הרב נחום פרידמן
כולל שע"י ישיבת יד אהרן
יסוד דינא דאין מורין הלכה בפני רבו
האם יסודו הוא מדין כבוד תלמיד לרבו או שאין חלות הוראה של תלמיד במקום הרב
גמ' עירובין (ס"ב.): "ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א בן יעקב, מהו לאורויי במקום רבו, א"ל אפי' בעיתא בכותחא, בעי מינה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי לי". ופרש"י מהו לאורויי תלמיד במקום רבו: "כיון דלא תליה בסברא ומילתא דפשיטא היא שרי או דילמא חוצפא הוא".
ומשמעות רש"י שיסוד האיסור הוא מדיני חיוב כבוד של תלמיד לרב. והיינו מאי דמסיק שאפי' דבר פשוט שאינו נכנס בגדר הוראה כלל מכל מקום אסור כי חוצפא מיהא איכא בזה.
וכן נראה בפשטות מדברי הרמב"ם שהביא דין זה בפ"ה מהל' ת"ת בכלל דיני כבוד לרבו, וכתב שם (ה"א): "...ואין לך כבוד גדול מכבוד רבו כו', לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכו'". ולהלן שם (ה"ב): "איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואע"פ שרבו במדינה אחרת וכו'".
ומבואר שאפי' הדין המחודש שחידש הרמב"ם שאף כשרבו במדינה אחרת אסור לו לקבוע ישיבה ולהורות הוא מדין כבוד הרב, ואף שהוסיף הרמב"ם בסוף (ה"ג) תנאי דכשמת רבו מותר לו לקבוע עצמו להוראה, רק היכא שראוי להורות עי' שם. על כרחך אין כוונתו שהוא מדיני ההוראה, אלא שעכ"פ איכא לתנאי זה.
אולם מתוס' אפשר שמבואר אחרת, דהנה להלן שם בגמ' א"ל ר' יעקב בר אבא לאביי כגון מגילת תענית דכתיבא ומנחא מהו לאורויי באתרי דרביה, א"ל הכי א"ר יוסף אפי' ביעתה בכותחא וכו'. ופרש"י בד"ה כגון מג"ת וכו': "אלו ימים אסורים להתענות וכו'". ובתוס' (ד"ה כגון) הק' על פרש"י דא"א לומר הכי דהא מבואר להלן בסוגי' (ס"ג.) דאפרושי מאיסורא שרי במקום רביה דאין חכמה ואין תבונה וכו', אלא בימים המותרים איירי אי שרי לאורויי עיי"ש.
וברעק"א תמה טובא על דברי התוס', דהלא לא הוי אפרושי מאיסורא רק כשרואה אותו עובר איסור, אבל היכא ששואלו האם שרי להתענות היום, הלא גם אם לא יאמר לו כלום מחמת שאסור לו להורות בפני רבו, אכתי מהיכי תיתי שיחליט להתענות כל זמן שלא הורו לו דשרי.
ועוד יש להעיר על התוס' דמנ"ל דינא דאפרושי מאיסורא באופן דאינו רק בשב ואל תעשה, דאפשר כל מה דהתירו לתלמיד לאורויי במקום רבו לאפרושי מאיסורא, אינו רק במקום דאיכא חילול השם מחמת שעובר בידים על איסור, וכגון המעשה המבואר בגמ' להלן ברבינא דהוה יתיב קמיה דרב אשי וחזיא דחזי ליה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא (רש"י, בצינתא, בדקל ואין משתמשין באילן משום שבות), רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, א"ל להוי האי גברא בשמתא, א"ל (רבינא לרב אשי) כהאי גוונא מי מתחזא כאפקרותא, א"ל אין חכמה ואין תבונה וכו', כל מקום שיש בו חילול ה' אין חולקין כבוד לרב. ודילמא דווקא כהאי גוונא דעבר בריש גלי בקום ועשה על שבות מדרבנן איכא חילול ה' ובזה אין חולקין כבוד לרב, אולם היכא דאין עובר רק בשב ואל תעשה כגון שמתענה ביום שאסור להתענות וגם אינו רק כביטול עשה שצריך לאכול ביום זה מחמת חיוב שמחה וכדו', מנ"ל דהוי בכלל לאפרושי מאיסורא [ובתר"פ כתב להדיא להלן בסוגי' דגם בכהאי גוונא דהוי שוא"ת איכא לדינא דאפרושי מאיסורא עיי"ש], וצ"ב.
אמנם יתכן שלדעת התוס' עיקר איסור הוראת תלמיד במקום רבו אין עיקר יסודו מטעם חיוב כבוד תלמיד לרב גרידא, אלא מדיני ההוראה, שאין חלות הוראה חלה על מה שתלמיד מורה במקום רבו, והוי כתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, דכיון ואיכא הכא רבו אינו רשאי להורות, שתלמיד במקום רבו אין זכות להורות, שהרי רבו הכא וזיל שאיל ליה, ומחמת כך לא חשיבה הוראת התלמיד כהוראה [ומסתברא לפי זה דליכא למה שחידש הרמב"ם שגם במרחק יותר מג' פרסאות, איכא עכ"פ לאיסור זה לקבוע בית הוראה כנ"ל, דהלא בכהאי גוונא פשיטא שכיון ורבו אינו הכא להורות איכא למימר דאיכא לתלמיד זכות הוראה].
ומחמת כך אמרינן דעכ"פ היכא דאין מורה להתר אלא לאיסור אין כאן בית מיחוש כלל, דהלא אין שם הוראה לאיסורא ורק להתירא איכא שם הוראה, ועל כן בכ"מ שמורה התלמיד לאיסור שרי אף במקום רבו, דהא ליכא למימר הכא דליכא שם הוראה אלא במורה להתר ולא במורה לאיסור.
ועל כן תוס' לא חילקו בין אי שאל על איסור שעובר עליו רק בשב ואל תעשה לבין איסור שעובר עליו בקום ועשה, שאין עיקר הטעם מחמת שיש כאן חילול ה' במאי דעביד איסורא, אלא שכל שאין להוראתו שם הוראה וכמו במורה לאיסור ליכא לאיסור זה כלל [אולם אכתי לפי זה אינו במשמע מלשון הגמ' במקום שיש חילול ה' וכו' וצ"ע].
וכן מיושבת בפשיטות קו' רעק"א הנ"ל, דאף שאין כאן מניעת איסור בפועל תוס' קראו לזה אפרושי מאיסורא, דכיון דעכ"פ אין כאן שם הוראה כשמורה לאיסור, אף שאין כאן מניעת איסור שרי ליה להורות, דעכ"פ ליכא כאן שם הוראה, וממילא גם איסור מחמת כבוד לרבו גם ליכא בזה, ועוד יש לעיין.
♦ ♦ ♦