הרב משה קנובליך
כולל שע"י "ישיבת יד אהרן" ב"ב
בביאור מחלקות רבי יהודה ורבי שמעון במוקצה
א.
כמה גווני דנחלקו ר"י ור"ש במוקצה
פלוגתא דר"י ור"ש במוקצה מצינו בכמה גווני: נחלקו במיגו דאיתקצאי לביהש"מ אתקצאי לכולי יומא כגון מותר השמן שבנר, ונר עצמו לאחר שכבה דביהש"מ היה מוקצה למצוה לכו"ע, וכן סוכה רעועה שנפלה דביהש"מ היתה מוקצה מחמת איסור סתירה דר"י ס"ל דמיגו דאקצאי ביהש"מ אתקצאי כולי יומא, ור"ש לית ליה מגו כה"ג דס"ל אדם יושב ומצפה מתי יסתלק המוקצה. ונחלקו נמי במוקצה עצמו, כגון אוצר של תבואה ושל עצים שעומדים באוצר לזמן ארוך (שבת קכ"ו: ביצה ל.) דלר"י הוי מוקצה ואסור אפי' בטלטול, ולר"ש שרי אפי' בטלטול. וכן חיטים שזרען בקרקע שעדין לא השרישו וביצים שתחת תרנגולת (שבת מ"ה.) לר"י הוי מוקצה ולר"ש שרי בטלטול, ובהנך שרי לר"ש לטלטל אע"פ שעדין נשאר בהקצאתו לאוצר ולזריעה, כמבואר בריש מפנין דמפנה האוצר בשביל האורחין, וכן לשון השו"ע (סי' ש"י ס"ב). ונחלקו נמי בנולד דכלי שנשבר וגרעיני תמרה דביהש"מ היו ראויים לשימוש בתורת כלי ואוכל אדם, ונשתנו בשבת דהשתא נעשה שברי כלים ואוכל בהמה, ר"י ס"ל דהוי ליה נולד, ואסור, ור"ש שרי.
וצ"ב איך כולהו אתי בפלוגתא אחת, דאמרו דר"ש לית ליה מוקצה ור"י אית ליה מוקצה. ואין לומר דר"ש לית ליה כלל תורת מוקצה והכנה אלא כל דבר הראוי מצד עצמו ממילא מוכן הוא, דהא אשכחן דמודה ר"ש למוקצה דנולד גמור, דכ' תוס' (ביצה ב. ד"ה קס"ד ובדף ח. ד"ה אמר רב יהודה) דגם לר"ש הוי מוקצה, ואפי' באפר כירה מעצים שהוסקו היום דביהש"מ היו ראויין להסקה כיון דנעשה דבר חדש אין בו הכנה מביהש"מ (ואפי' דבידו לעשותו להנך עצים אפר מ"מ השתא דבר חדש הוא). ואשכחן נמי דר"ש אית ליה תורת מיגו דאתקצאי בגרוגרות וצימוקין שהעלן לגג והסריחו, ובאמצע היום נתייבשו נשארו בהקצאתן כיון דדחייה בידים ולא חזי בביהש"מ, וכן מבואר בגמ' ביצה (ל.) דאסור להסתפק מעצים העומדין לבנין דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס אע"פ דהשתא מבטל הקצאתן ורוצה להסיקן ותו לא עומדין לבנין מודה ר"ש דנשארו בהקצאתן משום ביהש"מ, וכן כתב המג"א (ש"ח סקי"ט) דכלי שיש בו חסרון כיס שנשבר בשבת הוי מוקצה גם לר"ש, [ורע"א בהגהותיו שם הקשה הא לר"ש לית מגו וא"כ נתבטלה הקצאתו וצ"ע דהא בגמ' ביצה (ל.) גבי ולא בעצים שבמוקצה העמידו בארזא ושוחא דר"ש מודה כה"ג במוקצה דח"כ דאמרי' מגו דאתקצאי]. הרי חזי' דגם ר"ש ס"ל דדבר שבאמצע היום נעשה ראוי אם לא קדמה לו הכנה בער"ש הוי מוקצה ומודה לתורת הכנה דההיא מבע"י וא"כ למה בשאר מוקצה פליג.
♦
ב.
ביאור הסוגיא בחולין ביסוד המוקצה
הגמ' בחולין (י"ד.) גבי הא דשנו דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה ואמר אביי דשחיטתו כשירה ונאכלת בשבת, וגם אליבא דר"י דאמר בנבילה שנתנבלה בשבת אסורה לכלבים מודה הכא, דבהמה בחייה היתה מוכנת לאדם ולא לכלבים, אבל הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם דסתם בהמה עומדת לאכילה. וכ' הרשב"א דמוכן לאדם דקרו לבהמה, לאו שעומדת להישחט בשבת, אלא לומר שעומדת לאכילת אדם ואע"פ דבשבת בפועל לא היתה עומדת לאכילה משום איסור שחיטה ס"ל לאביי דאין מוקצה לר"י אלא מה שמקצה האדם מדעתו והכא דעתו לאוכלה ואריא דאיסורא הוא דרביע עליה, כ"כ בשם רבו, דהיינו דתורת מוכן לא נחית ע"י שעומד להאכל בפועל השתא אלא תורת מוכן נחית במה שעומד במהותו לשימוש המותר דהאדם והכא הבהמה עומדת לאכילה ע"י שתישחט, והגם שבפועל לא העלה בדעתו שתשחט בשבת מ"מ שחיטה לא היא המכינתו אלא דבשר הבהמה עצמה חשובה אוכל ואיסור שחיטה אריא דאיסורא הוא דרביע עליה.
ותוס' שם כתבו דע"כ היה יושב ומצפה שישחטנו חש"ו דאל"ה אפי' לר"ש הוי מוקצה. אמנם גם לדידהו צ"ל דתורת מוכן נחית לבהמה משום מה שעומדת לאכילה בעצם ולא מחמת צפייתו, דהא בעלמא לא מהני לר"י יושב ומצפה, (יעוי' לשון הראב"ד בהשגות על הרי"ף פ"ד דביצה אות ב'), וע"כ דהכא ירדה הבהמה לתורת מוכן ע"י שיעודה ותכליתה לאכילה אלא דבעי' לתוס' גם שיהא בדעתו אפשרות מעשית שיאכלנו בשבת דאל"ה דחיית הדעת לחודה הויא הקצאה חדשה גם לר"ש.
והקשו שם בגמ' לאביי מהא דאוסר ר"י לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת, ודחו דמוקצה מחמת איסור דדחייה בידים אוסר ר"י אבל איסור דלא דחייה כגון בהמה בחייה ס"ל לר"י דהוי מוכן, ובהמשך הסוגיא שם (טו.) רנב"י פליג עליה דר"י אית ליה מוקצה מחמת איסור אפי' דלא דחייה בידים. ויעוי' בביאור הגר"א על השו"ע (סי' שי"ח ס"ב) דפסק דשוחט לחולה שנחלה היום מותר לבריא דלא הוי מוקצה, וכ' הגר"א דהוא כאביי דאיסור דלא דחייה לא הוי מוקצה ודלא כרנב"י, ולדעת רנב"י דלר"י הוי מוקצה מחמת איסור הגם דלא דחייה אסור, נחלקו הראשונים אי מודה ליה ר"ש, דדעת הרשב"א והר"ן דשוחט לחולה שנחלה היום מודה ר"ש דהוי מוקצה לבריא דלא היה יושב ומצפה, וכן נראה דעת תוס' בתחי' הסוגיא שם דכ' דלר"ש ע"כ מצפה שישחטנו חש"ו דבלא מצפה מודה ר"ש והוכיחו כן מסוכה בריאה שנפלה דמודה ר"ש, והב"י סי' שי"ח כתב בדעת הר"ן דטעמא דמודה ר"ש הוא דמדלא שחטינהו אקצינהו, ודעת רבינו יונה הובא שם ברשב"א והרא"ש שם דלעולם לר"ש לית ליה מוקצה במה שחזי כיון דלא דחייה בידים דרק בלא חזי ודחייה מודה ר"ש, וכ"כ השו"ע בסי' שי"ח דשוחט לחולה מותר לבריא אפי' בחולה שנחלה היום. הרי לנו לדעת הרב"י דלר"ש תורת מוכן בא לאו מחמת דעתו, אלא כיון דבמהותו חזי ועומד במהותו לשימוש האדם הוא המביאו לידי שם מוכן, וגם הר"ן דפליג ואוסר אם לא מצפה, כ' הב"י דדעתו דמלא שחטינהו אקצינהו והוי כגרוגרות וצימוקין, דכאילו בידים ביטל הכנתו לאותה שבת.
♦
ג.
יסוד מוכן מה הוא
המתבאר מהאי סוגיא דלאביי תורת מוכן אפי' לר' יהודה בא בדבר שבמהותו עומד לאכילה, ואע"פ דבאותה שבת לא עומד להתממש יעודו מחמת איסור מ"מ נשאר במהותו אוכל, ולכך מוכן הוא, ולהרשב"א משמע דאפי' לא בעי עומד ומצפה דהוי מוכן בעצם, ולתוס' בעי גם עומד ומצפה, ולרנב"י כיון דאסור באכילה באותה שבת בטלה הכנתו דבעי' עומד בפועל לשימוש באותה שבת, וזה דווקא אליבא דר"י אבל לר"ש דעת הרב"י והרא"ש דמה דחזי דעומד לאכילה הוא המוריד לו תורת מוכן ולא בעי' מוכן בפועל לאותה שבת.
וכן כתב הר"ן שבת (מ"ו.) דחיטין שזרען בקרקע דלר"ש לא הוי מוקצה אין לך סילוק הדעת גדול מזה ואפ"ה כיון שראויין מצד עצמן לא נעשו מוקצים, וכן מתבאר מתוס' (ביצה ו: סד"ה השתא) דאמרי' בבהמה מוכן לאדם מוכן לכלבים, דבער"ש היתה מוכנה לאדם ולכלבים, ובשבת כשבא איסורו ירד הכנתו דאדם ונשאר הכנה לכלבים. הרי דתורת מוכן שייך גם בער"ש דיעודו ותכליתו לאדם וזהו שם מוכן, אלא דבשבת ירד הכנתו ע"י האיסור דתו אינו מוכן באותו שבת, [ועי' רש"י ביצה (י.) דמכין יוני שובך ואח"כ מימלך בטלה הזמנתו למפרע ונמצא דהיה מוקצה מער"ש, וכן בסוגיא שם מבואר דשייך להכין מוקצה ע"י ברירה, הרי דהכנה אינה ענין של דעת לחוד אלא מחיל על הדבר שם עומד לאדם במהותו].
♦
ד.
ביאור מחלוקת דר"י ור"ש
ונראה דיסוד פלוגתא דר"י ור"ש הוא, דלר"ש תורת מוכן בא ע"י מה שבמהותו עומד לאדם לשימוש היתר ולא בעי' שבאותו שבת ישמש אלא סגי במה שגופו וענינו עומד לאדם, ולר"י שם מוכן בא במה שישמש בפועל באותה שבת, ורק מה שעומד בביהש"מ להיות משמש בפועל הוא החשוב מוכן, [והיכא דהוא עצמו מוכן אלא איסור מעכבו נחלקו אביי ורנב"י אי לר"י נשאר מוכן דאריא דאיסורא הוא דרביע עליה או לא], ולכך אוכל שהניחו באוצר ס"ל לר"י דע"י הנחתו שם לזמן ארוך אינו עומד בפועל להיות משמש לאדם, ור"ש ס"ל כיון דמהותו עומד להאכל ממילא הוי מוכן בעצם. וה"נ לענין מיגו דאתקצאי בדבר שבביהש"מ מוקצה הוא ועתיד הקצאתו להפסק באמצע היום דלר"י דבעי מוכן בפועל, בשעה שחל שם מוכן דהיינו ביהש"מ לא היה מוכן עד שיסתלק הדבר האוסרו ונמצא דחסר במימוש ההכנה בביהש"מ, ולר"ש דתורת מוכן בא להגדיר את מהות הדבר אי עומד לאדם, אמרינן דכל הקצאתו היא זמנית, וכבר מעתה מהותו מוכן לכשיסתלק האיסור ממנו. וה"נ לענין נולד דבביהש"מ לא היה קיים בפועל ואין כאן דבר הנתפס עליו הכנה ממשית, אבל לר"ש דבאנו רק להגדירו מוכן לאדם במהותו, כיון דעומד להיות כן וכבר עתה קיים מולידו אפשר להגדיר את מהותו מעתה לזמן שיולד.
♦
ה.
מודה ר"ש בדחייה בידים
מודה ר"ש בגרוגרות וצימוקין שהעלן לראש גגו והסריחו דדחייה בידים ולא חזי, דהיינו הגם שנתייבשו באמצע היום ונעשו ראויין אפ"ה כיון דביהש"מ היו דחויים ולא חזו מודה דשנארו בהקצאתן, כ"כ הר"ן [דאין לומר דהך מודה ר"ש הוא לזמן שאינן ראויים דהא פשיטא אטו לר"ש לית ליה מוקצה בצרורות ואבנים]. ובפצעילי תמרה מבואר בגמ' דאינו מוקצה לר"ש דל"ד לגרוגרות וצימוקין דאיכא תרתי דחייה בידים, ולא חזו. והנך פצעילין פי' תוס' סוף ביצה דהן תמרים שלא נתבשלו עדיין ופוצעין אותו כדי שיתבשלו יפה, ואע"פ דלא חזי אינו מוקצה דלא דחייה בידם לפי שלא היו ראויין מעולם. וצ"ע מה ענין דחייה בידים שנאמר דלכך הוי מוקצה, הא גם גרוגרות וגם פצעילין תרוויהו שוו, דביהש"מ לא היו ראויים ונעשו ראויין בשבת, וכמו דפצעילין שרו אע"פ דלא חזי, דיושב ומצפה שיתבשלו, דלכך פצען, ה"נ נימא בגרוגרות דודאי יושב ומצפה שיתייבשו היטב, דהא לכך העלן לגג, ומה מגרע מה שהיה ראוי ודחייה, הא דחאן בשביל שיהיו יותר טובים ומצפה לכך.
והביאור נראה דבדבר שלא דחייה בידים מהניא צפייתו, דעי"כ חשוב מוכן אבל דבר שדחייה בידים לא מהניא צפייתו, והענין הוא דכיון דירד לתורת אוכל ודחאן, הוריד מהן תורת שם מוכן ואינם במהותם חשובים אוכל עד שיתוקנו היטב, ועי"כ באים לתורת אוכל, ולא מהניא צפייתו להחשיבו מוכן דכה"ג מודה ר"ש דבזמן ביהש"מ קובע להגדיר מהותו של דבר ונמצא דבאותו זמן אין כאן שם אוכל, דע"י צפייה לחוד אין כאן אוכל בביהש"מ, ולגבי זה מודה דאמרי' מגו דאתקצאי ביהש"מ אתקצאי לכולי יומא דביהש"מ הוא זמן להגדיר מהותו של דבר אם מוכן או אינו מוכן, והכא אינו מוכן הוא במהותו, אבל פצעילין גם באותו זמן שעדיין לא נתבשלו ואינן ראויין מ"מ ירד להם במהותם שם אוכל ע"י מה שעומדים להיות ראויין ומעתה חייל בהו תורת מוכן לכשיתבשלו, דהבישול חשיב כהוצאה מהכח לפועל, והסיבה דחשיבי אוכל במהותם טפי מגרוגרות הוא דבגרוגרות שהיו בתורת אוכל ודחאן, הדיחוי מוריד להם תורת אוכל, וממילא במהותו כעת אינו מוכן, משא"כ פצעילין דלא היו ראויין מעולם ולא דחאן חשובים אוכל ממילא, כיון שתכליתם עומדת לשימושי אדם ולאכילתו ובמהותו הוא מוכן.
ונמצא דשם מוקצה ושם מוכן אינו נמדד אם בזמן ביהש"מ ראוי בפועל, אלא המדד הוא מה מהותו של דבר בזמן ביהש"מ, ואפי' אם בזמן ביהש"מ אינו ראוי בפועל מ"מ כיון שמהותו ותכליתו לאכילה או לתשמיש אדם חשוב מוכן מצד מהותו, ומהניא צפייתו דלכשיעשה ראוי אינו מוקצה, אבל אם דחייה בידים שהוריד הכנתו בידים ודחאו מהכנה הוריד את מהות הדבר מלהיות מוכן עד שיעשה ראוי בפועל ולא מהניא צפייתו לכשיעשה ראוי דבביהש"מ גופא אין כאן שם מוכן אלא שם דחוי. וכתב המשנ"ב (סי' ש"י ס"ק י"ט) בשם האחרונים דהיכא דידע בודאי בביהש"מ שלמחר יתבשלו היטב אפי' בגרוגרות וצימוקין שרי, ואע"פ דכ"ז שלא יבשו עומדין בדחייתן ובביהש"מ היו דחויין סבירא להו דהידיעה הודאית שיהא ראוי שקיימת בביהש"מ חשיבא כגמרו בידי אדם דמה דודאי יבוא ויתחדש כבר עתה אפשר להתייחס לאותו זמן כמוכן מהשתא.
וכן לענין מוקצה דחסרון כיס דמודה ר"ש דא"א לשנות יעודו באמצע שבת כדאמרו (שבת קנז.) דאין מסיקין באשוחי וארזא וכן כלי דח"כ שנשבר דשבריו אסורים מחמת מוקצה דביהש"מ, הענין דבביהש"מ בטלה הכנתו מצד מהותו כיון שיחדו בחיוב לתכלית אחרת שמיועד רק לאותם שימושים האסורים ואינו עומד לתשמיש אחר כלל בקפידתו ונמצא דקפידתו בטלה הכנתו, ובמהותו אינו מוכן לתשמישי היתר, ולכך מודה ר"ש דאמרי' ביה מגו דאתקצאי, דביהש"מ הוא זמן ההכנה ובביהש"מ לא היה בו הכנה לתשמיש היתר כלל.
וכן מצינו דמודה ר"ש בסוכה דמצווה רעועה שנפלה דאסורה (ביצה ל:), וטעמא כתב הרמב"ן בשבת (מה.) בתחי' דבריו דכשהיא עומדת בביהש"מ בע"כ הוקצית לכל זמן המצווה דחל עליה שם שמים ולא יכול להתפס כאן צפייתו מתי תיפול שנאמר דמעתה מוכן למצב דנפילה, דכעת שעומדת הרי היא מיועדת לכל זמן המצווה, ונמצא דיעודה לכל זמן המצווה מבטל לה את תורת ההכנה, ואפי' שנדע בוודאי שעתידה ליפול, נפילתה הוי התחדשות ואין כאן הכנה במהותה של סוכה בזמן ביהש"מ, כיון דעומדת במהותה למצווה, ובע"כ מוקצית לכל זמן המצווה מחמת שם שמים שחל עתה, ולכך לא מהני תנאי, ולכך הגם דכשנפלה פקעה קדושתה מ"מ נשארה בהקצאתה בביהש"מ, ומודה ר"ש כה"ג דאמרי' מיגו.
♦
ו.
פלוגתת הראשונים אי לדעת ר"ש בעינן דווקא יושב ומצפה
דעת רש"י (ביצה כד: ד"ה אם) דפירות שנתלשו בשבת מוקצין גם לר"ש וכגרוגרות וצימוקין דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה, ופי' הב"י בסי' ש"י דכיון דאסור לתלוש בשבת יודע שבמצב זה דמחוברין לא יהיו ראויין לו כלל ודמי לדחייה בידים, והרז"ה שם כ' דלא היה צריך רש"י לזה אלא כיון דאינו מצפה שיתלש דהא אסור לתלוש בהכי סגי דהוי מוקצה לר"ש, דר"ש לית ליה מוקצה רק ביושב ומצפה. דהיינו דרש"י ס"ל דהאיסור לבדו לא מפקיע מיניה תורת מוכן כאריא דאיסורא דרביע עליה וחשיב חזי, ולכך פי' דהקצאתו משום חיבורו במצב זה של מחובר חשיב כלא חזי, ודחה את האפשרות תלישתו מדלא לקטיה, והרז"ה ס"ל דכיון דאסור לו הרי הוא לא חזי שלא עומד לשימוש האדם וכיון שאינו יושב ומצפה הוי מוקצה לכל השבת.
ולכאו' הוא כמחלוקת רב"י והרשב"א גבי שוחט לחולה שנחלה היום דלא היה יושב ומצפה ואסור בשחיטה, ואפ"ה דעת רב"י והרא"ש דשרי לבריא לר"ש כיון דלא דחייה בידים, דאיסורו גרידא לא מוריד לו שם המוכן ואפי' בלא מצפה הוי מוכן מצד עצמו כיון דחזי. וכן דעת רש"י כאן גבי מחובר דמהותו לאוכל מכינו, (וגבי שחיטה כ' הב"י בדעתו דלא אמרי' מדלא שחטינהו אקצינהו דטורח הוא לשחוט, אמנם דעת רש"י בחולין טו: דגם לר"ש הוי מוקצה אי לית ליה חולה מבע"י וע"כ דאית ליה סברא מדלא שחטינהו אקצינהו ודלא כהרבינו יונה דלא חשיב ליה דחוי מה שלא שחט כש"כ הב"י). ודעת הרשב"א כיון דלא יושב ומצפה שישחטנו מודה ר"ש דמוקצה, דמוכן בא ע"י ציפיתו וכדעת בהעה"מ הכא.
ולרש"י והרבינו יונה מה דבעי' לר"ש יושב ומצפה הוא רק בדחייה בידים כגון נר הדולק, שלולי ציפייתו הדלקתו ביטלה לו עמידתו לשימוש היתר ופקעה הכנתו, וע"י ציפייתו מתי תכבה נשאר בהכנתו, ומהני לר"ש יושב ומצפה להוריד בו תורת מוכן כיון דמהותו חזי' לאדם.
♦
ז.
דעת ר"ש בבע"ח בריאים שמתו
מבואר בגמ' ביצה (כז:) דמר בריה דר"י ס"ל דחלוק היה ר"ש בבע"ח בריאים שמתו דמותר להאכילם לכלבים, ומר בר אמימר ס"ל דבבריאים מודה ר"ש דהוי מוקצה ומתיר רק בחולה. ומבואר בגר"א (סי' שכ"ד ס"ז וסי' שי"ח ס"ב) בביאור מחלוקתם, כיון דאינו יושב ומצפה שתמות בהמתו הבריאה ס"ל למר בר אמימר דמודה ר"ש. ומר ברי דר"י ס"ל דשרי, כיון דלא דחייה בידים. ולקמן (ל.) דאמרו בגמ' דמודה ר"ש בסוכה בריאה שנפלה דאסורה כתב הרשב"א דאפי' למדרב"י הכא אסור דשאני בע"ח דמיתה שכיחא, ולכאו' משמע כוונתו דטעמא דמר בדר"י דשרי דבאמת יושב ומצפה גם בבע"ח בריאים שימותו.
ונראה שכל מה דר"ש מתיר בדלא דחייה, הוא רק היכא דיש כבר דבר המוכן דהא נולד גמור מודה ר"ש אפי' דלא דחייה, ואי מיתה לא היה שכיחא כלל בבע"ח בריאים לא חשיבי מוכנים כלל ואין בו תורת הכנה, וע"ז כ' הרשב"א דבע"ח עומדים למיתה כיון דשכיחא בהן, ואפי' דהוא לא מצפה לכך כיון דרחוק הוא שיארע כן, מ"מ לתורת מוכן סגי בהכי דיש אפשרות שתמות וכיון דלא דחייה נשאר מוכן מצד עצמו. וסוכה בריאה דמודה ר"ש לפי דעצים שנתונין בבנין אין בהן כלל במצב זה עמידה לשימוש דהסקה, וכשנפלו הוי התחדשות דנעשו עומדים להסקה וכה"ג מודה ר"ש. אמנם הרמב"ן במלחמות בפ"ב כתב דסוכה בריאה מודה ר"ש דחשוב דחייה בידים במה שבנאה, דאל"ה חשיב שיש בו אפשרות להסקה ע"י שיסתרנו, ובשבת (קנו:) כ' דטעמא דמבדר"י דחלוק ר"ש בבע"ח בריאים דס"ל דאדם יושב ומצפה שתמות בהמתו כיון דסופה למות משמע כוונתו דבעי' הכנה ע"י ציפייתו וס"ל למרבדר"י דאפי' בבע"ח בריאים מצפה למיתתה, ובזה גופא נחלק עליו מבד"א דאינו מצפה להכי שתמות במצב זה שהיא בריאה.
♦
ח.
מוכן בכח
יש דבר אמצעי דבבהש"מ הרי הוא מוקצה לכל השבת לר"ש ומ"מ אפשר באמצע היום לשנות את יעודו, והוא דכ' הרשב"א בהא דשנו (ריש מפנין) דחבילי קש וחבילי עצים אם התקינו למאכל בהמה מטלטלן ואם לאו אין מטלטלין אותן, הך משנה גם אליבא דר"ש דמודה דכ"ז שלא התקינן לבהמה אלא עומדים ליבש לעצים לא ירדו לתורת אוכל דבהמה ואסורים בטלטול, ומ"מ לר"ש יכול לשנות יעודו באמצע שבת ולהאכילן לבהמה ומעתה מותרים בטלטול, וכן כתב נמי בדף קכח. דבשר חי המיועד לאדם ואינו ראוי לאוכלו חי הוי מוקצה כ"ז שעומד לאדם גם לר"ש ואסור בטלטול הגם דחזי לכלבים דאינו עומד כלל לכלבים (דלא כתוס' שם) ומ"מ יכול לשנות את יעודו ולהאכילו לכלבים ומעתה אינו מוקצה, (ועי' רעק"א סוף שבת על מתני' דמחתכין את הדלועין). וחזי' כאן דהגם דכ"ז שלא שינה יעודו מודה ר"ש דהוי מוקצה וא"כ ביהש"מ בטל ממנו תורת הכנה ואפ"ה לא אמרי' ביה מגו דאתקצאי דאם מחמת האפשרות להאכיל לבהמה חשיב מוכן כבר בביהש"מ למה הוי מוקצה כ"ז שלא יעדן לבהמה.
וכן מוכח לכאו' בריש ביצה דאמרו בגמ' בטעמא דביצה הנולדת מתרנגולת העומדת לגדל ביו"ט אסורה דאפי' לר"ש דלית ליה מוקצה ותרנגולת עצמה מותרת בשחיטה אפ"ה ביצתה חשובה נולד וה"א דאפילו מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ולכך אסורה הביצה, וביצה הנולדת מתרנגולת העומדת לאכילה הוי אוכלא דאפרת ולא חשיבה כנולד. וכתב מהרש"א דהגם דמצי שחיט לה מ"מ נולדה הביצה מדבר המוקצה ולכך חשיבא נולד, וביאר בהערות למרן הגרי"ש זצ"ל דאה"נ דיכול לשוחטה, אמנם כ"ז שעומדת לגדל לאו אוכל היא וא"כ ביצתה לאו אוכלא דאפרת אלא נולד, דנולד אוכל מדבר שאינו אוכל וכהנ"ל דהגם דכשעומדת לסחורה אינה אוכל, יכול לשנות יעודה באמצע יו"ט ולשוחטה ולא אמרי' מגו.
והביאור, דבאמת יש כאן דבר שמצד עצמו ראוי להאכל לאדם או לבהמה אלא שאינו עומד לכך אבל אינו דחוי מאותו שימוש דאכילה, ונמצא דיש כאן מוכן בכח ולא בפועל, ולכך כ"ז שלא יעדו לאכילה הוי מוקצה גמור שאין כאן בפועל מהות דאוכל אבל כשבא ליעדו לאוכל שפיר מהני ולא אמרי' מגו דאתקצאי, דבביהש"מ כבר היה בבכח להיות שם מוכן כיון דיש לו את התכונה של אוכל.
החזו"א (סי' מ"א סק"ה) הקשה בהא דאיכא מ"ד דמודה ר"ש בבעלי חיים בריאים שמתו דאסורים לכלבים הא איירי ביו"ט שיכול לשוחטו לאדם וא"כ ע"כ מוכן לאדם, ומוכן לאדם מוכן לכלבים, כמש"כ תוס' (שבת מה:) דאי אפרוח חי אינו מוקצה דחזי לשתק בו תינוק ממילא גם כשימות לכו"ע אינו מוקצה, דמוכן לאדם מוכן לכלבים לר"ש (יעוי' בביאור הגר"א סי' שכ"ד בסופו). ואולי להנ"ל אפש"ל דאיירי בבע"ח שעומדים לגדל ולכך כל זמן שלא שינה יעודם לאכילה באמת הוי מוקצים גם לר"ש ומה דיכול לאוכלם הוא רק משום דלא אמרי' מגו כה"ג כיון דחזי, ונמצא דכשמתו מתו בזמן שאינם מוכנים לאדם וממילא איכא מ"ד דמודה ר"ש דאסורין לכלבים, כיון דאינו יושב ומצפה שתמות אינה עומדת בחייה לאכילת כלבים (יעוי' שם בחזו"א שכתב כעין זה), והא דהוכיחו (ביצה ו.) דר"י לא ס"ל מוכן לאדם מוכן לכלבים מהא דאוסר נבילה שנתנבלה בשבת ולא אוקמה בעומדת לגדל דאמרו במשנה ר"י אמר אם לא היתה נבילה מער"ש אסורה, משמע דהאפשרות היחידה להתיר נבילה היא רק בנתנבלה בער"ש, וגם בעומדת לאכילה אסר ר"י ולכך הוכיחו דמוכן לאדם לא מוכן לבהמה דסתם בהמה עומדת לאכילה כדאמרו בגמ' (חולין יד.).
ובזה מתיישב נמי קו' הגר"א (סי' שכ"ד ס"ז) בסתירת הרשב"א והרא"ש, דפסקו דהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא הרי דלא בעי' יושב ומצפה, ומאידך פסקו דבע"ח בריאים שמתו אסורים. ואולי אפ"ל דשוחט לחולה כיון ששחטו הרי יחדו לאכילה ואינו מוקצה כיון דחזי, אבל בע"ח בריאים שמתו דאסורים, איירי בעומדת לגדל שלא היו מוכנים לאדם בפועל ולכך אסרו, [אלא דצ"ב דהא בגמ' (חולין יד.) הוכיחו דלר"י סתם בהמה עומדת לאכילה דאל"ה היכי שחטי' ביו"ט וא"א לומר ע"י ברירה דהא ר"י לית ליה ברירה, ובסתמא ר"ש לא פליג בהא, הגם דלדידיה ליכא הוכחה מדשוחטין ביו"ט, וא"כ בהא איירי הפלוגתא בבהמה בריאה שמתה]. ולפי"ז מבדר"י ס"ל דחלוק ר"ש בבע"ח בריאים אפי' דעומדים לגדל כיון דיכול לשנות יעודם באמצע שבת ולשוחטם הרי בהכרח דבביהש"מ חשובים חזו בבכח דאל"ה ר"ש מודה דאמרי' מגו, ולכך השתא דמתו נשתנה יעודם ועומדים לכלבים, אבל לר"י דא"א לשנות יעודם בשבת אסורים, ומב"א ס"ל דכיון דלא עמדו לאדם א"א השתא שמתו ליעדם לבהמה דהא לבהמה לא עמדו מעולם והגם דיכול לשנות יעודם לשחיטה הוא דווקא לשימוש אדם דלזה עומד אבל לא ליעדם ישירות לבהמה.
♦
ט.
מחלוקת ר"י ור"ש בסמיכת קדירה בבקעת
אין סומכין הקדירה בבקעת וכן בדלת ור"ש מתיר (ביצה לג.). וכ' רש"י דר"ש לטעמיה דלית ליה מוקצה, וטעמא דר"י דאסר לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה, פי' הר"ן אע"פ דהסקה שימוש היתר הוא ביו"ט מ"מ כיון שאינן מיוחדין אלא להסקה ואין עליהן תורת כלי מוקצה הן לשאר מלאכות, אבל בדבר שהוא כלי שרי לאשתמושי ביה אפי' למלאכה שאינו מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אע"פ שאינם מיוחדים להסקה, דהיינו כיון דשימוש דהסקה אינו מביאתו לתורת כלי דהשימוש הוא בכילוי בגופו והנאתו וביעורו שווה, כל תורת הכנה בא רק לאותו שימוש ולא לשאר תשמישין אבל דבר שירד לתורת כלי ממילא מוכן הוא מצד עצמו לכל הדברים אפי' למה שלא מיוחד להן, דשם כלי מייעדו לכל תשמישי אדם אפי' לרבי יהודה. וא"כ לכאורה מה דאין סומכין הקדירה בבקעת הוא דלגבי זה הבקעת לא הוכנה והוי כעצים ואבנים, וא"כ צ"ב למה ר"ש לא מודה בהא.
והענין הוא דלר"י דשם מוכן מתייחס לשימוש בפועל בשבת זו דלכך אית ליה מוקצה דאוצר, ממילא ה"נ כשבא להחיל על בקעת תורת מוכן הכינה למה שמיועדת והוא להסקה ולשאר דברים לא הוכנה מעולם, אבל לר"ש דמוכן בא מצד מהותו של דבר העומד לתשמיש אדם וגם אם בפועל לא עומד לשימוש חשיב מוכן, ממילא בקעת שמכינה להסקה תורת מוכן שבה ירדה על כל החפץ דבקעת דהוא מוכן לאדם ואין יחס בהכנתו לאיזה תשמיש, דשימוש דהסקה הוא רק סיבה שלכן הבקעת מוכנת לאדם ותורת מוכן לא יורד על שימוש דהסקה בבקעת אלא גופו של דבר עומד ומוכן לאדם, וממילא נעשית בקעת לר"ש ככלי לר"י, [ומצינו גם לר"ש דבר המוכן רק לתשמיש אחד ואסור בטלטול במייחד אבנים לישב עליהן לשבת אחת דכ' הרמב"ן במלחמות בס"פ כל הכלים דהגם דשרי לישב עליהן אסורים בטלטול דכל הכנתן היתה לישיבה, ודווקא התם דיחודו היה רק לשבת אחת ולא לעולם ולאו מדין מוכן אתי' לידיה והוא לדעת ר"א שם ואנן לא קימ"ל הכי]. וקצת צ"ע עדיין מהא דאמר רבא (ח:) אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק, הרי דשייך הכנה לשימוש הודאי ואינו מכינה מש"ה גם לספק ואולי הוא רק אליבא דר"י דביו"ט הכי קימ"ל.
תוס' (שבת מה:) כתבו דלר"י פירות הנושרין דאסורין באכילה מגזירה שמא יעלה ויתלוש מ"מ מותרין בטלטול. וכ' רע"א דהיינו דווקא לר"ש דהגם דעיקר שימושם דאכילה נאסר, לא הוי כאבן כיון דחזי לשאר תשמישים לסמוך עליה קדירה, אבל לר"י אסורין גם בטלטול כדאמרן ריש ביצה דביצה הנולדה ביו"ט אין סומכין עליה כרעי המיטה ולרב יוסף טעמא דביצה שאסורה היא מגזירת פירות הנושרין. והביאור כנ"ל דלר"י שם מוכן מתייחס לאותן תשמישים העומדים לשימוש ה"נ פרי עיקרו עומד לאכילה ולו אתכן וכיון שנאסר באכילה נעשה כאבן ואסור לסמוך בו כרעי המיטה דלא אתכן להכי, הגם דפרי המותר באכילה מותר לסמוך בו דכיון דשרי לעיקר תשמישו חשיב אוכל ככלי העומד לתשמיש אדם ועומד לכל תשמישו, ומ"מ בפרי אסור דעיקר הכנתו דרך שימוש דאוכל והוא אינו דהא נאסר אין בו תו הכנה, אבל לר"ש דשם מוכן בא במהותו שעומד לאדם וא"כ האיסור הוא כאריא דאיסורא המונע ממנו שימושו, אך עדיין גם בשעת איסורו חשיב מוכן האיסור, ומשאר תשמישים לא נאסר ולכך נשאר בהכנתו לשאר דברים.
הב"י (סי' תק"א) כתב מהתוספתא (פ"ג הל"ט) וכ"פ הרמ"א דאין מסיקין באגוזין, והק' לש"ס דידן (שבת כט:) דמסיקין באגוזין, ותי' דכשיש להם קליפין מסיקין בהם אגב קליפין, אבל כשאינם בקליפתן אלא בשר הפרי לחודיה אין מסיקין בו דאינו אלא לאוכל, ואע"פ דקליפיהן לחודיה לא עומדים להסקה דהא לר"י אין מסיקין בקליפי אגוזים דהוי נולד מ"מ דעתו להסיקן אבל כשהן בלא קליפיהן אין דעתו להסיקן, ושאני מכלים דלפעמים אדם מסיקן אבל אוכלין אין אדם מסיק בהם כלל, כך ביאר המג"א, והיינו לר"י דהיינו הגם דכל כלי שאינו עומד להסקה מסיקין לפי שלפעמים מסיק וירד בהכנתו גם להכי אבל אוכל עומד רק לשימוש אכילה, ואפ"ה לר"ש מסיקין ודומיא דבקעת דלר"ש ההכנה לא מתייחסת לתשמיש שאליו עומד אבל לר"י הכנתו מתייחסת לתשמיש שבו עומד להשתמש.
גמ' (לא.) אין מביאין עצים אלא מהמכונסין שבקרפף ולא ממכונסין שבשדה, ופרש"י אם כנסו מעריו"ט דג"ד דעלייהו סמיך. וכתבו האחרונים היש"ש וש"א דכ"ז לר"י דאית ליה מוקצה דהכנה בשדה אינה הכנה אבל לר"ש שרי. וצ"ב מה ענין זה למחלוקתם הא הכא מכינם להדיא לצורך מחר ובשדה אינו בטוח שישמר ואם יש כאן דעת יש כאן הכנה ואם לאו אין כאן הכנה, וצ"ע.
♦
י.
מקומות דלית ליה לר"י מיגו דאתקצאי
מתני' (לא.) בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת, כ' רש"י ולא אמרי' מוקצין מחמת איסור הן דהא אין יכול לפחתו ביו"ט ואסח דעתו מינייהו, דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא לאו מוקצה נינהו כדאמרי' גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת שאם עבד ותיקנו מתוקן, דהגם דבשעת סתימתו דהבית הפירות מוקצין מחמת איסור דהם נמצאין במצב שא"א להשתמש בהן אלא א"כ יעבור איסור אפ"ה כשנפחת מותרין דכה"ג דהאיסור הוא רק דרבנן לא אמרי' מגו דאתקצאי בהש"מ וכן טבל הגם דבזמן איסורו מוקצה הוא לכו"ע כדתנן בריש מפנין מ"מ לכשנתעשר מותר דלא אמרי' ביה מגו כיון דאיסורו רק מדרבנן. והביאור נראה דמוקצה לר"י אינו סילוק הדעת גרידא, דהא אביי בחולין (יד.) ס"ל דמומר השוחט בשבת מותר לר"י כיון דעומדת לאכילה, אלא מוקצה ענינו להוריד תורת מוכן בביהש"מ ומה שאין לו תורת מוכן הוא המוקצה, וההכנה היא מצד מהות הדבר אם עומד לאדם, וכל דבר שהוא אוכל אלא דאסור מאיזה איסור כגון בית שנפחת דהפרי מצד עצמו מוכן אלא שמיקומו אוסרו והוי אריא דאיסורא, ס"ל לרש"י דהאיסור דרבנן לא מפקיע לו שם אוכל בעצם בזמן איסורו גם לר"י, ומ"מ כ"ז שאסור הוי מוקצה דכעת הוי כאבן דאין לו שימוש בפועל אבל לענין מגו כיון דבביהש"מ עצמו יש כאן אוכל שיש בו דבר אחר המונעו משימוש חייל בו תורת מוכן מצד מהותו והוי מוכן בכח, ולכך כשהוסר איסורו מותר דלא אמרי' כה"ג מגו כיון דהיה מוכן בכח גם בזמן ביהש"מ, וכן כתב הרמב"ן במלחמות ספ"ד גבי טבל דלא אמרי' ביה מגו לר"י דהפרי מוכן ועומד לאדם לפני שתיקנו כלאחר שתיקנו ואין עליו אלא איסור אותו השם שהוא טבל, ונמצא דבביהש"מ עצמו יש כאן מוכן עם איסור שם טבל וכשפקע הטבל חוזר להכנתו, דהפרי מצד עצמו מוכן עומד, אבל באיסור דאורייתא ס"ל לרש"י דהאיסור מפקיע מיניה שם מוכן והוי כאבן ולא כאוכל, ולכך אית ליה לר"י מגו.
דעת הרי"ף והרמב"ם דמודה ר"י בבהמה מסוכנת שמתה דמותרת לכלבים, דדעתו עליה דודאי שתמות. והנה כל נר שכבה הא בביהש"מ יודע בודאי שיכבה דא"א למעט שמן שידלק הרבה ואפ"ה אית ליה לר"י מגו. והביאור דהיכא דבביהש"מ גופא הוי במצב מוקצה לא מהני לר"י מחמת ידיעת העתיד להכינו, אבל בהמה מסוכנת מצבה הוא שהיא בתהליך של מיתה וכביכול מיתתה מתחלת בביהש"מ שיעודה כעת הוא למות, ולכך חשיב מוכנת בביהש"מ לזמן מיתתה ולא אמרי' מגו אפי' לר"י.
♦
יא.
פסחים (נו:) גבי מחלוקת אנשי ירחו וחכמים אי גזרי' שמא יעלה ויתלוש: אמר עולא דה"מ במכבדות אבל בין הכיפין דליכא למיחש לתלישה ד"ה מותר, א"ל רבא והא מוקצות נינהו, פרש"י דביהש"מ היו מחוברות ואח"כ נתלשו מאליהן ונמצא מוקצה מחמת איסור תלישה, ומגו דאתקצאי לביהש"מ וכו', א"ל מוכן לעורבים מוכן לאדם, גם לר"י דמוכן לאדם לא מוכן לכלבים והכא היה ביהש"מ בעודו מחובר מוכן לעורבים. וצ"ב ס"ס הא לאדם ביהש"מ היו מוקצות מחמת איסור ולא היו עומדים לשימושו ואיך שייך לומר דהוי מוכן לאדם במה שאסור לו.
והביאור נראה לפמשנ"ת דענין מוכן הוא הגדרת מהותו של דבר למה עומד ובזה אמרי' דכיון דנחית לתורת אוכל משום עורבים בכללו שם אוכל לאדם, והגם שבפועל לא עומד לאדם מחמת איסור סגי במה שירד לתורת מוכן, בתורת אוכל ובכלל אוכל בהמה אוכל לאדם, והרי"ז כדבר מאכל שלאדם אחד הוי תוך התחום ולאחר חוץ לתחום, שאין חשיב מוקצה כיון דמהותו אוכל וראוי לאדם אלא שהשימושים מוגבלים, ולא אמרי' מוקצה מחמת איסור אלא דווקא שהאיסור מונעו לגמרי משימוש בשבת, ובסוגיא שם מתבאר דאמרו כן אפי' לר"י דאית ליה מוקצה דגם הוא מודה דמהותו של מוקצה הוא לא נתינת הדעת להשתמש בפועל אלא סגי שיש לו שימוש בפועל בתורת מוכן דאוכל.
והגם דהיה אסור בטלטול בביהש"מ דהיה מחובר ואינו בר טלטול כ' תוס' (שבת קנו: ד"ה והא אמר רי"ו) וכן בביצה דף ג. (בתי' הא"נ לפי ביאור המהרש"א שם) דבמוקצה בטלטול לא אמרי' מגו דכיון דנחית לתורת אוכל מצד טלטול לבד אינו מוקצה לכל השבת דענין מגו בביהש"מ הוא זמן הגדרת מהותו של דבר לאיזה תשמיש עומד והכא עומד לאדם משום דחייל ביה תורת מוכן.
♦
יב.
מוכן לאדם מוכן לכלבים
תוס' (שבת קנו:) כ' גבי הא דאמרו דשמעי' מהא דאוסר ר"י נבילה שנתנבלה בשבת ליתנה לפני הכלבים דמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה, והק' גם אי מוכן לבהמה הא הוי מוקצה מחמת איסור שצריך להורגה, ותי' דאיירי גם כה"ג דחזי להאכל חי לפני הכלבים כגון עופות ואפי' בהא אוסר ר"י ע"כ דמוכן לאדם לא מוכן לכלבים, וצ"ע דתוס' בדף מה: כתבו להוכיח דאפרוח חי הוא מוקצה כגרוגרות וצימוקין הגם דחזי לשתק בו תינוק, וכן משמע בד"ה והא א"ר יוחנן דכ' דודאי כו"ע מודו דבע"ח הן מוקצין, וא"כ גם אי נימא מוכן לאדם מוכן לכלבים היינו דווקא בתר מיתה אבל מחיים מקצהו שלא ינתן לכלבו, והוי מוקצה כגרוגרות וצימוקין וא"כ הדרא קו' לדוכתא דלכלבים הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה.
ונראה דאם באנו להוריד להם תורת מוכן בעודן חיין מצד מצבם שראויים השתא להאכילן לכלבים או לשתק תינוק בזה אמרו דפשיטא דלכו"ע הוי כגרוגרות וצימוקין דאינם עומדים לכך כלל והוי כלא חזי, אבל בתר דירד לו שם מוכן בתורת אוכל לאדם אי הוי ס"ל דבכלל הכנה לאדם הכנה לכלבים דהיינו דכלפי שם אוכל כוללים יחד אכילת אדם ואכילת כלבים, ודומה לאכילת הרבה בנ"א, א"כ ממילא בהמה בעודה בחייה קרויה אוכל אדם ואוכל בהמה הגם שלא נשחטה דשם אוכל חייל עליה מצד מהותה שסופה לאכילה כמבו' בגמ' חולין יד. ואם באנו לדון דאפי' דירד לשם אוכל מ"מ אינו עומד לשימושו זה כיון דהוא אסור בזה סגי למצוא איזה שימוש חד שהוא מותר כגון אם ימלך וירצה להאכילו חי לכלבים, וכיון דהך אכילת כלבים היתה מוכנת לו במהותה נשאר שפיר בתורת מוכן לשבת ואין כאן מוקצה, אמנם כתבו תוס' בד"ה והא א"ר יוחנן דכל זמן שלא מתה אסורה בטלטול אע"פ שיש בה תורת מוכן לכלבים, ומחמת האפשרות להאכילה חי לא הוקצת לאיסור, מ"מ כיון דאינה עומדת בפועל להשתמש בהם כשהם חיין נמצא דהכנתו אינה בפועל דכעת אין בו חשיבות אוכל גמור, כיון שאינו עומד לכך כעת, ודינא הוא בטלטול דרק דמה שמשתמש בשעה שמטלטל מותר בטלטול, אבל כשבאנו לדון לענין להשתמש בו בזה אמרי' דכיון דסופו לאכילה הרי עומד ומוכן לאכילה במהותו וגם לשבת לא הוקצה דשייך להשתמש בה להך תשמיש, ואולי האיסור טלטול דומה למש"כ הגר"ז והפרמ"ג (סי' תק"ב) והובא במשנ"ב בסי' תקי"ח (ס"ק כ"ג) דבקעת ביו"ט דניתנה להסקה ואסורה בשאר תשמישין לר"י אסורה נמי בטלטול לצורך מקומו, דכיון דאין בה שימוש כלי כל תורת מוכן בה ירד לשימוש דהסקה, אבל אין זה מתיר בטלטול סתם כיון שאין בה תורת כלי (יעוי' בר"ן ביצה יח:), וה"נ כיון דאינה עומדת לאכילה בפועל אין לה שם אוכל ממש דנתירה בטלטול, אבל כיון דיעודה לאכילה כשבאנו לדון אי שרי להשתמש בה שימוש אוכל כלפי זה הוי מוכן לאכילה, ונמצא דהוי מוכן לשימוש דאכילה מצד מהותו אך לא בא לתורת אוכל.
♦
יג.
שינוי בתשמישי אדם אי בעינן הכנה
המג"א (סי' תק"א ססק"ב) כתב דהא דמסיקין בשברי כלים לר"ש הוא משום דמצפה שישבר כליו ויסיק בהן דדרכן להשבר, ומבו' דלא סגי במה שהיה עומד מעיקרא לתשמיש אדם בתורת כלי והשתא משמש לאדם להסקה דמ"מ חשיבא נולד וע"כ דיושב ומצפה להכי, והגם דלר"ש איכא מ"ד דחלוק גם בבע"ח בריאים שמתו וכ"כ השו"ע (סי' שכ"ד), וכ' בביאור הגר"א שם דאע"פ דאין יושב ומצפה שרי מטעמא דחזי, הכא אין כלי בעודו כלי חשיב חזי להסקה, דאין זה מהדברים שאיליו הוא מיועד ולא ירד ליעוד זה אבל בהמה עומדת לאכילה במהותה, ולכך חשיבא חזי.
וכדברי המג"א דההכנה דחזי לר"ש מתייחסת לשם השימוש ולא סגי במה דחזי לאדם מבואר בתוס' (ביצה ח.) דאפר כירה שהוסק היום מודה ר"ש דהוי מוקצה דנולד גמור הוא, ואע"פ דמעיו"ט היה עומד הבקעת להסקה המותרת ועדיפא דבידו לעשותו אפר אפ"ה חשיבא נולד דהכנה בתורת אפר דהוא דבר חדש לא היה מצב שהיה חזי' ולכך מודה ר"ש ולא אמרי' דסגי מה דחזי לאדם מה לי שימוש הסקה מה לי שימוש כסוי אלא דתורת חזי חייל על יעודו של חפץ.
וצ"ע בתוס' שבת (מה:) דכתבו דאי אפרוח חי לא היה מוקצה משום דחזי לשתק בו תינוק א"כ גם כשימות לר"ש לא יהא מוקצה אפי' למ"ד מודה ר"ש בבע"ח בריאים שמתו דמוכן לאדם מוכן לכלבים, והנה בעלמא מוכן לאדם מוכן לכלבים היינו תרוויהו לאכילה ואמרי' דבכלל אכילת אדם אכילת כלבים, אבל הכא מוכן לאדם הוי לשתק בו תינוק וא"כ לא עמד כלל לאכילה, ואיך ירד לתורת מוכן לכלבים בלא יושב ומצפה.
ונראה דלעולם דכל דברי המג"א דגם לר"ש מוכן מתייחס לתשמיש ההכנה הוא דווקא גבי היכא דחל שינוי במהותו של הדבר דכלי שנשבר יש כאן פנים חדשות של החומר דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי, ובזה בלא יושב ומצפה היה מוקצה, וכן באפר כירה דהוי נולד גמור, אבל בבהמה שמתה אין המיתה יצירה חדשה אלא שינוי ממוות לחיים גרידא והגם דכ' המהרש"א שבת (קמג:) דחשיבא נולד וכן הביא הביאה"ל (תקי"ח ד"ה אע"פ) מהגר"ז מ"מ אין כאן יצירה חדשה, אלא חשיבא נולד משום שינוי היעוד דהיתה עומדת לאדם והשתא שמתה עומדת לבהמה, וכה"ג כ' הרשב"א (קכ"ח.) גבי בשר שהסריח דחשיב נולד, משום שינוי היעוד ובזה לר"ש ל"צ ליושב ומצפה דסגי מה דהיה חזי במהותו לאדם ולבהמה, דתורת מוכן לא יורד לתשמישים אלא על החפץ כמו שהוא, וכמו שנתבאר דלכך ס"ל דסומכין קדירה בבקעת הגם שאין לה תורת כלי דתורת מוכן חל החפץ כמו שהוא בביהש"מ אך היחס של מוכן הוא מוכן לאדם לשימושים המותרים בשבת.
♦ ♦ ♦