התפילין - לזכרון לפני ה' תמיד

הרב יצחק מאיר יעבץ
רב קהילת ‘כלל ישראל’ בית שמש
ישיבת ‘דרך חיים’ גן יבנה
התפילין - לזכרון לפני ה' תמיד
ארבע פרשיות הן בתפילין ♦ שני יסודות ביציאת מצרים ♦ תפילין דמרי עלמא ♦ צירוף הפרשיות כהוכחה לחובת התפילין כל היום ♦ מקור להנחתן לפחות פעם ביום ♦ התפילין כתלמוד תורה ובמקומו ♦ ביאור חדש במעשה אלישע בעל כנפיים
א.
ארבע פרשיות הן בתפילין
ארבע פרשיות יש בתורה שנצטווינו לכתבן בתפילין. עומק פשוטו של מקרא הוא^[1]א) שאלה יסודות אמונה כה בסיסיים במחשבתו ובחייו של האיש הישראלי, שהתורה מזהירה שלא ימושו מפיו ומזכרונו. לשם כך עליו לקשרם על ידו ובין עיניו, כדי שכל חייו יושתתו על יסודות אלה.^[2]ב) מסורת חכמינו על פי הלכה למשה מסיני פירשה את המצוה לפרטיה המעשיים, כיצד לעגן את העניינים הללו במעשים ממשיים, כשם שעושה אדם בענייניו החשובים, שהוא כותב ועונד אותם במקומות בולטים^[3]ג).
ארבע פרשיות הן, ארבע סוגיות הן, ארבע יסודות אמונה שלולא זכירתן יחסר האיש הישראלי את הבסיס לעבדות הבורא. פרשת שמע מעמידה את יסוד יחוד ה' ואהבתו, ובלשון המשנה (ברכות פ"ב מ"ב) "קבלת עול מלכות שמים". פרשת והיה אם שמוע מעמידה את תורת הגמול, שהבורא גומל טוב לעושי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו, ובלשון המשנה (שם) "קבלת עול מצוות". פרשיות קדש והיה כי יביאך מזכירות את יציאת מצרים.
כך כתב הרמב"ן (שמות יג טז): "והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך... והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה". ובקצרה בלשון ספר החינוך (מצוה תכב): "והעניין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת עול מלכות שמים, ואחדות השם, ועניין יציאת מצרים... ואלה הן יסודות דת יהודית". ישנם בודאי יסודות נוספים הנחוצים לאיש ישראל, וחז"ל דנו אם לדרוש להכניס לתפילין פרשיות נוספות - פרשת ציצית או עשרת הדברות (ספרי דברים, פיסקה לה), אך להלכה רק המפורשות בתורה נכתבות בתפילין, הרי שקבעה התורה שרק יסודות אלה לא ימושו מבין עינינו ומנגד לבנו.
אך פתחנו בארבע וסיימנו בשלוש. מדוע יש צורך בשתי פרשיות לזכור את יציאת מצרים? אם התורה ציוותה לזכור שתי פרשיות שעוסקות ביציאת מצרים, על כרחנו ישנם שני יסודות שונים המחייבים שתי פרשיות. מהו היסוד הנוסף?
♦
ב.
שני יסודות ביציאת מצרים
יציאת מצרים מייסדת את האמונה בבורא העולם ומנהיגו. הוא שמשדד מערכות הטבע, הוא שמנבא את עבדיו הנביאים ושולחם לברואי עולם להזהירם ולצוותם, והוא דן את הגוי ומי יאמר לו מה תעשה. במכות מצרים שהביאו לכניעת פרעה, הראה ה' את ידו הגדולה וזרועו הנטויה למען נספר באזני בנינו ובני בנינו את גודלו וניטע בלבבנו את האמונה בו.^[4]ד) אך יסוד נוסף נלמד ביציאת מצרים ועומד הוא לעצמו. לקיחת גוי מקרב גוי מלמדת על אהבת ה' לישראל, על ברית אבות הנזכרת לבנים, למען נדע אנו וידעו גם באי עולם אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל^[5]ה).
יסוד חשוב זה הודגש לאורך כל המכות, אך באופן מיוחד במכת בכורות. עיקר מטרתה של מכת בכורות, לאחר כל המכות, הוא בירורו והארתו של היסוד הזה. שידוד מערכות הטבע במכת ברד למשל, בולט ומהדהד יותר מאשר במכת בכורות, ואכן בברד מדגישה התורה יותר את ידיעת כוחו של הקב"ה (שמות ט טז): "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ". מכת בכורות כוחה רב בהוכחת ההפליה בין מצרים ובין ישראל, שאמנם התקיימה גם במכות אחרות, אך כאן נראה שזה עיקר עניינה (שם יא ז): "לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"^[6]ו).
במעמד הר סיני פתח האלוקים ואמר (שם כ ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". לאורך התורה מובא הנימוק של קבלת עול מצוות בשל יציאת מצרים פעמים רבות. נימוק זה מתחלק לשניים: גדולת ה' מחייבת לקבל את עול מלכותו, והכרת הטוב על הצלתנו שמביאה לכריתת הברית. בלשון התפילה ניתן לומר זאת: אבינו, מלכנו. אבינו הוא יחס של קרבה על הולדתו אותנו גוי מקרב גוי, ומלכנו הוא יחס של עבדים כי האלוקים בשמים ואנו על הארץ. אם כבנים אם בעבדים, באהבה וביראה^[7]ז).
שתי הפרשיות שבתפילין, קדש והיה כי יביאך, מביאות לידי זכרון את שני היסודות הללו בנפרד, על בסיסה של יציאת מצרים^[8]ח). פרשת קדש אמנם פותחת בציווי על קידוש בכורות, אך ללא נתינת טעם. דברי משה אל העם עוסקים בזכירת יום היציאה ועבודת הפסח, וההגדה לבן היא על עצם היציאה ממצרים שהיא המחייבת את המצוות הללו. מחויבות זו היא למלכנו, מצד היראה, מחמת גדולתו וגבורתו.
פרשת והיה כי יביאך מדגישה את הבדלת ישראל. הקדשת הבכורות לה', פדיון בכור אדם, הקרבת בכור בהמה טהורה ומצוות פטר חמור, מחדדות את מכת בכורות מכלל מכות מצרים, ומעמידות את עול המצוות על יסוד הכרת הטוב (שם יג טו): "וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה". פרשת זו מעמידה את יסוד האהבה לאבינו, מחמת בחירתו באבותנו ובנו.
♦
ג.
תפילין דמרי עלמא
אפשר שניתן למצוא ביסוס לחלוקה זו בין פרשת קדש לפרשת והיה כי יביאך, בדברי הגמרא (ברכות ו ע"א) המפרטת את ארבע הפרשיות שבתפילין דמרי עלמא: "א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, א"ל: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ... אמר להם: הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי... אלא כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא, אשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים בחד ביתא, ולתתך עליון בחד ביתא".
את הפרשה הראשונה הגמרא מקבילה לפרשת שמע. הקב"ה מייחד את ישראל כשם שישראל מייחדים אותו. נראה שיש הקבלה גם בין הנושאים הנוספים לפרשיות שבתפילין, ועל פי דברינו לעיל: מי כעמך ישראל ואשריך ישראל (יחוד ישראל על ידי הקב"ה ואהבתם) כנגד שמע, ולתתך עליון (כגמול על שמירת התורה, דברים כו טז-יט) כנגד והיה אם שמוע, כי מי גוי גדול ומי גוי גדול (גדולת ישראל) כנגד יציאת מצרים שבפרשת קדש, או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (בחירת ישראל) כנגד מכת בכורות שבפרשת והיה כי יביאך. גם כאן ישנו דמיון, רעיוני ולשוני, בין הפרשה השלישית לרביעית, אלא שאחת מגדילה את ישראל ואחת מדגישה את הבחירה של ישראל מתוך מצרים, כשם שבתפילינו אחת מגדילה את הבורא (קדש) ואחת עוסקת בבחירת ישראל (והיה כי יביאך).
♦
ד.
צירוף הפרשיות כהוכחה לחובת התפילין כל היום
זכרון זה שעל פי פשוטו הוא למען לא יסור מלבבנו ולא ימוש מבין עינינו, האם קיומו הוא פעם ביום או בכל עת? לכאורה התפילין מצוותן כל היום, שהרי התורה לא נתנה להם שיעור וגבול אלא רק בזמנים שהתמעטו - לילה ושבתות וי"ט על פי חלק מהתנאים (עירובין צו ע"א ועוד), אך מאידך, המציאות המצויה היא שמצוות תפילין מתקיימת רק מעט זמן מן היום.
מקורות רבים מורים בפשטות שעיקר מצוותן שיהיו מונחות עליו כל היום, אלא שמפני הקושי לשמור על קדושתן מצומצמת הנחתן בפועל לזמן קריאת שמע ותפילה, שלכל הפחות לא יהיה כמעיד עדות שקר כשהוא אומר את פסוקי הציווי להניח תפילין ואינו מקיימם^[9]ט). ידועות ההוכחות לכאן ולכאן^[10]י), אך יש לטעון שכבר המבנה החיצוני המוכר של התפילין מוכיח בבירור שעיקר מצוותם כל היום, ולולא כן כלל לא היו נראות התפילין כפי שהן נראות.
התורה ציוותה בארבע פרשיות שונות לקשרן על היד ובין העיניים, כשבכל פרשה מופיע הציווי בה עצמה, ואין שום פסוק המחבר בין הציוויים הללו. נאמר בגמרא (מנחות מד ע"א) שהמניח תפילין מקיים שמונה מצוות עשה, ארבע על היד וארבע על הראש. אך במניין המצוות נמנו שתיים בלבד, אחת על היד ואחת על הראש, משום שארבע פרשיותיהן מעכבות זו את זו, וכפי שביאר זאת הרמב"ם בשורש יא. מניין שיש בכלל קשר מעשי ביניהן? מדוע לא נניח ארבע תפילין נפרדות, שבכל אחת פרשה אחת? מה מקור חיבור כלל הזכרונות יחד? הרי ארבעה ציוויים נפרדים לגמרי יש בתורה^[11]יא).
הברייתא (מנחות לד ע"ב) דורשת: "ת"ר יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות? ת"ל ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות. הא כיצד? כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים" (בהמשך שם מבואר שם שזהו בשל ראש, ובשל יד עור אחד בבית אחד). הברייתא שואלת בעצם את שאלתנו, מניין שיש חיבור בין הזכרונות השונים? מדוע לא נניח ארבעה תפילין עם ארבע פרשיות על היד, וכך על הראש, ללא כל קשר ביניהן?^[12]יב) תשובת הברייתא היא שאין מקום לכמה זכרונות. אך תשובה זו קשה להבנה. האם ניתן לדרוש שלא נאכל מצה ומרור בזה אחר זה, או חגיגה ופסח, משום שיש כאן שתי אכילות? האם ניתן לדרוש שלא יהיה מקום לשתי אמירות ביום, קריאת שמע וברכת המזון למשל? הלוא ברור שניתן לעשות מעשה אחר מעשה ואין כל סתירה ביניהם. כיצד הנחת כמה תפילין שונות סותרת את היות כל זכרון עומד לעצמו?
ברור שכוונת הדרשה היא שאי אפשר להניח כמה זכרונות באותו מקום בגוף, והרי מקומן של התפילין זהה לכל הפרשיות. גם אם אמנם פיזית מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, ואם היו קטנות יותר, שכל אחת היתה כוללת רק פרשה אחת, אפשר שהיה מקום גם לארבע תפילין^[13]יג), הדרשה היא שאין לזכור יותר מעניין אחד בנפרד ויש לאחדם לכלל זכרון מאוחד. אך דרשה זו מובנת רק אם כל הזכרונות מונחים בו בזמן. אם כוונת התורה היתה להניחן פעם ביום, הרי אפשר להניחן בזה אחר זה, והרי זה ככל המצוות שאדם מקיים אחת ואחר כך את האחרת, גם באותו איבר עצמו, ואין כאן שום התנגשות. ברור אם כן מתוך הדרשה שזכרון הוא דבר הקבוע כל הזמן על מקומו, ולא שייך לבאר את כוונת התורה לזכור כל פרשה בחלק אחר של היום, שכך אף לא אחד מהזכרונות מקוים במלואו. אם ציוותה התורה לזכור ארבעה עניינים, ואם לשון התורה מורה שאין ב' וג' זכרונות, הרי הדרך היחידה היא לאחד בין כל הזכרונות ולהניחם צמודים יחד, שכן על כולם להיות מונחים בעל עת^[14]יד).
בלשון קצרה נאמר זאת כך: אם מצוות תפילין מוגבלת בזמן כמו עשיית מעשה, הרי ניתן לעשות כמה מעשים בזה אחר זה ואין לכך כל סתירה מלשון התורה. רק אם הנחת התפילין היא מצב קבוע, או אז כמה תפילין בו בזמן יהוו הקבלה של כמה זכרונות, ולא כך משמע מלשון התורה. נמצא שצורת התפילין מוכיחה שהתפילין מלווים את הישראלי לאורך כל זמנו במידת האפשר.
♦
ה.
מקור להנחתן לפחות פעם ביום
לדברינו, מצוה זו אין לה שיעור למעלה מבחינת הזמן. האם יש לה שיעור למטה? האם יש מינימום של זמן הנחה שבו יוצאים ידי חובה ואין זה נחשב ביטול מצוות עשה? מקובל שפעם ביום הוא המינימום והעובר יום בלי הנחת תפילין ביטל עשה. ההקפדה על הנחתם פעם ביום בעת אמירת קריאת שמע ותפילת שחרית, מקורה בדברי חז"ל: "כאילו מעיד עדות שקר".^[15]טו) אך לכאורה הלכה זו אין יסודה בהלכות תפילין אלא כדי להימנע מעדות שקר (אף שבפועל יש כאן הנחיה מתי להניח תפילין והיא אכן מופיעה בהלכות תפילין). אדם שנאנס וקרא קריאת שמע בלי תפילין, מדוע עליו להניחם דווקא באותו יום? בדברי חז"ל לא מצאנו מקור לשיעור זה.
נחלקו הראשונים אם בחול המועד יש להניח תפילין. בגמרא (מנחות לו ע"ב) נאמר ששבתות וימים טובים פטורים משום שהם עצמם אות, והתוספות (שם ד"ה יצאו) וסיעתם טוענים שלא רק איסור מלאכה מהווה אות אלא מצוות החג, מצה, סוכה ולולב, ואולי גם איסור מלאכה חלקי, מהווים אף הם אות ולכן חולו של מועד פטור מתפילין; ולעומתם, דעת הרא"ש וסיעתו שחולו של מועד חייב בתפילין. האריכו בזה הפוסקים (ראה ב"י סימן לא), וכידוע הכרעת השו"ע (סימן לא סעיף ב) לפטור, בעיקר מפני דברי הזוהר שהביא בבית יוסף, והרמ"א הביא את מנהג אשכנז להניח בברכה. יש גם שנהגו להניח בלי ברכה או בצנעא והדברים עתיקים.
לכאורה, אם חיוב הנחת תפילין הוא פעם ביום מעיקר הדין, איך נהגו ישראל להקל בספק מצוות עשה דאורייתא ללא שהוכרעה ההלכה באופן ברור? וכי דעתם של סיעת ראשונים נדחתה לקולא מפני סיעת ראשונים ואזהרת הזוהר עד שאין חוששים לה כלל? דומה שאין זו דרך הכרעת ההלכה בדרך כלל. נראה מכך שאין ביטול של יום אחד נחשב ביטול מצוות עשה, אלא שיעור זה הוא מנהג ישראל כדי שמצוות תפילין לא תיבטל^[16]טז).
אך מצאתי בדברי הירושלמי (הוריות פ"א ה"ג) מקור המורה לכאורה על שיעור של פעם ביום לכל הפחות: "נביא ומדיח, יכול אם יאמרו לך אל תתן תפילין היום תן למחר תשמע להם? ת"ל ללכת בהם, בכולן לא במקצתן, הרי עקרת שם כל אותו היום"^[17]יז). הברייתא דורשת שרק אם נביא שקר ומדיח מבקשים להעביר על מצוה שלמה הם חייבים מיתה, וכדוגמא מובא ביטול של יום אחד בתפילין. משמע שכל יום הוא מצוה לעצמה וביטול יום אחד נחשב ביטול מצוה. ושמא למ"ד לילה לאו זמן תפילין יש סברא שבכל יום מתחדש חיוב נפרד, אבל למ"ד לילה זמן תפילין החיוב רצוף ואין משמעות ליום נפרד (וגם האיסור מדרבנן להניחם, הוא רק מחשש שירדם בהם ואינו קוטע את החיוב מהותית, ולכן אין גם סברא שיהיה חיוב חדש מדרבנן בכל יום).
♦
ו.
התפילין כתלמוד תורה ובמקומו
גדרה ההלכתי של מצוות תפילין צריך ביאור. מצוות ציצית למשל, נוהגת בכל עת שאדם לובש בגד המחויב, והפושט את בגדו צריך לשוב ולברך כשלובשו שוב אם היה הפסק^[18]יח), שכן הוא מקיים שוב מצוה גמורה. מאידך, מצוות לולב למשל, קיומה הוא פעם אחת ביום, ואף שאנשי ירושלים היו נוטלים את הלולב כל היום מפני חיבוב מצוה (סוכה מא ע"ב), וכן מצוה לנענע בהלל ויש לזה גדר של שיירי מצוה (שם לז ע"ב), אך משיצא ידי חובה אינו רשאי לברך עוד (שם מו ע"א, שו"ע תרנא ס"ה רמ"א). מצוות תפילין גדרה ממוצע ביניהם. מחד, המניח וחולץ והסיח דעתו שב ומברך^[19]יט), שכן הוא מקיים מצוה גמורה, אך מאידך, מי שאינו שב ומניח אינו מבטל מצוות עשה כהולך בבגד בלי ציצית, ורובא דעלמא הולכים רוב היום בלי תפילין. מהו גדר ממוצע זה?
מצוות תלמוד תורה גדרה דומה לכך. מחד, ביטולה אינו אלא כאשר עבר יום שלם בלי לימוד תורה, וכיון שקרא אדם קריאת שמע קיים לא ימוש (מנחות צט ע"ב), ומאידך, בכל עת שלומד תורה מקיים מצוה גמורה ואילו היה מסיח דעתו היה צריך לשוב ולברך כמה פעמים ביום, רק שלרוב אינו נחשב היסח הדעת.^[20]כ) גדר תלמוד תורה הוא שילמד האדם בכל זמנו הפנוי, כשאינו טרוד בצרכי הגוף ובדרך ארץ ואינו עוסק במצוה עוברת^[21]כא). אפשר שכן הוא גם בתפילין. מצוותן היא להניחן בכל עת שהוא ראוי ומסוגל לכך. המבטל מפני צרכיו, מפני היות גופו בלתי ראוי וכדומה, אין עליו עוון. אך המבטלה לחינם שלא כדין הוא עושה. ומכל מקום אסור לעבור יום שלם בלעדיהם, כאמור לעיל (וגם זה בדומה לתלמוד תורה).
דמיון זה בין תורה לתפילין אכן מובא בגמרא בכמה הקשרים^[22]כב). בקידושין (לד ע"א): "ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. מנלן? גמר מתפילין, מה תפילין נשים פטורות אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ותפילין גמר לה מתלמוד תורה, מה תלמוד תורה נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות". ומצאנו (סוכה כח ע"א) מעלת רבן יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר שלא הלכו ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין - שניהם כאחד^[23]כג).
בסוף מסכת תפילין נאמר: "כך היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מצוות תפילין, שכך אמר הקב"ה לישראל: 'והגית בו יומם ולילה'. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון העולמים! וכי אנו יכולין להגות יומם ולילה? אמר להם הקב"ה: בני! הוו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאילו אתם הוגים בתורה יומם ולילה, שנאמר והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך". וגדולה מזו מצינו במכילתא, ונפסק להלכה בטושו"ע (לח י) שהעוסק בתורה פטור מן התפילין, ונחלקו הראשונים בפירוש ההלכה, והפוסקים סייגו את הפטור, ראה כל זה שם בנו"כ.
נראה שגדרה של מצוות תפילין הוא שלימוד התורה יקוים בפה ובמעשה, ולכל הפחות באחד מהם. קשירת עיקרי התורה על הלב ובין העיניים, הרי היא מקבילה ללימוד התורה והגייה בה ומשלימה אותם, ובמיוחד בזמן שאיננו יכולים לעסוק בה כראוי. נמצא שהעוסק בתורה אינו נצרך לזה, ודוקא במסחרו ובהילוכו התזכורת חשובה יותר,^[24]כד) ואולם אם החזיק בזה וגם מזה לא הניח ידו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, וכמעלת ריב"ז ור"א שהקפידו להחזיק בשניהם כאחד. וכן מצינו (ב"ק יז ע"א) שרבי יוחנן לא השיב לשאלת תלמידו כשיצא מבית הכסא, עד שהניח תפילין, ולגירסת השאילתות (הובאה שם בתוד"ה והאמר) התורה היא הלימוד והתפילין הם הקיום, ובלימוד של יחיד מוטב להקדים התורה לתפילין משום שלימוד גדול ממעשה.
בנוסף, כהנים בשעת עבודתם פטורים מן התפילין (ורשאים להניח תפילין של ראש אך לא של יד משום חציצה. זבחים יט ע"א, רמב"ם תפילין פ"ד הי"ג, כלי המקדש פ"י ה"ו). נמצא שמי שעסוק בעבודת ה' במעשה - עבודת הקרבנות, או במחשבה - לימוד תורה, פטור מתפילין. התפילין נועדו בעיקר כדי להשלים את העדר היכולת לעסוק בעבודת ה' בפועל בכל עת, ובאמצעות התפילין לא יסיח דעתו מעבודת ה' (זכרון הציצית גדר אחר לו, כעבד המציין על בגדו את חובתו לאדונו וכבן מלך המציין על בגדו את קרבתו למלכות, ואכ"מ).
המצב בפועל הוא שרובא דעלמא אינם מניחים תפילין כל היום, ומכך נובעת ההקפדה שלא לשוח בהן שיחת חולין, אפילו דברי רשות ראויים. המניחן כל היום הרי ודאי שעוסק בהן בענייני חולין המותרים והראויים, כמסחר ועשיית מלאכה וכדומה, וכאמור זוהי כוונת התורה, שיקדש בהן את כל הליכותיו. אמנם המניחן רק בעת התפילה מקפיד לחולצן בטרם יעשה כל פעולה שאינה חלק מהתפילה, וכך התקבלה התחושה ששיחה מותרת שאינה דברי תורה ותפילה פוגמת כביכול בקדושת התפילין, ועל האדם לשהות בכעין תענית דיבור בעודן עליו^[25]כה).
♦
ז.
ביאור חדש במעשה אלישע בעל כנפיים
בימי קדם גם הנחתם באופן יומיומי לא תמיד היתה מובנת מאליה. כך עולה מהתוספות (שבת מט ע"א ד"ה כאלישע), וידועה עדותו של הסמ"ג (מצוות עשה ג^[26]כו)) שעשה רבות כדי להשיב את מצוות הנחת תפילין לקהילות ישראל, אחרי שראה שהמצוה נטושה.
כבר בגמרא (שם קל ע"א) נאמר: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת השמד, כגון עבודה זרה ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת השמד, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם. דא"ר ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אמר אביי: שלא יפיח בהם. רבא אמר: שלא יישן בהם. ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. א"ל: מה בידך? אמר לו: כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים" (המעשה מובא גם בשבת מט ע"א).
שתי קושיות מעלה המעשה והדין הנלמד ממנו. ראשית, מניין שאלישע שמר על גוף נקי? התוספות (מט ע"א ד"ה כאלישע) פירשו שלולא היה שומר על קדושת התפילין בגוף נקי לא היה נעשה לו נס, אך צע"ג, שהרי אם אין הלכה לשמור על גוף נקי, מדוע לא ייעשה לו נס? ואם הכוונה שגם ללא ההלכה המחייבת ברור שמידת חסידות לשמור על גוף נקי, כיצד ניתן להוכיח מכאן שאכן זהו חיוב גמור? שמא אלישע נהג חסידות ולכן נעשה לו נס.
קושיה שניה הקשו הראשונים, איך היה מותר לאלישע להסיר את התפילין כשהגיע אליו הקסדור, והלוא בשעת השמד יש למסור את הנפש על כל מצוה ואפילו אערקתא דמסאני. נאמרו כמה תירוצים בראשונים. התוספות (שם ד"ה נטלם) תירצו שהרבה ישראל הולכים בלי תפילין ואין זה נראה כמבטל מצוה ואף לא כמראה נכרי. הר"ן בחידושיו והנימוקי יוסף בסנהדרין (יז ע"ב מדפי הרי"ף) תירצו שהנכרי יכול להסירם מראשו בעל כרחו, והרי זה כקרקע עולם שאין חיוב מסירות נפש, משום שהמעשה ייעשה כך או כך.
ניתן לפרש את המעשה אחרת ושתי הקושיות מתורצות זו בזו. אלישע אכן לא הסיר את התפילין למרות הסכנה, מפני שבשעת השמד יש למסור את הנפש על כל מצוה. ברם משהגיע אליו הקסדור חשש אלישע שלא יוכל להעמיד עצמו בגוף נקי מפני פחד המוות,^[27]כז) והסיר את התפילין מראשו מצד שמירת קדושתן ולא כדי להינצל. לאחר שהוכיח את אי כניעתו לקסדור שלא הסירן קודם, אין בזה גם חשש שנראה כנכנע לגזירה.
♦
סיכום
ארבע פרשיות יש בתפילין: יחוד ה' ואהבתו, אמונת שכר ועונש, חיזוק האמונה דרך יציאת מצרים, ובחירת עם ישראל דרך מכת בכורות. בתפילין דמרי עלמא מופיעים ארבע עקרונות דומים כלפי עם ישראל.
צירוף ארבע העיקרים לכלל מצוות תפילין יחד, נובע מהחובה לזכור את העקרונות הללו כל היום, וכך אין מקום לכמה זכרונות בו זמנית במקביל ויש לאחדם לכלל זכרון אחד. לו היה נכון לכתחילה להסתפק בזכרון בחלק מהיום, היה ניתן לחלק את הזמן בין ארבעת הזכרונות. עם זאת, ישנו שיעור מינימום של אחת ליום. גדרה של המצוה דומה לתלמוד תורה, שיש לקיימה ככל האפשר ולפחות אחת ליום. התפילין הן לימוד התורה במעשה, ועיקרה כדי להציל את מי שאינו לומד תורה שלא יסיח דעתו מעבודת ה'.
בשעת הגזירות, לא מסרו עצמם ישראל על מצוה זו ועדיין היא רפויה בידם, מלבד אלישע שמסר עצמו על קיומם והסירם רק מפני קדושתם ולא מחשש מיתה.
♦ ♦ ♦
________________
ברור שכוונת רשב"ם לומר שקבלת חז"ל מפרטת את האופן המעשי לקיים את עומק הרעיון המובע בכתוב. נראה שראב"ע מתנגד לכך ומעדיף לפרש את פשט הכתוב עצמו כהנחיה מעשית בלבד. עם זאת, גם לדעתו נראה פשוט שזוהי מטרת המצוה.
לשונו של הרמב"ם שם צריכה עיון, שכתב: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין". הוא כותב אמנם שזוהי מצוותן כגדר הלכתי מחייב, אולם כל לשונו היא על דרך מעלה וחסידות, לצד המלצה ועצה להינצל מן החטא. ובמיוחד שכתב "צריך אדם להשתדל", ואם זהו חיוב מה מקום יש להשתדל? אמנם לשון כזו כתב הרמב"ם גם בחיוב לאכול את כל בשר הקרבן ולא להותיר, למרות שזהו לאו ברור (הלכות קרבן פסח פ"י הי"א): "צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר, שנאמר "לא תותירו ממנו עד בקר" וכן בשני שנאמר "לא ישאירו ממנו עד בקר", ואם השאיר ממנו בין בראשון בין בשני עבר בלא תעשה". נראה שחיוב שקשה לקיימו ויש להזהיר מפני התרשלות, ולפעמים גם מפני מניעות מוצדקות, נקט בו הרמב"ם לשון כזו.
בסוף מסכת תפילין מובא: "מעשה שהלך רבי אליעזר לאובלין אצל בעה"ב אחד, נהגו שיטבל במערה, פשט ר"א את כליו ופשט את תפיליו. אמר ליה: רבי! והלוא מי המערה זו יפים משל זו. ולא היה בין זו לזו אלא ארבע אמות. לבש ר"א את כליו ונתן את תפיליו, שלא היה ר"א מהלך ארבע אמות בלא תפילין, כך היה ר"א עושה מצוות תפילין קבע". לכאורה לא הרויח ר"א זמן נוסף בתפילין, שהרי הליכת ארבע אמות היא זמן קצר יותר מעיסוק בלבישת וחליצת תפילין. נראה שהקפיד יותר שלא ללכת בלי תפילין מאשר שלא לשהות בעמידה בלי תפילין, בדומה למה שאנו נוהגים היום בכיסוי ראש.
וכן בספר החינוך (מצוה תכא): "ומה שאמרו [שבת מ"ט ע"א] שתפילין צריכין גוף נקי, ואמרו בגמרא מאי גוף נקי, שיזהר שלא יפיח בהן. אבל אין הענין לומר שצריכין גוף נקי מעבירות או מטומאה, כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עבירות מחוייב במצות תפילין ובלבד שידע להזהר שלא יפיח בהן, ואולי מתוך התמדתו במצות התפילין שהן זכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו, וחכמים זכרונם לברכה חייבונו [סוכה מ"ב ע"א] במצות התפילין לחנך בה אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמור אותן. ומזה יש להבין שדעת רבותינו זכרונם לברכה להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העבירות וסולם חזק לעלות עמה להכנס בעבודת הבורא ברוך הוא, והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כוונתם לטובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצוות והיא רעה רבה. ואם ידעתי כי יסמכו הדורשים דרשות אלו על מעשה שנזכר בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ג] בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא, ולזמן תבעיה ניהליה וכפר ביה, ואמר ליה בעל הכוס לא לך הימנית אלא לאילין שבראשך, וכוונתם לומר שיש חילול השם להתחסד בקצת מצוות ולהרשיע בקצתן. ולא כן ביתי אני עם האל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלהים טובה תלבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו והמות פתאום תבוא. וכבר למדונו זכרונם לברכה [אבות פ"ד מ"ב] שמצוה גוררת מצוה, וששכר מצוה מצוה. בכל אלה הדברים ומוסרים טובים קדמונו והורונו זכרונם לברכה, והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרוע אינה חכמה".
שמא ניתן לבאר בכך את היווצרות מחלוקת רש"י ור"ת על סדר הפרשיות, שהרי אם התפילין היו מצויות בכל בית קשה להבין איך נחלקו על סדרם, אמנם אם היו נדירות ורוב ישראל לא הניחום ניחא יותר. במאמר בואו חשבון של בעל יפה עיניים (מודפס בסוף מסכת ערכין) אות ב, הקשה זאת וכתב שאין להוכיח הלכה אלא מהעיון בסוגיות ולא מהמונח לפנינו. וצע"ג, האמנם מצוה יומיומית שיש בה רציפות של מסורת יחלקו הראשונים על עצם כשרותה מכוח עיון בסוגיה ובעצם יפסלו מכאן ולהבא את כל התפילין המצויות? (אמנם גם לדעת ר"ת, ודאי שרש"י שהניח בשעתו כהבנתו אינו בגדר קרקפתא דלא מנח תפילין חלילה, וראה מכות יא ע"א שפסלו את תפיליו של רבי חייא שהיו תפורות בפשתן, וכתב החזו"א [אגרות ג, יז. וראה גם שבלי הלקט הל' תפלה סי' ה]: "הדבר תימא דרבי חייא (דאמרו פ' הפועלים מי גילה רז זה) לא קיים מצות תפילין חלילה. ומיהו אי ר"ח ובית דינו קבעו הלכה דכיתנא כשר, היה הדין כשר, וכשאמרו בגמ' ולית הלכתא כוותיה, נקבע הדין שהוא פסול").
ואמנם מחלוקת זו קדומה יותר - רב האי גאון נקט כר"ת (מנחות לד ע"ב תוד"ה והקורא, וראה רמב"ם וראב"ד פ"ג מתפילין ה"ה, ושם בכס"מ דברי הרא"ש ותשובת הרמב"ם לחכמי לוניל), ואפשר שנחלקו בה תנאים (ראה יבי"א הנ"ל הערה 13) - לכן לא ניתן היה להוכיח מהתפילין המצויות, שכן השאלה היתה כיצד לפסוק בין השיטות הקדומות.
לולא דמיסתפינא שמא אפשר לומר שבזמנים קדומים היו שסידרו את הפרשיות כרש"י והיו שסידרו כר"ת וסברו שהכל כשר, עד שחלקו בכך חכמי ישראל בדור מן הדורות ומאז היתה להלכה פסוקה כך או כך, זה פוסל סדר זה וזה פוסל סדר זה. בדומה לתקנת רבי אבהו לתקוע שברים ותרועה בכל האופנים מפני הספק, שלדעת רב האי גאון (תמים דעים סי' קיט ואוצה"ג לר"ה סי' קיז) אין זו מחלוקת או ספק בדין והכל כשר, אלא שרבי אבהו תיקן שלא תראה תורה כשתי תורות, משום שהיו שתקעו כך והיו שתקעו כך. ומ"מ כיום להלכה מי שיעשה רק שברים או רק תרועה הרי זה ספק דאורייתא אם יצא, שכן להלכה פסלו הפוסקים (שו"ע תקצ ס"ב ומשנ"ב סק"ו) קול זה או זה מספק ואין יוצאים ידי חובה דאורייתא עד שיתקעו את כל הספקות. נמצא שגם אם לא היה ספק הלכתי בעבר בין האפשרויות, למרות שהן היו קיימות, הוא נוצר עם השנים. כך גם שיעורי כזית ואמה וכדומה, בעבר היה כל אחד משער לעצמו והיו הבדלים בין התוצאות של אנשים פרטיים, ורק במקום ציבורי כבית המקדש היו אמות מוסכמות. ראה תשובתו של רב שרירא גאון (ספר האשכול [אלבק], הלכות חלה ח"ב סי' יג) ש"הכל לפי דעתו של רואה", ותשובתו של רב האי גאון (שם): "ולכן נתנה תורה שיעור בביצים ובפירות... לפי שהביצים והפירות נמצאות בכל מקום. כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שישראל עתידין להתפזר בין האומות...". אך לאחר שנשאלו הדברים לפני חכמי הדורות וקיבלו שיעור אחיד, שאינו תלוי עוד בזית המצוי ובאמת היד, מי שעושה פחות משיעור זה לא יצא ידי חובתו, גם אם זהו גודל הזית שצמח באילנו וגם אם זהו אורך אמתו. גם היום אנו רואים לעינינו כיצד הלכות שהיו שנהגו בהן כך או כך על פי החוש או על פי ההבנה, הופכות לאחידות ומחייבות, כמו חישובי 'יד סולדת' במעלות צלזיוס, שיעור זמן אכילת פרס בדקות ועוד.
השפת אמת כתב (קל ע"א ד"ה כיון שהגיע אצלו): "י"ל דלפיכך נטלן מראשו משום נקיות שלא רצה שיקרב אצל קסדור בתפילין כדאיתא לעיל ברבי יהושע שחלץ תפיליו קודם שנכנס אצל המטרוניתא... ובזה מיושב מה שהקשו התוספות לעיל מט ד"ה נטלם". הפירוש למעלה מורכב משני אלה ומיישב את שתי הקושיות כאחת.

הערות שוליים

↑ . רשב"ם (שמות יג ט): "לפי עומק פשוטו, יהיה לך לזכרון תמיד כאלו כתוב על ידך, כעין שימני כחותם על לבך". וראב"ע כתב: "יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזיכרון על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. גם וקשרתם לאות על ידיך, כמו קשרם על לוח לבך תמיד. גם וכתבתם על מזוזות ביתך, כמו כתבם על לוח לבך. ומה שיהיה לאות ולזיכרון, שיהיה שגור בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה, כי בתחילת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל. ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מידי פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת. כמו ומלתם את ערלת לבבכם, שנצטרך לתקנו לפי הדעת".
↑ . במנחות לו ע"ב (ומקבילות) נאמר: "אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה "והיה על מצחו תמיד" שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה", ונפסקה מימרא זו להלכה. האזכרה שבציץ עומדת לעצמה לקדש את השם, ואי הסחת הדעת היא מחמת קדושת השם בלבד, אולם האזכרות שבתפילין נכתבות בתוך הקשרים רחבים, ולכאורה חובת נתינת הדעת אינה על האזכרות בלבד אלא על כל דברי התורה שהאזכרות מקדשות.
↑ . טוטפת היא תכשיט שאינו מיוחד דווקא למצוה (שבת פ"ו מ"א, וראה מנחות לד ע"ב תוד"ה לטוטפת [השני]), אלא שבטוטפתו של איש ישראל כתובים עניינים אלה, וראה ברכות (ו ע"א): "הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו", כלומר, מהם העניינים שכביכול אינם סרים מסדר יומו של הבורא, ראה להלן אות ג.
↑ . האריך בזה הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג טז).
↑ . ניתן לפרש כך את ההבדל בין שירה לברכה, ששירה היא הודאת הניצול וברכה היא הכרה בגדולה. כך מפרשים את דברי חז"ל (סנהדרין צד ע"א): "תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה". למרות שהם אמרו שירה והודו על הצלתם בנימה אישית, אך חסרו את ההכרה בגדולת הבורא כשלעצמה, מה שראה יתרו העומד מבחוץ. כך ניתן ליישב קושי בדרשת רבי יונתן (שם לט ע"ב, ובמגילה י ע"ב בשם רבי יוחנן, וחילוף שמות זה נפוץ באגדות הש"ס): "מאי דכתיב (שמות יד, כ) ולא קרב זה אל זה כל הלילה, באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!". איך אם כך אמרו משה ובני ישראל שירה? ולדברינו יש לחלק בין הודאת הניצול, שראויה גם בעת כזו, לשבח המלאכים על גדלות ה', שאינה רצויה בעת שנענשים הרשעים. וראה מהרש"א סנהדרין שם (חידושי אגדות ד"ה ומי חדי קב"ה) שחילק בין שירה להלל.
↑ הרמב"ם שיסד שלושה עשר יסודות לאמונת ישראל (בפירוש המשנה בהקדמתו לפרק יא ממסכת סנהדרין, ובמידה מסוימת של הקבלה בהלכות תשובה פ"ג הלכה ז-ח), האריך בידיעת ה' והנהגתו את העולם, אך לא מנה כיסוד נפרד את בחירת עם ישראל מבין העמים. לעומתו, ריה"ל יסד את חובת עבודת ה' ואת השתלשלות האמונה בעולם על יסוד בחירת האבות ובניהם. אמנם דווקא הרמב"ם סיכם שם שמי שאינו מאמין ביסודות האמונה שמנה שם הוציא עצמו מקהל המאמינים שהם זרע ישראל.
↑ . ריה"ל הקשה מדוע לא נאמר 'אנכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ'. בספרו הכוזרי (א כה) עיקר תירוצו הוא שעדות ישירה חזקה ממסורת רחוקה, ולכן יציאת מצרים מהווה בסיס איתן יותר מבריאת העולם להכרת גדלות הבורא. לעומת זאת, ראב"ע שהביא את קושייתו זו של ריה"ל בשמו (שמות כ, ב) מדגיש את היסוד של חובת עבודתנו על בסיס הכרת הטוב.
↑ . לא מצאתי הסבר אחר מדוע יש שתי פרשיות של יציאת מצרים בתפילין, וצל"ע כיצד דבר יסודי כזה לא נכתב במקורות הידועים. אודה מאוד למי שיפנה אותי לפירוש זה או אחר במקור קדום.
↑ . ברכות יד ע"ב מימרא דעולא, תוספות שם ד"ה ומנח תפילין, טושו"ע או"ח כה סעיף ד ופוסקים.
↑ . הרמב"ם בהלכות תפילין (פ"ד הכ"ה) כתב שמצוותן כל היום, כך בחינוך (מצוה תכא) ובסמ"ג (עשה ג) ועוד. הריטב"א בשבת מט ע"א (ד"ה כיון שהגיע) כתב שחיובן מדאורייתא פעם ביום וממידת חסידות כל היום. ראה בטושו"ע לז סעיף ב ואחרונים שם, ובאשל אברהם (בוטשאטש, או"ח כה יב) האריך בצדדים שהחיוב רק פעם ביום.
↑ . הגמרא במנחות (לד ע"א) מצטטת את המשנה: "ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן" ומקשה "פשיטא". אך הקושיה היא על סוף המשפט והתירוץ הוא על קוצו של יו"ד או על אות שאינה מוקפת גוויל. כך גם לעיל (כט ע"א) לגבי מזוזה. אך על עיכוב הפרשיות זו את זו אין הגמרא מקשה מנלן.
↑ . בלשון הברייתא אפשר לפרש שהכוונה היא שלא תהיה חובה לחבר את הבתים בעור אחד, ועדיין מצוה אחת היא גם בהווה אמינא, אך במכילתא דרשב"י (שמות יג ט) הלשון היא: "יכול יתן בארבעה מקומות? ת"ל ולזכרון בין עיניך, מלמד שנותנם במקום אחד".
↑ . אמנם ישנו קושי להניח כמה תפילין שכולן יהיו ממוצעות בין העיניים, אך יש להעיר שלא מצאנו כלל מפורש שעל התפילין להיות ממוקמות בצורה סימטרית בין העיניים. לכאורה כשם שהקיבורת של יד מוגדרת בכל המקום התפוח שכנגד הלב, ואם התפילין אינן ממלאות את כל הקיבורת ניתן להניחן מעט למעלה או מעט למטה ובלבד שיהיו בתחום מקומן, וכך גם בשל ראש ניתן להניחן מתחילת השיער ומעלה ולחלופין ממקום שמוחו של תינוק רופס ומטה, ואין חיוב למקמן דווקא באמצע גובה המקום המוגדר קיבורת, כך ניתן גם להניחן בימין המקום המוגדר בין העיניים או בשמאלו, ומניין שחובה להניחן דווקא באמצעו אם הן קטנות מלתפוס את כל המקום? בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' ג אות יא) הביא משו"ת דברי חיים (צאנז ח"ב סי' ו) שהמכוון במראה את התפילין בין העיניים הוא דרך בורות, אך משו"ת הרדב"ז (ח"ג סי תעח) הביא שמקפיד בזה, ולדעתו מקום יש בראש להניח שתי תפילין זו מעל זו באורך הראש ולא זה ליד זה לרוחב, ודן שם בדבריהם, ובאפשרות לפ"ז שיש מקום לארבע תפילין בראש, שתיים באורך ושתיים ברוחב.
↑ . צריך עיון מהיכן נדרשת ההלכה המקבילה במזוזה, ששתי פרשיותיה מעכבות זו את זו והיא מורכבת משתיהן יחד, למרות שהציווי כתוב בשתי פרשיות נפרדות. ואולי גם שם הוא כתירוצנו כאן, שלא מסתבר לשים כמה כתבים על מזוזת הפתח, שהרי המזוזה קבועה תמיד, אך לא מצאתי דרשה כזו. בקריאת שמע אכן לא ברור שיש כאן מצוה אחת ממש, שכן יש סוברים שפרשה שניה אינה מהתורה, וגם אם היא מדאורייתא - מי שאינו יודע את כל הפרשיות חייב לומר לפחות את מה שיודע ומקיים בזה מצוה. וראה ביה"ל סד ד"ה אע"פ שאינו רשאי, שפשיטא ליה שאינן מעכבות זו את זו.
↑ . מדוע לא נאמר גם להיפך, שכל המניח תפילין ואינו קורא בהם קריאת שמע כאילו מעיד עדות שקר, שהרי נכתב בהם 'ודברת בם' והוא קושר ציווי זה ואינו מקיימו? נראה שגם מזה יש להראות שתפילין ביסודן הן כל היום, ונמצא שמצוות תפילין רחבה וכוללת יותר מקריאת שמע שהיא מעשה שזמנו קצוב. לכן לא שייך עדות שקר כשמניח ואינו קורא, שכן אינו נראה כביטול, שמא קרא כבר או יקרא אחר כך, אך כשקורא ואינו מניח יש בזה עדות שקר, שכן בעצם יש להניח בכל עת.
↑ . באשל אברהם מבושטאטש (כה ה) כתב שמעיקרא סבר שנשמטה הגמרא שיש חיוב בכל יום מהמוני ישראל שאינם מניחים בחוה"מ, עד שהסיק שאין חיוב מדאורייתא בכל יום, וכך הביא במועדים וזמנים (ח"ד עמ' עח) בשם הגרי"ז.
↑ . ניתן לדחות שהוא הדין אם יאמרו לא להניח שעה אחת ביום ולשון הירושלמי לאו דווקא, ולפני כן ננקטה לשון דומה על אכילת כזית חלב היום ושתיים למחר, אף שודאי אין הגדרה של יום באיסור אכילת חלב, אך ההקשר שם צ"ע, ועיין במפרשים.
↑ . ובשו"ע (ח סי"ד) נחלקו הפוסקים מה נחשב הפסק.
↑ . שו"ע (כה סי"ב). ואף לדעת חכמים, (סוכה מו ע"א), שאין מברכים אלא שחרית, היינו שפוטר בברכה זו את כל היום. ראה תוספות שם מה ע"ב ד"ה אחד, שכתבו שברכת תפילין בכל פעם שמניחן היא משום שמצוותן כל היום, שלא כלולב. וראה בגמרא (מנחות מג ע"א) שמשווה ברכת ציצית לברכת תפילין, שמברכים בכל לבישה והנחה.
↑ . שו"ע (מז ס"י), ובסעיף יא הביא מחלוקת ראשונים אם שינת יום היא הפסק שצריך לברך שוב.
↑ . ראה אור שמח תחילת הלכות תלמוד תורה, ושוב ראיתי שהאריך שם בדברים דומים לעיקר שכתבנו כאן בדמיון לתפילין.
↑ . לדברים אלו התעוררתי עם רעי יקיר לבבי ר' אריאל דוד הי"ו שהרבה דברים במאמר למדתי איתו וממנו.
↑ . ביומא (פו ע"ב) נאמר: "היכי דמי חילול השם... רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין". העניין שם אינו מצד ביטול מצוה, אלא שכיון שרגילים לראותו בתפילין, בביטולם יש חילול השם לפי המצופה ממנו, וכמו דוגמאות אחרות שם שאין בהם חטא מצד המעשה עצמו, רק שהם ירידה ממדרגת אותו חכם. אצל ריב"ז ור"א מדובר במעלה עצמית של קיום מלא של מצוות תלמוד תורה ותפילין, וכן אצל רבי יוחנן עצמו (ראה להלן, ואמנם הרמב"ם [יסודי התורה פ"ה הי"א] לא נקט את דברי רבי יוחנן על דרך השלילה אלא על דרך החיוב, כדרכו של חסיד המקדש את השם בהליכותיו).
↑ . כך כתב הסמ"ג בדרשתו (ראה להלן): "עוד זאת דרשתי להם כי יותר חפץ הקב"ה באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק, ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים ולישרם דרך טובה ויותר הם צריכים זכר וחיזוק מאותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם והבאתי ראיה גדולה וחזקה כי בתפילין יש ארבע פרשיות ובכל אחת כתוב ולטוטפות חוץ מאחת ששינה בה הכתוב וכתוב בה ולזכרון ללמד שעיקר חיוב תפילין לאותם שצריכים יותר זכר".
↑ גם חליצת התפילין לפני מוסף של ראש חודש, נראה שלא היתה נקבעת כך אילו היו מניחים תפילין בכל עת, שכן אין סיבה לבטל מצוות עשה מדאורייתא, ורק משום שבלאו הכי מניחים רק זמן מוגבל, נהגו על פי המקובלים לחולצן בזמנים שנראים כאינם ראויים לכך, מפני מעלת הזמן כמוסף, או מפני חסרונו כעיסוק בדברי חול. הדבר דומה לתהליך שעבר מחובת כתיבת ספר תורה לשם לימוד קבוע בו בכל בית מישראל, ועד המצב שגם מי שכותבו ומקיים את המצוה כתיקנה מפקידו בבית הכנסת מפני החשש מאי שמירת קדושתו כראוי, וכבר הפרישה (יו"ד סימן ער) כתב שאין ללמוד בו ביחיד: "משא"כ בזמננו שנעשה לנו בהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו, א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ספר תורה לחינם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסרות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם". אמנם להלכה הביאו המשנ"ב (רפה סק"ב) בשם הרדב"ז והכף החיים (שם סק"ג) בשם האר"י שיש הידור לקרוא שניים מקרא מתוך ספר תורה.
↑ . וז"ל שם לאחר שהביא את עיקרי דרשתו שדרש בקהילות ישראל: "ויהי אחר ארבעה אלפים ותשע מאות ותשעים וחמש שנים לבריאת עולם היתה סיבה מן השמים להוכיח ובשנת תתקצ"ו הייתי בספרד להוכיחם ואמץ הקב"ה זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות הגוים וחזיונות הכוכבים ויט עלי חסדו ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלקים ועשו תשובות גדולות וקבלו אלפים ורבבות מצות תפילין מזוזות וציצית וכן בשאר ארצות הייתי אחר כך ונתקבלו דברי בכל המקומות".
↑ . הריטב"א בחידושיו (מט ע"א ד"ה תפילין) כתב: "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, שבא לסמוך עליהם על הנס בשעת הפחד דביעתותא מייתי לידי הפחה כדדרשינן גבי ותתחלחל המלכה מאד וכן פי׳רבינו מנחם ז"ל". כוונתו שאלישע היה בטוח שיוכל להעמיד עצמו שלא יפיח למרות הפחד ולכן רק לו היה מותר להניח במצב כזה.