הרב משה בוטון
כולל שע"י קהילת נהר שלום, פלורידה ארה"ב

האם מותר להשיב מכה למכהו

הקדמה

שמעתי בחורים מתווכחים האם הותר להכות את חבירו שהכהו לפניו [וה"ה גם בענייני אונאת דברים], ושמעתי טוענים שאינם עוברים בזה על איסור לא תקום ולא תטור, כי התורה אסרה נקמה דוקא בדבר שבממון. ועוד שמעתי טוענים שאיסור נקמה הוא דוקא לאחר זמן, אבל בשעת המריבה הכל מותר. לכן הנני במגילת ספר כתוב הנראה מדברי הגמ’ והפוסקים בזה[2].
♦

פרק א’ – נקמה על צער הגוף

גירסת הגמ’ שלפנינו והראשונים העומדים בשיטה זו

ויקרא יט, יח: "לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה’".
יומא כב:-כג. "[3]ואמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, כל תלמיד חכם שאינו שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. והכתיב לא תקום ולא תטור, ההוא בממון הוא דכתיב, דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה, נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה, ואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר ליה לא, למחר א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה. וצערא דגופא לא, והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, לעולם דנקיט ליה בליביה. והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, דמפייסו ליה ומפייס".
והנה יש ליתן את הדעת שהברייתא פירשה לא תקום ולא תטור - א’ בדרך מניעת טוב ולא בעשיית רע (ובפרק ב' יתבאר הדין להלכה אם הזיקו דבר שחייב עליו ממון), ב’ בעניין ממון ולא מניעת טובה בדיבור טוב וכדומה. ג’ באופן שנוקם בו רק למחר.
והטעם לכך מבואר לכאורה בתחילת הגמ’ "והכתיב לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב" והיינו לכאורה דבר הלמד מעניינו[4], אולם בזה רק מבואר למה האיסור הוא רק במניעת טובה ממונית, אבל לא התבאר מה הדין בעשיית רע בפועל. [ומה שנקטו באופן שנוקם רק למחר, כנראה שנטירה משמע שמירה לאחר זמן, וממנה נלמד גם לנקמה (להלכה יתבאר לקמן בפרק ד')].
ונראה ברור שהברייתא לא יכלה לבאר לא תקום בעשיית רע בשום אופן[5]:
א’ אם הראשון הזיקו במזיד וכן דרכו תמיד והוא בגדר רשע, אז אין בו איסור נקימה וגם לא שאר מצוות שבין אדם לחבירו, שהרי כבר יצא מכלל בני עמך. [ולדעת הסוברים (עי’ לקמן פרק ג’) שעדיין הוא בכלל בני עמך התשובה כדלקמן באות ב'].
ב’ אם הזיקו במזיד אולם אינו בגדר רשע, ברור שלניזק אין כל היתר לעבור על קוצו של יוד ממצות בין אדם לחבירו בשביל להתנקם בו[6] [אולם אם יעבור וינקום יתכן שאינו עובר גם בלא תקום שלא על זה ציותה תורה (עי' לקמן פרק ב')]. ואם ברצונו רק למנוע ממנו טובה בגלל מה שהזיקו, אין זה במשמעות נקמה שהיא במידה כנגד מידה[7].
ג’ אם הזיקו בשוגג ודאי שאין מן ההגיון לנקום ולנטור לו, וברור שאין לזה היתר, ולא בזה דברה תורה.
ולכן פירשה הברייתא "איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה, נקימה אמר לו השאילני מגלך" וכו’.
המשך הגמ’: "וצערא דגופא לא? והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
נראה שיש לבאר שאין השאלה וכי בצער הגוף אין איסור נקמה, אלא הקושיא היא על רבי יוחנן – וכי לנקום בצער הגוף דבר הגון הוא? וכן מוכח מהראיה מהדתניא הנעלבין וכו’, שהרי בברייתא לא מוזכר כל מקור לאיסור של לא תקום ולא תטור בצער הגוף. ועוד, שאם אכן יש איסור לת"ק ולת"ט בצער הגוף, מה פשר תירוץ הגמ’ "לעולם דנקיט ליה בליביה", וכי בזה אינו עובר על נטירה?! אלא ברור שזה שאלה על דברי ר"י כמ"ש, ולא על מה שאמרה הגמ’ שאיסור נקמה בממון הוא דכתיב. ומתרצת הגמ’ שכוונת ר"י שנוקם ונוטר כנחש היינו רק ששומר את הדבר בלבו, ועל כן עדיין הת"ח בכלל הנעלבין ואינם עולבין.
ואח"כ מקשה הגמ’ הרי גם זה אינו מידת ת"ח הנוהגים בדרך טובים, שהרי "אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו". ומתרצת הגמ’ שדברי רבא לא נאמרו אלא רק לאחר שפייסוהו, ואכן גם הת"ח "מפייסו ליה ומפייס". ומה ש"אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח", היינו שאין לת"ח שלא לשום על ליבו כלל את בזיונו, אלא עליו לשמור הדבר בליבו עד שיפייסוהו[8].
רש"י פירש "דנקיט בליביה. ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט, ישתוק". ונראה שהוכרח לפרש כן כי אם לאו איך יתיישב לשון ר"י שנוקם ונוטר כנחש, שלולי מה שפירש ע"פ תירוץ הגמ’ רק נוטר. ונראה שכוונת רש"י שהאחר בא לנקום נקמת הת"ח באופן המותר במבזה ת"ח, כפי שכתב רש"י "בקיום המשפט". ואם בא לנקום בדרך איסור, בודאי שעל הת"ח מוטלת חובת תוכחה לאותו אחר.
היוצא מדברי הגמ’:
א. איסר נקימה והנטירה קיימים דוקא במניעת טובה ממונית כנגד מניעת טובה ממונית [אבל בצער הגוף אינו עובר על לת"ק ולת"ט אלא על שאר איסורים שבתורה]. אבל מצוה [מידת חסידות[9]] להיות מהנעלבים ואינם עולבים. כ"כ רבינו חננאל, יראים (הנ"ל בהע' ג), סמ"ג (ל"ת יב)[10], סמ"ק (מצוה קל"א), רבינו יונה (שערי תשובה שער ג’ אות לח)י, מאירייא, ריקאנטי (סי’ תקנז) וחזקוני (ויקרא יט, יח)יב.יג
ב. בכל הנ"ל גם ת"ח מחוייב. אבל מוטל עליו שלא למנוע אחרים מלנקום [באופן המותר] את נקמתו. רש"י בביאור הגמ’.[11][12][13][14][15]
♦

גירסת הרמב"ם וסיעתו

הרמב"ם בסה"מ (ל"ת שד, מהדורת פרנקל) כתב: "והמצוה הש"ד היא שהזהירנו שלא לנקום קצתנו מקצתנו, והוא שעשה לו מעשה אחד ולא יסור מלחפש אחריו עד שיגמלהו כמעשהו הרע או יכאיבהו כמו שהכאיבו, הזהיר האל מזה ואמר (שם) לא תקום. ובספרא עד היכן כוחה של נקימה, אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כשם שלא השאלתני מגלך, לכך נאמר לא תקום. ועל זה הדמיון הקש בכל הענינים".
הנה מפורש בדברי הרמב"ם שגם בכאב דהיינו צער הגוף שייך איסור לא תקום[16], ולא רק במניעת טובה ממונית, וכ"כ החינוך (מצוה רמ"א) וספר הבתים. וצ"ב איך יפרנסו את דברי הגמ’ הנ"לטו.
ונראה שהרמב"ם[17]גרס בגמ’ כגירסת בנו ר’ אברהם (בשו"ת מעשה נסים סי’ יג ובס’ המספיק לעובדי ה’), שגרס במקום ההוא בממון הוא דכתיב: "לא קשיא הא במילי דשמיא הא במילי דעלמא" [וכן נראה שגרסו הריטב"א (ראש השנה יז.) והתשב"ץ במגן אבות (ה, יא)]. ושו"ר שכ"כ הגרי"פ פערלא על הסמ"ג (ל"ת נד-נה) באורך, עי”ש. ולפי גירסתם יתכן וגם לא גרסו "וצערא דגופא לא" אלא והתניא הנעלבין וכו’[18], או שגרסו וצערא "דגופיה" לא [כגירסת ר’ אליקים[19]] ופירושו שמצער גופו של ת"ח הוי מילי דשמיא [ואפשר לפרש כן אף בגירסת דגופא].
ומה שנקטה הברייתא דוגמא של מניעת טובה היינו לק"ו, ובוודאי שגם המצער בפועל עובר, וכלשון הספרא "עד היכן כוחה שלנקימה" [עי’ כעי"ז למהר"י מקרמניץ על הסמ"ג (ל"ת יא), ובעמודי ארזים (על יראים מצוה קצ"ז), אולם עי' בקרבן אהרן על הספרא].
ואת דין ת"ח הביא הרמב"ם בהל’ תלמוד תורה (ז, יג): "אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו".
והנה גם כאן חידש הרמב"ם, שחובת הת"ח לנקום ולנטור היינו דוקא בפרהסיא (וכ"כ גם הסמ"ק). וחידוש זה כבר הסביר מקורו בכס"מ (שם), שהרמב"ם מתרץ בזה את הסתירה מהא דאיתא במגילה (כח.) "דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה", ולכאורה איך יכול היה למחול, והרי ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. ומתרץ הרמב"ם שמר זוטרא מחל רק לכל מי שציער אותו בצינעא, ואילו הגמ’ ביומא איירי דוקא בפרהסיא. [וכן מבואר גם בפסקי ריקאנטי (סי’ תקנז), ובשבלי הלקט תירץ באופן אחר].
ע"פ שיטה זו: א. איסור לת"ק ולת"ט שייך גם בצער הגוף ולא רק במניעת טובה.
ב. בשביל מילי דשמיא מותר לת"ח לנקום ולנטור, ומ"מ מצוה להיות מהנעלבים ואינם עולבים, ולכן עליו רק לנטור את הדבר בלבו [במילי דשמיא כגון שביזהו בפרהסיא] עד שיפייסוהו.
♦

מסקנה

היוצא מהנ"ל שנחלקו בדבר גדולי הראשונים, האם יש איסור לא תקום ולא תטור בדברים שאינם של ממוןיח. ונראה שספק דאורייתא לחומראיט, וכן פסק החפץ חיים (פתיחה לאוין ח-ט)כ. וגם[20]למתירים,[21]לא[22]יהותר לעבור על שום איסור תורה בשביל הנקמה[23]. ולכ"ע מידת חסידות להיות מהנעלבים ואינם עולבים. ועל כן ממה שלמדנו עד עתה, אין היתר להשיב מכה למכהו [שהוא איסור תורה, דברים כה, ג], וספק דאורייתא שמלבד האיסורים שבהכאה עובר גם על איסור נקמה [ואם הכהו באופן שחייב בתשלומין עי' בפרק הבא].
♦

פרק ב’ – נקמה על נזק שחייב בתשלומין

כנ"ל הגמרא נקטה דוגמא של נקמה במניעת טובה, אולם אם הזיקוהו נזק שחייבים עליו תשלום יתכן ולא ציותה התורה שלא יקום ולא יטור, ולכן אם רוצה למנוע ממנו טובה על שהזיקו הדבר יהיה מותר[24].
כן נראה לדייק מדברי הראשונים מפרשי התורה (ויקרא יט, יח):
א. רמב"ן: "וענין הנקימה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחוייב להניח לו, אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו (להלן כד יט), והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל”.
ב. ר"י בכור שור: “לא תקום ולא תטור. כמו שפירשו רבותינו, שלא תשנאנו על שלו ולא תטור לו איבה אם אינו רוצה להשאיל לך או לתת לך, דשמא אינו יכול או צריך לאותו דבר. אבל אם יגזול את שלך או יגנוב, תנקום ותטור וקח שלך מתחת ידו”.
ג. רלב"ג: “לא תקום ולא תטור את בני עמך. ביאור אלו האזהרות למד מענינו, שהוא במה שבין בני אדם מהעזר קצתם בקצת, בדברים שדרך השכנים להעזר קצתם בקצת, אשר יקשה בעיניהם כאשר לא יעזרו מהם בזה האופן. וזה מבואר מן החוש דברים המידניים, כי כבר יקשה לאדם בבקשו משכינו שישאלהו כלי מה מעט מהזמן ולא יתרצה להשאילו לו, והוא מבואר כי מכמו אלו העניינים תתחדש בינם מריבה, ואם יקח האיש נקמתו ממנו בכמו זה האופן תשאר השנאה בינים והמריבה. ולזה הזהירה תורה לא יקום, אבל אם יקרה שישאל ממנו כלי מה, מי שמנע ממנו כליו, ישאילהו לו, כי בזה האופן תסור הקטטה מביניהם, והזהירה עם זה שלא יטור בלבבו זה הענין כלל כדי שתסור הקטטה מביניהם ויהיו באהבה, ולזה סמך לו הצווי הנמשך לזה. ואולם בנזקי הממון והחבלות לא הזהירה שלא יקום ולא יטור, אבל התבאר במה שעבר שכבר יקח נקמתו ממנו על ידי בית דין, וכל שכן שלא הוזהר מהנטירה, ולזה חוייב שתהיה הנקימה והנטירה בכמו אלו הדברים שאמרנו[25]”.
אולם אפשר לדחות שהם לא התירו אלא נטירה ונקמה בבית דין, או בעשיית דין לעצמו, מה שאין כן למנוע ממנו טובה שאינו מקבל בכך תשלום על הנזק – גם הם יודו שעובר על לא תקום. והיינו שהראשונים הנ"ל באו לפרש שלא ציותה התורה על נקימה לתשלום נזק, ולא כמו שהבננו דבריהם מתחילה - שהתורה לא ציותה כלל על נקימה ונטירה אם הזיקו נזק שחייבים עליו ממון. ולמעשה לא מצאתי בזה דברים מפורשים בפוסקים[26].
אף למה שצידדנו שהתורה לא ציותה על לא תקום אלא במניעת טובה, לעניין אם מזיקו על שמנע ממנו טובה, וודאי שעובר על לא תטור, ולעניין לא תקום צ"ע. ולכאורה תליא במה שנחלקו הפוסקים בדבר מניעת טובה ממונית על שציערו בגוף, או נקמה בצער הגוף על שמנע ממנו טובה ממונית, האם לדעת המתירים נקמה בצער הגוף מה יהיה הדין בנ"ל, אי אזלינן בתר הפגיעה או בתר הנקמה, או דתרוויהו בעינן דליהוו בגופא [עי’ בחפץ חיים (פתיחה לאוין ח-ט בבאמ"ח) שסיים בצ"ע. ועי’ באורך ב"ספר לימוד להלכות בין אדם לחבירו" הנ"ל (סוגיא ה פרק ד)], הכי נמי בנידוננו יש להסתפק שמא מפני שהפגיעה היתה במניעת טובה, חל איסור נקמה אף כשנוקם בנזק ממש[27].
♦

מסקנה

יש לדון האם לא תקום ולא תטור נאמר גם אם הזיקו חבירו באופן שחייב לו ממון, ומ"מ אין זה מתיר לפגוע בו ולעבור על שום איסור תורה, אלא עליו לתובעו בבית דין.
♦

פרק ג’ – נקמה ברשע

כתיב במשלי (ג, ל): "אל (תרוב) [תריב] עם אדם חנם אם לא גמלך רעה". ופרש"י: "אל תריב עם אדם. להתלונן עליו: אם לא גמלך רעה. שעבר על המצוה הכתובה בתורה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט) ומי שהוא רשע רשאי אתה לשונאו".
למדנו מכאן שמותר לריב עם רשע אם גמלו רעה ורשע היינו אפילו אם רשעתו היא שגמלך רעה, ועבר על מצות ואהבת לרעך כמוך. ומ"מ צ"ל שהיינו בגוונא שאינו בכלל בני עמך, כגון שתמיד גומלו רעה וקיבל תוכחה כראוי ולא חזר בו. וגם בזה רק מותר לריב במה שהותר ברשע, וגם רש"י נקט דוקא שמותר לשונאו [וצ"ב מהו "להתלונן עליו"].
אולם רוב הפוסקים דייקו מהתורת כהנים שמתיר נקימה מגויים, שרק בגוים הותרה נקמה מה שאין כן ברשעים (ופוסקים אלו יפרשו את הכתוב במשלי באופן אחר, עי"ש במפרשים). עי’ באורך מחלוקת אחרונים בזה, ב"ספר לימוד להלכות בין אדם לחבירו" (הנ"ל בהערה הראשונה, סוגיא ד פרק ב).
הרי לנו שגם ברשע-מומר לתיאבון אין היתר לנקום לכולי עלמא, וגם למתירים היינו רק במה שמותר לעשות לרשע, והכאה וקללה אסורים, ובפרט שבזמננו לא שכיחי רשיעי מומרים שקיבלו תוכחה כראוי, ובפרט רשע בעניינים שבין אדם לחבירו שאדם מורה היתר לעצמו. [ולעניין מומר להכעיס, אפיקורס ודומיו עי’ בספר הנ"ל שהנקמה מותרת לכ"ע].
♦

פרק ד’ – נקמה בשעת חימום

נראה שלכ"ע אין לאו דלא תקום אלא לאחר זמן, וכמו שדייקנו לעיל מדנקטה הגמ’ משל באופן שנוקם רק למחר, וכתבנו שלכאורה המקור מהלשון נטירה דמשמע שמירה לאחר זמן, וממנה למדו גם לנקמה.
אולם לעניין שאר איסורים לכאורה ברור שעובר, ואם הכהו חבירו והוא השיב לו מיד מכה, עבר על איסור תורה.
אלא שכתב בספר החינוך על לא דלא תונו איש את עמיתו (מצוה שלח): "ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחר והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פ"ח ע"ב) הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה', ל"א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
והחפץ חיים הביא דבריו להלכה (פתיחה לאוין ח-ט, בבאמ"ח), ומשמע מדבריו שמותר להשיב חירופין ממש. ואין לדחוק שהכונה רק להשיב לו שאין חירופיו נכונים באופן שמכלימו, שזה פשוט שאין בו שום איסור ואולי אף לא מידת חסידות של הנעלבין וכו’[28], וכ"כ להלן (הל’ איסורי לשוה"ר כלל ב באמ"ח סק"א) “כגון אם חרפו חבירו בחינם, מותר להשיבו בדרך החירופין שחרפו הוא", ועוד שם בהמשך עי"ש.
והוסיף החפץ חיים (שם) לדמות נדוננו, למבואר ברמ"א (חו"מ סי’ תכא סע’ יג): "וכן הוא לענין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס". והדבר צע"ג, שהרי הרמ"א רק כתב לפטור המשיב מתשלום קנס, והיכן מצא הח"ח היתר לדבר.
וכן בכמה ראשונים מצינו שכתבו סברא זו של והיה כי יחם לבבו, לגבי מי שהכה את חבירו שהכהו לפניו, או שמסרו לערכאות או שקראו ממזר. אולם הצד השוה שבהם שכולם כתבו כן לעניין לפוטרו מן הקנסות או מן הבושת, דחשיב כמבייש בשוגג שפטור, ויש שהסתפקו לפוטרו אף מן התשלומין [מפני "תקנת הקהילות" כדי לקנוס את המכים] (עי’ שו"ת מהר"י ווייל סי’ כח וס, תשובות מיימוניות נזיקין סימן טו. והובאו ברמ”א שם). [ויש שגם כתבו להתיר לכתחלה למסור את המכה לגוים ולהכותו, והיינו באדם שרגיל תמיד להכות מכות שיש בהן סכנה דהוי כמו רודף (עי"ש ובנימוקי ר' מנחם מרזבורק דין מותר למוכה לקבול לגוים)]. ובים של שלמה (בב"ק פ"ח סי’ מב) פירש שהוא הדין גם להיפך, שאם חבירו חירפו והוא השיב לו בהכאה, דגם בזה אין לו דין רשע, אבל גם הוא פירש שצריך כפרה. וכן מפורש בחות יאיר (סימן סה): "...להציל עצמו מותר לכתחלה, כמו שמותר לאחר להכות המכה להציל המוכה. משא"כ מפני שעת חימום לא שייך לכתחלה, וכי יתירו הקהילות להמוכה לנקום בחבירו, אף אם חבירו רשע והכהו למה יעשה גם הוא כמעשהו מעשה רשע, רק שבדיעבד נחשבו כאונס משעת חימום דחם לבבו ואין אדם שליט ברוחו”.
וכן מבואר שאסור לעבור על איסור תורה אף בחום לבבו לנקום בספר המצות לרמב"ם (ל"ת שיז) עי”ש.
ועוד צע"ג בסברת החינוך, הרי אמרו חז"ל כל הכועס כאילו עובד ע"ז וכו’, ואם כוונתו שעושה את מעשיו בהשכל ולא בכעס, אך ורק בכדי להציל עצמו מחירופי חבירו, בזה כבר יש להתיר דעביד איניש דינא לנפשיה כדלעיל בפרק ג’. ועי’ ב"ספר לימוד להלכות בין אדם לחבירו" (הנ"ל, סוגיא ב פרק ה) שהעירו שאכן אפשר לפרש בחינוך, שהיתירו הוא רק כדי להציל עצמו, ולפי"ז אין מי מהראשונים שהתיר לחרף וכ"ש להכות לכתחלה מפני חימומו.
והחפץ חיים דעת יחיד הוא ואין לסמוך עליו למעשה [וכ”כ ב"ספר לימוד להלכות בין אדם לחבירו" שם, ועוד], וגם הוא לא כתב להתיר אלא באונאת דברים ואין לך אלא חידושו. [וגם לדעת הח"ח מידת חסידות להיות מהנעלבין ואינם עולבים אפילו בשעת חימום, כמ"ש שם]. ואין ללמוד מדבריו היתר להכאה, דיתכן שבמעשה הכאה אינו אנוס ויכול לעצור עצמו[29].
♦

פרק ה’ – נקמה להציל עצמו

עביד איניש דינא לנפשיה

בדברי הראשונים והאחרונים הנ"ל בפרק ד’ מבואר שאין איסור להכות את חבירו אם כוונתו להצלה, דהיינו לעצור את הפוגע מלפגוע בו, או להשיב את מה שגזלו. וכלל הוא דעביד איניש דינא לנפשיה, כמבואר בחושן משפט סי’ ד. וכמו שבחיוב המזיק בבי"ד אין איסור נקמה, כך גם כשעושה דין לעצמו. [ועוד שנראה שאין כלל איסור נקמה אם הזיקו נזק שחייבים עליו ממון, כדלעיל בפרק ב’].
ולכן אף שכתבנו בפרק הקודם שאין היתר להכות את חבירו בשעה שהכהו משום "והיה כי יחם לבבו”, אבל להכותו כדי להציל עצמו מותר. וכן מבואר בחושן משפט סי’ תכא סע’ יג. אבל אין ההיתר אלא כשאין לו אופן אחר להציל את עצמו, וכמבואר שם בשו"ע שאפי’ היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת ממה שחבל, חייב בתשלומין.
ודין זה הוא גם באחרים הרואים, שמותרים להציל המוכה מיד מכהו ע"י הכאה. כמפורש שם בשו"ע.
♦

עביד איניש דינא להרתיע להבא

לעיל בהערה צטטנו את דברי רבינו יונה במשלי (כ, כב): "אל תאמר אשלמה רע וגו'. אם הזיק לך אדם, אל תאמר אנקם ממנו בעבור שייראו בני אדם מהזיקני, אל תאמר כן, כי אם אשום אשם חבירך, לא הותר לך לחטוא למען זאת, לבד אם הזיק לך בנזק שנתחייב לשלם לך בבית דין, ישלם לך על פי המשפט. ואשר אתה יגור פן תהיה בך יד הבריות בראותם כי לא תקח נקמתך מהם, קוה לה' ויושע לך - כי אחרי אשר תחדל לינקם מיראת השי"ת, קוה אליו ויושיע לך".
הרי מפורש בדברי רבינו יונה שאין שום היתר להתנקם כדי להרתיע את הננקם מלפגוע שוב, ורק אם הזיקו בנזק שחייב לשלם ימסור דינו לבית הדין. ואף שהיה אפשר לומר שמשלי עצות טובות קמ"ל, אבל מלשונו "לא הותר לך לחטוא למען זאת", משמע דמדינא אסר עלן. ולכאורה משמע שעביד איניש דינא לנפשיה נאמר דוקא על נזק הנעשה כעת, או על תשלום מה שהזיק בעבר, אבל לא ניתנה סמכות ליחיד לשער מה עתיד חבירו לעשות לו עוד, ולנקוט נגדו באמצעי הרתעה הכוללים עבירה על איסורי תורה.
ומכאן קשה על מש"כ באשל אברהם [בוטשאטש] (או"ח סימן קנו) וז”ל: "אודות איסור לא תקום, אם נוקם בדרך משפט שלא ישנה באוולתו נגדו אולי קיל, ואולי שייך בכך מעין עביד דינא לנפשיה כשאי אפשר לו לשמרו שלא ישנה באוולתו ע"י דיני ישראל ומכה למכהו או מבזה למי שבזהו, ועלבון מעין שפיכות דמים ח"ו דכתיב שם [במדבר לה, יט] גואל כו', ונתנה התורה הק' רשות או מצוה ליש אומרים [מכות יב, א] לגואל הדם, וכתיב [דברים יז, יג] ולא יזידון עוד. ואולי גם אם בטוח שלא יכלימהו עוד ושלא יכהו, מכל מקום אם ע"י שישתוק לו יהיה פרצה שיעשה כן לאחרים או שאחרים יעשו כן לו או לזולתו, ואי אפשר לגדור הפרצה בידי אדם, אולי נכון שיעשה בעצמו פרסום גדר הפרצה ע"י שיכה ויבייש למכהו או מבזהו בפרסום. ובלבד שישמור את עצמו שלא יוסיף שפיכות דמים בכך צד נקימה על העבר, רק יכוון לשם שמים לגדור פרצה או לשמור את עצמו מן אז והלאה שלא יבויש עוד. ואולי עדיף כן מלמסור דין לשמים, ואולי גם כשיכול ליסרו ע"י נכרים עדיף שיעשה דין בעצמו. וע"י נכרים אין היתר בלאו הכי כי אם אחר התראה מחכמים וסופרים דשם או ממונים דשם שיקבל על עצמו קנס או עונש לגדור הפרצה, ואם לא, ייסרוהו ע"י נכרים, ומכל מקום אולי ע"י עצמו עדיף".
וע"פ דברי רבינו יונה הנ"ל אין לדבריו מקום. ודלא כמו שפסקו ב"ספר לימוד להלכות בין אדם לחבירו" (סוגיא ז)[30].
ואין להקשות מהיתר לשוה"ר לתועלת, שהחפץ חיים כותב להתיר אפי’ כדי למנוע מזיק מלהזיק להבא [ומקורו מרבינו יונה במק”א]. דהתם דוקא סיפור הדברים הותר, ונלמד מדין עד אחד שיכול להעיד בבי"ד אף שאינו נאמן, כדי לחייבו שבועה, ואין ללמוד מזה לשאר איסורי תורה.
♦

סיכום

א. אין היתר לעבור על שום איסור תורה [אונאת דברים, הכאה וכו’] כדי לקחת נקמתו מחבירו, אפילו אם חבירו ציערו צער הגוף. ואפילו במניעת טובה על שציערו צער הגוף, ספק דאורייתא לחומרא.
ב. הסתפקנו האם ציותה התורה על הנקמה גם כשהזיקו נזק ממשי שחייב עליו ממון, והנפק"מ שיוכל למנוע ממנו טובה על כך, אבל לנקום ממנו בעבירה על איסור תורה פשוט שאסור [אף אם אינו עובר גם על לא תקום].
ג. הבאנו מחלוקת האם לא תקום ולא תטור נאמר גם על רשע-מומר לתיאבון, ונראה שהעיקר לאסור.
ד. אע"פ שצדדנו שלאו דלא תקום נאמר דוקא כשנוקם לאחר זמן, מ"מ על שאר איסורי תורה [כגון הכאה או אונאה] פשוט שעובר גם מיד בשעת המעשה שפגעו בו, וכל מה שדנו הפוסקים היה רק בדיעבד לפטור מתשלומי קנסות. והחפץ חיים דעת יחיד בדבר [וגם הח"ח התיר רק אונאת דברים].
ה. עביד איניש דינא לנפשיה, ולכן אם חבירו מכהו ואין לו אופן אחר להציל עצמו, מותר להכותו כדי להציל עצמו. אבל להכותו יותר כדי שיפחד מלהכותו להבא אסור.
♦ ♦ ♦