה כמו שכתב הרמב"ם (שם פ"ב הי"א), ואעפ"כ כיון שזמנם ביו"ט כשלא היו לו מערב יו"ט דחו ליו"ט, והכא נמי י"ל בזה דכיון דזמנם של ביכורים הוא בעצרת קרבים בו ביום ודוחים יו"ט. ועל פי זה נמצא דאף בהקריב כבר שלמי שמחה דעצרת ויצא ידי חובתו אכתי קרב קרבן של ביכורים בעצרת. אך י"ל נמי דאינו דוחה אלא לעצרת, אך ביו"ט דסוכות אה"נ דאינו קרב ודלא כמתבאר על פי דברי המנ"ח.
ומעתה מצינן למימר על פי האמור, דזהו המכוון בדברי רש"י על התורה דקאמר דביכורים נוהג בשביעית, דאין כוונתו דאיכא דרשה מיוחדת גבי ביכורים שדוחים לשביעית, אלא עיקר כוונתו דכיון דנתבאר דעיקר זמנו של ביכורים הוא בעצרת, הרי זה בכלל דיני העצרת דליתי ביכורים. ובהאי ילפותא גופא דילפינן שלא יסתרסו שלש רגלים ממקומן ונוהגים בשביעית, ילפינן נמי דביכורים נוהגים בשביעית.
♦
ביאור דעת התשב"ץ דביכורים נוהג בשביעית אף שפירות שביעית פטורים מתרומה
ובזה יתבארו דברי התשב"ץ במאי דקאמר דפירות שביעית פטורים מתרומה ומשום דאילו מטמיא בת שריפה היא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה, וסבירא ליה דלא גמרינן מחלה דרחמנא אמר לדורותיכם לתרומה. והא דקאמר דביכורים נוהגים בשביעית אף דגם בהו אילו מטמיא וכו', לאו היינו משום דגמרינן מחלה וכדכתב המנ"ח בדעת רש"י, אלא סבירא ליה דדרשה לעצמה איכא גבי ביכורים וכדנבאר דנוהגים בשביעית, ובאמת מחלה לא גמרינן. אלא דהא גופא צ"ב מאי טעמא לא גמרינן מחלה לתרומה וכדמבואר בגמ' דדוקא גבי בכורה לא ילפינן דעיקרה לשריפה אך תרומה דדמיא לחלה דעיקרה לאכילה לילף מינה.
ונראה דהנה צ"ב עוד, דבמנחות (פד ע"א) ילפינן מקרא דלדורותיכם האמור גבי עומר דנוהג אף בשביעית, ולכאורה צריך ביאור למאי בעינן קרא הא אף עומר דומיא דשתי הלחם וביכורים בכלל דיני המועדות אמור. ואם כן תיפוק ליה מהאי קרא גופא דילפינן הכא שלא יסתרסו רגלים ממקומן בשביעית, דאף נשמע מינה דאף העומר נוהג בשביעית וכדאמרינן גבי ביכורים.
♦
ביאור דרשת המכילתא דהמועדות נוהגים בשביעית
וצריך לומר בזה, דבעיקר הנך דרשות המבוארות בפרשה הזאת צ"ב מאי סלקא דעתך דלא ינהגו בשביעית. ובשלמא גבי שבת פירשו מפרשי המכילתא ומפרשי רש"י דכיון דשבת עיקרה אות ואף שביעית אות היא ס"ד דבשנה שכולה אות לא ניבעי לאות של שבת קמ"ל דנוהג, אך גבי מועדות צ"ב מאי ס"ד דלא נהגי בשביעית. ויש שפירשו דכיון דאיקרו המועדות חג הקציר וחג האסיף ס"ד דבשנה שאין בה קציר ואין בה אסיף אין נוהג בה דיני המועדות קמ"ל. ואכתי צ"ב דסוף סוף אין הקציר והאסיף מעיקר המועד, ומאי ס"ד דמחמת הא לא ינהגו בשביעית. ולכך נראה דאה"נ ובעיקר המועדות לא הוה ס"ד דלא ינהגו בשביעית, ועיקר הילפותא הוא על פי מה שנתבאר בדברי רש"י והתשב"ץ דמהאי קרא ילפינן נמי דביכורים נוהגים בשביעית. וי"ל מעתה דלא זו בלבד דאף גבי ביכורים ילפינן מפרשה זו, אלא עיקר הדרשה דוקא גבי ביכורים אתיא דביכורים כתיבי בפרשה זו דמועדות וכמבואר, ואהא אתא קרא לאשמועינן דביכורים נוהגים בשביעית. ומעתה ניחא דכיון דעיקר קרא גבי ביכורים קאי י"ל דדוקא ביכורים איתרבו מינה אך עומר לא נשמע מינה, דלא נזכר כלל בזאת הפרשה ובעינן לשומעו מקרא דלדורותיכם.
ויש להוסיף בזה עוד, דהן אמנם רש"י מייתי להאי דרשה דלא יסתרסו רגלים ממקומן אקרא דשלש פעמים בשנה וכו', אולם במכילתא הובאה דרשה זו אקרא דוחג הקציר ביכורי מעשיך יעו"ש. ועמדו בזה מפרשי רש"י מפני מה נקטו רש"י במקרא אחר יעוי' בדבריהם. ולמבואר מצינן למימר בדעת התשב"ץ דס"ל דבדוקא מייתי לה המכילתא אהאי קרא, ומשום דעיקר הרבותא הוי מחמת דינא דביכורים לאשמעינן דנהגי בשביעית, ונתבאר דביכורים הוא מכלל דינא דחג הקציר, ומשום הכי קאי הדרשה אהאי קרא, וממילא על פי זה פשיטא דדוקא ביכורים דבו איתרבי דנהגי בשביעית ולא בעומר.
וע"פ האמור מצינן למימר דמשום כך סבר התשב"ץ דלא ילפינן אף לתרומה מחלה, דכיון דנתבאר דאיכא קרא מסוים דאתי לריבויי, ועיקר ריבויו גבי ביכורים על אף שביכורים מצינן נמי למילף מחלה דהא עיקרה לאכילה, שוב ממילא הו"ל חלה וביכורים שני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין, ולא מצינן למילף מינה לתרומה. ודוקא הנך דאיתרבו דהיינו חלה וביכורים נהגי בשביעית ושאר מילי לא נהגי.
♦
דעת הבבלי בהאי דינא דהמכילתא
אלא דיש להעיר בזה מסוגיא דבכורות, דמייתי הגמ' להא דעיסת שביעית חייבת בחלה, ופריך וליגמר מינה, ומשני דשאני התם דעיקרה לאכילה. ומשמע דמידי דדמי לה דעיקרו לאכילה מצינן למילף, ואמאי לא קאמרה הגמ' דלכל מידי ליכא למילף משום דאף ביכורים איתרבו מקרא דנהגי בשביעית הגם דהוו עיקרם לאכילה, ושוב ממילא הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין.
ומצינן למימר דתלמוד דידן לא סבר לדרשת המכילתא דאיכא ריבוי אף לביכורים, ומשום הכי לא קאמר לה, וצ"ב מאי טעמא לא סבר לה. אך נראה דדבר זה הוא פלוגתא בין תוס' במנחות (פד ע"א ד"ה רחמנא) למבו' בשיטה מקובצת (שם אות יא), דבתוס' הקשה אסוגיא דבכורות הנ"ל דקאמרה הגמ' דליכא למילף בהמת שביעית דתתחייב בבכורה מדעיסת שביעית חייבת בחלה, דשאני חלה דעיקרה לאכילה משא"כ בכור עיקרו לשריפה, והקשו התוס' דהא במנחות שם ילפינן מקרא דמביאין עומר בשביעית הגם דעומר עיקרו לשריפה ונילף מעומר לבכורה. ותי' שם די"ל מה לעומר שכן ציבור ודוחה שבת וטומאה. ועוד תי' די"ל שאני עומר דמצותו בכך ולא מקיימא מצוותו אלא בשל שביעית, והוסיפו עלה וניחא נמי שתי הלחם הבאות בפני עצמן בשביעית למאן דאמר דלשריפה קאתיין, והיינו דלהאי מאן דאמר מצוותו בכך. ומבואר בדבריו דלא סברי דיש דרשה מיוחדת לביכורים כנתבאר, דאי על ביכורים איכא דרשה ודאי דשתי הלחם נמי בכלל הדרשה דהא הוא ודאי בכלל דיני עצרת, ועל כרחך דסברי דליכא להאי דרשה.
אך בשיטה מקובצת פירשו מה שכתבו התוס' גבי עומר דמצותו בכך דאי אפשר שלא יביאו עומר בכל שנה, אבל בכור אפשר שלא יולד בכור לישראל בשביעית, וכן חלה אפשר שלא יהא וכו'. והוסיף עלה בשיטה מקובצת תימה ונילף משתי הלחם, ופי' בהגהות חשק שלמה שם דר"ל דבהו לא שייך דמצותו בכך, דהא אדרבא עיקר מצותו שיהא נאכל לכהנים. והק' עלה וז"ל: "ומיהו קצ"ע דמנא ליה להתוס' דשתי הלחם הבאות בפני עצמן קרב בשביעית", ע"כ. ולכאורה מתבאר מדברי השיטה מקובצת דסבירא ליה דקרב בשביעית, וטעמא י"ל מדרשת המכילתא הנזכר דילפינן שלא יסתרסו שלש רגלים ממקומן, ובכלל האי דרשה אף שתי הלחם דקרבי בשביעית. ומתבאר בזה על פי דברי השיטה מקובצת דאף תלמוד דידן סבר לדרשת המכילתא, והדר צ"ב מאי טעמא לא אמרינן בבכורות דהו"ל שתי כתובים הבאין כאחד כמבואר.
ונראה לומר בזה, דבמנחות (מו ע"ב) פליגי בגמ' בשתי הלחם הבאות בפני עצמן, והיינו אליבא דרבי עקיבא דסבירא ליה דכבשים אין מעכבין את הלחם, אי לשריפה קאתיין או דלאכילה קאתיין. והנה הא דאמרינן דביכורים באים בעצרת מקרא ד"וחג הקציר" וכו' ודאי אף שתי הלחם בכלל האי ילפותא, דהא אף הם ביכורים נינהו כדנתבאר ועיקר קרא בדידהו כתיב. ומעתה נראה דכל הא דאמרינן דביכורים דעיקרם לאכילה ילפינן מהמקרא הזה והו"ל שתי כתובים הבאים כאחד, היינו למ"ד דשתי הלחם הבאים בפני עצמן לאכילה קאתיין, ואם כן כל המקרא איירי בהנך דעיקרם לאכילה. אך למאן דאמר דלשריפה קאתיין שוב לא מצינן למימר דהמקרא בא ללמד על ביכורים, דאינהו מצינן למילף מחלה, ומוקמינן לקרא דאתי לריבויי בשתי הלחם הבאות בפני עצמן דלשריפה קאתיין דאף הם באים בשביעית, והא ליכא למילף מעומר דשאני עומר דמצותו בכך, מה שאין כן שתי הלחם וכמו שכתב בשטמ"ק וכדביאר דבריו בחשק שלמה. ותו ממילא לית לן שתי כתובים הבאים כאחד, ואתי שפיר דסוגיא דבכורות נקטה בסתמא לכו"ע, ופריך דליגמר מחלה, ואה"נ מצינן למימר דהניחא למ"ד דשתי הלחם הבאים בפני עצמן לאכילה קאתיין דליכא למיגמר דהו"ל שתי כתובים הבאים כאחד. אך התשב"ץ אזיל להלכה דקיי"ל כמאן דאמר דלאכילה קאתיין, ולכך ביכורים באים בשביעית מקרא דידהו, ולא גמרינן לתרומה דהו"ל שתי כתובים הבאים כאחד.
ועל פי זה נמצא, דהא דאמרינן דבדברי השטמ"ק מבואר דגמ' דילן סברה לדרשת המכילתא, דאין בזה הכרח כלל גבי ביכורים, דהא השטמ"ק לא קאי אלא למאן דאמר דשתי הלחם הבאים בפני עצמן לשריפה קאתיין, דהא הקשה דנילף משתי הלחם לבכור דעיקרו לשריפה, ועל כרחך דלהאי מ"ד קאי. ומה שפירש דבריו בחשק שלמה דבהו לא שייך מצותו בכך דהא אדרבא עיקר מצותו שיהא נאכל לכהנים, ודאי אין כוונתו דאיירינן למ"ד דעיקרו לאכילה דזה אינו וכמבואר, אלא כוונת דבריו דעיקר המצוה דשתי הלחם שיבא עם כבשים ויהא נאכל דזהו האופן הרצוי, ולכך עיקר מצותו שיהא נאכל, ואף בגוונא דבאו בפני עצמן הגם דבכי האי לשריפה קאתיין, מכל מקום לא חשיב מצותו בכך דהמכוון במצות שתי הלחם שיהא נאכל לכהנים, ולכך קשיא דנילף מהא אף לבכור. ומעתה כיון דנתבאר דהשטמ"ק לא קאי אלא למ"ד דלשריפה קאתיין, שוב ליכא למילף מהאי קרא גבי ביכורים דהנך לאכילה קאתיין וכדנתבאר לעיל, אך זה לא נתבאר בדברי השטמ"ק דאפשר דאה"נ ולמ"ד דשתי הללם הבאים בפני עצמן לאכילה קאתיין נמי איכא לדרשת המכילתא, ונשמע מזה ממילא אף גבי ביכורים. ומדברי התוס' נתבאר דחזינן דלא סבירא ליה כלל לדרשת המכילתא אף גבי שתי הלחם ולמ"ד דלשריפה קאתיין.
♦ ♦ ♦