הרב משה יהודה לנדאו
כולל בית מדרש ומכון למצוות התליות בארץ
בנשיאות הגאון רבי שניאור זלמן רווח שליט"א
שורש מצות הביכורים - עבודת מקדש או מתנות כהונה, והנפק"מ
הקדמה[1]*)
בעל ספר החינוך מבאר את שרש מצות הבאת הביכורים (מצוה צא), וז"ל: "משרשי המצוה, כדי להעלות דבר ה' יתברך על ראש שמחתינו, ונזכור ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם, על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנותיו...". מדבריו נשמע שעיקר הציווי בביכורים ומהות המצוה הוא לתת לכהנים את הביכורים [והסיבה היא כדי שנזכור בראש שמחתינו שהכל מה' יתברך], אלא שקודם לקיום עיקר המצוה נצטווינו גם להביאם למקדש כדין, ולהודות במקרא ביכורים. ונוסח דומה לדבריו כאן כתב גם במצוה שפ"ה לגבי חלה, ובמצוה תקז לגבי תרומה, שהמצוה היא לתת למשרתי ה' את החלה והתרומה, אלא ששם כ' למשרתי ה', וכאן הוסיף למשרתי ביתו, ולכאורה נראה כוונתו בזה שאת הביכורים מקבלים אנשי המשמר, והם משרתי ביתו, לעומת חלה ותרומות הניתנים למשרתי ה' בכל מקום שהם. ואמנם נחלקו בזה התנאים במשנה האחרונה שבמס' בכורים (פ"ג מי"ב), שלרבנן אנשי משמר מקבלים, ולר' יהודה טובת הנאה שלו ונותן לכל כהן שירצה. ולפי זה מש"כ החינוך למשרתי ביתו דווקא אפשר שרמז לשיטת חכמים שהלכה כמותם.
והנה אף שדיני הפרשת והבאת בכורים ידועים וברורים, והתפרשו בהרחבה במשניות שבמס' בכורים, כיצד מפרישים [פ"ג מ"א - יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה... קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים], וכיצד מביאים את הבכורים [שם ממשנה ב ואילך – כיצד מעלין את הבכורים...], אבל לגבי מהות המצוה ועיקר הציווי לכאורה הדברים פחות מוכרעים, האם עיקר המצוה הוא הנתינה לכהנים, אלא שנוספו דינים להביאם לבית המקדש ולהתוודות עליהם כמבואר בפרשת כי תבוא, או שעיקר מצוותם ומהותם היא לעבוד בהם עבודת קדשים כשם שמביאים למקדש עולות חטאות ושלמים, אלא שהם נאכלים למשרתי ה', אך אין עיקר מהותם מתנות כהונה. ולכאורה הדברים תלויים במחלוקות תנאים, ויש נפ"מ רבות לנידון זה, ולעיקר הגדרת הביכורים וקדושתם, וכפי שיבואר להלן [וכן יש בביכורים דמיון למצוות התלויות בארץ, ומאידך דינים שמשייכים אותה למצוות התלויות בגוף, ואכן נחלקו הראשונים אם היא ממצוות התלויות בארץ. ראה תוס' בב"ב פא. ד"ה ההוא].
שני חברים עולים לירושלים וביכוריהם עמם. שניהם מקשטים את השור ומוסיפים תוספת ביכורים ועיטור ביכורים, ועושים את כל שאר הדברים הנצרכים לביכורים כדין, ומעשיהם שווים זל"ז, ושניהם שמחים בעלייתם ירושלים ובהבאת הביכורים, כמפורט במשניות בביכורים. אלא שיתכן שהם חלוקים בהבנת מצוה זו, מאחר שאחד מהם סובר שביכורים הם קדשי מקדש, ורעהו סובר שהם קדשי הגבול, וכתרומה, תהיה כל התייחסותם למצוה זו שונה לחלוטין. האחד שסובר שביכורים כקדשי מקדש, העלאת הביכורים והנחתם היא לדעתו כעבודתו בהבאת קרבן. לעומתו, חבירו שסובר שהם קדשי גבול, ועליו לתנם לכהנים כפי שהתרומה ניתנת לכהן בכל מקום שהוא שם, אלא שבדרכו לקיום מצות נתינת מתנת כהונה זו הוסיפה התורה מצוה לקיים בביכורים למזבח והודאת הבעלים, אבל סיבת ההפרשה היא כמתנות כהונה. לדעתו אין פעולה של הקרבה כקרבן, אלא היא מצוה ממצוות התורה שאינה קשורה לכאורה לעבודת המקדש כלל.
♦
א.
ההשוואה והשינויים בין ביכורים לקדשי מקדש ולקדשי גבול
מצות הביכורים שהיא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה, שונה בדיניה ובמצוותיה משאר מתנות ומצוות הארץ, מאחר שיש במצוותיה שילוב של דינים שונים שחלקם שייכים למתנות הכהונה שבגבולין כגון תרומה, וחלקם לקדשי המקדש, בסמוך נפרט בהרחבה את הדינים שהם מעין קדשי מקדש, ודינים כעין מתנות שבגבולים. ואכן נחלקו התנאים אם ביכורים הוא קדשי מקדש או קדשי גבול [כמבואר בירושלמי בתרומות (פ"א ה"ב) ובביכורים (פ"א ה"ב), וכפי שיתבאר להלן].
♦
הפרטים במצות ביכורים שדומים לקדשי מקדש:
א. מצוה להביא למקדש את הביכורים ולהניחם שם לפני המזבח. ובדרך אמונה (פ"ג ס"ק קב) מוסיף שצריך גם שיגע הסל למזבח, ודייק כן מלשון הירושלמי בפ"ג מביכורים (ה"ד), ומעוד ראשונים שכתבו שצריך תנופה והגשה. וע"ע בתוס' בב"ב (פא:) על מש"כ בגמ' שם שיש איסור חולין בעזרה בהבאת פירות לעזרה אם אינם ביכורים, וביאר התוס' שאיסור חולין לעזרה הוא רק כשעושה כעין הקרבה כגון בפירות אלו שעושה הגשה או תנופה [לסוברים שיש תנופה], וכעי"ז בתוס' (מנחות פ:), ע"ש ובשטמ"ק (אות כג).
ב. הביכורים טעונים תנופה (פ"ב דביכורים מ"ד). לדברי ראב"י (מכות י"ח ע"ב) ילפינן יד יד משלמים, ולר' יהודה והנחתו זו תנופה. ועי' תוס' בב"ב ובמנחות הנ"ל דהוי כעין עבודה. אמנם, בגמ' בסוכה (מז:) התבאר שמי שאומר שיש תנופה בביכורים הוא ר' יהודה, וכן נראה כוונת המשנה בבכורים פ"ג מ"ו, וכפי שביאר בשנות אליהו שם שת"ק דמתניתין סובר שא"צ תנופה, ורק ר' יהודה וראב"י מצריכים תנופה. וכן ראה תוס' בסוכה (שם ד"ה הבכורים), והתוי"ט בסוכה (פ"ג שם), ודברי השנו"א הנ"ל [וראה להלן שאף שר' יהודה הוא הסובר שביכורים הם קדשי גבול מ"מ סובר שביכורים טעונים תנופה].
ג. הביכורים טעונים שיר (שם). ובמלא"ש בפ"ג (מ"ד) מביא בשם הרא"ש שאין הכוונה לשיר ששרו בשעת ההבאה, ולא לשיר שבכניסתם לעזרה האמור במשנה שם, אלא לשיר שאמרו בשעת העבודה בביכורים שהוא שעת תנופה [וע"ש במלא"ש שתמה שהמשנה לא הזכירה שיר זה כלל]. אלא שיל"ע לדעת הסוברים שלא היתה תנופה כלל, כמובא לעיל, מתי נאמר שיר זה. אמנם מהרמב"ם בפיה"מ בפ"ב שם וכן ממפרשים נוספים נראה שהוא השיר שאמרו בכניסה לעזרה, ולפי זה נראה יותר שאינו דומה לשיר על הקרבן, אלא הוא פרט נוסף בהבאת הביכורים.
ד. הביכורים טעונים לינה (שם), והיינו שביום הבאת הבכורים לא יצא מירושלים, אלא ילין בה ולמחרת יצא, וכתבו המפרשים שגם כשלא הביא שלמים עם בכוריו [שלכתחילה הביכורים טעונים הבאת קרבן עמהם, כמבואר במשנה שם] טעון לינה מחמת הביכורים. אמנם נראה שדין זה אינו מחמת שביכורים כקדשי מקדש, אלא נלמד מהפס' "ופנית בבוקר והלכת לאהלך", כל פינות שאתה פונה מן המקדש כשתבוא לו לא יהיו אלא בבוקר [לשון הרמב"ם (פ"ג הי"ד)], הרי שסיבת לינה הוא מחמת הביאה למקדש.
ה. בגמ' במכות (י"ח ע"ב) מבואר שמי שסובר שהנחת הביכורים מעכבת מאכילת כהן, דהיינו שכהן אסור באכילת הביכורים אף שהגיעו לעזרה כל זמן שלא התקיימה בהם מצות הנחה, הוא משום ששנה הכתוב לעכב, והיינו שפעמיים ציוותה התורה על הנחת הביכורים, והחולק דורש ש"והנחתו" זו תנופה ולא שנה הכתוב. מוכח שאין מעכב בביכורים אלא אותם ששנה הכתוב לעכב, והרי הכלל שבעינן שנה הכתוב לעכב הוא דווקא בקדשים.
ו. הביכורים שאינם ממשקה ישראל, דהיינו מן המותר לישראל, פסולים [עפ"י המשנה במנחות (פ"ו) שביכורי תבואה שהביא קודם העומר פסולים, ובגמ' שם (ס"ח ע"ב) פירשה משום שלא הותר מכללו אצל הדיוט, וכמבואר בתוס' שם (ד"ה לא)]. והרי פסול ממשקה ישראל הוא פסול בקדשים ולא במצוות [וכן הוכיח בטו"א מגילה (כ' ע"ב ד"ה מיהו)].
ז. אין הבאת הביכורים והתנופה בלילה, כקדשים [וכן הוכיח הטו"א שם].
ח. לדעת רבינו גרשום (נדפס על הדף במעילה י"ג ע"א) יש מעילה בביכורים, וכן דעת רבינו עובדיה מברטנורא שם (פ"ג מ"ו), ורש"י ותיו"ט שם חולקים, שבמשנה שם נאמר שכל הראוי למזבח ולא לבדק הבית מועלים בו, ואם הקדיש אילן ובו פירות מועלים בו, וביארו רגמ"ה ורע"ב (ד"ה אילן) שראויים הפירות למזבח לביכורים. אמנם רש"י שם כ' שאין הכוונה לביכורים, שהרי אינם קרבים ע"ג המזבח. ובתוי"ט הקשה דביכורים אינם אלא כתרומה, ולא שייכים להקדש [ע"ש, וראה להלן מש"כ בזה].
ט. אם נפגם המזבח אחר הבאה והנחה מצדד הרמב"ן דבעינן חזו לקריאה בשעת אכילה, דומיא דבכור שהוקש בשרו לדמו, ולכן יהיה אסור לאכול את הביכורים. אמנם לדעת התוס' (מכות י"ט ע"א ד"ה ואי) נאכלין בלא מזבח.
י. הביכורים אינם נאכלים אלא בירושלים. ובגמ' בחולין (קלג:) [ובמקומות נוספים] מובאת ברייתא המחלקת את המתנות לשלוש קבוצות, וז"ל: "עשרים וארבע מתנות כהונה הן, וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח..., ואלו הן, עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולים. עשר במקדש – חטאת וחטאת העוף...וארבע בירושלים – הבכורה והביכורים ומורם מן התודה ואיל נזיר ועורות קדשים. ועשר בגבולים – התרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז...". הרי שביכורים בקבוצה של המתנות שבירושלים, לעומת קדשי מקדש וקדשי גבול, אלא ששם השייכות לקבוצות אלו היא לפי מקום האכילה, אם בעזרה, בירושלים או בגבולים, אך עדיין אין הוכחה למהות חיוב הביכורים, והדינים העולים מכך, והרי גם מי שסובר שביכורים הם קדשי גבול, סובר שדינם להיאכל בירושלים. אמנם הרמב"ם בפ"א מבכורים ה"ה מנה חמש המתנות שנאכלות בירושלים, והם חזה ושוק של שלמים והמורם מהתודה ואיל נזיר והבכור והבכורים, ובה"י כתב "החמש שבירושלים קדשים קלים הן...", הרי שאכילת הבכורים בירושלים היא מדין קדשים קלים [אמנם בדרך אמונה ס"ק נב דוחק שכוונת הרמב"ם שהם קדשים קלים אינה לגבי בכורים, אך זהו דוחק גדול בלשון הרמב"ם, ע"ש]. אלא שהרמב"ם כתב כן לפי מה שפסק במקומות שונים כמ"ד שהבכורים קדשי מקדש הם, אבל למ"ד קדשי גבול הם נראה ודאי שאכילתם בירושלים אינה משום שהם קדשים.
♦
דינים שבהם הביכורים כתרומה:
א. זר האוכלם במזיד חייב מיתה, ובאכלם בשוגג מוסיף חומש כתרומה (בכורים פ"ב מ"א).
ב. כשנתערבו בחולין עולין בא' ומאה, כתרומה (שם).
ג. הביכורים מצטרפים עם התרומה לאסור כשנתערבו בחולין [ערלה (פ"ב מ"א). דין זה נובע מהדינים הקודמים, שמאחר ששיעורם שווה מצטרפים].
ד. טמא האוכל ביכורים במיתה (רש"י ביבמות עג. ובמכות יט., וכן הרמב"ן ביבמות שם), ולא כקדשים שדינו בכרת (חזו"א מכתב א שנדפס בסוף דרך אמונה חלק ד, וראה להלן).
ה. מחוסר כיפורים מותר בביכורים (פ"ב מ"א).
ו. הביכורים משזכה בהם הכהן הם נכסי כהן, וקונה בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובע"ח נוטלן בחובו (בכורים פ"ב מ"א ופ"ג מי"א), אבל בקדשים כהן המקדש בחלקו אינה מקודשת.
ז. שני פוסל שלישי כתרומה (תוספ' טהרות פ"א ה"ו), ואינו כקדש ששלישי פוסל רביעי.
ח. ביכורים טעונים הכשר מים, ואין דינו כקודש שחיבת הקדש מכשרתן (תוס' פסחים כ. ד"ה אלא. וראה גם בריבמ"ץ ביכורים פ"א מ"ח שביכורים שנטמאו – שהוכשרו לקבל טומאה, אלא שאפשר ששם מיירי לפני שראו פני הבית, שאז עדיין לא הוי ביכורים גמור לחיוב מיתה לזר, ועוד, כפי שיתבאר להלן, ואין ראיה לאחר שראו פני הבית).
ט. בת כהן חוזרת לבית אביה לאכול ביכורים, ואינה חוזרת לחזה ושוק (חזו"א שם).
י. ביכורים אינם נפסלים ביוצא ובלינה.
אגב, רוב הראיות המובאות כאן שביכורים כתרומה הביא החזו"א במכתב שנדפס בסוף ס' דרך אמונה ח"ד (מכתב א), ותחילת דבריו הם "לכו"ע ביכורים הם כתרומה ולא כקודש", ומביא שבע השוואות. אלא שקשה שהרי ישנם הוכחות שביכורים אינם כתרומה, כמבואר לעיל ולהלן, ובירושלמי כ' שלחכמים כקדשי מקדש, וכ"פ הרמב"ם. ואמנם החזו"א בליקוטים לזרעים סי' ח סק"ד כ' שגם מי שסובר שניתנים הביכורים לאנשי משמר מודה שעיקרו לכל כהן ועצה טובה לתת לאנשי משמר, וא"כ אפשר שהוא לשיטתו שהם כתרומה, אך בירושלמי מפורש לא כך, וכן ברמב"ם. ולהלן הרחבנו בזה. ולענ"ד אפשר שכוונתו בקטע זה לא היתה אלא לערוך את אותם דינים שבהם לכו"ע ביכורים כתרומה, ולא להוכיח שלכו"ע ביכורים הם כתרומה ולא כקדש.
♦
מחלוקות שהירושלמי והראשונים תולים בשאלה האם ביכורים כקדשי מקדש או כקדשי הגבול:
א. האם לאחר הבאת הבכורים הם מתחלקים לאנשי המשמר, ואין לבעלים טובת הנאה לתנם לכהן שירצו, או שנותן אותם הבעלים לכל כהן שהוא בוחר. ולשיטה שמתחלקים לאנשי משמר מקבלים גם כהנים שאינם חברים את חלקם, כשאר קדשי מקדש, אבל אם טובת הנאה לבעלים אין ליתנם אלא לכהן חבר [פ"ג מי"א. ירושלמי פ"א ה"ב].
ב. האם מותר להביא בכורים מאילן אשירה שביטלה [וכבר אין עליה איסור ע"ז להדיוט], וכן מפירות שגדלו מזמורה שגזלה ונטעה [שקנאה, ואינו חייב לנגזל אלא דמים] כשם שמותר לקיים מצוות באלו, או שדינם כקדשי מקדש והם מאוסים לגבוה [ירושלמי שם, וראה להלן בהרחבה העולה מדברי הירוש'. ועי' בב"ב כ"ו ע"ב שלעולא אילן הסמוך למיצר חבירו גזלן הוא ואין מביאים ממנו בכורים, ופי' בתוס' שם ד"ה גזלן בשם ר"ח שהוא משום שאין מביאים גזל למזבח, שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה. ורש"י פי' טעם אחר].
ג. מופלא הסמוך לאיש האם יכול להפריש ביכורים, [בירושלמי פ"ק דתרומות (ה"ב דף ד:), דן בדין מופלא לענין תרומה ולענין קודש, ותולה דין בכורים בשאלה אי הוו כקדשי מקדש או כקדשי גבול].
ד. ביכורים שנטמאו האם מותר ליהנות משריפתם, כגון שיסיק בהם הכהן תחת תנורו כתרומה שנטמאה, או שאסור. הנה הרמב"ם בפ"ב מביכורים (הי"ט) כתב: "יראה לי שביכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה, מפני שהן כקדשי מקדש". והנו"כ כבר תמהו עליו שבגמ' ביבמות (עג.) וכן בירוש' (פ"ב ה"א) מבואר דין זה להדיא, וא"כ למה כתב כן מסברא דנפשיה. ועוד, שטעם האיסור הוא משום שלמדים ממעשר שני שאין נהנים מהם, ולא משום קדשי מקדש, וכן ביאר רש"י ביבמות שם שהאיסור הוא לת"ק שסובר שמקישים ביכורים למעשר שני לכל מילי. והנה בריבמ"ץ בפ"ב מ"א בביאור המשנה שביכורים הם נכסי כהן, ולא מעשר שני, ומביא מהירוש': "ארבב"ח בשם ריו"ח לך נתתים למשחה – לגדולה, להדלקה, בין טמאים ובין טהורים", הרי שמותר ליהנות מהדלקת ביכורים טמאים [ואח"כ מוסיף שהם נכסי כהן גם שיכול למכרם, וגם שאפשר למשכנם, ע"ש]. ואילו בהמשך דבריו מבאר שמע"ש שונה שאינו נכסי כהן "אין מדליקין בו כשהוא טמא...". הרי שעיקר הנדון אם הן נכסי כהן הוא האם ניתן ליהנות מהבעירה. נמצא שהריבמ"צ חולק בזה על הרמב"ם, וסובר שמותר ליהנות בהבערה שהן כקדשי גבול. ואמנם יש לעיין מ"ט אליבא דהרמב"ם אינו יכול ליהנות מהביעור, הא הם נכסי כהן, וכשם שבטהור מותר למוכרו ולקנות בו עבדים ושפחות, כך בטמא מותר ליהנות בביעורו? ועוד יל"ע מ"ט להריבמ"צ הראיה מההבערה בטמא היא הראיה שהם נכסיו, והרי במשנה בפ"ג מי"ב כ' מפורש ולמה אמרו שהם נכסי כהן, שיכול לקנות עבדים וכו'. ונראה לתרץ שמה שיכול לקנות עבדים וכו' אינו אלא ראיה שהשווי הממוני הוא שלו, ויכול להשתמש בביכורים כגורם לממון, אך אין זו השתמשות בגוף החפץ, ולכן הביא הריבמ"צ ראיה מהנאה בטמא שהיא השתמשות לצרכיו מגוף החפץ. והרמב"ם שסובר שאינו יכול ליהנות מהביעור סובר שהם נכסיו רק לדין הממון אך בגוף החפץ הם קדשי מקדש.
והנה בירושלמי שם בהמשך לכאורה ראיה מפורשת כהרמב"ם [וכן הוכיחו המהריק"ו והכס"מ], שעל דברי ר"ז בשם ר"א שלומד מפס' שמע"ש שנטמא אין מדליקין בו הקשו אמאי צריך קרא, פשיטא שאסור, שיכול לפדותו? ובתי' א' תי' אליבא דר"י שלקוח בכסף מע"ש שנטמא אין לו פדיון, ותי' שני לכו"ע ולענין ביכורים, הרי שאין מדליקין בביכורים שנטמאו. ועוד ראה בביאור הגר"א שם שכ' שמשו"ה ביכורים שנטמאו בעזרה נופץ, והיינו שאין לכהנים שום שימוש בהם, הרי שאסור להדליק בהם. וצ"ל שהריבמ"ץ גרס אחרת בסוגיא. א"כ, יש ראיות מהבבלי והירושלמי שאסור להשתמש בביעורם, וכן מבואר ברמב"ם, וכן הוא פשטות המשנה שנטמאו בעזרה נופץ. מאידך, לריבמ"ץ מפורש בירוש' שמותר. והנה הרמב"ם כתב כן רק למ"ד שהביכורים כקדשי מקדש, אבל למ"ד קדשי גבול מותר להדליק כמו תרומה. וגם בבבלי ביבמות כ' רש"י שהאיסור לבער בטמא הוא רק למי שמשווה ביכורים למע"ש, אך לר"ש שביכורים כתרומה מותר להדליק בהם. וגם בירושלמי דין זה אינו ברור, כמבואר לעיל. ועוד, שתי' הגמ' שלא ביערתי בטמא קאי אביכורים לכאורה זה רק למי שסובר שביכורים כמע"ש, אבל אם ביכורים כתרומה אינו אסור. אם כן עולה שדין הדלקה בקדשים שנטמאו תלוי במח' הנ"ל.
♦
דינים נוספים שתלויים במחלוקת הנ"ל:
א. בירושלמי (פ"א דביכורים ה"ו) כתב שאין מביאים ביכורים מאתנן, ולכאורה תלוי במחלוקת הנ"ל.
ב. אין מביאים לבכורים פירות מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים מפני שאינם משובחים. אם עבר והפריש לר' יוחנן אינו קדוש ולר"ל קדוש. בטעמו של ר"ל נאמרו בירושלמי ובבבלי טעמים שונים זה מזה. בירושלמי אמר שנעשה כמפריש תרו"מ מן הרע על היפה ותרומתו תרומה, ואילו בבבלי במנחות פ"ד ע"ב מפרש שנעשה ככחוש שבקדשים. נראה שהירושלמי נקט לכה"פ בדברי ר"ל שבכורים כתרומה. והבבלי ביאר לפי דיני קדושת קרבנות.
ג. בגמ' במכות (יט.): אמר ר' יצחק ביכורים מאימתי חייבים עליהם [רש"י - זר האוכלן במיתה] משיראו פני הבית. וראה גם בר"ש (פ"ב מ"א) שהביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש והם מדמעים רק מכניסתם לעזרה, וקודם לכן הוי קריאת שם בעלמא. והנה צ"ע מה מקור דין זה, מ"ט לא יתחייב זר בקריאת שם? ובפרט שדין מיתה ודימוע בביכורים הוא מחמת שנקרא תרומה, אמאי לא יחול בקריאת שם? ואמנם בחזו"א ליקוטים (סי' ט) מפרש שסובר ר' יצחק שכל שלא הותרו לכהן אין זר חייב עליהם כאמור בגמ' שם לעיל מיניה לגבי חטאת ואשם [וע"ש שכתב תי' נוסף]. ולכאורה בחטאת ואשם נלמד דין זה מפסוקים "ואכלו אותם... וזר לא יאכל", ומה"ת שגם בביכורים? אך אם נימא שביכורים הוא כקדשי מקדש ודינם כקדשים אפשר שיש מקום לדמות איסורי זרות והיתר האכילה לקדשים. וגם בדינים שנלמדים בביכורים משום שנקראים תרומה, למ"ד קדשי מקדש חל שם התרומה משעת חלות הביכורים, והיינו בעזרה. ומ"מ אם ביכורים כקדשי גבול נראה שאיסורם לזר ודין דימוע צ"ל קודם ההיתר לכהנים, משעה שנקראים ביכורים. וראה להלן שכתבנו שלדעת ר"ש עיקר קריאת שם ביכורים הוא משנתלש, וכתרומה.
♦
ב.
ביאור המחלוקת אם ביכורים הם קדשי מקדש או קדשי גבול
הארכנו לבאר שבפרטים רבים שווה מצות ביכורים לדיני קדשי המקדש, כקרבנות, ובפרטים רבים שווה לקדשי גבול, וכתרומה, ובפרטים מסוימים נחלקו תנאים אם דינם כקדשי מקדש או כקדשי גבול. ויש להבין במה נחלקו.
במשנה בביכורים (פ"א מ"ב) מבואר שגזלן אינו מביא ביכורים, שאינו יכול לומר "האדמה אשר נתת לי ה'", ודנה הגמ' בגזל זמורה ונטעה ויצאו פירות, שמדיני גזילה הפירות שלו ואינם כגזל, מאחר שקנה ביאוש ושינוי השם או שינוי מעשה, האם מ"מ אין להביא מהן ביכורים מאחר שמקורם בעבירה. ואם ביכורים אינם אלא מצוה, אפשר להביא מהם, מאחר שלמסקנת הגמ' שם [כפי שביאר בפי' הגר"א ומפרשים נוספים] מצוות לאו כגבוה, כלומר שאין דין מצוה כדין קדשים שא"א להביא כה"ג משום שמאוס, אלא כיון שהפירות שלו לכל דבריהם ולא גזולים, אפשר לקיים מצוות בהם. אלא שספק הגמ' אם ביכורים דינם כמצוה או שדינם כקדשים שבהם א"א להביא קרבן בכה"ג משום שכלפי קרבן הוא מאוס. וכמו כן הסתפקה הגמ' באילן אשירה שביטלה, שדינה שאין מביאים מעציה גזירין למערכה, שהרי נעבד פסול להקרבה, ואעפ"כ אפשר לקיים בהן מצוות, כגון ליטול לולב. והספק הוא אם אפשר להביא ביכורים מאשירה זו. ותולה הגמ' דינים אלו במחלוקת האם ביכורים כקדשי מזבח או כקדשי גבול, והיא מחלוקת רבנן ור' יהודה שנחלקו בסוף מסכת ביכורים (פ"ג מי"א), שר' יהודה אומר אין נותנים את הביכורים אלא לחבר בטובה, וחכמים אומרים נותנים אותם לאנשי משמר, והם מחלקים ביניהם כקדשי מקדש. והיינו שפשיטא לירושלמי שלר"י שסובר שיש לבעלים זכות נתינה לכהן [ומשום כך עליו לתת רק לחבר כתרומה], הוא משום שהוי כקדשי גבול, ולרבנן שניתנים לאנשי משמר ע"כ שסוברים שהם כקדשי מקדש.
והנה לדעת כולם דין הביכורים הוא לקיים בהם מצוות כקדשים, שמביא אותם לבית ה', ומתוודה עליהם, מניח אותם לפני המזבח, וי"א שטעונים תנופה. ואכן לדעת חכמים עיקר מצות הביכורים הוא להביאם למקדש כדין קדשים, וכשמסיים את מצוותו מניח את הפירות, והפירות מתחלקים לאנשי המשמר שמצוותם לאכול את הקדשים בקדושת ירושלים ובטהרת הגוף והפירות, כעין קדשים, ובכך מתקיים דין הביכורים. ולפי זה אין לבעלים זכות וטובת הנאה בנתינת הפירות לכהן, שהרי אין עיקר מצוותם הנתינה לכהן, אלא כהקרבה, וכהנים זוכים ממילא. אולם דעת ר' יהודה שעיקר הביכורים הוא הנתינה לכהן כמתנה, כשם שנותנים תרומה לכהן, אלא שבביכורים אמרה תורה שיש לקיים בפירות מצוות נוספות, כדי שיודה וישבח לקב"ה על כל הטוב, וע"כ מצווה הבעלים להביאם לבית ה', להתוודות עליהם, ולהניפם ולהניחם שם, אך כל אלו הם מצוות נוספות, אך עיקר מטרת המצוה וקיומה הוא בנתינה לכהן כמתנה, וע"כ טובת הנאה שלו כתרומה, וזכותו ליתנם לכל כהן שירצה גם לאחר שהביאם למקדש. ועל כן אמר ר' יהודה שזכותו בנתינת הפירות מחייבת אותו שאין יכול לתת אותם אלא לכהן חבר, ואין ליתנו לע"ה שמא לא ינהג בהם בטהרה כדיניו [משא"כ לחכמים שסוברים שניתן לאנשי משמר, מתחלקים הפירות לכל אנשי משמר בשוה כשאר קדשים, שהרי לשיטתם אין כאן מי שנותן]. ועל פי זה העלה הירושלמי שלשיטתו, אם ביכורים אינם אלא כתרומה אלא שיש בהם קיום מצוות נוספות, הרי שאין דינם כקדשים שנאמר בהם מאיסות בדבר שמקורו בגזל או מאשירה שביטלה, אולם לפי חכמים מוכיח הירושלמי שעיקר מהותם הוא קדשים, א"כ שייך בהם פסול של מאיסות לגבוה.
גם במה שתלה הירושלמי בתרומות (פ"א ה"א)) במחלוקת זו שבין חכמים לר' יהודה את השאלה האם קטן מפריש ביכורים [לדעת הסוברים שקטן יכול להקדיש אבל לא להפריש תרומה], שלחכמים יוכל לקרוא שם ביכורים דדינו כקדשים, ולר' יהודה אינו יכול, כתרומה, גם זה מוכיח שלחכמים ביכורים מהותם קדשים אע"פ שכתוב בפסוק גם לשון תרומה.
ואכן, באור שמח (בכורים פ"ג ה"א) ביאר שר' יהודה כשיטתו במכות יח: שלומד מ"והנחתו" - תנופה, וממילא הנחה לא מעכבת [דלא שנה הכתוב לעכב, ע"ש], והקריאה היא המעכבת, ואין זה כקדשי מקדש אלא כקדשי גבול. אבל לחכמים הנחה מעכבת, והוי כקדשי מקדש שעבודת הקרבן היא המתירה לכהנים, והם זוכים ומקבלים לאחר מכן, וכן כאן ההנחה מתירתן לכהנים וזכו בה מהמזבח, ולכן ניתן לאנשי משמר.
וע"כ היה נראה מכל הנזכר שאף שברוב פרטי מצות הביכורים אין מחלוקת, ולדעת כולם צורת מצותם שווה בהבאה למקדש ובפרטי הנהגתם, מ"מ במהות המצוה ובחלות הקדושה שעל הפירות נחלקו מקצה לקצה, האם הפירות מוגדרים כקדשים, וקיום מצות הביכורים הוא בעבודת הקדשים, דהיינו בהבאה ובהנחה לפני ה' ובאכילת הכהנים, או דינם כתרומה שמצוותה נתינה לכהן, אלא שלפני הנתינה יש חיוב לקיים במקדש מצוות [שהם כעין עבודת מקדש] משום מצות ההודאה. ואף שיש בהם מצוות המעכבות בביכורים, כגון ההבאה לבית ה' והקריאה, אעפ"כ אין זו עבודת מקדש.
אכן, להלן יובאו בעז"ה דברי הגר"ח סולוביצ'יק והחזו"א שלדבריהם אף שהבכורים הם קדשי מקדש אעפ"כ הם ממון השבט, ולדבריהם אפשר שעיקר הביכורים משולב מעבודת מקדש ומתנות כהונה. ע"ש.
♦
ג.
שיטת ר' שמעון בהגדרת מצות הביכורים, מו"מ בשיטתו, והנפ"מ
א. במשנה בביכורים (פ"ב מ"א) בהבדלים שבין ביכורים לתרומה נאמר: "ואסורים לאונן, ור' שמעון מתיר". ובגמ' ביבמות (עג:) מתבאר שלרבנן הוקשו ביכורים למעשר שני שאסורים לאונן, וטעמיה דר"ש שא"צ ביעור דתרומה קרינהו רחמנא. ובתוס' (שם ד"ה ומר) מבאר שסובר ר"ש שמאחר שנקראת תרומה למדים מכך שאין להקיש למעשר. לכאורה מוכח שלר"ש שעיקר קיום דינם ומצוותם של הביכורים הוא כתרומה, ודינם כקדשי גבול, ואע"פ שמביאים אותם למקדש מ"מ מותר לאונן [ואמנם לרבנן אין ראיה מאילו שדינם כקדשי מקדש, אלא שלדיני האכילה בירושלים והאיסור לאונן נלמד ממעשר שני שיש חיוב שייאכל בירושלים ולא באנינות].
ב. עוד נראה להביא שלר"ש דינם כקדשי הגבול, שבמשנה שם מוסיפה - וחייבים בביעור [ביעור מעשרות בפסח שבשנה הרביעית והשביעית משנות המעשר], ור"ש פוטר. וכן הוא במעשר שני פ"ה מ"ו, ושם לשון המשנה מבואר יותר: "והמעשר שני והביכורים מתבערים בכל מקום, ר"ש אומר הביכורים ניתנים לכהן כתרומה". ומשמע שמדובר במי שלא הביא את ביכוריו, והגיע זמן הביעור, שלחכמים אינו יכול לתת לכהן מאחר שגם ביכורים שנמצאים אצל הכהן בזמן הביעור ולא נתקיימה מצוותם חייבים בביעור, שמאחר שמצוותם להיאכל בירושלים, וכמעשר שני, זהו קיום דינם, וזמן מצוותם הוא רק עד הביעור. ור"ש חולק וסובר שאין מצווה הכהן לאכלם, ודינו כתרומה, וע"כ אין חיוב ביעור במה שביד כהן, וקיום מצוותם הוא רק בנתינה לכהן, ואפילו חוץ לירושלים, ויכול לקיים זאת בזמן הביעור. ואף שישנם מצוות נוספות לבכורים, כגון ההבאה, הקריאה וההנחה, ומשום מצוות אלו עיקר ההבאה מוטלת על הישראל, מ"מ מאחר שעיקר המצוה היא הנתינה לכהן, והגיע זמן הביעור ולא יוכל בזמן זה להעלות ולקיים מצוותו, לפיכך יתן לכהן ויקיים בכך את חיוב הביעור [ושאר המצוות יקיים הכהן אח"כ, ומביא ואינו קורא. ובאחרונים נאמרו עוד ביישוב השאלה מה עם מצות ההבאה]. ואף שמצוות אלו לא התקיימו, אין חיוב ביעור, משום שתכלית המצוה, שיגיע ליד כהן, התקיימה. ואף שבודאי שהיה הבעלים צריך לקיים את המצוה כתיקנה, אולם כאן שהגיעה שעת הביעור, ואילולי שיתן לכהן חייב לבער, תתקיים מצוותו כך בדיעבד. ולכאורה נראה שרבנן ור"ש נחלקו מהי מצות הביכורים, שלרבנן מצותם היא קיום דינם במקדש, ואכילת הכהנים כקדשים, ולכן לא תועיל נתינה לכהן לפני כן, ואילו לר"ש אף אם לא קיים עדיין את מצוות המקדש, מ"מ דין הביכורים כתרומה שעיקר מצותה אינו אלא נתינה לכהן, ובנתינתה מקיים ביעור. ובפרט יש להוכיח דהא מנליה לר"ש שבביכורים אין מצות אכילה לכהנים, ולא מצינו כן בכל קדשים. וע"כ הוא משום שס"ל שלתרומה הוקש, ואין דינו אלא כקדשי גבול [ואפשר לדחוק שלאחר ההנחה וקיום מצוותו הופך לקדשי גבול, אולם מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל שבנטמאו אסורה ההנאה משריפתם מפני שהם קדשי מקדש, מוכח שדינם כקדשי מקדש גם אחר ההנחה].
יתירה מכך, מאחר שביכורים כקדשי מקדש לחכמים, א"כ במה שיתן לכהן לא עשה כלום, דאין זכיה לכהן כלל בביכורים כל זמן שלא נתקיימה מצותם, ואף אם יתן לכהן בתורת שליח להעלות את הביכורים ולקיים דינם, עדיין אין לכהן כלום בזה, אלא שכשתיעשה מצוותם אפשר שהוא יזכה כדין מביא הקרבן, אך לפני כן אינו שלו. ולשיטתם ישנם שני שלבים בביעור הביכורים, כל זמן שהביכורים ביד ישראל לפני קיים מצוותו חייבים בביעור להעלותם לירושלים לקיים דינם, ולא מועיל נתינה לכהן וכדלעיל, וגם כשהגיעו ליד כהן לאחר גמר קיום מצוותם, מ"מ מצוה לאוכלם כמע"ש, וע"כ גם לכהן חיוב ביעור. ולפי זה מוכח שר"ש שסובר שגם לפני קיום מצותם הם ניתנים לכהן כתרומה, ע"כ שהם קדשי גבול, שאם הם קדשי מקדש פשיטא שלא מקיים כלום במה שנתן לכהן, כדלעיל. ועוד נאמר אליבא דר"ש שמאחר שילפינן מתרומה ולא ממע"ש, א"כ גם במה שביד כהן אין חיוב ביעור. נמצא לדברינו שבדברי ר"ש נאמרו שני חידושים: א. שביכורים משהגיעו ליד כהן [אפילו אחרי קיום מצוותם] הגיעו לתכליתם, ואינם כמע"ש שיש מצוה באכילתם. ב. גם לפני שנעשתה מצוותם עיקר דינם שיגיעו ליד כהן, ומתקיים דינם שהם כקדשי גבול, וע"כ אין צריך ביעור משהגיע ליד כהן [אבל אם הביכורים היו קדשי מקדש, אין בנתינה לכהן ולא כלום קודם שנעשה מצוותם, ואפילו ר"ש היה מודה שטעון ביעור]. לאור האמור נראה שלשון המשנה במע"ש מבוארת יותר, שלחכמים הביכורים מתבערים בכל מקום, היינו לא רק כשהם ביד הישראל וחוץ לירושלים שבזה פשיטא שלא תעזור נתינה לכהן כלל, אלא אף כשנמצאים ביד כהן בירושלים עדיין חייב בביעור אם לא נאכל. ור"ש אומר הביכורים ניתנים לכהן כתרומה, היינו שלא מיבעיא כשהם ביד כהן וממונו אחרי שנתקיים דין הביכורים שאין צריך לבער, אלא אף מה שביד הישראל יכול לתת לכהן, ומהני נתינתו אף קודם שקיים מצוותו [והמשנה בביכורים קיצרה בלשונה וכתבה רק את עיקר דין הבכורים שיש בהם ביעור לרבנן ולא לר"ש, משום שהנידון הוא בהשוואה בין ביכורים למעשר וההבדל מתרומה, ולזה מספיק מה שהביכורים כשהם ביד כהן צריכים ביעור].
אלא שעפ"י דברי החזו"א בביאור דין זה יש לדון אם יש ראיה להנ"ל, שהחזו"א (ליקוטים שבסוף זרעים סי' ח סק"ד) תמה באיזה ביכורים אמר ר"ש שניתנים לכהן כתרומה: "אי כבר הביאם לירושלים וקיים בהם מצות הנחה, הלא כבר זכו בהם כהני משמר כדתנן פ"ג מי"ב, ואם הם תחת ידו בפקדון או בגזילה, אינו ענין לביעור. ואם עדיין לא הביאם, הלא א"א להביא ביכורים בערב פסח קודם עצרת... ובלא הבאה לא שייך בהו נתינה לכהן, דאי כהני משמר זוכין בהם לעולם, א"כ אין בהן טוה"נ לבעלים כלל. ונראה דודאי בכורים כתרומה, וטוה"נ לבעלים, ונותנה לכל כהן שירצה, והא דתנן נותנן למשמר אינו אלא עצה טובה... ואפשר שנותנו לכהן קודם הבאה ג"כ, והכהן יהיה שלוחו להבאה, דהא יכול לשלוח ע"י שליח". והיינו שמתרץ בתחילה שמיירי שכבר העלה לירושלים וקיים את כל מצוות הביכורים כדין ובזמן, אלא שלא נתן לכהן, אלא החזיר לחוץ לירושלים [כפי שמדויק במש"א חכמים שמתבערים בכל מקום], ובזמן הביעור סגי לר"ש בנתינה לכהן ולחכמים טעון ביעור. ואמנם תירוץ זה נראה דחוק קצת. ובהמשך כ' החזו"א דברים שניתן היה לפרשם כתירוץ נוסף, במש"כ בסו"ד "ואפשר", ע"ש. ואם זה תירוץ נוסף כוונתו לכאורה שאפשר שמיירי קודם הבאה, והכהן יהיה שליחו להבאה, וזה לפי מה שחידש בתי' שעיקר הדין גם לחכמים ליתנו לכהן בטוה"נ, ולכן שייכת נתינה לכהן [לא כפי שהבין בשאלתו]. ומה שהקשה החזו"א כיצד יכול להביא קודם הפסח, לפי תי' זה מיירי שעשה את הכהן שליח שיביאם בזמן, ולר"ש בהכי נתקיימה מצוותו, ולחכמים גם הכהן חייב לבערו [אלא שתירוץ זה צ"ע, שהרי אם לא הגיע זמן הבאת הביכורים כפי שהקשה החזו"א, כיצד יתכן שיש חיוב ביעור לפני שהגיע זמן המצוה. ואם מדובר בפירות שנה שעברה שלא הובאו עד חנוכה, הרי נדחו. ויל"ע בזה]. אמנם אליבא דאמת נראה שכ' רק תירוץ אחד, לפי מה שנראה בהמשך דבריו, ע"ש.
והנה חידש החזו"א שגם למי שסובר שמתחלקים הביכורים לאנשי משמר אינו אלא עצה טובה, ומעיקר הדין ניתן לכהנים, ויש לו טוה"נ בהם. וזה מחודש מאד, ובפרט שבירוש' מוכח להדיא שמ"ד שניתן לאנשי משמר הוא שסובר קדשי מקדש, ומי שסובר שלכהנים סובר שהם קדשי גבול, ואין זה דין דרבנן ועצה טובה. ובפשטות היה אפשר לתרץ כדבריו אך לא בדעת חכמים אלא רק בדעת ר' שמעון שהוא סובר שהם כתרומה, והם כקדשי גבול, ולכן יש לו טוה"נ, אבל לחכמים הם קדשי מקדש וניתנים למשמר, וא"כ מיירי במתני' כשהעלה לירוש', ולפי חכמים הניחם לאנשי משמר, וע"כ שמתבערים בכל מקום היינו כשהם ביד הכהן, ואילו לרבי שמעון ניתנים לכהן היינו שאפילו אם לא קיים את הנתינה והם בידו, מ"מ סגי במה שיתן לכהן. אלא שהחזו"א לא תירץ כן מפני שדבריו אלו הם המשך וכהערה על דברי הגר"ח סולוביצ'יק בהל' ערכין [ראה בגליוני החזו"א על חי' הגר"ח שם], וכפי שיתבאר בעז"ה להלן.
ומ"מ דברי החזו"א מחודשים מאד, וגם יש להקשות עליו, שהרי בתרומות פ"א ה"א תלתה הגמ' את הדין אם קטן יכול לקרוא בכורים בשאלה אי הוי כקדשי מקדש ויכול להקדיש, או כקדשי גבול ואינו יכול למ"ד שתרומה אינו יכול להפריש. הרי שגם לקולא אמרו שדינו כקדשי מקדש. ועוד ראיות הביא בדרך אמונה בבביהה"ל בבכורים פ"ג ה"א. וכן קשה מדברי הרמב"ן עה"ת (במדבר ה ט) עה"פ "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל...", כתב בסו"ד: "ולמדנו עוד מכאן שיהו הבכורים לאנשי משמר שיקריבוה [נדצ"ל שהקריבוה], ואינם לכל כהן שירצה כתרומה".
ג. עוד מצינו שנחלקו רבנן ור"ש מתי נקרא שם ביכורים, לרבנן קורא שם כשהפירות עדיין מחוברים, בעודם מבכרים, ור"ש סובר שצריך לקרוא שם גם בתלוש (פ"ג מ"א). ומבואר בירושלמי שם שלר"ש ללא קריאת שם זו לא חל כלום בפירות, "לא קידשו, אינן מדמעין, אין חייב עליהן חומש, ואין לוקין עליהן חוץ לחומה" [וביאר הצ"פ שאין הפירות הללו אלא כנדר להביא מהם בכורים]. ואמנם בירושלמי ובמפרשים פירשו שמחלוקתם תליא בדרשת הפסוקים, האם נצרכת קריאת שם כששם פרי עליו בתלוש, אולם נראה שר"ש דרש כך בפסוקים לשיטתו שביכורים דינם כתרומה, ותרומה לא חלה אלא בתלוש. ובס"ד מצאנו בדברי הרש"ס ובמלא"ש שקישרו כך בדברי ר"ש. הרש"ס בריש פ"ג על הירוש' שם, והמלא"ש בפ"ב מ"ד מביא את ר"ש שצריך לקרוא שם בתלוש, וכתב "ושמא היינו טעמא דר"ש דאזיל לטעמיה דתרומה קרינהו רחמנא, וקריאת שם תרומה בתלוש" [ומה שכ' שר"ש לטעמיה שתרומה קרינהו רחמנא כוונתו למשנה במע"ש הנ"ל, ולגמ' ביבמות (עג:) שביארה טעמיה דר"ש שא"צ ביעור ומותרים לאונן, דתרומה קרינהו רחמנא. ובתוס' שם ד"ה ומר מבאר שאף שלרבנן הוקשו בכורים למע"ש מ"מ סובר ר"ש שלא מקישים מהטעם דתרומה קרינהו רחמנא, דהיינו שמאחר שנקראת תרומה למדים מכך שלא הוקש למעשר].
ד. גם במחלוקת נוספת שבין חכמים לר"ש נראה לכאורה שייכות לשיטתם הנ"ל, שבמשנה בפ"א מ"ח איתא: "הפריש בכוריו, נבזזו, נמקו, נגנבו, אבדו או שנטמאו [לפני שהגיעו לעזרה], מביא אחרים תחתיהם ואינו קורא, והשניים אינם חייבים עליהם חומש... ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית, שנאמר תביא בית ה' אלוקיך". ובירוש' אמרו שהתנא דמתניתין שסובר שאין חומש לביכורים השניים הוא יחידאה והוא ר' שמעון, ולדידיה אף קונה מהשוק ומביא. ומבואר שלחכמים שחולקים על ר' שמעון יש חומש, ודינו כביכורים עצמם, ואינו ניטל אלא מהשדה וכדין בכורים הראשונים. ובפשטות נחלקו בדאורייתא אם באחריות זו יש קיום מצות הבכורים, או הוא גדר אחריות בעלמא [כנראה מחמת ממון כהן], שלדעת ר"ש הוא אחריות בעלמא, ואילו לרבנן מאחר שלא נתקיימה מצות הבכורים חוזר ומקיים את המצוה כדינה, וממילא חוזר ומפריש לקיים מצוותו. ובפרט לפי האחרונים [המרכבת המשנה ועוד] שמדייקים בדעת הרמב"ם שבביכורים לא חלה כל קדושה עד ירושלים, כלשון הרמב"ם (בכורים פ"ג ה"ב) "הרי הוא חולין לכל דבריו", וא"כ מ"ט לא יוכל להביא אחר.
והנה אם נימא שרבנן ור"ש כשיטתייהו, ניתן לפרש שלדעת חכמים שהביכורים הם קדשי מקדש, הרי שלא התקיימה מצותם כלל עד שלא הגיעו לבית ה', ועיקר מצות וקדושת הביכורים חלה בכניסה לבית ה' [וראה בסוגיא במכות (יט.) שלכאורה חיוב מיתה לזר האוכלן וההיתר לכהנים חל בזמן אחד, משיראה פני הבית, ותלוי במח' הראשונים שם, ואכ"מ], ועל כן כל זמן שלא הגיע לשם ואינו יכול להביא הפירות, יביא פירות אחרים ויקיים בהם את מצות הביכורים כדינם. אבל לר"ש אפשר שעיקר קיום מצותם הוא בקריאת השם בתלוש, וכתרומה, משום שאין הביכורים אלא קדשי גבול, וע"כ כל דין האחריות אינו אלא אחריות בעלמא שהתחדש בביכורים יותר מבתרומה, ולא שבכך מקיים את עיקר מצות הביכורים, שהרי מעשה הביכורים הסתיים בהפרשה כתרומה. אלא שלפי זה נצטרך לחדש שלדעת ר"ש חל איסור זרות כבר משעת קריאת שם לפני ירושלים, וזהו חידוש שעדיין לא מצינו לו מקור [וראה להלן שהבאנו דעה שנחלקו אם אחריות דאורייתא, ולדעת ר"ש שהם קדשי גבול אין אחריות דאורייתא, וכתרומה. וזה כפי דרכינו בס"ד].
ומ"מ במה שנקרא במשנה דין זה בלשון אחריות יש מקום לדייק כמו שכתבנו לר"ש, שאין זה אלא חיוב אחריות. אלא שלרבנן לפי מש"כ אין זה גדר אחריות, דההפרשה השניה היא לעיקר קיום המצווה, ולא נתקיימה המצוה בלא"ה. וצ"ל דלשון אחריות קאי גם על כה"ג.
אלא שמש"כ קשה מדברי הרמב"ם שפסק שאין מביאים ביכורים מאשירה שביטלה מפני שהביכורים כקדשי מקדש, ובעוד מקומות פסק שכקדשי מקדש, ואילו לענין ביכורים שנטמאו שמביא תחתיהם פסק כתנא דמתני' שאין חומש, ולהאמור לעיל לכאורה תליא הדינים, דאי הוו קדשי מקדש א"כ הביכורים השניים הם עיקר מצות הביכורים, ולא כתשלומים.
ואפ"ל בפשיטות שלהרמב"ם אף שכקדשי מקדש, מ"מ לא נאמר דין הביכורים אלא בביכורים הראשונים, והביכורים השניים כבר אינם יכולים להיות ביכורים, אלא מדין אחריות.
ה. עוד מובאים דברי ר"ש בגמ' במכות (יז.) שקריאת פרשת ביכורים מעכבת את היתר האכילה לכהנים, ומשמעות הגמ' שם שקריאה מעכבת ולא הנחה [שהגמ' רוצה לומר שתנא של המשנה שקריאה מעכבא הוא ר"ש, ומשמעות המשנה שם שרק קריאה מעכבת ולא הנחה]. והנה גם ר' יהודה סובר שההנחה אינה מעכבת (שם יח ע"ב), והוא התנא שסובר שביכורים קדשי גבול. וכבר הבאנו לעיל בשם האור שמח שר"י סובר שהם קדשי גבול מפני שההנחה אינה מעכבת אלא הקריאה. אמנם עדיין יש לדחות דלר"ש אפשר שגם הנחה מעכבא, וגם אם לא מעכבא מ"מ הכניסה לעזרה מעכבא [ראה כעי"ז בחזו"א ליקוטים סי' ח].
♦
ו. עד עתה הארכנו לבאר שנראה שמחלוקות חכמים ור"ש שורשם במחלוקת אם בכורים קדשי מקדש, ובדעת ר"ש נראה שהם קדשי גבול. אלא שמצינו מחלוקת בין רבנן לר"ש שאינה תואמת לכאורה את הנ"ל. במשנה שבסוף שקלים נחלקו רבנן ור"ש "המקדיש שקלים ובכורים, ה"ז קודש, ר"ש אומר הבכורים אינם קודש". לפי ביאור רבים מהמפרשים שם הנידון הוא באחד שקרא שם בכורים בזה"ז אם חל. רבנן אמרו שחל, ור"ש סובר שלא. וילפינן מקרא "תביא בית ה' אלוקיך" שיש דין בכורים רק כשיש מקדש. והנה היה מתבקש שלדעת ר"ש שסובר שהבכורים כתרומה יחולו הבכורים, ולרבנן שכקדשי מקדש לא יחולו כלל. ושם הוא להיפך. ואולי יש לתרץ שלר"ש שהם קדשי גבול, א"כ ל"צ שנה הכ' לעכב, משא"כ לרבנן בעינן שנה לעכב, כמבואר לגבי הנחה בגמ' במכות יז:. אמנם בסוגיא שם נראה שאפילו לר' יהודה מ"מ צריך שנה הכ' לעכב, ושמא בזה חלוק ר"ש מר"י. וצ"ע. ומ"מ אפשר לתרץ בפשיטות, שדעת ר"ש שהמיעוט בקרא הוא בעצם החלות, ואילו לרבנן המיעוט הוא במצוה ולא בחלות, וזו מחלוקת כיצד ללמוד את הדרשא, ולא קשור לשיטתם הנ"ל. ואמנם ראה במפרשים שם שביארו שלר"ש לא חל משום שסובר שהפסוק לעכב [וע"ע בגמ' במכות יט.].
אלא שיותר יש להקשות לפי שיטת הרמב"ם במשנה שם שפירש שהנידון במשנה הוא האם אפשר להקדיש בכורים לבדק הבית, שרבנן סוברים שחל ההקדש ור"ש סובר שלא. ולכאורה השאלה היא שאם יש טוה"נ בנתינה לכהן, כפי שסובר ר' יהודה, ומזה למד הירוש' שלדידיה הם קדשי גבול, ולדברינו לעיל גם ר"ש סובר כך, מ"ט לא חלה ההקדשה.
ונראה לתרץ דהנה כבר הקשה רבינו עובדיה מברטנורא שם לפירוש הרמב"ם מ"ט לר"ש שקלים קדשי וביכורים לא קדשי. ובתוי"ט תי' ששקלים הם ממון הקרבנות שלו, ודין הקרבנות הם שהוא הבעלים עליהם, ויכול להקדיש לבדק הבית ולהחרים אותם (משנה בערכין כח: ובתמורה לב.), משא"כ ביכורים הם ממון הכהנים, ולא שלו, ואינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו.
ובתוי"ט חוזר ומקשה מ"ש ביכורים מבכור שאף שהוא לכהנים, כ' במשנה בערכין שם שמקדיש ומחרים? ומת' שבכור שאני שהוא קדשים קלים, והתרבו קק"ל שחלה בהם קדושה. ומוסיף שמשו"כ חל הקדש אפילו בבכור בע"מ אף שאינו קק"ל מ"מ משלחן גבוה קא זכי [שהיה ראוי מתחילתו להקרבה, וכמתבאר בדבריו]. ונראה שכוונתו היא שכיון שמשלחן גבוה הוא אין זה ממון השבט עד שיתן לכהן. משא"כ בביכורים שמתחילתן אין בהם קדושת קדשים, אלא לכהן יהיו, אין יכול להקדיש, שאינו שלו.
והנה במש"א שבכור לא חשיב ממון השבט אלא משלחן גבוה, והישראל הוא הבעלים עד שיגיע ליד כהן, דנו האחרונים רבות, ויש סוברים שיכול הישראל להביא את הבכור כבעלים והמתכפר, והקרבן יתחלק לאנשי משמר [כ"כ בחידושי הגרי"ז (תמורה ז:), וכן ראה בס' דבר שאול על תמורה (סי' יד), ועוד]. ומש"כ התוי"ט שגם בבע"מ חשיב כזוכה משלחן גבוה, הוא חידוש.
אך בעיקר דבריו שביכורים הוא ממון הכהנים ומשום כך אינו יכול להקדיש, יש להקשות שאם לר"ש אינו קדשי מקדש אלא קדשי גבול, אם כן יש לו טוה"נ לתת לכל כהן שירצה, וכפי שסובר ר"י, וא"כ מ"ט אינו יכול להקדיש את הטוה"נ שבבכורים, וכעין שמבואר במשנה בערכין שם לגבי המקדיש את הבכור ששמין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו, ע"ש. ואם סובר התוי"ט שבביכורים אין טוה"נ, א"כ כך היה צריך לחלק בין בכור לביכורים.
ועכצ"ל שכוונת התוי"ט היא שאם בכור היה נכסי כהן אי אפשר היה להקדיש אפילו את הטוה"נ, מאחר שעיקרו הוא ממון כהן. ומה שאפשר להקדיש את הטוה"נ כשמקדיש את נדבתו והבכור שלו, היינו משום שהקדשים חשובים שלו.
לשיטתו זו מתבארים דברי ר"ש היטב כפי שביארנו עד עתה, שמאחר שסובר שהביכורים הם קדשי גבול וכתרומה, א"כ אין הבכורים שלו אלא ממון כהן, ואין יכול להקדישם.
אלא שכל זה היה ראוי וטוב בפירוש המשנה, אלא שהרמב"ם פסק להלכה כדעת ר"ש שאינו יכול להקדיש ביכורים, והרי הוא עצמו פוסק שהוו כקדשי מקדש, וא"כ מ"ט לא יחול הקדש עילוי בביכורים ככל הקדש עילוי?
אמנם זכינו בס"ד לתירוץ נוסף לבאר מ"ש בכורים שא"א להקדישם, במש"כ הג"ר אברהם טרויב אב"ד קיידען [במקצת מהדורות נדפס אחרי שקלים, ובמקצתם בסוף סדר מועד], שמבאר שאין ממון בביכורים שיחול עליהם הקדש, משום שאין דין אחריות מדאורייתא על ביכורים לר"ש, וכן אין בביכורים פדיון בדמי טוה"נ. ומבאר שאין אחריות לר"ש שהרי במשנה בפ"א כ' שבביכורים שנטמאו ונאבדו חייב באחריות בלי חומש, ובגמ' ירוש' כ' שמתני' יחידאה והוא ר"ש, וחכמים חולקים וסוברים שחייב באחריות עם חומש [הובא לעיל]. ומבאר שנחלקו רבנן ור"ש אם דין האחריות בביכורים) הוא מדאורייתא או מדרבנן, שלרבנן הוא דאורייתא ולכן חל ההקדש בביכורים כמו בנדר שאומר הרי עלי קרבן שחל, כמבואר במשנה בערכין שם, ופודה בדמי הקרבן מפני ששוה הפדיון שאל"כ חייב להביא אחר כאחריות, ולר"ש דין אחריות בביכורים הוא מדרבנן ולכן לא חל. וזו מחלוקתם לענין חומש באחריות, שבמשנה בפ"א כ' שבביכורים חייב באחריות בלי חומש, ובגמ' ירוש' כ' שמתני' יחידאה והוא ר"ש, והיינו משום שסובר שאחריות לא דאורייתא, משא"כ לרבנן חייב חומש דהוא דאורייתא. וע"ש שמבאר עפי"ז למה פסק הרמב"ם שם כר"ש. ועוד מבאר שם שבביכורים אין טוה"נ, דבנודר קרבן מבואר בערכין שם שפודה את טובתה, כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה [היינו שהוא יהיה בעל הקרבן, והריצוי שלו], אבל בביכורים אין אחר שיכול להביא את הביכורים אלא רק הבעלים, והוא לא חייב כנ"ל דאין אחריות, וא"כ אין לקדושה על מה לחול.
ולדבריו צ"ע עדיין מ"ט אין הקדושה חלה על הטוה"נ שיכול לתת לכל כהן שירצה? ונלענ"ד נראה שסבר שגם לר"ש ביכורים הם קדשי מקדש, ואין טוה"נ שהרי ניתן לאנשי משמר ולא לכהן מסוים.
והנה לתי' זה אפשר לבאר את הרמב"ם שפסק כדברי ר"ש, משום שאף שהם קדשי מקדש מ"מ אין לקדושה על מה לחול. ורבנן שחולקים סוברים שהקדושה חלה מפני חיוב האחריות. ואמנם בדעת ר' שמעון עצמו אפשר כפי שאמרנו לעיל שסובר שהם כקדשי גבול, וכתירוץ התוי"ט, אלא שהרמב"ם פסק שלא חלה קדושה אף שפוסק שהם קדשי מקדש, צ"ל שסובר שאחריות אינה דאורייתא, כדלעיל.
תירוץ נוסף כעין זה כתב הרש"ש בסוף ביכורים, שמחלוקת ר"ש ורבנן בשקלים תלויה במחלוקת ר"י ורבנן בביכורים, שלר"ש אין טובת הנאה בנתינת הביכורים, וכרבנן דר"י, ואילו רבנן דר"ש שסוברים שההקדש חל כר"י שיש טוה"נ. והרמב"ם פסק כסתמא דמשנה דביכורים. לשיטתו עכצ"ל שלדעת ר"ש ביכורים הם קדשי מקדש.
והנה גם הגר"ח מבריסק בחידושיו, ועמו החזו"א, ביישוב שיטת ר"ש בשקלים, ביארו שסובר שהם קדשי מקדש, אלא שבדבריהם נוסף שאף שהם קדשי מקדש, מ"מ הם גם ממון הכהנים, וזה לכאורה שלא כדברינו שאם הם קדשי מקדש אין הזכיה לכהנים אלא משלחן גבוה, וכקדשים. הנה הגר"ח בהל' ערכין בשיטת ר"ש והרמב"ם שפסק כמותו מבאר ששקלים הם קדשי מזבח ולכן דין בעלים לו, משא"כ ביכורים שהם ממון כהן. ומביא את קושיית תוי"ט מבכור [וכנראה לא ניחא לו במש"כ התוי"ט שבכור אינו ממון כהן, ובפרט בבע"מ], ומת' שבכור נקרא של בעלים כל זמן שלא נתנו, מאחר שתלה רחמנא בנתינה. ולא מיבעיא למ"ד טוה"נ ממון א"כ יש לבעלים גם דין ממון בו, אלא אף אם טוה"נ אינה ממון מ"מ כ"ז שלא נתן הוא עדיין הבעלים, ומוכיח כן מהא דבכור בבית בעלים עושה תמורה, וקי"ל שהמתכפר עושה תמורה, ובבכור הבעלים הוא המתכפר, וע"כ שהוא בעלים [החזו"א בגליון שם השיג על ראייתו, וכבר השיג הד"א על ההשגה, ואכ"מ], משא"כ בביכורים אינו בעלים, ואין לו טוה"נ אליבא דר"ש לתת לכהן שירצה, משום שר"ש סובר שהם קדשי מקדש. ות"ק סובר כר"י שהם קדשי גבול, וא"כ טוה"נ שלו לתת לכהן, ולכן אפשר להקדיש.
ובחזו"א בגליון שם הקשה דא"א לומר שלר"ש הם קדשי מקדש מדאורייתא, שהרי במע"ש פ"ה מ"ו מבואר שהביכורים ניתנים בזמן הביעור לכהן כתרומה, כמבואר לעיל, והרי בע"פ אין מביאים ביכורים, וע"כ דלר"ש איכא נתינה לכהן יחיד [וזו קושיא גם על האחרונים דלעיל שסברו כן בדעת ר"ש], והא דניתן לאנשי משמר הוא מדרבנן, ע"ש שביאר. ובהרחבה כתב כן בספרו בסוף זרעים בליקוטים סי' ח. והנה מסקנתו נראית שביאר כהגר"ח בישוב שיטת ר"ש והרמב"ם שפסק כן, אלא שלהגר"ח הוא מדאורייתא, ולחזו"א הוא מדרבנן. וכבר כתבנו לעיל שקושייתו על הגר"ח קשה[אולי י"ל שמה שהבכורים ניתנים לכהן כתרומה הוא דווקא בשעת הביעור שכבר א"א להביא ירושלים למקדש ולאנשי משמר, וע"כ כל דינו נשאר רק קדשי גבול. וזה ק'], אבל תירוצו קשה ומחודש, וכפי שהבאנו לעיל כבר הקשו עליו בד"א ועוד, ע"ש.
והנה תי' הגר"ח כתירוץ הרש"ש, אלא שהרש"ש לא כתב שהוא ממון כהן, ואילו בגר"ח נראה להדיא שלא חזר בו ממש"כ בתחילה שביכורים לר"ש הם ממון כהן, ואעפ"כ הם קדשי מקדש. וכ"נ בדעת החזו"א.
ולכאורה דינם כקדשי מקדש כבר בגבולין, שאם עד ירוש' הם כקדשי גבול, א"כ לכאורה יש לו טוה"נ ויכול להקדיש. והנה זה שילוב תמוה לענ"ד לומר שהם קדשי מקדש, ולכאורה זו הסיבה שאין בהם טוה"נ אלא ניתנים לאנשי משמר, ואעפ"כ נקראים ממון כהן לפני הנתינה.
ואמנם אילו היה הכרח לדבריהם משיטת ר' שמעון בשקלים, והרמב"ם שפסק כמותו, נקבל, אלא שהבאנו שדברי ר"ש מתיישבים היטב עפ"י התוי"ט, ופסק הרמב"ם מתיישב עפי"ד הגרא"ש טרויב, כמבואר לעיל, וע"כ לא חזרנו ממש"כ שלר"ש הוא קדשי גבול, ומשו"ה לא יכול להקדיש.
ז. עוד יש להעיר מלשון הרמב"ם בבכורים (פ"ב ריש משנה ד) שמש"כ שביכורים נקנים במחובר הוא שזוכה בהם הכהן בעודו במחובר. ולכאורה לרבנן שהם קדשי מקדש אין זכיה בהם לכהונה עד שיקיים מצוותו? וצע"ע [ואמנם לפי הגר"ח והחזו"א ל"ק]. ורצו לת' שהמשנה כמ"ד קדשי גבול. וגם זה דחוק. וצ"ע.
♦
ד.
בדברי ה"משך חכמה" ששורש מהמחלוקת תלוי בביאור הפסוקים
הגאון רבינו מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה בפרשת כי תבא על הפסוק "ולקח הכהן הטנא מידך" (כו, ד) מבאר שמחלוקת התנאים מהיכן למדים את דין התנופה בביכורים הינה מחלוקת מהותית מהי עבודת התנופה וההנחה בבכורים, והיא שורש המחלוקת אם ביכורים הינם קדשי מקדש או קדשי גבול. בגמ' בסוכה (מז:) ובמכות (יח:) מובאת הברייתא: "ר' יהודה אומר והנחתו זו תנופה. אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש? כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור, הא מה אני מקיים והנחתו - זו תנופה". ברייתא נוספת מובאת שם שלומדת את דין התנופה מפסוק אחר: "ולקח הכהן הטנא מידך – לימד על הביכורים שטעונים תנופה, דברי רבי אליעזר בן יעקב". ומבארת הגמ' שם שלמד שיש תנופה מפס' זה בהיקש "יד יד" משלמים, שם כ' "ידיו תביאנה", וכאן כ' "מידך", מה כאן כהן אף שם כהן, ומה שם בעלים אף כאן בעלים, הא כיצד- כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף.
והנה דעת ר' שמעון במנחות (ס ע"א) שמנחות שאינן נאכלות לכהנים, כגון מנחת כהן, אין בהן תנופה והגשה, שכל שאין בו קמיצה להתיר את השיריים לכהנים, אין בו הגשה. ומבאר המשך חכמה שכוונת הדברים היא שכל עבודת התנופה וההגשה היא כדי שיהיו הכהנים אוכלים ממה שרבם אוכל, כלומר ממה שהגיע למזבח. ולפי זה, לפי ראב"י שלומד את דין התנופה בביכורים מהפס' "ולקח הכהן", הרי שעיקר דין התנופה הוא של הכהן, וממילא עבודתו היא שמניף אל המזבח, והוי קדשי מקדש, ומתחלקת לאנשי המשמר, ואכילתם היא אכילה משלחן גבוה. ומביא את הפסוק בסוף ספר נחמיה (יג, ל-לא) שהעמיד נחמיה משמרות לכהנים וללוויים למלאכתם ולקרבן עצים ולביכורים, הרי שהביכורים ניתנים לאנשי המשמר. לעומת זאת, ר' יהודה שלומד דין תנופה בביכורים מהמילה "והנחתו", סובר שעיקר התנופה היא של הבעלים, כפי משמעות הפסוק, ולכן סבר שאינם נעשים קדשי מזבח, וניתנים לכהן בטובה, וכמבואר לעיל.
דבריו הנפלאים מוכיחים ומבארים ביתר שאת שהמחלוקת אם ביכורים הם קדשי מקדש או קדשי גבול הינה מחלוקת ביסוד הבאת ועבודת הביכורים אף שהפעולות דומות, שהרי לדבריו לראב"י עבודת התנופה היא עבודת תנופה של שלמים, והיא עבודת מקדש לכל דבריה, ועיקר העבודה בזה היא עבודת הכהן להגישו לשלחן גבוה, ולאכול את השיריים כדין אכילה משלחן גבוה [אף שבביכורים אין אכילת גבוה כלל, דאין קמיצה, מ"מ העיקר הוא שחלק הכהנים נאכל משלחן גבוה, וזה נעשה ע"י התנופה, ההגשה וההנחה. ולא דמי למנחת כהן ששם להיפך, יש אכילת מזבח ולא אכילת כהנים, ולכן אין תנופה. ואין לתרץ ולומר שכוונתו שיש אכילת מזבח בקרבן הבא עם הביכורים, דלכאורה זה אינו המתיר של הביכורים. ואכ"מ]. ומאידך, ר' יהודה סובר גם הוא שיש תנופה, אך זו תנופה אחרת, שעיקרה היא עבודת הבעלים המביאו, ואין זו עבודת מקדש כלל [ולכן מותר להביא מאשירה שביטלה, וכדומה, וכמבואר לעיל], ואינה אלא מצוה שנעשית בביכורים לפני שמתקיים עיקר דינם להינתן לכהן שיבחרו הבעלים.
לפי דבריו ניתן לומר שמדויקים היטב דברי המשנה במנחות (סא.), אלו טעונים תנופה ולא טעונים הגשה... והביכורים כדברי ראב"י. וקשה מ"ט לא אמרה המשנה שכן היא גם דעת ר' יהודה? וכן הקשתה הגמ' שם. ולהאמור אפשר לתרץ בפשיטות, שהמשנה שם כתבה את ראב"י משום עיקר הנידון שם באיזו עבודת מקדש יש תנופה ולא הגשה, ולכן לא הביאה את ר"י שדין התנופה שלו שונה. אלא שקשה אדרבה, אם כנים דברינו, מדוע אם כן תירצה הגמ' תירוצים אחרים? אמנם במש"ח בסו"ד כתב שאפשר שזהו כוונת הגמ' בתירוץ השני, שר' יהודה רב גובריה, כנראה כוונתו שרב גובריה ללמוד מהפסוק שממנו נלמדה תנופה זו שהם קדשי גבול.
עוד יש להעיר בדברי המש"ח שכתב שלר' יהודה נלמדת התנופה מהמילה "והנחתו", ואכן זו הגירסא שלפנינו ושיטת הראשונים שם שטורחים ליישב שיטה זו מכמה קושיות שעליה, וכיצד תתפרש המשנה (פ"ג מ"ו) שלדעת ר' יהודה היה קורא עד ארמי אובד אבי ואז עושה את התנופה, והרי שם נלמד מהפס' "והניחו" הנאמר לגבי כהן. אמנם ידועה שיטת הגר"א בשנות אליהו שם שגורס שלר' יהודה נלמדת תנופה מההנחה הראשונה - מ"ולקח הכהן הטנא מידך והניחו" האמור לגבי כהן [עפ"י דבריו שם מיושבות כל קושיות הראשונים, ולשון המשנה והסדר שבה מתיישב היטב לפי"ז]. ואם כן לכאורה גם לדידיה היא עבודת הכהן. וצ"ע.
עוד יש להעיר שרבינו המש"ח השווה את עבודת התנופה וההנחה להגשה בטעם דינם, שהיא עבודת הכהנים להעמיד את הקרב לשלחן גבוה, ועי"כ אכילתם משלחן גבוה. אמנם ביכורים לדברי המשנה במנחות שם טעונים תנופה ולא הגשה, אף שיש שטעונים שתיהן. כנראה לדבריו תנופת הביכורים והנחתן היא כעין הגשה [ולעיל הבאנו מדברי הדרך אמונה שכתב שצריך שיגעו הביכורים בקרן דרומית מערבית, והוא שלא כדברי המשנה שם. ואמנם הביא שם בצהה"ל את לשון הירוש' בביכורים שם, ועוד ראשונים רבים שכתבו בתו"ד הגשה בביכורים. וע"ש שתירץ שאין זו הגשה גמורה. וצ"ע. ומה שכתב שכן הוא בירוש' לכאורה אינה ראיה גמורה, שנראה שהירוש' שם הביא את הברייתא לגבי מנחות, ואין הכוונה שגם בביכורים יש הגשה. ודוחק לומר שצריך הגשה כשיש משנה מפורשת שאין. וגם הרמב"ם לא הזכיר הגשה].
♦
העולה מהנ"ל
חלקו רבנן ור' יהודה אם בכורים הם קדשי מקדש או קדשי הגבול. והתבאר שיש הבדלים רבים להלכה ביניהם. ולהלכה פסק הרמב"ם שהביכורים קדשי מקדש הם. והארכנו שנראה שר"ש כר' יהודה, והנפ"מ כדלעיל.
והתבאר שנראה שמחלוקת זו אינה רק מחלוקת בדינים, אלא הם שני מהלכים שונים לחלוטין בשורש ובגדר מצות הביכורים, האם מהותה היא עבודת מקדש, והכהנים זוכים בביכורים כשם שזוכים בקדשים, והביכורים עצמם כקדשים וע"כ שייך בהם פסול מאיסות, או שעיקרה נתינה לכהנים, אלא שיש לקיים בזה מצוות מסוימות לפני הנתינה. ומצוות אלו אף שנעשות בעזרה אין דינם כעבודת הקדשים אלא כשאר מצוות. והבאנו שיטה נוספת בשם הגר"ח מבריסק שמשלב ביניהם, שהם גם ממון הכהנים וגם קדשי מקדש.
מצות הביכורים התייחדה בשמחה הגדולה שבעשיית המצוה, כמבואר במשניות בביכורים פ"ג. לאור האמור יתכן לבאר את החביבות המיוחדת שבמצוה זו, שבלקיחת פירות מועטים, ששוויים מועט, אעפ"כ מאחר שמפריש את ראשית פרי האדמה, ומודה לקב"ה על כל הטוב, מגיע ע"י הפרשה זו לשיא של קיום המצוה בעבודת מקדש ממש כאילו מקריב קרבנות [ולמ"ד קדשי גבול – זוכה לקיים מצוה שהיא כעין הקרבת הקרבנות].
יהי רצון שנזכה לקיים בקרוב את מצות הביכורים כהלכתה מתוך שמחה וטוב לבב בבנין ביהמ"ק בב"א.
♦ ♦ ♦
________________

הערות שוליים

  1. ↑ המאמר נדפס בגליון "תנובות שדה" שע"י המכון הנ"ל, וכעת מתפרסם מחדש בתוספת מרובה.