משא ומתן במאמרו של הרב הלל בן שלמה "איסור פילגש" (עמוד ק"ד)
כתב המחבר: ואם המדובר באדם נשוי הלוקח פילגש הרי הוא בוגד באשתו כלפיה יש לו אחריות גמורה לכל דבר עם אשה שאין לו כל אחריות כלפיה, (ובדומה למה שכתב רש"י בראשית ל, יא: "למה נקרא תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים").
הערתי: ואם לוקח אישה נוספת? אלא שאין לדברים האלו עיקר בהלכה.
ענו לי: בשני המקרים אין איסור אך יש גנות (ולכן שתי הנשים נקראות 'צרות', והוכיח הר"ר מרגליות (עוללות ה-ו) שכל המקרים בחז"ל של תנא או אמורא שנשאו שתי נשים, היה זה בגלל שהראשונה היתה עקרה או בגלל שהשניה נפלה לפניו לייבום).
הערתי: המושג "בוגד" באשתו, הוא מושג מערבי ולא הלכתי. י"א בשם הגר"א שאם היה בכוחו היה מבטל חדר"ג כי מעכב הגאולה, ועתה מה נאמר רק כי אין זה פוליטיקלי קורקרט.
על כך השיב המחבר:
א. אם אין איסור קדשה באשה הקבועה אצלו, אין מקום לקושיית הגמרא שאדם אינו עושה בעילותיו בעילות זנות, שהרי אלו אינן בעילות זנות.
ב. כלפי אשה נוספת הוא אחראי לגמרי, ויש לו קידושין וכתובה עימה. מה שאין כן בפילגש. בלשון התנ"ך המושג הנפוץ הוא שטיה או זנות, שפירושו הוא בעצם בגידה. יש מהפוסקים הרואים בכך משמעות הלכתית של אשה השוטה תחת אישה, להחשיבה כמזידה בגלל בגידתה בבעלה, גם אם לא ידעה שיש בכך איסור תורה. המושג "בוגד" אכן מצוי בשפת ימינו, אך גם הוא מקורו בתנ"ך, כמופיע שלוש פעמים בקטע הבא (מלאכי ב, יד-טז): "ואמרתם על מה על כי ה’ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך. ולא אחד עשה ושאר רוח לו ומה האחד מבקש זרע אלקים ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגד. כי שנא שלח אמר ה’ אלקי ישראל וכסה חמס על לבושו אמר ה’ צבאות ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו".
השבתי:
יפה כתב ונימק דבריו.
אולם אין הכרח במה שהביא שלישא אשה נוספת על אשתו היא בגידה בה. וכמובן שאין לדמות אישה לאיש בהקשר זה בהלכה. והפסוק, לבד ממה שאינו אלא אלגוריה כמובן, גם בהקשר הדרושי מופיע בסוף גיטין על גירוש אשתו, ולא על נשיאת אחרת.
הראיה מבעילת זנות היא אכן הערה על מי שסובר שפילגש הותרה, ואולי מכל מקום בפילגש הוא קובע איתה עכ"פ בדיבור ומתחייב, משא"כ היכא שנתבטלו הקידושין ואינו מחויב כלל ועיקר, הוי כבעילת זנות, ויל"ע.
שב המחבר והשיב: לא כתבתי שאשה שניה היא בגידה באשה ראשונה, אלא שפילגש היא בגידה. כך גם מופיע ברש"י (בראשית ל, יא): "למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים".
על כך השבתי: באמת רש"י שם קשה דהלא ברצונה עשה זאת, אבל אכן יש כאן מקור שאדם שפוגע באשתו ע"י לקיחת שפחתה הרי הוא כבוגד בה.
אולם עדין אין כאן מקור שנשיאת ב' נשים נחשבת כבגידה, ואפי' לא ע"י לקיחת פילגש. המצב של הבגידה הוא שכביכול העדיף את שפחתה ע"פ, ואינו כן באשה אחרת, ואפי' לא בפילגש שאינה שפחתה.
אכן, כיון וראינו כבר דבר זה, מסברא יש ללמוד שכל מיאוס שמואס באשת נעוריו ולוקח ע"פ אשה אחרת נחשב כבגידה בה, ומכל מקום מסברא לא מצאתי חילוק בין לוקח אישה אחרת לבין לוקח פילגש, דעכ"פ בוגד הוא באשת נעוריו.
♦
הערות על המאמר הנ"ל
א. מה שכתב הרב להוכיח מדין אסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה, לא מובן, שהרי מבואר בכתובות נ"ו: בגמ' ובתוס' שם [וכן בדברי הנו"כ על השו"ע באה"ע סימן ס"ו] שכיון שהאישה יודעת שיכול מחר להוציא אותה, אין לה סמיכות דעת להיבעל לשם האישות = הקידושין שעשו, ולכן הוי כביאת זנות. שמצד אחד אסורה על כל העולם ומשועבדת רק לבעלה לאישות, ומאידך חוששת שמא יגרשנה. אך בפילגש, שלא היו קידושין מתחילה ומותרת לכל העולם וגם לביאה אין שם של ביאה של אישות שהרי לא היו קידושין מתחילה, ודאי א"צ בכתובה, וזוהי גם כוונת הרמב"ן, אך כו"ע יודו לזה ופשוט.
ב. לא הבינותי כלל את התליה אם יש לכפות על הוצאת הפילגש במח' של הרמב"ם והרא"ש, דגם לרמב"ם דס"ל שיש מצות עשה בקידושין, מה זה ענין לפילגש? יכופו אותו לקדש אישה אחרת כדת משה וישראל, וביטול מצות עשה אמנם יש כאן לכמה דעות, אך לרמב"ם דקי"ל כוותיה [סימן ל"ד ס"ג] עובר על כך גם בלא נשא כלל. אמנם יכפוהו להוציאו משום דעבר על לא תהיה קדשה ולוקין על זה לדעתו וכמבואר באה"ע סימן כ"ו ס"א, וקי"ל דמלקין לאפרושי מאיסורא - ב"ק כ"ח. וברא"ש שם.
ג. להלכה בודאי יש להחמיר, אך יש לדון בהיכי תימצי של מסורב גט שנים רבות ובפרט שלא קיים פו"ר [יעויין ב"דברות אליהו" להרה"ג אליהו אברג'ל ח"ז אות צ"ג שהתיר בזה בכה"ג].
אופיר שירה
כרם ביבנה
♦
תשובת המחבר
א. מאחר שההבדל הננקט בגמרא בין אשה לפילגש הוא בנוגע לנתינת הכתובה, הרי שכאשר חכמינו אסרו לשהות עם אשה ללא כתובה, ממילא הם אסרו גם פילגש - ואגב, הלשון "אסור לאדם שישהה עם אשתו" נזכר בכמה ראשונים, אבל בגמרא הלשון היא "כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות"; ולא נזכר כאן חילוק שבמקרים מסוימים הדבר מותר, אלא הדבר נאסר בכל בתולה ובכל אלמנה. ובאמת, הרמב"ן לשיטתו יצטרך להידחק ולחלק כפי שכתבת, על פי טעם התקנה שהזכרת, אבל פשטות הדברים אינה כן, וחכמים לא חלקו בדבר.
ב. למסקנה אכן לכל הדעות יש לכפות להוציא את הפילגש. אפשרות התלייה במחלוקת הנזכרת נאמרה ביחס לאיסור הנוהג בימינו שאין לשאת שתי נשים - מחמת חרם דרבינו גרשום או מחמת מנהג המקום - וממילא הלוקח פילגש מבטל בידיים את אפשרות לקדש אשה (על כל פנים לפי הים של שלמה הסובר שחדר"ג נאמר אף באופן זה, ונראה שדעתו היא המקובלת, ולא כיעב"ץ, שדעתו לא היתה נוחה מחדר"ג ולדבריו יש לבאר את חרם באופן מצומצם כמה שניתן).
ג. במקרה של מסורב גט שנים רבות שלא קיים פריה ורביה, הרי שיש דרך יותר סלולה וברורה, והיא לקיחת אשה שניה על פי היתר מאה רבנים (ראה ברמ"א ונושאי כליו אבן העזר א,י). אפשרות זו אינה עומדת בפני קשיים הלכתיים כלל, בניגוד לאפשרות לקיחת הפילגש, שהיא בעייתית ביותר כפי שנתבאר בדברינו, ולרבים מהראשונים המדובר באיסור תורה.
♦
תשובת המעיר
לא זכיתי להבין, הרי זה מה שכתב הרמב"ן בעצמו בתור פשיטא, והסברא כמו שכתבנו לעיל שבפילגש לא שייך לומר דהוי בעילת זנות [מחוסר סמיכות דעת האשה] שהרי אין כאן קידושין. וק"ל.
לגבי הערה ב', הרי הדין נכון גם שבא לקחת את הפילגש בנוסף לאשתו הנשואה לו. ומה שכתבת שיקח אשה עפ"י מאה רבנים [סימן א' ס"י] כמובן שיש מקרים שהאשה לא רוצה להתחתן רשמית או שהבעל לא יכול לזונה וכד', וקל להבין.
אופיר שירה
כרם ביבנה
♦
תשובת המחבר
א. כפי שכתבתי. נכון שזו דעת הרמב"ן, אבל דעת הרמב"ן אינה מוסכמת, ומפשט הגמרא לא משמע כדבריו.
ב. אם מניחים, שגם אם יש היתר לפילגש, הרי שלאחר חרם דר"ג אין לקחת פילגש בנוסף על אשתו, כפי שכותב המהרש"ל, הרי שאין מקום עוד לדין זה.
ג. יש מקרים שהאשה רוצה לעשות כל מיני איסורים. מה זה קשור? שאלת על פתרון למסורב גט, שלא קיים פו"ר, והבאתי את הפתרון המקובל בפוסקים, של היתר מאה רבנים (ואגב, לפי השו"ע והרמ"א ניתן לשאת אשה שניה במקרים כאלו גם בלי היתר זה, אלא שנוהגים למעשה כדעות המצריכות). היתר זה מדובר על נשיאת אשה. מדוע להעלות אפשרות בעייתית של פילגש? רק בגלל שיש מי שחפץ לעשות איסור?
♦