הרב יצחק קושלבסקי
בסוגיית הוא לפדות ובנו לפדות ובגדר מצוות פדיון הבן
בגמרא קידושין (כט, ב) מובא מחלוקת רבי יהודה וחכמים בענין הוא לפדות ובנו לפדות מי קודם. ומבואר בגמרא שאם יש לו רק חמשה סלעים כולי עלמא מודי שהוא קודם דמצווה דגופא עדיף, כי פליגי כשיש לו חמשה בני חורין וחמשה משועבדים, דרבי יהודה סבר דמלווה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וחל חיוב על המשעובדים למצוה דידיה שקדמה ללקוחות, ועל כן מגבינן מבני חורין לבנו, ומצוות גופו נגבית מן המשועבדים.
וכתב שם רש"י (לפי איך שביארוהו התוספות), שמכל מקום היה רבי יהודה צריך לומר שמצוות בנו עליו קודמת למצוותו (ולא סגי במה דסבירא ליה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי), כי אם לא כן, היו הלקוחות יכולים לטעון שאין לכהן זכות לגבות מהם מצוות גופו כיון שהניחו לו בני חורין לגבות מהם, ומה שהגבה את בני החורין לכהן עבור מצוות בנו אינו כדין כי חובת גופו קדמה לחובת בנו והיה לו לפדות חובת גופו מן בני החורין[1]א), ובהכרח שמצות בנו קודמת למצותו ומתחייב מחמתה בבני חורי ועל כן לא חשיבי כהניחו לו מקום לגבות ממנו [וכתבו התוספות שצריך לומר שמדובר באופן שאי אפשר לגבות מן המשועבדים לחובת בנו, כי מכר נכסים אלו לפני שנולד בנו].
ותמהו התוספות על רש"י דעכ"פ מאחר ובמקום שיש רק חמשה סלעים מצוות גופו עדיפא, מדוע באמת אין הלקוחות יכולים לטעון טענה זו. ולכן העמידו את הסוגיא באופן אחר, עיין שם.
וכתב המהרש"א שדעת רש"י לחלק בין מקום שיש רק חמשה סלעים שאז מצוות פדיון גופו עדיפא על פני מצוות פדיון בנו, לבין מקום שיש גם בני חורין וגם משועבדים, דהיינו שיש לקיים שניהם, שאז מצוות בנו קודמת למצוות גופו. וכעין זה כתב גם הפני יהושע וזה לשונו: "פירוש דאף על גב דלכולי עלמא מצוה דגופא עדיף היינו היכא דאי אפשר לקיים שניהם, מה שאין כן היכא דיש בידו לקיים שניהם יש לו לקיים תחלה פדיון בנו שעיקר מצוותו עליו. והוצרך רש"י לזה ליישב הא דקאמר רבי יהודה שזה מצוותו עליו ולא קאמר טעמא דכתובין בשטר אלא על כרחך דאי לאו האי טעמא הוי אונאה ללקוחות, ומצי למימר הנחתי לך מקום כקושיית התוספות, אבל כיון דאיכא נמי האי טעמא דעיקר מצוותו עליו סובר רש"י דליכא אונאה ללקוחות". והוסיף שם לבאר שהדין שאין נפרעין מלקוחות במקום שיש בני חורין הוא תקנתא דרבנן, ולא תקנו זאת חכמים במקום מצוה.
ואכתי לא נתחוור מדברי האחרונים מה דתלה זאת רבי יהודה במה שחובת בנו קודמת לחובתו כיון שמצות אב היא, דהלא נראה לכא' שבאמת חובת עצמו קודמת היכא שאין לו רק חמשה סלעים ומהיכי תיתי לן לחלק בין מקום שיש לו רק חמשה סלעים שאז חוב גופו קודם, למקום שיש לו לשלם שניהם שאז חובת בנו קודמת.
והנראה בזה, שיש לחלק בעצם החיוב המוטל עליו לפדות את עצמו לגבי החיוב לפדות את בנו, שמצד חיוב ה"גברא" חיוב פדיון בנו קודם לפדיון עצמו, כי בפדיון עצמו היה החיוב מוטל על אביו, ואילו פדיון בנו החיוב מוטל עליו בעצמו, כי כך צוותה התורה שכל אב יפדה את בנו. אבל מצד חיוב ה"חפצא שבגברא" חיובו קודם על פני חיוב בנו, כי על האדם מוטל לתקן את ה"חפצא" שלו יותר ממה שמוטל עליו לתקן את ה"חפצא" של בנו. ולכן, במקום שיש רק חמשה בני חורין צריך קודם לתקן את החפצא שלו אפילו אם לא יישאר בידו אח"כ האפשרות לקיים את מצוות ה"גברא" שלו לפדות את בנו. אולם כאשר יש בידו חמשה בני חורין וחמשה משועבדים והנידון הוא מה להקדים לגבות מבני החורין, בזה קודם חיוב הגברא שיש לו לפדות את בנו, על פני חיובו לתקן את ה"חפצא" שלו, מאחר וסוף סוף יהיה בידו לתקן החפצא שלו אחר כך (על ידי המשועבדים).
והנה בשערי ישר לגאון רבי שמעון שקאפ (שער ה' פרק ט"ז) דן מהו גדר החיוב של פדיון הבן, והוכיח שאין זה רק חיוב של מתנות כהונה לפרוע לכהן את חובו, כי אם כן מה שייך לומר בסוגיין שאם יש לו רק חמש סלעים מצוה דגופיה עדיפא, הלוא חיוב הממון שלו וחיוב הממון של בנו שווים [וקצת קשה לי על דבריו למה פשוט לו שחיוב הממון שווה, הלוא חיוב הממון על גופו קודם לחיוב הממון שיש לו על בנו, וממילא יש קדימות לבעל חוב הקודם, ואפילו אם קדם בעל החוב המאוחר וגבה יש נידון האם מה שגבה גבה או לא. ונראה מדבריו שדיוקו הוא מהלשון מצוה דגופיה עדיף, דהיינו שיש יותר מצוה בפדיון גופו מאשר בפדיון בנו, ועל זה כתב שמצד מצוות "פריעת בעל חוב מצוה" אין סברא שהמצוה לפרוע חוב גופו קודמת למצוה לפרוע חובת בנו שגם היא מוטלת עליו, אף שמצד הלכות ממונות באמת יש קדימות לחוב הראשון]. וכתב שם שעל כרחך מצוות פדיון הבן היא בעצם מצוה נפרדת ולא פריעת חוב כמו, והוכיח כן מפשטות לשון התורה, וכן מכך שבספק בכור כתבו כמה אחרונים שיפריש חמש סלעים ויעכבם לעצמו.
ולולי דמסתפינא היה מקום בידי לומר שבזה גופא חלוקה מצוות פדיון גופו ממצוות פדיון בנו, דהנה ברמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה פ') כתב וזה לשונו: "והמצוה השמונים היא שציוונו לפדות בכור אדם ושניתן הדמים ההם לכהן. והוא אמרו יתעלה (משפטים כב, כח) בכור בניך תתן לי. ובאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. והוא אמרו (סוף פרשת קרח) אך פדה תפדה את בכור האדם. ומצוה זו היא מצות פדיון הבן. ואין הנשים חייבות בה ואמנם היא ממצות הבן על האב כמו שהתבאר בקדושין (כט, א)". ומבואר בדבריו שהבן כאילו קנוי לכהן ועל האב יש מצוה לפדות אותו ולקנות אותו בחזרה בחמש סלעים.
ומעתה נראה לומר שהחיוב על האב לפדות את בנו אינו בגדר פרעון חוב, כי הבן לא שייך לאביו יותר ממה ששייך לכהן, אלא הוא בגדר מצוות פדיון גרידא שהטילה התורה על האב על בנו (וממילא נוצר עליו שעבוד ממון לקיים מצוה זו[2]ב)). לעומת זאת, החיוב על האב לפדות את עצמו (באם אביו לא פדה אותו) אינו מצד עיקר מצוות פדיון הבן (שנאמרה דווקא לאב על הבן), אלא מצד שמאחר והוא כאילו עדיין קנוי לכהן, הרי שכביכול כדי להיות "שייך לעצמו" עליו "לקנות" את עצמו מן הכהן.
ולפי זה מבוארים היטב דברי רבי יהודה אליבא דרש"י, שאם יש בידו רק חמשה סלעים ודאי עליו להעדיף את פדיית עצמו מפדיית בנו, כי אף שפדיית עצמו אינה עיקר מצוות פדיון הבן, מכל מקום חובה עליו לקנות עצמו מן הכהן, שאם לא כן כאילו הוא עצמו שייך לכהנים ואין לו רשות בעצמו. אולם במקום שיש בידו גם לפדות את עצמו וגם את בנו מצוות פדיון בנו קודמת לפדיון עצמו, כי בפדיון בנו מקיים מצוות עשה של פדייה שהתורה חייבתו, ואילו בפדיון עצמו אינו מקיים מצוות פדיון הבן, אלא רק קונה את עצמו כדי שיהיה שייך לעצמו [ולפי זה יתכן שאם פודה את עצמו אינו מברך על מצוות פדיון הבן, ויש לחפש בפוסקים האם דברו על כך].
[והיה ניתן אולי להמשיך את הדברים הלאה, שכל מה שנאמר בגמרא שמצוות פדיון הבן היא בגדר מלווה הכתובה בתורה מתייחס רק לגבי חובתו לפדות את עצמו, שזוהי המלוה המבוארת בתורה, שכאילו גופו קנוי לכהן ועליו לקנות עצמו מן הכהן, אך מצוות האב לפדות את בנו אינה מוגדרת כמלוה הכתובה בתורה כי אינה אלא חובת גברא על האב לטובת בנו לפדותו מן הכהן. ולפי זה שוב לא צריך להגיע לאוקימתא של התוספות בדברי רש"י שמדובר שמכר את הנכסים לפני שנולד בנו, כי גם אם מכר את הנכסים לאחר שנולד בנו, אינו יכול לגבות לפדיון בנו ממשועבדים. אולם אין זה מוכרח כלל, שהרי אף אם חובת האב היא קיום מצוות פדיון שייך לומר על זה שהוי מלוה הכתובה בתורה ויש על זה שעבוד נכסים, וכך משמע מפשטות דברי הראשונים (תוספות בסוגיין ועוד) והפוסקים (עיין ביאור הגר"א סימן ש"ה סקי"ז[3]ג)), שיש שעבוד נכסים גם על פדיון בנו ולא רק על פדיון עצמו].
ועיין במהרש"א שכתב שעל פירוש רש"י שמדובר באופן שב' הנכסים הם של הבן ולא השתעבדו מעולם לאב, לפי"ז קשה למה אמר רבי יהודה שזה מצוותו על אביו וזה מצוות בנו עליו, הרי כעת ב' המצוות עליו, וביאר שזו כוונת התוספות בסוף דבריהם שלפי פירושם ניחא לשון הברייתא, עיין שם.
ולפי מה שביארנו דברי רש"י הרי שלשון רבי יהודה בברייתא מתיישבת כמין חומר, שבדבריו בא לבאר את החילוק שאמרנו, שזה מצוותו על אביו, כלומר שאין לו מצוות פדיון הבן אלא רק חובת פרעון לכהן, ואילו מצוות בנו עליו דהיינו שיש עליו מצוה גמורה של פדיון הבן, ולכן גובה קודם כל מבני חורין עבור מצוות בנו ואחר כך גובה לחיובו מן המשועבדים.
♦ ♦ ♦
________________
ועיין במהרש"ל ובמהרש"א שהקשו זאת, ותירצו שזאת היה פשוט לגמרא שבאופן שיכול לקיים גם את מצוותו וגם את מצוות בנו ודאי מצוות בנו קודמת, כי חובת התורה בפדיון הבן היא חובה על האב לפדות את בנו, והמצוה חלה על האב ולא על הבן, ורק כשאין לו אלא כדי לפדות אחד מהם חובתו לתקן את עצמו קודמת, ולא יתכן שחכמים יחלקו על כך. ולכן הוכרחה הגמרא לומר שהטעם שחכמים חולקים הוא רק משום שסוברים שאין כאן אלא לתקן אחד מהם כי מלווה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי. [ועיין עוד במהרש"ל מה שכתב בזה].

הערות שוליים

  1. ↑ . אמנם עדיין יש להעיר שלכאורה לפי רש"י לא היתה הגמרא צריכה לומר שחכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים שמלווה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי, אלא היתה יכולה לומר שגם חכמים מודים שככתובה בשטר דמי, ומחלוקתם על רבי יהודה היא משום שסוברים שמצוותו לפדות את עצמו קודמת למצוות בנו עליו, ולכן אין אפשרות להגבות לכהן את חובת בנו מבני החורין ואת חובתו שלו מן המשועבדים, כי הלקוחות יוכלו לטעון שהניחו בני חורין לגבות מהן כי חובתו קודמת לחובת בנו גם ביחס לבני החורין.
  2. ↑ . ועיין בקובץ שיעורים קידושין (אות לו) שכתב שחיוב פדיון הבן אינו פרעון חוב גרידא, אלא תולדה ממצוות הנתינה שיש לכהן [ובזה ביאר איך מהני בפדיון הבן מתנה על מנת להחזיר אף שודאי לפרעון חוב לא מהני מתנה על מנת להחזיר].
  3. ↑ . בביאור הגר"א שם הקשה על דברי הרמ"א שפסק שאי אפשר לפדות על ידי שליח, שודאי ניתן לפדות אפילו על ידי אחר בלא דעתו של האב, שהרי אין זה אלא חוב בעלמא וכפי שמצאנו שהנכסים עצמם משועבדים לפדיון (והוכיח זאת מסוגיין). ואם אכן כנים הדברים שעל מצוות פדיון בנו אינה בגדר חוב כלל ואין עליה שעבוד נכסים אזלא הוכחת הגר"א שם מסוגיין ומיושבת קושייתו על הרמ"א.